שמיעה סלקטיבית א': יאנג, דנוור, גאת'רי, נוטינג הילביליז והניטי גריטי
יום ו', 05/10/2007 שעה 0:27
בדומה לספרים, גם מוסיקה תופסת חלק בלתי מבוטל מחיי. בניתי לי בביתי ספריה מוסיקלית משמעותית שבמשך השנים רק הולכת וגדלה. אני שומע מגוון לא קטן של סגנונות ומחפש כל הזמן עוד ועוד דרכים להעמיק אל מחוזות חדשים. במשך השנים עברתי מפופ לרוק, קאנטרי, בלוגראס, ג'אז, בלוז, פאדו, בוסה נובה ומוסיקת האדמה - וכל זה עדיין הולך ומתפשט. מכרי וקרובי יודעים היטב שכאשר הם מבקשים להיפטר מתקליטים, קלטות, דיסקים או כל פורמט מוסיקלי אחר שברשותם - יש לפנות קודם כל אלי. במכונית בה אני נוהג מאוכסנים דרך קבע שמונה עד עשרה דיסקים, לכל שעה ולכל הקשר. ומאחר ומוסיקה היא תחום שאפשר למצוא בו עניין, בידור, מקור להרהורים וגם לא מעט נחמה (כשצריך) - רציתי לשתף אתכם בחלק מאותן העדפות צליליות שלי. הכול, כמובן, עניין של טעם אישי.











לפני מספר שנים התחלתי לדווח על אבני הדרך המוסיקליות בחיי במסגרת קטגוריית פרסומים שלה קראתי ''שמיעה סלקטיבית'', שהועלתה באתר הישן שלי ב''רשימות''. הפרסומים הללו היו קצרים ומדודים ואני מודה שרק לעתים רחוקות העליתי אותם לאתר בו פורסמו אז. לאחרונה החלטתי לחדש אותה בפורמט שונה מעט. מאחר ובמנגנון הנוכחי לא ניתן להכניס את ההמלצות הללו בטור צד כפי שהיה אז, הם יופיעו כמאמר רגיל במרכז העמוד.

שמיעה סלקטיבית א' מוקדש לתאוות המרחבים שלי, שכבר קיבלה כאן ביטוי אי אלו פעמים. אין רבים שאני מכיר ששותפים לאהבה הגדולה הזאת: לנסוע ללא הגבלה, ללא סוף, בתוך נוף בלתי מוגבל המשתרע על פני מישורי ענק. נסיעה במרחב אינסופי היא עניין שצריך לאהוב ולארגן עבורו כמות גדולה של סבלנות. היא אינה מיועדת לבעלי פיוזים קצרים ולמי שמבקש להתלהב בכל רגע מאטרקציה חדשה. להיפך; היא דורשת אורך נשימה, יכול לספוג לא מעט חדגוניות ויזואלית ודמיון רב-ממדי המאפשר להעלות על הדעת את מראה המישורים האדירים הללו בעבר.





Harvest Moon/ ניל יאנג




כל כך הרבה כבר נאמר על האלבום הזה ועדיין הוא לא נמאס ותמיד תמיד נשמע בשמחה. ניל יאנג ברגע הכי יפה שלו בעשרים השנים האחרונות, מרגש ביצירת אווירה כפרית רווית מיתוסים ואגדות. “Unkmown Legend”, הפותח את האלבום, הוא בלדה יפהפיה על רוכבת הארלי דייווידסון הנודדת בדרכים, עובדת בעבודות מזדמנות, מגדירה מחדש את החופש - עד שגם היא, כמו ''ילדי הירח'' של שלמה יידוב, מתמסדת, מקימה משפחה, עובדת בדיינר סטנדרטי ומגדלת שני ילדים.''From Hank to Hendrix'' הוא הצדעה לגיטריסטים הגדולים של שנות הששים (וטוב לדעת שעדיין יש מי שזוכר את האנק מרווין בעל המראה היורמי והממושקף, הגיטריסט המופלא של הצלליות) ולסמלי סקס ממרילין מונרו, אללה ירחמה, ועד מדונה. יאנג משתמש באייקונים הללו כדי לתחום את גבולות הזמן והתרבות של אהבתו לאישה שבה עוסק השיר, אבל מעיד בכך לא מעט על מה שחווה הוא עצמו במשך קרוב לחמישים שנות פעילות. ואחר כך באה שורה של שירי אהבה עדינים שנעים מרומנטיקה מהורהרת מלווה בגיטרה אקוסטית , במפוחית מרוחקת ובקולות רקע שלהם שותפים, בין היתר, חברים טובים ומוסיקאים מופלאים בפני עצמם כמו ג'יימס טיילור ולינדה רונדסטאדט. שיר הנושא מקיים דיאלוג עם הקליפ המופלא שלו - רומן עדין הנרקם על רקע מסיבה בפאב כפרי, ליד שדות הדגן. יאנג עושה כאן שימוש נהדר בסטרייגייטורס, להקה שעושה מהאקוסטיקה אמנות. יאנג, לפחות באלבום הזה, הוא זאב בודד. הוא בודד במלחמה (''War of Man'') , הוא מקיים דיאלוג של אדם בודד עם כלבו הנאמן (''Old King'') וגם באהבה (''Dreamin' Man'') . השיר המסיים, “Natural Beauty”, המבוצע בהופעה חיה, הוא הרהור כמעט פילוסופי על שלבי חייו של אדם ועל הצורך הכמעט נואש שלו לא למכור את עצמו יותר מדי בזול. כשהצלילים האחרונים נמוגים, עוד אפשר לשמוע את קולות הצרצרים המנסרים בלילה. והדיסק הזה כל כך יפה, לעזאזל, שהוא אולי האלבום המושלם לנסיעה בדרכים הארוכות. בעיקר כשמדובר בזאבים בודדים שכמותי.







