על הרלוונטיות של ביוגרפיות לילדים
יום ה', 06/09/2007 שעה 0:04
שיחת מסדרון עם חבר לעבודה שנתקל בדרך מקרה בבורותם של ילדיו בכל הנוגע לאישים מרכזיים בתולדות המדינה הביאה אותי לחשוב שוב על מאמר שפורסם לפני מספר שבועות ועסק בספרות הילדים הישראלית. נכון שמדובר בתגובה מאוחרת למדי, אבל דומני כי היא עדיין רלוונטית לנאמר - מה גם שיש לה קשר הדוק לאותה שיחה, שיש מי שימצא אותה כמעט בנאלית. בקצרה, אומר זאת כך: הביקורת על ביוגרפיות הילדים הישנות בעברית בטענה שהן נגועות, חלילה, בציונות מופרזת ובהטפה לאלימות אינן מקובלות עלי. אין עם שאינו מחנך את ילדיו על תחנות דרכים היסטוריות בתולדותיו והעם היהודי - לפחות זה היושב בישראל - אינו חריג בכלל זה. וגם הטענה שספרות זו מזיזה הצידה את התמימות נוסח פו הדב אינה נכונה. שני הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת. כן, דו-קיום יכול להתקיים גם בספרות הילדים.










יגאל אלון. חקלאי, קצין צבא, מדינאי. נשכח מהזיכרון (מקור תמונה).


צביקה נ’, חבר לעבודה, תפס אותי השבוע במסדרון. ''אני חייב לספר לך משהו'', אמר לי ומשך אותי אל משרדו. הבעת פניו הייתה יוצאת דופן, מוטרדת מאוד. צביקה הוא אחד האנשים הכי רגועים שאני מכיר. גם כשהוא כועס, הטונים שלו אינם עולים כמעט מעבר לרמת הדציבלים המקובלת בדיבור יומיומי. עמדנו ליד המעלית והוא חשב לרגע, מחפש את המלים המתאימות.

- ''אני לא יודע איך לספר לך דבר כזה'', אמר לבסוף, ''אבל חשבתי לדבר על זה איתך כי לך אכפת מדברים כאלה''.

- ''אני מקשיב''.

- ''לקחתי השבוע את המשפחה לטיול בצפון הארץ'', המשיך, ''כשנסענו ליד הכינרת עברנו ליד קיבוץ גינוסר וחשבתי שצריך לעצור שם. נכנסנו לבית יגאל אלון. אתה מכיר את הילדים שלי כבר הרבה שנים, אורי. אתה יודע איך הם. חכמים, ידענים, אינטליגנטיים. קיבלו את החינוך הכי טוב שאפשר. תמיר היה תלמיד מצטיין וגם עכשיו, כחייל, מעריכים מאוד את ההישגים שלו. נעמה היא תלמידה של מאיות. אחת מהסוג הטוב, כזו שגם חושבת על מה שהיא לומדת ומבינה מה היא כותבת ולא רק חורשת ומשננת לקראת מבחנים. גם שחר, שהוא היום בחטיבת הביניים, תלמיד מצוין''.

- ''נו?'', שאלתי, ''ומה קרה בגינוסר? הם התאכזבו מהמוזיאון?''

- ''מה פתאום. ההיפך הגמור. זה מוזיאון מצוין, שעובד על לימוד הדרגתי ויש שם גם משחקי תפקידים וכל מיני הפעלות שמיועדות להבהיר לאילו דילמות נקלעים מנהיגים. אבל בסוף הפעילות שם, שהילדים נהנו ממנה מאוד, באה אלי נעמה ואמרה לי שהיה נהדר ושחבל שהיא בכלל לא הכירה את היגאל אלון הזה קודם לכן''.

- ''מה? נעמה לא הכירה את יגאל אלון? לא ידעה מי זה היה בכלל?''

