תעלוליו של ריצ'ארד מיינרצהאגן
שבת, 08/09/2007 שעה 2:19
ריצ'ארד מיינרצהאגן נחשב לאחד הקצינים המקוריים והצבעוניים ביותר שהעמידה האימפריה הבריטית אי-פעם במזרח התיכון. בדומה לנשיא האמריקני טדי רוזוולט, הוא היה חוקר טבע, צפר נלהב, חובב מסעות, פרשן מדיני ובעיקר איש צבא מבריק. כקצין המודיעין של הגנרל אדמונד אלנבי הגה את הרעיון להטעות את הטורקים והגרמנים בעזה בעזרת תיק מסמכים מזויף שאותו ''יאבד'' דרך מקרה סמוך למסלול הסיור של פטרול אויב. התרגיל פעל היטב. אחר כך הצניח אלפי חפיסות סיגריות סמוך למוצבי הטורקים בסביבה. הסיגריות היו ספוגות בכמות גדולה של אופיום ומיינרצהאגן דיווח לאחר מכן שבמהלך הקרבות התגלו לא מעט מהם כשהם חסרי יכולת להתנגד או להילחם ושרויים בטמטום חושים. הוא היה ציוני נלהב, ובין השאר התיידד עם אהרן אהרונסון וחיים ויצמן. סיפורה של אישיות יוצאת דופן.











''ביליתי את היום בהונאת האויב''. במלים אלה פתח ריצ'ארד מיינרצהאגן את הדיווח שרשם ביומנו ב-‏10 באוקטובר 1917. מיינרצהאגן שימש באותה תקופה כקצין המודיעין של הגנרל אדמונד אלנבי, מפקד חיל המשלוח הבריטי למצרים שנשלח לפתח חזית נגד הטורקים ממזרח למצרים ולהרחיקם מתעלת סואץ.

הוא נולד באנגליה ב-‏3 במרץ 1878. ''מחמת הצלצול הזר של שמי'', כתב, ''הרי בהכרח הבורים והנוחים-לעלוב מיחסים לי, בשעות רוגזה, לאומיות גרמנית ומוצא יהודי: 'יהודי-גרמני'. לאמיתו של דבר השם הוא ממקור דני, וככל שאני יכול להתחקות אחר שורשי הדברים אין כל דם יהודי בעורקי ומעולם לא היה''. את ילדותו בילה בהמפשייר. הפילוסוף הרברט ספנסר היה ידיד קרוב של משפחתו (כמו גם חוקר האבולוציה, צ'ארלס דארווין) ועודד אותו להתמסר למחקר עולם הטבע. מיינרצהאגן נעשה צפר נלהב ולימים אף גילה ציפור שנקראה על שמו. כשהתגייס למשמר הפרשים הלאומי נשלח לשרת בקניה, ושם, ביער קאקאמגה גילה גולגולת ואי אלו פיסות עור של חזיר היער הענק (Hylochoerus meinertzhageni) הקרוי על שמו.

מיינרצהאגן. הפר את פקודת אלנבי במטרה למנוע אבידות של חייליו (מקור תמונה 1).

בשנת 1917 נשלח מיינרצהאגן למצרים על מנת ליטול לידיו את אגף המודיעין של הגנרל אלנבי. יומיים לאחר שהפליגה ספינתו מצריימה פגע בה טיל טורפדו של האויב. מיינצרהאגן קפץ מהספינה הפגועה למים ובילה שם חמש שעות בטרם נאסף, יחד עם חבריו, על ידי משחתת יפאנית. לאחר שהגיע לקאהיר קיבל על עצמו את האחריות לאגף מודיעין השדה. הוא נשלח לרכז את המודיעין הקדמי בגזרת דיר-אל-בלח שבצפון סיני (רצועת עזה של היום). אלנבי תיכנן אז לתקוף את עזה בפעם השלישית, אחרי שני כישלונות באביב בפיקודו של גנרל מאריי.

מיינרצהאגן הגה תעלול הטעייה מעניין. לפי הצעתו הוכן תיק מסמכים שהוא עתיד היה ''לאבד'' בקרבת קו החזית. הטורקים שימצאו את התיק יבינו מתוכנו שהבריטים מתכוננים למערכה שלישית בעזה בעוד שלאמיתו של דבר יתקוף אלנבי את אויביו בבאר שבע המרוחקת. ב-‏12 בספטמבר נעשה הניסיון הראשון. קצין בשם ניל ''איבד'' את התיק, אך הטורקים לא מצאו אותו. ב-‏1 באוקטובר הגיע תורו של קצין אוסטרלי ''לאבד'' תיק דומה. גם כאן נחל העניין כישלון. ב-‏10 באוקטובר החליט מיינרצהאגן לצאת בעצמו למשימה.