All Aboard/ ג'ון דנוור




מתי בפעם האחרונה יצא לכם לשמוע אלבום המוקדש כולו לרכבות? לא בדיוק הנושא הנפוץ לשיר עליו. לבוב דילן היה פעם אלבום שכותרתו ''רכבת איטית מתקרבת'', אבל מעבר לכך אני לא מצליח להיזכר ביותר מדי. מכל מקום, ג'ון דנוור הוציא כאן, חודשים ספורים לפני שנהרג בהתרסקות מטוס, אלבום לבבי ומחויך, שיש בו לא מעט געגועים וזיכרונות נעימים מהקטרים המפוארים של פעם (ואולי, בעצם, זהו ניסיון אישי להאיר לבני התשחורת של ימינו את הזוהר והיראה שעוררו פעם הרכבות הגדולות בעיני אלה שצפו בהן). הרפרטואר כולל שירי ילדים ישנים (“Freight Train Boogie”, “The Little Engine that Could”), שירים המבטאים את הגעגועים לימים בהם היוותה הנחת מסילת ברזל אתגר לאומי ממדרגה ראשונה ולמרחבים הגדולים שאותם חצו הקרונות הצבעוניים בימים בהם הייתה אמריקה מרחב ענק של ספר בלתי-מיושב (“I’ve been Working on the Railroad”, “Last Hobo”), וגם לא מעט שביצועיהם זכורים לנו היטב מאמנים אחרים, כמו “People Get Ready” ( שהוקלט על ידי ג'ף בק, בוב דילן, רוד סטיוארט, ארית'ה פרנקלין, זיגי מארלי, ג'וני ריוורס ואחרים; “City of New Orleans” של ארלו גאת'רי - המוכר אצלנו יותר כ''שלום לך ארץ נהדרת'', בביצועו של יהורם גאון - שהוקלט על ידי ג'וני קאש, ג'ודי קולינס, וילי נלסון, ג'ו דאסן ועוד; “Waiting for a Train” של ג'ימי רוג'רס; וגם ''On the Acheson, Topeca and the Santa Fe''היפהפה והישן של ג'וני מרסר והארי וורן ושירים המתמקדים בנקודת המפגש בין הילד הנוח-להתרשם לבין המכונה הגדולה, המהירה, הדורסנית והמרתקת שרואות עיניו (''Jenny Dreamed of Trains''). התרכובת שרקח דנוור – שבניגוד ליתר אלבומיו לא כתב אף לא אחד משירי האלבום - היא נוסטלגית מבלי להפוך למתקתקה מדי, קליטה מבלי להפוך לשירה בציבור ועממית כמו שרק הוא והגיטרה שלו יודעים להיות. אולי אחד האלבומים המוצלחים ביותר שהוציא המוסיקאי המוכשר בתקופה המאוחרת של הקריירה שלו. אם הייתי צריך לבחור במוסיקת הרכבות המוצלחת ביותר מאז ''טסה הרכבת'' של ילדותי, האלבום הזה היה לוקח את המקום הראשון, ללא כל ספק.