- ''בחיי'', אמר צביקה בעצב, ''היא ילדה חכמה, תלמידה נהדרת, סקרנית מאוד, אבל בנושא הזה היא הייתה בורה לגמרי. שמע, אורי, יגאל אלון היה אחד מהאנשים שהקימו את המדינה הזאת. אדם שגדלתי עליו כמו שגדלתי על בן גוריון ומשה דיין ויצחק שדה ומשה שרת ומנחם בגין ויצחק רבין. וזו לא רק נעמה. שאלתי את תמיר. הוא אמר ששמע פעם את השם הזה, אבל חוץ מזה שהוא יודע שהיה אחד לא היה לו שום מושג מי הוא ומה חשיבותו. על שחר אין בכלל מה לדבר''.

מכאן והלאה פתח צביקה במונולוג שבמהלכו מצאתי את עצמי מהנהן שוב ושוב בהסכמה. ''גם אני וגם אשתי באים ממשפחות שבהן החינוך עמד לפני הכול'', אמר, ''כך גם נהגנו כלפי הילדים שלנו. שלחנו אותם לבתי הספר הטובים ביותר, לחוגים המרתקים ביותר, מה לא. אתה שולח את הילדים למערכת החינוך, הם מבלים בה שתים עשרה שנים ורק לאחר מכן, כמעט במקרה, אתה מגלה את גודל הנזק שנגרם להם מה'חינוך' הזה. מקצצים שעות פה, מקצצים שעות שם, כל שנה משנים את תוכניות הלימודים, את הדגשים, את השיטות. ורק עכשיו אתה מגלה שזה מסתכם בבורות איומה, בניתוק מוחלט מהידע הבסיסי ביותר שצריך לשבת במוחו של מי שגר כאן. זה לא שאני מבקש מהילדים שלי להסכים אידיאולוגית עם כל אחד שהם יודעים עליו, אבל זה בערך כמו שילד אמריקאי לא יכיר את שמו של תומאס ג'פרסון. זו בערך האנלוגיה''.

בואו לא נעמיד פנים שבדבריו של צביקה יש חידוש גדול. הדברים ידועים זה זמן רב, ואולי בשל כך גם מצערים כל כך. די אם אציין שכאשר התפרנסתי כמורה דרך נתקלתי לא פעם ולא פעמיים במצבים בהם לא זו בלבד שהתלמידים הפגינו בורות בלתי נקלטת אלא שלעתים אף ידעו יותר ממוריהם. כשנתקלים בתופעות אלה כמעט מדי יום, ובכל פעם עם תלמידי בית ספר אחר, קל להבין שאין זה עניין מקרי ושמדובר בתופעה של ממש. אבל כאמור, אין בכך הרבה חדש. רק ההיתקלות המעציבה של חברי לעבודה עם תהליך ההיטפשות הקולקטיבי העובר על מערכת החינוך שלנו וההבשלה המאוחרת אצלו שזו המציאות הבלתי-נעימה שבה חיים אפילו תלמידי התיכונים המעולים ביותר, היא חדשה למדי.

סיפורו של יהודה ראב, מראשוני תח תקווה. אלמלא ספר זה, האם מישהו היה בכלל מכיר את דמותו?




-----




כמה ימים לפני אותה שיחה עצובה צף בזיכרוני מאמר שפרסם ולדי דבוייריס תחת הכותרת ''אילו ספרים אתם מביאים לילדים שלכם??''. באותו מאמר סיפר ולדי על ספרות הילדים הקלאסית שעליה גודל וחונך וסיפר על תדהמתו כאשר הגיע ארצה ונוכח לדעת שגיבור ספרות הילדים הפופולארי ביותר שבנמצא אינו אלא קופיקו, הדמות שיצרה תמר בורנשטיין-לזר. ''לילדים שלי'', סיכם, ''לא אתן להתקרב לזבל הזה, אבל הצרה, ככל הנראה, תתחיל בבית-הספר - שם עדיין מאביסים אותם בכל מיני סיפורים על שרה גיבורת ניל”י... הם מודעים לחלק של התמונה אותו בחרה מערכת החינוך לחשוף בפניהם - אותו חלק בו יש “אותנו” ואת העולם כולו מנגד, ואנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה וכו’ וכו’. אתם מוזמנים לחשוב לבד מה קורה לילד שבתודעה שלו קיים פתק עם 'לא בגדתי' בין אצבעות הרגליים, אבל אין בה מקום לפו הדב. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה. ואני אומר עכשיו משהו שאני יודע שיגרור תגובות קשות - אבל אני ממש לא רוצה להפוך אותם לשהידים של הציונות''.