''בזמן האחרון עסקתי בהכנת דמה פנקס של קצין מטה המכיל כל מיני שטויות על התוכניות והקשיים שלנו'', כתב אותו יום ביומנו, ''היום הוצאתי אותו לשדה מצפון-מערב לבאר שבע במגמה להפילו בידי האויב מבלי לעורר חשד. לאחר שצלחתי את נחל עזה פניתי בכיוון צפון-מערבי לעבר שריעה. רכבתי יפה וליד גרר מצאתי פטרול טורקי שפתח מייד במירדף. נמלטתי בהדרה מהלך מייל אחד לערך ואז הם חדלו, ולכן נעצרתי. ירדתי מן הסוס ויריתי בהם ממרחק כ-‏600 יארד. זה הרגיז אותם יותר מדי והם חידשו מייד את המירדף, כשהם מרביצים כל הזמן אש בלתי-מזיקה. זאת הייתה שעת הכושר שלי, ובהתאמצי לעלות על הסוס ריפיתי מן התרמיל, משקפת השדה והמימיה שלי, ובעצם עשיתי הכול כדי לעוררם לחשוב שנפגעתי וברחתי כל עוד נפשי בי. בינתיים התקרבו במידה מספקת ואני עקרתי משם כשאני מפיל את התרמיל שבו היו הפנקס וכל מיני מפות, ארוחת הצהריים שלי וכו'. ראיתי אחד מהם נעצר ומרים את התרמיל והרובה, ולכן הישאתי עתה קל כרוח הביתה ועד מהרה חמקתי מידיהם, מרוצה מאוד ממעשי ומהצלחת התרמית שלי. אם רק יפעלו על סמך מה שרשום בפנקס, הרי אנחנו עתידים לחולל גדולות''.

הטורקים, ש''מצאו'' את מה שאיבד הקצין במנוסתו, היו מרוצים. מיינרצהאגן השאיר שם עשרים לירות שטרלינג, מכתב מאשתו בלונדון המספרת לו בשמחה על הולדת בנם (שנכתב על ידי אחותו האמיתית של מיינרצהאגן, מרי), מכתב מקצין אחר המזכיר את דחיית המתקפה הבריטית ומספר על שיתוף חיל הים בתקיפה הצפויה מצפון לעזה, מסמך העוסק בדיוני המטה הבריטי ובו חיזוקים למכתבו של הקצין ועוד מסמכים המעידים על כוונות הצבא הבריטי ובהם מצוין, בין השאר, שהאגף המזרחי (בכיוון לבאר-שבע) חזק מדי, ואין טעם לתקוף אותו.

למעט אלנבי ועוד שלושה קצינים לא ידע איש על ההטעיה. מייד כששב לבסיס התייצב מיינרצהאגן במפקדת חטיבת הרוכבים המדברית, מסר דיווח על החפצים שאיבד וביקש לשגר פטרול במטרה להחזיר את התרמיל שאבד. ''כשחזרתי למפקדה הראשית'', סיפר בעליזות, ''התייצבתי אצל אלנבי שסיפר לי שקיבל שדר נזעם מחטיבת הרוכבים המדברית בו נתבקש שלא להעסיק 'קצינים צעירים וחסרי ניסיון שכאלה בסיורים' ושגרמתי הזק בל ישוער על ידי רשלנותי וסכלותי''.

מיינרצהאגן לא הסתפק בהטעיה זו וביקש לשכנע את הטורקים סופית שריכוז המאמץ הבריטי יהיה בגזרת באר שבע דווקא. ''מלבד הפנקס שוגרו כל יום מן ה-‏24 בספטמבר עד ל-‏31 באוקטובר 1917 כמה וכמה תשדורות אלחוט שרמזו על כך שהתקפתנו על באר שבע היא רק עוד פעולת סיור מקיפה יותר בכיוון ההוא, ועל היעדרו של הגנרל אלנבי בסואץ מן ה-‏29 באוקטובר עד ל-‏4 בנובמבר 1917, וטבעית הייתה ההנחה שבין התאריכים האלה לא תתחיל שום מתקפה''.