Missing…Persumed Having a Good Time/ הנוטינג הילביליז




מה שקורה למארק קנופלר בשנים האחרונות מראה פעם נוספת כיצד יכול אדם שכבר אין לו צורך בהוכחת כישרונו, לשוב אל שורשיו המוסיקליים. קנופלר בילה אי-אלו שנים לחזור אל הפשטות המוסיקלית שעל ברכיה גדל. יחד עם הגיטריסט סטיב פיליפס הקים את הנוטינג הילביליז, שאלבומם האחד והיחיד התמקד בשירי בלוז-פולק ישנים. הצליל האופייני של גיטרת קנופלר, שהפך למוכר כל כך בלהקת האם שלו ובפסקולי הסרטים שכתב (''גיבור מקומי'', ''קאל'', ''הנסיכה הקסומה''), נשמע היטב גם כאן – אבל המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב הזה אינו מסתיר את הכבוד הרב שהוא רוחש לגירסאות המקוריות של השירים. את מרבית השירים ביצעו דווקא פיליפס ושני החברים הנוספים בפרוייקט, ברנדן קרוקר וגאי פלטצ'ר (החריג הוא השיר היחיד שאותו כתב קנופלר עצמו, “Your Own Sweet Way”). הסגנון מתון, הרמוני, מרוכך מאוד, רחוק מאוד מסצינת הרוק המוכרת והרבה מחוץ למיינסטרים. תשכחו מריפים מהירים נוסח סולו הגיטרה של “Sultans of Swing”. זה לא המקום. “Bewildered”, למשל, הוא בלדה בסגנון המזכיר את הפיפטיז, בעוד ש”Railroad Worksong”, הקצבי יותר, ובעל הניחוח הטרייד-יוניוניסטי, מסתיים בסולו גיטרה איטי ואווירתי של קנופלר. “Weapon of Prayer” המצמרר הוא קינה על מלחמות עקובות מדם ועתירות הרוגים שאין ביכולתו של האדם הפשוט למנוע וכל שנותר לו הוא רק להתפלל לחסדי שמיים. השיבה מן המסע אל הבית החם והמוכר, נושא החוזר באלבומיו של קנופלר, מקבל ביטוי גם כאן עם “Feel Like Going Home” האיטי (שנכתב במקור על ידי זמר הקאנטרי האמריקני צ'ארלי ריץ'), המסתיים בריף איטי אל תוך הלילה. חבל שהפרויקט היפה הזה היה חד-פעמי. תענוג, בעיקר בנסיעה כשבחוץ יש חושך מצרים ורוצים להפוך את הלילה למשהו פחות מאיים.







“Uncle Charlie and his Dog Teddy”/ ניטי גריטי דירט באנד



משום מה נשכח כאן במשך השנים פועלה של הלהקה המופלאה הזאת. כבר עשרות שנים שג'ף האנה וחבריו מטילים לקדרה שלהם קאנטרי, בלוגראס ורוקנרול (ואפילו קצת ראגטיים) ויוצרים תבשיל שתענוג לשמוע. האלבום הזה, שדווקא לא נחל הצלחה מסחרית יוצא דופן, מסביר בדיוק איך עושים את זה. הצלילים הדומיננטיים הם של הגיטרות, המנדולינה, הבאנג'ו והמפוחית. הניטי גריטי נודדים על פני המחוזות העממיים של אמריקה רחבת הידיים, נוגעים בהיסטוריה ומספרים סיפורים אנושיים למכביר. הגירסה שלהם לסיפורו של הרקדן השחור ביל רובינסון, הלא הוא מיסטר בוג'אנגלס, הפכה כבר לקלאסיקה. “Yukon Railroad” בעל הנופך הרוקי מחובר היטב לסיפורה של אלסקה, הלא היא הספר האחרון, ומנסה לדמיין כיצד נראו החיים לפני למעלה ממאה שנה, כאשר קרונות הרכבת הובילו את המשכורות לכורי הזהב. הדוד צ'ארלי, אולד טיימר חביב שנולד בסוף המאה התשע-עשרה, מספר בכמה הקלטות את סיפורו האישי ואף נותן ביצוע ספונטאני לשיר העממי הידוע על ג'סי ג'יימס, המספר כיצד נורה השודד המפורסם למוות בידי ''פחדן קטן ומלוכלך'' (מה שמביא להרהורים על הסיבות שמביאות רבים להזדהות עם פורעי חוק אלימים דווקא, אבל לא נדון בכך כאן ועכשיו). “Livin’ Without You”, שיר על הקושי להשלים עם פרידה זוגית, הוא שיר מצוין שכתב ללהקה רנדי ניומן. ברם, האנה וחבריו נהנים הרבה יותר מזה. בחלק מהקטעים הם מנגנים נעימות עממיות בסגנון ג'אג מושלם, משל היו זה עתה במסבאה כפרית בהרי טנסי או בפונדק דרכים נידח על כביש מדברי באוקלהומה. שירים כמו “Prodigal’s Return” ו”Travellin’ Mood” רק משביחים את הרצון שהנסיעה עם החבורה הזאת ברקע לא תיפסק כל כך מהר. בעיקר אם היא מתבצעת על רקע המישורים הנרחבים של המערב התיכון או כשחולפים על פני שדות התירס והכותנה העצומים במדינות הדרום.