האיש שזה עתה ציטטתי את דבריו הוא אחד הבלוגרים החביבים עלי. אינטליגנטי, רהוט, קולח ובעל היגיון בהיר. אבל בנקודה הזו אני חולק עליו לחלוטין. האנליזה של ולדי למצב היא של ''משחק סכום אפס''. אם מלמדים את הילד על מחתרת ניל''י וסופה המדמם, פירושו של דבר שאין הוא מתחנך על סיפוריו התמימים ומלאי הקסם של פו הדב. אם שולחים אותו לקרוא את ''הצנחנית שלא שבה'' משמע שהדבר בא על חשבון היכרותו עם מוגלי, פינוקיו, נילס הולגרסון וגיבורי ''הרוח בערבי הנחל''. זהו ניתוח הרואה את העניין בצבעי שחור ולבן. ולא היא. יש הרבה אפור באמצע וכרגיל, קצת יותר בעייתי להתייחס לגוני האפור מאשר לקצוות הבוהקים.

דווקא האיזכור של ''שרה גיבורת ניל''י'' כדוגמה לספרות מגויסת מרתק כשלעצמו. ספר זה יצא לאור ב-‏1967 וסיפר באמצעות עלילה קולחת ומרתקת פרשייה שרבים ידעו אז על קיומה, אבל לא הרבה מעבר לכך. בכלל, פרשיית מחתרת הריגול ניל''י היא מעין חור שחור בתודעה ההיסטורית שלנו. קשה לראות את הדברים כך, אבל יש לזכור שרובנו גדלנו על הספר הזה. ואם נאמץ עוד קצת את מחשבתנו ניווכח לדעת שרק מעטים מאיתנו זוכרים שלמדו על כך משהו בבית הספר; מעטים יותר ביקרו במוזיאון היחיד המתעד את הפרשה בצורה מרוכזת ומסודרת (''בית אהרונסון'' בזכרון יעקב); ואת אלה שחיפשו חומר מפורט יותר – ונדיר מאוד כשלעצמו (כמו הספר ''ניל''י: תולדותיה של העזה מדינית'', בעריכת אליעזר ליבנה, שיצא לאור בראשית שנות הששים ונחשב עד היום לטקסט הרציני ביותר בנושא זה) - אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.

כלומר, העובדה שילדים לומדים היסטוריה מתוך ספר ילדים עלילתי המבוסס על אירועים היסטוריים אינה בעייתית כשלעצמה. נהפוך הוא: היא מהווה את ההוכחה שאלמלא אותו ספר ספק אם ניתן היה למצוא כיום ילדים היודעים מי היו שרה אהרונסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. ממילא ההנחה היא שלא רבים יודעים על כך ושאת הדינוזאור המיובש הקרוי החינוך הממלכתי אי אפשר לשפר בשל לחצים פוליטיים, קיצוצים תקציביים, שביתות מורים ותחלופה בלתי פוסקת של שרים ומנכ''לים. ספרה של דבורה עומר מילא חלל עצום בתודעה. אלא שהעובדה שהוא מיועד לילדים וכולל תיאורים בלתי נעימים של שואת הארמנים, עינויי פעילי ניל''י ושאר סיטואציות אלימות – מתפרשת אצל ולדי כחינוך לאלימות. יתר על כן, הוא אף משווה את החינוך לזה שמקבלים ילדי החמאס והג'יהאד האיסלמי.

דומני שגם ולדי עצמו יודע שההשוואה הזו אינה תקפה. בפעם האחרונה שבדקתי בגני ילדים ובבתי ספר לא הועלו שם הצגות לסיום השנה שבמהלכן צוידו הילדים בחגורות נפץ. גם לא הוכנו קלטות בהן קראו הילדים כי שאיפתם היא למות למען אלוהים ולמען ראש הממשלה (לא בהכרח בסדר הזה) ולקחת עימם כמה שיותר ערבים, כולל נשים וילדים. לא חסרים פגמים וקלקולים במערכת החינוך שלנו, וככל שהשנים חולפות היא רק הולכת ומתעקמת, אבל לדרגת קיצוניות כזאת עדיין לא הגיעה.