הטורקים - כמו גם בעלי-בריתם הגרמנים - בלעו את הפתיון. הם שינו את היערכותם, חיזקו את גזרת עזה והחלישו את הגנת האגף המזרחי. ולכן, ב-‏31 באוקטובר 1917 היתה הפתעתם שלמה, כאשר כוחות אלנבי תקפו דווקא את באר-שבע, כבשו אותה וממנה התקדמו לעזה, שנכבשה אף היא. בין מסמכי השלל שנתגלו בעזה היה גם דוח חתום בידי הקולונל הטורקי עלי פואד המספר כי ''פטרול שלנו לכד ב-‏10 באוקטובר מפות ומסמכים שהושארו על ידי קצין בכיר מהצבא הבריטי. חומר חשוב זה מאפשר לנו לעמוד על כל תוכניותיו של האויב בגיזרת עזה ולהזעיק תגבורות, כדי למחוץ את התוקף האנגלי''.

חזיר הבר הענק. שמו הלטיני מנציח את מיינרצהאגן (מקור תמונה 2).

החל מחודש יולי חרש מיינרצהאגן – בצוותא עם שני קצינים בכירים אחרים במטה אלנבי, וינדהם דידס וארצ'י ווייוול – מזימה נאה אחרת. ''הרעיון'', סיפר ביומנו, ''היה להקהות את עוקצו של הצבא הטורקי המחזיק בעזה ולסממו ביום שנפתח בהתקפה שלנו''. מפי שבויים טורקיים למד מיינרצהאגן שסיגריות היו נדירות ויקרות מאוד בקרב חיילי עמם. החל מחודש אוגוסט החלו מטוסים בריטיים לטוס בקביעות עם שקיעת השמש מעל לקווי הטורקים ולהשליך אליהם חפיסות קטנות של סיגריות ובהן מעט דברי תעמולה. בחלוף ימים אחדים התרגלו הטורקים לסיגריות שלהם ומייד לאחר שהסתלקו המטוסים היו החיילים יוצאים מחפירותיהם ואוספים את החפיסות. הדבר נמשך עד ל-‏5 בנובמבר. ביום זה הושלכו אלפי חפיסות וכל סיגריה הייתה ספוגה בכמות נדיבה ביותר של אופיום. ''התוצאה הייתה'', כתב מיינרצהאגן ביומנו, ''שב-‏6 בנובמבר היה חלק גדול מן הצבא הטורקי בשריעה ובעזה אחוז תרדמה ומטומטם. אחדים מן השבויים שנלקחו לא יכלו כמעט לדבר ובשום פנים לא היו מסוגלים להתנגדות''.

מיינרצהאגן התקשה להעביר את הרעיון הזה בקרב חבריו. דידס סבר שהיא בלתי מוסרית, אך הסכים לשתף פעולה. ווייוול דווקא התלהב אבל עמד על כך שיקבלו את אישורו של אלנבי עצמו לביצועה. אלנבי הטיל וטו בנימוק שמבחינתו מזימה זו אינה שונה משימוש ברעל. מיינרצהאגן החליט לפעול בעצמו ולמעשה הפר את הוראת מפקדו. ''מעולם לא אמרתי לאלנבי, אך נדמה לי שהוא ידע'', כתב, ''כי במוצאי ה-‏8 בחודש העיר באוזני: 'הטורקים הללו בעזה לא הפליאו ביותר להילחם'. וכעבור שנים רבות, כאשר ישבתי וסעדתי איתו ארוחת צהריים בלונדון, כיבדני בסיגריה שסירבתי לקחתה. הוא אמר ושביב בעינו: 'הן אינן מסוממות'''.

ימים אחדים לאחר השלכת אותן סיגריות מסוממות ניסה מיינרצהאגן אחת מהן בעצמו. ההשפעה הייתה עילאית: התמכרות גמורה, אובדן כל מרץ, הזיות מתוקות וחוסר יכולת לפעול או לחשוב. למעשה, אף השתמש בסיגריה כזו כדי להסיר מדרכו מטרד חברתי מסוים. ''כשהגעתי לאנגליה כעבור זמן מה'', סיפר, ''עדיין נותרו לי אחדות מהן ומצאתין מועילות ביותר בשעת נסיעה ברכבת עם המרבים להג במיוחד; הייתי מכבד אותם בסיגריה ולאחר מכן יכול הייתי לנסוע בשתיקה''.

אלנבי עצמו העריך מאוד את תרומתו של מיינרצהאגן לניצחונותיו, ובחוות הדעת שלו לשנת 1917 כתב על קצין המודיעין שלו: ''קצין זה אחראי במידה רבה להצלחותי בארץ ישראל''.









מיינרצהאגן היה תומך נלהב של הציונות. הוא סיפר כי בילדותו שמע מאימו שסבתה, מארי סדון, הייתה כה מעוניינת בשיבת היהודים למולדתם הישנה עד שאספה קומץ יהודים באנגליה, קנתה חמור לבן ומייד אחרי מלחמות נפוליאון רכבה לארץ הקודש. הקשישה התימהונית ונחושת ההחלטה הגיעה עד קאלה שבצרפת, אבל מלוויה ערקו ממנה ובעלה היה מוכרח לחצות את התעלה ולהחזירה (יחד עם החמור).