“Alice’s Restaurant”/ ארלו גאת'רי




קשה מאוד שלא לאהוב את ארלו גאת'רי, במיוחד כאשר אלבום הבכורה שלו כולל פנינה סיפורית מהסוג של “Alice’s Restaurant Massacree”. זהו שיר-סיפור אנטי-ממסדי מובהק, שאורכו כמעט עשרים דקות ושבהופעותיו גאת'רי נוהג למתוח אותו לעתים הרבה מעבר לכך. ארלו, בנו של וודי גאת'רי האגדי ובעצמו אדם שיודע לספר סיפור, מדווח בו על רצף של סיטואציות משעשעות-מרגיזות המלעיגות על המשטרה והצבא, ובעצם על כל סוג של ייצוג ממשלי שרירותי. מעשה שראשיתו בהחלטה שלו ושל חברו לסייע לאליס, בעלת מסעדה המתגוררת בכנסיה ישנה בעיירה קטנטונת, לפנות את ערימת האשפה הענקית שהצטברה בחצרה ולהיפטר ממנה למרגלות צוק גבוה (הם רצו לזרוק את האשפה במזבלה העירונית, אבל זו הייתה סגורה לרגל חג ההודיה); המשכו במעצר משטרתי ובהגשת כתב אישום המעוטר בתצלומים בוהקים ומרשיעים ובשופט עיוור שאינו מסוגל לראותם ומסתפק בקנס סמלי; וסופו ביום הזוי בלשכת הגיוס שבמהלכו הוא רוקד בחברת פסיכולוג צמא דם, מתיידד עם חבורת עבריינים קשוחים ומהתל בקצין שבסופו של דבר מחליט שלא להיעזר בשירותיו של הצעיר הבעייתי הזה במלחמת וייטנאם. גאת'רי אינו רק האנדרדוג המושלם, האיש חסר הסיכוי שמוצא עצמו מול אידיוטים בצבא ובמשטרה, אלא גם מספר סיפורים מחונן, כפי שזמר פולק צריך להיות. ההקלטה בדיסק הזה היא מהופעה חיה והקהל, שנהנה מכל רגע, מגיב לעתים בפרצי צחוק – מה שמשפיע לחיוב גם על הנוסע שמאזין לדיסק. אפשר להריץ את הרצועה הזו שוב ושוב משום שבכל פעם מתגלים ניואנסים חדשים בסיפור שלא הכרנו קודם לכן. ויש גם את “I’m Going Home”, המזכיר במעט את סגנונו של רוג'ר מקגווין מהבירדז; קטע ראג קצרצר עם פסנתר מהיר וכלי נשיפה, הסוחף אל מחוזות הנוסטלגיה; ואת “Highway in the Wind”, שיר שלמרות האסוציאציות המיידיות שהוא מעורר בי (ולמקרא השם חשבתי דווקא על “Rocking Down the Highway” של הדובי בראדרז) דווקא איטי מהצפוי. אלבום הבכורה של גאת'רי שלפחות הסיפור המרכזי בו רענן ומשעשע גם כיום.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תענוג   אסף שפריר   יום ו', 05/10/2007 שעה 6:37   [הצג]   [2 תגובות]
נופלר שולתתתת!!!!!111   צביקה   יום א', 07/10/2007 שעה 11:34   [הצג]
מרק נופלר וג'יי-טי   רן   יום ג', 09/10/2007 שעה 0:15   [הצג]   [2 תגובות]
ניל יאנג   buho   יום ב', 15/10/2007 שעה 18:25   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©