הילדים שלנו אינם חיים בחברה סטרילית. אי אפשר לייצר סביבם שכבת הגנה שתסתום את תודעתם לכל אלמנט שיש בו אלימות. אפשר לצמצם את זה, אבל לא למנוע לגמרי ובכלל לא ברור שמניעה מוחלטת רצויה בהקשר הזה. היסטוריה של עם ושל ארץ (כמעט כל עם וארץ) רצופה מעשי אלימות. אי אפשר להימנע מכך. כשמלמדים ילדים תנ''ך כוללים בחומר הלימוד הזה גם קרבות אכזריים למדי, החל מהעימות האלים נגד העמלקים בסיני וכלה בהריסת מקדש דגון הפלישתי על ידי שמשון. שלא לדבר על כלי התקשורת, סרטי הקולנוע והאינטרנט הרצופים לא רק דיווחים על אלימות אלא גם המחשות ויזואליות מחרידות בהקשר זה.

הביוגרפיה של אליעזר מרגולין, מהדמויות הבולטות בארץ ישראלית בתחילת המאה העשרים. כיום אין שמו ידוע כמעט.

ההתנגשות בין תום הילדות לבין הציניות האלימה של עולם המבוגרים טבעי שהיא יוצרת פרדוכסים בלתי צפויים ואירוניות לא מתוכננות. אבל דווקא ההתנגשות הזו הולידה, מה לעשות, ספרות מעולה כשלעצמה. מי שסבור שמדובר רק בספרי קרב ומלחמה מן הראוי שיבדוק שוב את הספריות הקרובות למקום מגוריו. גם ז'אנר ספרי הפנימייה מבוסס, בסופו של דבר, על גיבורים הנאלצים להתמודד בכוחות עצמם מול מציאות שנכפתה עליהם ושכלליה שונים לחלוטין ממה שלמדו עד אז בתקופת ילדותם. לפי אותו היגיון עצמו שמנחה את המאמר של ולדי אפשר לומר גם שאין טעם להפגיש בין ילד לאלימות, בין נער למכות ובין תיכוניסט לסמים. הם צעירים מדי, תמימים מדי ובכלל מדוע להרוס את צעירותם בדברים שממילא ייתקלו בהם בבגרותם.

חיסול הספרות ההיסטורית לילדים בטענה שהיא מעודדת לחשיבה כוחנית ותו לא היא התעלמות לא רק מהבורות הקיימת אלא אף מהצורך ללמד ילדים היסטוריה. ולדי מפנה ממאמרו בנושא זה למאמר אחר שפרסם, העוסק באינדוקטרינציה החינוכית הסובייטית וגורס שדבורה עומר היא סוכנת שטיפת מוח של מערכת החינוך הישראלית משום שהיא מנציחה בזיכרון ההיסטורי דמויות ומיתוסים מסוגם של מניה שוחט, זוריק לב ואיתמר בן אב''י. הדוגמה שהוא מביא כהשוואה לאותה שטיפת מוח היא של הנצחת זכרו של פאוול מורוזוב בתרבות הסטליניסטית. מורוזוב דנן היה נער שבהשראת שטיפת המוח המפלגתית הלשין על אביו החתרן ולאחר שזה האחרון נעצר והושלך לכלא רצח סבו של פאוול את הנכד המלשין. אינני מכיר דוגמה דומה בתרבות הישראלית. הטפה לילדים להסגיר את הוריהם לידי השלטון בשל תמיכתם באופוזיציה? ככל שניסיתי לאמץ את מוחי לא עלה בידי למצוא דוגמה דומה כאן. ההשוואה לתעמולה הסובייטית, כמו גם לזו החמאסית, חסרת פרופורציות לפי כל קנה מידה.