ב-‏1903 היה מיינרצהאגן מוצב בניירי שבקניה. שנה קודם לכן עלתה לדיון ''תוכנית אוגנדה'', בתחילה בשיחות בין הרצל לבין שלטונות בריטניה ולאחר מכן גם בדיונים סוערים בקונגרס הציוני. מיינרצהאגן חשב שמדובר ברעיון רגוע. ''מתבשלת תוכנית להציע ליהודים בית ברמה של אואסין-גישו'', כתב, ''אני מקווה שהם יסרבו, כי בזה הם מביאים צרות על ראשיהם. קודם כל, ביתם של היהודים הוא בארץ ישראל, לא באפריקה. התוכנית רק תוסיף על האנדרלמוסיה המדינית, והאלוהים יודע כי תהיינה בה צרות די והותר בעוד חמישים שנה, כאשר יקנו להם הילידים השכלה. היהודים גם אינם מיטיבים להתערב בזולתם – מעולם לא הצטיינו בכך; יש להם דת, מנהגים והליכות משלהם והם יהיו גורם בלתי-נוח ביותר לעיכול במזרח אפריקה אם יבואו במספר ניכר. מדוע לא לשדל את הטורקים שיתנו להם את ארץ ישראל? הערבים אינם עושים בה מאומה, והיהודים, על כוחם ומוחם הדינאמי, יהיו נכס כביר לטורקיה''.

אפשר למתוח ביקורת על השיח הזה, שכיום נשמע בלתי תקין פוליטית וכמעט אופייני לצורת הביטוי של קציני האימפריה כלפי תושבי המקום. אפס, האיש ניחן בכושר הבחנה חד ומדויק.

הקרב השלישי על עזה. הטעיות התיק האבוד וסיגריות האופיום סייעו לניצחון הבריטים (מקור תמונה 4).

מתברר גם כי הרעיון ליישב יהודים באפריקה לא היה מקורי אפילו כאשר הועלה בפני תיאודור הרצל. מסיבה זו או אחרת היה קיים בלונדון רצון להקים בקניה מושבה של מהגרים מפינלנד. סר צ'ארלס אליוט, מי שהיה אז הנציב העליון של בריטניה במזרח אפריקה, דחה את התוכנית והיא ננטשה. אלא שמייד לאחר מכן העלה ג'וזף צ'מברליין רעיון דומה בנוגע להנחלות יהודים באותה סביבה עצמה. צ'מברליין הגה חיבה לתנועה הציונית והפרעות ברוסיה עוררו בו שאט נפש. לאחר אותו קונגרס ציוני שנוי במחלוקת של 1903 שבו אושרה התוכנית, נשלחה לקניה ועדה מטעמו על מנת לחבר דו''ח על היתכנות הפרויקט הלאומי הזה. ''הוועדה הגיעה בנובמבר 1904 וביקרה ברמת אואסין-גישו'', סיפר, ''אבל לאחר שנתקלו בפילים ביום ובאריות בלילה, ונוסף על כך פגשו באנשי מלחמה מאסאיים במלוא מחלצות הקרב, נמנו וגמרו שקניה אינה מקום ליהודי רוסיה. הקונגרס היהודי סמך ידיו על החלטתה של הוועדה וההצעה נגנזה. כך נמנעה פורענות נמהרות וקניה ניצלה מסיבוך שרק היה מוסיף על קשייה כיום''.

ב-‏1910, בדיוק ביום הולדתו השלושים ושניים, ביקר מיינרצהאגן באודסה ושם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל – אף שהדבר היה כשבע שנים לפני הצהרת בלפור. את שעבר עליו שם אפשר לקרוא כאן:

''נזדעזעתי במידה שלא תאומן. מעולם לא הייתי כה נזעם ועם זאת כה חסר-אונים כמו היום. מעולם לא הייתי מאמין שיכולת התנהגותם של בני-אדם יכולה להיות גרועה מזו של החיות הפראיות והאכזריות ביותר; גרועה יותר, מפני שהתנהגותם נתכוונה להיות אכזרית וגסה ומה שעשו נעשה בתאוות-נפש; עד הייתי לפוגרום בחוצותיה של אודסה. כאשר החל הפוגרום סועד הייתי את ליבי עם הקונסול הכללי שלנו, סמית. היו קצת ריצות וצעקות ברחובות. סמית ואני יצאנו אלת דלת הכניסה של הקונסוליה וראינו אנשים רצים בהתרגשות לכל עבר ושמענו הרבה צעקות היסטוריות. סמית אמר: ''אני חושש שזה פוגרום, היה לנו כאן אחד כזה לפני שנים אחדות; עלינו להוקיר את רגלינו מן הרחובות, כי הרוסים נעשים חסרי אחריות לגמרי והשוטרים אינם נוקפים אצבע; עכשיו תחזה באחד הצדדים הנתעבים ביותר באופי הרוסי''. הסתכלנו. הרחובות היו מוארים היטב ויכולנו לראות היטב בשני הכיוונים; הייתה גם רחבה קטנה לפני הבית. רוסים, רבים מהם מחזיקי אלות או סכינים או גרזינים, היו מתרוצצים בכל מקום, פורצים דלתות חסומות ומבריחים את היהודים האומללים אל הרחובות ושם היו משיגים אותם, מכים אותם ולעתים קרובות הורגים אותם. זקן אחד נמחץ במהלומת גרזן על ראשו על ידינו ממש. נכסף הייתי להתערב ולהרביץ באחדות מחיות-הפרא הרוסיות הללו, אבל סמית עצר בי – לטוב-המזל. אישה צעירה שרוסי אחד רדף אחריה פרצה כאחוזת-תזזית לתוך הקונסוליה ונפלה מתעלפת על שטיח-הסף; מרדפה עצר כשראה אותנו. חירפתי וגידפתי אותו באנגלית; סמית אמר: ''למען השם, אל תתגרה בהם; הם משוגעים''. עוד צעיר יהודי נרדף, הוכה והוטל לתוך הביב, בעטו בו בזדון-לב, שדדו אותו והניחוהו מוטל בלי הכרה. לעת הזאת היו הרחובות כמרחקה, הרעש היה גדול, אך אף שוטר לא נראה לעין. חלון גדול של חנות נופץ והפורעים נכנסו לחנות, בזזו והשליכו את ביזתם החוצה. השיא הגיע כשעבר רוסי אחד על פני הקונסוליה כשהוא גורר נערה יהודיה כבת 12 שנה בשערותיה לאורך תעלת השפכים; היא הייתה צורחת והאיש צעק. אין לי ספק שהיה מתעלל בה הרוצח אותה אחרי כן. לא יכולתי למשול ברוחי, שמעתי את קולו של היילז הזקן (צ'.ת. היילז היה מנהל בית הספר הפרטי בו למד מיינרצהאגן, אדם חסכני בדיבור שדגל הפעולה מהירה; מיינרצהאגן החשיב אותו, יחד עם הפילוסוף הרברט ספנסר, כאחת משתי הדמויות שהשפיעו ביותר על עיצוב אישיותו. א.ק.) לוחש: 'עשה משהו'. ובכן פרצתי החוצה, בעטתי ברוסי בכרסו בחמת-זעם במגפי הרוסיים הכבדים והרבצתי בו מהלומה הגונה בלסת; הוא נפל כבול-עץ ואני נשאתי את הילדה והכנסתיה לקונסוליה. סמית אמר: 'זה יכניס אותנו בצרות'. צא וחשוב צרות מהן, בהשוואה לגורלה של קטנה זו. הערב אינני יודע את נפשי מרוב כעס וחמלה.

''סמית נמצא באודסה זה עשר שנים. הוא מספר לי שלפני שנים אחדות, כשהייתה המהפכה הרוסית במלוא תנופתה, נתקבלה החלטה לערוך פוגרום באודסה. יהודים רבים הוזהרו מפני הסכנה הנשקפת להם והצליחו לשחד את מנהיגי המהפכנים שלא יפגעו בהם לרעה, אך כ-‏400 יהודים נהרגו בכל זאת. הפוגרום נמשך שלושה ימים ואורגן על ידי שר הפנים כדי להוכיח לצאר שעדיין אין העם כשר לשלטון עצמי. ביום הראשון לפוגרום הוצאו כל השוטרים מאודסה ושלושה ימים נשארו מחוצה לה. כתום שלושת הימים יצאה פקודה שהצבא חייב להפסיק את השחיטות; הדבר בוצע תוך שעות ספורות. אחדים מן הפורעים, לאחר שירו בהם ברחובות, התלוננו מרה שלא ניתנו להם שלושת הימים המלאים שהבטיחו להם השלטונות. סמית הבטיחני כי הדברים הנ''ל מדויקים בתכלית וכי בזמנו נשלח דו''ח מלא עם הוכחות למשרד החוץ שלנו.