אינני מכיר עם שאינו מחנך את דור ההמשך שלו להכיר את הדמויות המרכזיות בהתגבשותו הלאומית והמדינית. אינני מכיר עם המשתדל לנתק את ילדיו מההיסטוריה של ארצו. אי אפשר להבין פעולה בעלת הקשר היסטורי או ערכי אלא רק על הרקע של הבלטת מתנגדיה. אי אפשר להגדיר כל פעולת התנגדות, אלימה ככל שתהיה, במונחים רלטיוויסטיים. כל ילד אנגלי מתחנך על סיפורי הקרבות של המלך אלפרד הגדול נגד הדנים שכבשו את מולדתו. אין ילד אמריקני שאינו מכיר את הקרב על האלאמו, שהיווה אבן דרך בעיצוב התפיסה הלאומית של אמריקה. כאשר תיארה שולמית לפיד ב''גיא אוני'' את רדיפתם של אנשי המושבה שנשאה שם זה על ידי חרדי צפת ואת הניסיונות לרוצחם נפש על רקע פרישתם מה''כוללים'' והליכתם לעבודה חקלאית, היא תיארה מציאות היסטורית. באותה מידה, כאשר תיארה דבורה עומר ב''הבכור לבית אב''י'' את המצור החברתי בו היו נתונים אליעזר בן יהודה ובני ביתו בשל מפעל חידוש השפה העברית, היא תיארה עובדות שאין עליהן עוררין. מי היה יודע על כל אלה אלמלא אותם ספרים? האם על הילדים להמתין עד לאוניברסיטה כדי ללמוד זאת?









נכון, לא חסרים ספרי ילדים שעלילותיהם נבנו סביב אבני דרך בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אבל אם רוצים למקד את הנקודה על הזווית שמציע ולדי, אפשר לדבר, למשל, על סדרת ספרים דוגמת ''נועזים''. המדובר בסדרה שיצאה לאור בהוצאת יוסף שרברק במשך שנים ארוכות. בין היתר נמנו עליה, פרט ל''שרה גיבורת ניל''י'', גם ''הצנחנית שלא שבה'', מאת עודד בצר, העוסק בדמותה של חנה סנש ובסופה הטראגי; ''לא בדרך המלך'', גם הוא מאת עודד בצר, המנציח את אישיותו של אורד וינגייט; ''גבורה באדום'', מאת צביה גרנות, המתאר את פרשת משפטו והוצאתו להורג של איש האצ''ל דב גרונר; ''המפקד הראשון ליהודה'', מאת יהואש ביבר, העוסק בדמותו הכריזמטית של אליעזר מרגולין, מי שהיה ממפקדי הגדודים העבריים שסייעו בכיבוש הארץ מידי הטורקים; ו''פרשים על הירקון'', ספרו של אהוד בן עזר, המנציח את פועלו של יהודה ראב, ממייסדי פתח תקווה.

נכון, כל אלה ספרים הקשורים באישים שהיו אבני דרך בתולדות התנועה הציונית. מי שרואה את האידיאה הציונית כמידה מגונה אינו שבע רצון, אולי, מקיומם של ספרים העוסקים בה ואף מתארים את הוגיה ומאמיניה באופן חיובי למדי. אפשר להבין את זה אם יוצאים מנקודת המוצא שהציונות היא ''תנועה הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי... גזענית, קנאית בהווייתה, תוקפנית התפשטותית-התיישבותית במטרותיה ופשיסטית-נאצית באמצעיה''. אבל נניח, בינתיים, לציטוטים מהאמנה הפלסטינית של 1968, הקוראת לחיסולה של ישראל, שהרי אותם ספרים בהם אנו דנים עתה לא נכתבו כדי לשרת את מטרת האנשים שניסחו את המסמך המלבב הזה.

אורד וינגייט בארץ ישראל. דור הצעירים הנוכחי מכיר אולי את המכון הנושא את שמו - אבל לא הרבה מעבר לכך.