''אני נרעש עד עמקי לבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין הלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת''.

כאשר הגיע למצרים יצר מיינרצהאגן לראשונה בחייו שיתוף פעולה הדוק עם יהודים. היו אלה אהרן אהרונסון וחבריו לארגון הריגול ניל''י. ''...עד מהרה הכרתי לדעת את תבונתם וגבורתם. העסקתי כחמישה עשר מהם, כולם פליטים מארץ ישראל, כולם מצוינים בבריאותם, ולגודל תמהוני בהירי שיער ותכולי עיניים. הם עבדו כצוות ומנהיגם היה אהרן אהרונסון. האיש המופלא הזה היה הסוכן הנועז והצנוע ביותר, כמו כהולנדי פריטוריוס שאותו העסקתי קודם לכן בטאנגאנייקה. אינני בן-חורין לגלות הרבה ממעלליו הואיל ובכך יותר פירסום לשיטות שמוטב לשמרן בסוד. האיש הנהדר הזה נהרג בתאונת טייס מעל לתעלה הבריטית בימי ועידת השלום בפאריס; בזמנו היו שמועות על מעשה חבלה, אבל אין כל יסוד לסברה מעין זו''.

הגנרל אלנבי. חזה שתוך כמה עשרות שנים תתפקר האימפריה הבריטית (מקור תמונה 3).

מיינרצהאגן נטה לשפוט דברים באותה דרך ישירה שאפיינה מאוד את אנשי האימפריה הבריטית דאז: חותכת, פסקנית, נחרצת, לעתים קרובות בניגוד לכל תקינות פוליטית מהסוג המקובל כיום במקומותינו. את הערבים לא העריך במיוחד; למעשה, רחש להם בוז מוחלט. ''הערבי נתון לשלטונה של דתו'', קבע ברשימה ביומנו מדצמבר 1917, ''כל כמה שיעריך את ברכותיו של שלטון בריטי ויבוז לשיעבוד שבשלטון הטורקי, תמיד הוא זוכר שאנחנו כופרים ולפיכך אין לסבול אותנו. הוא שמח על הפורקן הזמני שהבאנו לו מעול הטורקים, אבל השמחה היא זמנית ועד מהרה יתגעגע לשובם של אדוניו-משכבר...השנאה שהוא רוחש לנו נובעת בחלקה מחשדנות ובחלקה מן הדת. הוא ער ליושר ולצדק שלנו, אך אפילו דבר זה אינו יכול להכריע את כף הקנאות; וכך יישאר הדבר, כל זמן שתפגוש הדת המוסלמית, הקופאת על שמריה וחסרת הסובלנות, בדת הנוצרית, שהיא מעשית יותר אך דתית מעט פחות''. ברשימה נוספת מאותו יום קבע: ''הערבי ירעיש ויתקע בחצוצרות, אחרים באירופה ישירו את תהילותיו אם תשתתק התזמורת המקומית, אבל הוא יישאר במקום שהינו ובמקום שהיה מאז ומתמיד – תושב המזרח, המטפח רעיונות מפגרים וראייתו מגעת רק עד קצה משנותיו צרות האופק של מוחמד''.

דוגמה לתפיסתו את האופי הערבי הביא מיינרצהאגן באנקדוטה משעשעת. ''הערבים של רמלה זימנו לנו אתמול מעשה מבדח המשקף במדויק את יחסים כלפינו. קבוצה גדולה של שבויים טורקים הוצעדה בחוצות הכפר, אבל שומריהם הבריטיים לא צעדו לפניהם. הערבים, שחשבו כי הצבא הטורקי חוזר, יצאו בהמונם, צורחים בשמחה ומנפנפים בדגלים טורקיים; רק כשנגלה סופו של הטור והם ראו חיילים בריטיים צועדים בכידונים שלופים עמדו על טעותם והתבלבלו מאוד. פניהם נפלו ובעוגמת נפש חזרו אל חוריהם''.

כלפי היהודים, כאמור, היה יחסו שונה בתכלית. אפשר להניח שהשפיעה על כך גם הכרת התודה והכנסת האורחים מאירת הפנים של יהודי ארץ ישראל לבריטים לאחר שהללו סילקו ממנה את הטורקים. בלילה בו התאכסן במלון בראשון לציון כתב על היהודים שפגש: ''הם אנשים נבונים ומהירי מחשבה, הבונים להם עתיד גדול בארץ ישראל והם מתכוונים להתמיד כאן בדרכם עד להשגת מטרתם הסופית, רוצה לומר ארץ ישראל משגשגת ובעלת שלטון טוב ליהודים. יש להם אמונה כבירה בעצמם ויש בהם עוז החלטה עקיב וכוח התמדה ללא מצרים, שהם מפתיעים לאחר תקופה ארוכה של גלות ורדיפות. די בעצם ההיסטוריה שלהם לעורר תמיהה איך שמרו זמן רב כל כך על הלאומיות שלהם. ומשך כל הדורות הארוכים האלה חיכו וחיכו עד שלבסוף בא הדבר. מעולם לא היו קרובים כל כך להגשמת האידיאלים שלהם. טבעי הוא מאוד שהם שכורי מרץ, להט והתרגשות''.

את חיים ויצמן, שהיה אחד מידידו הקרובים, העריך במיוחד. ''לעתים רחוקות הערצתי אדם יותר מכך'', כתב, ''מעולם לא ראיתי התמסרות כזאת למטרה, החלטיות כזאת ואינטלקט עשיר שכזה מגולמים כולם בנשמה אחת. לעתים רחוקות היה אדם העוסק ברעיונות כה גדולים ישר וכן כל כך''.









ב-‏1919 הציע מיינרצהאגן למי שהיה אז ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג', להקים מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל על פי מפה ששירטט. ''איתנה אמונתי שבתוך עשרים עד שלושים שנה תקום בארץ ישראל מדינה יהודית ריבוני. הדבר לא ימצא חן בעיני הערבים והם יתקיפו מכל העברים ואני יכול לראות תהפוכה גדולה במזרח התיכון שבה מדינות אירופיות תומכות בצד זה או אחר. והנה, בדרך מקרה ממש, אגב שיחה עם מול ב-‏1917, צץ במוחי פתרון לבעיה הזאת. בראשית המאה היה הגבול הטורקי-מצרי עובר מסואץ לרפיח. ב-‏1906 העניקה טורקיה למצרים זכויות מינהל עד לקו רפיח-עקבה. אלנבי כבש את כל סיני הטורקית ולכן סיני שממזרח לקו סואץ-רפיח שייכת לבריטניה והיא עומדת לרשותנו. ביקשתי את אלנבי שיסביר למשרד החוץ שאם נכבוש את סיני ממזרח לקו סואץ-רפיח הרי הדבר נותן לנו אחיזת חנק בתעלה, הוא יוצר חיץ בין מצרים וארץ ישראל, אין כל בעיה של אוכלוסיה ילידית, נוכל אפילו לכרות תעלה נוספת בין הים התיכון למפרץ עקבה והדבר ייתן לנו חיל מצב במקום אידיאלי להגנה על המסחר שלנו עם המזרח הרחוק''.

מיינרצהאגן אמנם סיפר על תוכניתו זו ללויד ג'ורג' אך העריך כי הלה לא קלט את הדברים, לפיכך, ביקש מאלנבי להעלות את הנושא בפני משרד המלחמה. ככל הידוע, לא היו כל התפתחויות בכיוון זה. אבל לימים, כששליטתה של ישראל התפרשה גם על פני חצי האי סיני, שימש מדבר זה כחיץ בין ישראל לבין צבא מצרים ובקרבות של 1973 הייתה הלחימה בו קריטית לשמירת ביטחונה של ישראל.

יכולתו של מיינרצהאגן לצפות התפתחויות פוליטיות ארוכות טווח הייתה יוצאת דופן. בינואר 1920 כתב ביומנו על שיחה שניהל עם אלנבי בנוגע לעתידה של הקיסרות הבריטית. אלנבי סבר שהעובדה שבריטניה מחדירה את ההשכלה המערבית אל תוך מושבותיה תביא בהכרח להתפרקותה האימפריה, אבל פיקפק ביכולתם של מנהיגי המושבות להנהיג שלטון עצמי יעיל. מיינרצהאגן הסכים שבתוך ששים שנה תצטמצם הקיסרות הבריטית ולא תקיף אלא את קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וכמה איי מבצר. ''אפילו באפריקה, במיוחד בסומאליה ובקרב השבטים הנבונים יותר של מזרח אפריקה, כגון הקיקויו והנאנדי, נמצא כי יצר המימשל העצמי יתחזק עד כדי כך שלא נוכל לעמוד נגדו'', ניתח, ''והיצר הזה יתחזק מחמת הצורה בה גנבנו ותפסנו קרקע של ילידים. כן, ימים רעים באים למתיישב הלבן במזרח אפריקה''. העובדות הוכיחו שמיינרצהאגן צדק (וגם אלנבי). בשנות החמישים החלה בריטניה להעניק עצמאות למושבותיה באפריקה כולה. ב-‏1980, בדיוק ששים שנה לאחר אותה שיחה, הסתיים שלטונה שלך בריטניה במושבה רודזיה וזו הכריזה על עצמאותה.