הספרים הללו מתארים מנעד ערכי והיסטורי רחב באופן שהוא בלתי שכיח בספרות הילדים שלנו. הם מבוססים על תחקירים היסטוריים שערכו מחבריהם. הם אינם מתיימרים להיות ספרי היסטוריה אלא מעין ביוגרפיות מקוצרות ועלילתיות לכל המשפחה. הם פורשים עלילות המתרחשות על רקע נופים שנעלמו זה מכבר, דפוסים חברתיים ששוב אינם מוכרים לנו ונסיבות היסטוריות שכאמור אינן מלומדות אפילו בבתי הספר. הם מתארים לבטים אמיתיים, כמו אלה של ראב, המתחבט אם לשמר את התא המשפחתי החרדי שבנה או לשנות לחלוטין את אורח חייו ולחבור לחלוצי מלאבס. או כמו ההתענות של דב גרונר, שנדון למוות על ידי בית משפט בריטי, בשאלה אם לבקש חנינה מהנציב העליון אם לאו. הדילמה הראשונה יכולה להוביל להרחבת הדיון בנושאים של חזרה בתשובה או חזרה בשאלה; השני – לדיון בלגיטימיות של שלטון זר המפר את התחייבויותיו כלפי האוכלוסייה הנכבשת. במלים אחרות, הספרים הללו ממלאים חלל תודעתי עצום ומחדירות לחשיבה דילמות עקרוניות שראוי כי ידונו בהן. אין להם תמיד תחליף, לא רק אצל ילדים אלא גם בקרב המבוגרים.

קל וחומר שהדבר נכון כאשר מדובר בספרות שבמרכזה עומדים עימותים בלתי-מלחמתיים. ולדי מותח ביקורת קשה על דבורה עומר והתגייסותה לטיפוח ערכים ציוניים. אבל כאשר עומר מטפלת בסיפורם של אליעזר בן יהודה ובני ביתו דרך עיניו של הילד בן ציון (לימים איתמר בן אב''י) היא עושה זאת באופן שמעמיד בסימן שאלה גדול את הדרך בה בחר מחייה השפה העברית לחנך את ילדיו. אין כאן האלהה של האידיאל הלשוני הנשגב הזה אלא ניסיון לתאר את הדרך בו נפגש עם המציאות שבה נאלץ לתפקד ילד בודד המתגורר בסביבה בלתי-אוהדת ונאלץ לשמש כשפן הניסיונות של אביו. כאשר עומר מתארת את סיפור אהבתו של איתמר בן אב''י הבוגר לנערה האריסטוקרטית לאה אבושדיד היא משרטת דיוקן של מערכת רגשית מורכבת, רחוקה מאוד מאידיאליזציה של תנועה מדינית כזו או אחרת. אפשר ללמוד ממנה על יחסים בין מעמדות, על ההיסטוריה של התקופה, ויותר מכל – על סיפור האהבה המיוחד הזה שבשיאו פרסם בן אב''י שירים לאהובתו מעל דפי עיתונו. אינני מכיר יותר מדי מבוגרים היודעים על כך; ובכן, מה לדבי הצעירים? האם הם מנועים להכיר את הפרשייה הזו רק בשל היותה של עומר סופרת פרו-ציונית, רחמנא ליצלן?

בניגוד לסופרים רבים שפעלו בשלושים-ארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, מעדיפים רבים מסופרי הילדים של ימינו שלא להפגיש בספריהם את הקוראים הצעירים עם סוגיות היסטוריות. והרי אפשר לעשות זאת, ואפילו לטפל בהן מנקודת השקפה שונה מזו של עומר, גרנות, בצר ואחרים. אפשר גם לקחת את סיפורי התנ''ך ולהראות אותן מזווית בלתי-אורתודוכסית מותאמת לילדים. מאיר שלו עשה בזמנו דבר דומה עם ''תנ''ך עכשיו'' שלו, שבו העניק סיפורי התנ''ך פרשנות חילונית, אנושית, בהירה, שונה מאוד מהפרשנות המיסטית והעל-אנושית שלמדנו בבתי הספר. ''יהודה איש קריות'' של יגאל מוסינזון הוא יצירה פורצת דרך שזכתה שוב לתשומת לב עם גילויה מחדש של ''הבשורה על פי יהודה''. ושני אלה אינם ספרי ילדים דווקא. ובכן, אם אפשרי לייצר פרשנות אלטרנטיבית לספרות המבוגרים, ניתן לעשות זאת גם בספרות הילדים. וכל עוד אין סופרי ילדים רבים שמרימים את הכפפה הזו, אין כל מקום לבוא בטענות לאלה שעושים כן.









קיימת כיום מגמה של ביזוי וקעקוע כל תוצר תרבותי שאינו מתבסס על ערכים פוליטיים המשותפים, פחות או יותר, למרבית המבקרים. כל גילוי גבורה מתפרש כהטפה למיליטריזם; כל מלחמה על הגנת היישוב – כאקט אלים, שלא לומר מיותר. ולאיש מבין המקעקעים אין אלטרנטיבה משלו. הריסת התרבות ההיסטורית היא היא המקודשת כאן. וכשחושבים על כך, זה לא ממש מפליא. אותם נושאי הבשורה של עידן הפוסט-מודרניזם והרלטיוויזם התרבותי הם הם אלה שהקנון התרבותי העברי כמעט ואינו מוכר להם. אחת מבנות-הפלוגתא שלי בהקשר זה הודתה שאין לה מושג מי הם יעקב אשמן, עודד בורלא, חיים הזז, זאב וילנאי או פנחס שדה, שלא לדבר על סמלי זמר נוסח עוזי חיטמן או דודו זכאי. אחד אחר, שהסביר לי שאינני יותר מבלוגר מקשיש שעל חשיבתו כבר אבד הכלח היה משוכנע שלוין קיפניס ושמעון צבר הם מחזירים בתשובה, האחד ליטאי ומשנהו ש''סניק, ואילו את השם פוצ'ו היה בטוח שהמצאתי בו במקום. בורות ושטחיות אינם בהכרח נחלתו של כל עכשוויזם אבל כל עכשוויזם נושא בתוכו יותר מאשר קורטוב של זלזול והתנשאות. וכמובן שהעכשוויסט תמיד צודק. הוא יודע טוב יותר מה תקין ומה לא. אין לו לבטים. המודרנה הולכת איתו.

למעשה, זו דרכה של כל אופנה. היא דורסת את זו שקדמה לה, כמעט ללא הבחנה, בועטת בה ומטאטאה אותה אל מתחת לשטיח הזמן. אחד מיסודותיה של כל חברה בריאה הוא היכולת לבצע ניפוי תרבותי ולהותיר את הקלאסיקה מעל לשאר – כשאותה קלאסיקה נוספת בתורה אל מאגר הידע התרבותי העובר אל הדורות הבאים. לא תמצאו באמריקה צעיר בן עשרים שאינו יודע מי הם פרנק סינטרה או בינג קרוסבי ממש כפי שלא תמצאו בבריטניה אדם בגיל זה שאין לו מושג מי הם נואל קאוורד או ספייק מיליגן. בישראל, לעומת זאת, מאות אלפים אינם מודעים לקיומם, ובמידה רבה גם ליצירתם, של עשרות ומאות אמנים שעיצבו את מפת התרבות העברית. וכן, גם של ספרים המהווים את נדבכי מצבור הידע הזה.

סיפורו של דב גרונר שנדון למוות על ידי הבריטים. כשהסיפור מנוכס פוליטית, הצד היריב עושה כל מאמץ כדי לפוררו או להעלימו.