הצעת המדינה היהודית של מיינרצהאגן: סיני תהיה חלק מישראל ותיחפר תעלה שתחבר את הים התיכון עם הים האדום.

הוא גם ניסה לבדוק מראש כיצד ניתן יהיה להתמודד עם המגמה הצפויה של דחיקת רגליה של בריטניה מתעלת סואץ. ''שליטתנו על תעלת סואץ פוסקת ב-‏1966'', כתב, ''לעת ההיא ודאי ידחקו את רגלינו ממצרים, שאז תוכל לחסום את התעלה בפני הספנות שלנו אם תרצה בכך. חסימת התעלה בפני האוניות שלנו עלולה להחריבנו, ולכן עלינו להישמר מפניה''. העובדות ידועות: בשנות החמישים הגיע לשיאו הסכסוך בין בריטניה למצרים בנושא השליטה בתעלת סואץ, וב-‏1956 הלאים נשיא מצרים, גמאל עבד א-נאצר, את התעלה והחיל עליה את חוקי מצרים. בריטניה, יחד עם צרפת וישראל, ניסתה לשנות את המציאות הזו ב-‏1956 אך כשלה במאמציה.









מיינרצהאגן היה אדם מרתק ועברו עליו הרבה מאוד הרפתקאות. במלחמת העולם הראשונה הצליח להנחית מטוס, שטייסו נפצע קשה. בשנות השלושים ראה תחילה תקווה כלשהי בעלייתו של היטלר, אך עד מהרה נושא ממנו. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה נכנס ללשכתו של היטלר כשהוא חמוש באקדח. הוא לא ירה בו – ואחר כך הטרידה אותו המחשבה אם בהריגתו היה מונע את המלחמה. כשהיטלר בירך אותו במועל יד ב''הייל היטלר'' החזיר לו מיינרצהאגן המשועשע ב''הייל מיינרצהאגן''. איש לא צחק.

ב-‏23 באפריל 1948, כשהוא בן שבעים, נקלע מיינרצהאגן לחיפה. באותו יום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים. מיינרצהאגן, שהיה על סיפונה של ספינה בריטית בנמל חיפה, ראה כי הבריטים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מדים, רובה ו-‏200 כדורים מאחד החיילים, ירד לנמל והצטרף באופן פרטי לכוחות ההגנה ואף הפליא לפגוע בלוחמים הערביים. לוחמי ההגנה לא ידעו בדיוק מיהו הקשיש המשתתף בקרב לצידם, אך ביצועיו לא הותירו ספק באשר ליכולתו ולכוונותיו. כשאזלה תחמושתו התגלה מיינרצהאגן על ידי קצין בריטי והוחזר לספינה. ''עליתי לסיפון'', סיפר, ''החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר כך הזמנתי בקבוקגדול של שמפניה, שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר''.

הוא האריך ימים דיו כדי לחזות לא רק בהקמת מדינת ישראל אלא גם בניצחונה במלחמת ששת הימים. ב-‏17 ביוני 1967 הלך לעולמו.









מרבית הציטוטים המובאים כאן מקורם בספרו של ריצ'ארד מיינרצהאגן פרקי יומן מזרח תיכוני. הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר ויצא לאור בשנת 1973 בהוצאת שקמונה. חלקים אחריםשל המאמר מקורם בספר מסיפורי ארץ אהבתי, מאת מרדכי נאור. ספר זה יצא לאור ב-‏1979 בהוצאת משרד הביטחון.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מרתק   אלי שלו   שבת, 08/09/2007 שעה 9:47   [הצג]   [6 תגובות]
דמות מרתקת   חזי   שבת, 08/09/2007 שעה 18:12   [הצג]
זה היה בהחלט מרתק   תראזימאכוס   יום ב', 10/09/2007 שעה 2:23   [הצג]   [5 תגובות]
סיפור מעניין   אתון עיוורת   יום ב', 10/09/2007 שעה 17:31   [הצג]   [8 תגובות]
אספן הציפורים   שאול   יום א', 28/02/2010 שעה 8:02   [הצג]
נפלא ביותר   נעם   יום ב', 20/12/2010 שעה 0:27   [הצג]
קולונל מיינרצהאגן   בני מור   יום א', 12/06/2011 שעה 16:51   [הצג]
יכולת חיזוי מדהימה   שאול   יום ה', 02/02/2012 שעה 22:42   [הצג]
...יש עוד גרסה לסיפור   אבנר שץ   יום ב', 11/02/2013 שעה 18:49   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©