וכמובן שהיא מתעלמת מיחידים שאינם משרתים את ערכיה וצרכיה. יוסף טרומפלדור היה גיבור מלחמה ברוסיה, אידיאולוג שהלכה למעשה עמד בראש זרם רעיוני סוציאליסטי מיוחד במינו ולימים גם הפך לאיכר אגדי (במקומות מסוימים בגליל מתהלכים עד היום סיפורים על יכולתו לחרוש שדה בידו האחת) ולאיש ביטחון נודע. כיום, לאחר שאומץ על ידי הרוויזיוניסטים הז'בוטינסקאים (תנועת בית''ר קרויה על שמו), הוא מצטייר כמשהו שבין חקלאי לא-נורא-חשוב לבין איש דם ואדמה, מיליטריסט שביקש ליצור פרובוקציות בריכוזים צפופים של אוכלוסיה ערבית. מכאן, שלא צריכה להתקיים כל לגיטימציה לספר את סיפורו, בוודאי לא לילדים. לא חסרות דוגמאות כאלה. הפיכת הסיפור על ראשו מייצרת, כביכול, זווית אלטרנטיבית, רעננה, חסרת פניות וסודקת מיתוסים – אבל לעתים קרובות היא אינה אלא ניסיון להילחם מלחמה פוליטית בכלים של שטיפת מוח. התפיסה הזו אינה מסוגלת להכיל שספורים בעלי ערך היסטורי או מוסרי ניתן למצוא גם בשמאל וגם בימין. הסיפור עצמו אינו חשוב. חשוב רק לנטרל אותו (או לכל הפחות למזער את חשיבותו עד למינימום האפשרי) אם הוא משרת את הצד הלא נכון. העובדות כשלעצמן אינן מעניינות.









פניו של צביקה היו עצובות. ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. הרי לכם אדם רציני, הגון, משקיען, שמשתדל להעניק לילדיו את הטוב ביותר שיש ברשותו להשיג ולפתע נוכח שכל עולם מושגי היסוד שלהם מלא סדקים וחריצים.

- ''חבל שלא כתבו ספר ילדים פופולארי על יגאל אלון'', אמרתי לו, ''על חנה סנש כתבו ספר מצוין. גם על שרה אהרונסון, אורד וינגייט, איתמר בן אב''י. כולנו הרי קראנו את הספרים האלה ועשינו את זה הרבה לפני שמישהו בכלל דיבר על זה איתנו בבית הספר. רק אחר כך באה קריאת החובה בלימודים. כאן זה מתחיל. ואם לא לומדים את זה במערכת החינוך אז למרבה האירוניה דווקא בית הספר הוא שמקבע את חוסר הידיעה, את הבורות. אני לא סומך על מה שבית הספר מסוגל לתת. לפחות היסטוריה אני מנסה ללמד את ילדי בעצמי''.









אשר לי, אני מניח שלא קיבלתי חינוך השונה הרבה מכל בן אחר של המעמד הבינוני במדינה הזאת. כילד רציתי מאוד לעוף לארצם של פיטר פן ושודדי הים, אבל לא מנעתי את עצמי מהספרות הציונית המזעזעת שעליה מדבר ולדי דבוייריס. אפשר להעריך סיפור נוגע ללב גם אם הוא כולל מוטיבים אלימים, שהרי אלימות, גזענות ורשעות אינן בדיוק יסוד שהחברה שלנו מנוטרלת מהשפעתו. והן מופיעות בקלאסיקות כמו ''שלגיה ושבעת הגמדים'', ''אייבנהו'' ו''עלובי החיים''. ובכן מה? שנפסיק לקרוא אותם?









מקור כל התמונות, למעט זו של יגאל אלון, בכריכות הספרים ששמם מצוין עליהן.










[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
רק קראת בשמי והנה הופעתי   ולדי   יום ה', 06/09/2007 שעה 1:01   [הצג]   [15 תגובות]
אז תזכיר לי מי היה יגאל אלון...   נינה   יום ה', 06/09/2007 שעה 9:47   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   גבי בן עמי   יום ה', 06/09/2007 שעה 15:53   [הצג]   [4 תגובות]
לסייג ולא רק לתייג   אלדד   יום ה', 06/09/2007 שעה 15:56   [הצג]   [4 תגובות]
בבוקר לא הצלחתי לשלוח לך תגובה,   הצועד בנעליו   יום ה', 06/09/2007 שעה 17:24   [הצג]
רעיון לפרויקט אפלטוני:   שפי   יום ה', 06/09/2007 שעה 19:38   [הצג]   [2 תגובות]
לא נמאס לכם מעצמכם קצת, לפעמים כזה?   אילן   שבת, 08/09/2007 שעה 11:25   [הצג]   [3 תגובות]
מנהרת הזמן   איתמר   יום ד', 19/09/2007 שעה 17:17   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©