הפואטיקה של המסכנוּת
יום ד', 22/08/2007 שעה 21:49
הנה הפרדוכס: סופר ומתרגם טוען שהמזרחיים סובלים מגעזנות אשכנזית, אבל יורה בעצמו ביטויים גזעניים בזה אחר זה. האחרון שבהם קובע שיש בפרשת הפיצויים לניצולי השואה ''שני מצבי צבירה'': אשכנזים שגונבים ממזרחים ואשכנזים שגונבים מאשכנזים. במלים אחרות, אם אתה אשכנזי אתה לא בהכרח גנב, אבל אם אתה גנב אתה במאה אחוז אשכנזי. מילא הקביעה הזו (שכמוה קוראים אצל אותו כותב חדשות לבקרים), אבל דווקא הבלוגרים והגולשים, שאין כמותם מהירים להגיב על גילויי גזענות אצל אחרים, דממו הפעם. מה שמעורר שאלות לגבי התופעה של השלמה עם גילויים גזעניים מצד אלה המציגים עצמם כמיעוט מקופח. או, אם תרצו, האם הם מעדיפים את הנצחת דימויים כדפוקים על פני השגת שוויון מוחלט עם מדכאיהם - ומדוע נוצרה נורמה של השלמה עם ההתבטאויות הללו. לשמוליק פתרונים.











לפני מספר ימים פרסם הסופר והמתרגם מואיז בן הראש מאמר בבלוגו תחת הכותרת ''נשואה כסחיטה אולטימטיבית''. בתחילה התלונן בן הראש על ''המדינה'' שגנבה את כספי ניצולי השואה, אבל משהתפתח הדיון שיחרר עד מהרה קביעה חד-משמעית. ''יש שני מצבי צבירה כאן'', ניתח האיש, ''אשכנזים גונבים מאשכנזים ואשכנזים גונבים ממזרחים. כך תמיד עולים למעלה (חלק מ)האשכנזים''.

כך, במחי שתיים-שלוש שורות קצרות, הודיע בן הראש שמבחינתו כל האשכנזים גנבים. שוב: רק האשכנזים גונבים. אולי הם לפעמים גונבים גם מאחיהם האשכנזים, אבל זה רק מסביר עד כמה הם מנוולים. גנב מזרחי אין אצלו. המזרחים הם השדודים, הגזולים, המוכים והמדוכאים. עולם דיכוטומי. אין לי מושג אם בן הראש מבין את זה, אבל כשהוא מדביק תכונה שלילית כלשהי לקולקטיב אנושי בהתאם למוצאו בלבד הוא מבצע מעשה גזעני. מעשה שאינו שונה בהרבה מהקביעה שכיליד מרוקו בן הראש הוא בהכרח סכינאי ששולף מייד כשהדם עולה לו לראש.

המציאות העגומה. האשכנזים אשמים, כמובן (מקור תמונה).

הבלוגרים ושאר הגולשים, שבדרך כלל ממהרים להגיב על נושאים כגון אלה, שתקו הפעם. אולי מפני שהם מכירים את קביעותיו של בן הראש ומאסו זה מכבר בוויכוחים חסרי התוחלת עימו. אולי משום שהם עדיין לא מכירים אותו ומשום מה סבורים שדבריו נשענים על עובדות כלשהן. ואולי משום שקל יותר להתמודד מול אליזרין ''זרובבלה'' וויסברג, צעירה חסרת כל יומרות אינטלקטואליות שמייצרת פרובוקציות אזוטריות בשרשרת ואינה מתביישת לכתוב את דעתה השלילית על הקולקטיב הערבי.

בן הראש אינו בודד בגישה זו. תפיסת האשכנזי כמנצל, כרע וחלילה גם כציוני (כלומר כמי שאינו בוחל רק ביבוא יהודי ארצות ערב לשם ניצולם ודיכויים אלא עושה זאת גם לערבים ולאומללים נוספים) אופיינית גם לכותבים נוספים ברשת. מיותר לומר שרוב האשכנזים מכירים את היותם מנצלים ומדכאים רק באמצעות כותבים אלה, שחלקם מקורבים לקשת הדמוקרטית המזרחית ולארגונים נוספים המכריזים השכם והערב על מלחמת המעמדות ועל הזדהותם עם המזרח הכבוש והעשוק במאבקו מול המערב הנצלני והמנוון.

החוק השלישי של ניוטון, כך למידונו בבית הספר, קובע כי ''לכל פעולה בטבע יש תגובה שווה בעוצמתה, אך מנוגדת בכיוונה''. העובדה שהגזענות הזו אינה סופגת ביקורת נגדית בעוצמה דומה מעידה, כנראה, על ריסון יוצא דופן מצד סופגיה. ואת הסיבה לריסון הזה היטיב לנמק שמוליק, שההבהיר שהמסכנות היא כוח של ממש. בשורה התחתונה: כדי להיות חזק, הצג עצמך כמסכן.









את שמוליק פגשתי כמעט במקרה. אני לא כותב כאן את שם משפחתו את את מקום עבודתו, משום שאין לי שום חשק שגם אחרים יקבלו ממנו ייעוץ. העצות ששמוליק נתן לי שוות הון. הון זו לא מילה. נגיד ככה: הן יהפכו אותי, בסופו של דבר, לאייקון תרבותי. בראס-בן-אמו אני אהיה סמל תרבות. לא יעזור להם כלום. כך, לפחות, חשבתי במשך כמה דקות.

זה היה באיזה אירוע משפחתי של חבר, שאליו הוזמנתי. יצירת הקשר החלה, כמעט כמקובל, במנוד ראש הדדי ליד המזנון ובכרסום סימולטני של אמפנאדאס עם תירס ורסק פלפלים-עגבניות-טבסקו שהפך את הלשון לכבשן בוער. המהומי השלום הפכו לשיחת היכרות סטנדרטית בשעה ששתינו מיץ תפוזים להרגעת הלשון, וככל שנקפו השניות גילינו יותר ויותר עניין זה בזה (אינטלקטואלי, אהבלים שכמותכם).

לשמוליק, התברר, היה ידע אדיר באלף ואחד תחומים שהמכנה המשותף שלהם הוא כתיבה. החל בשורשים האטימולוגיים של הניבים שבפי עולי הרגל ב''סיפורי קנטרברי'' של צ'וסר וב''דקאמרון'' של בוקאצ'יו, וכלה בעיבוד סיפוריו של אליאס קאנטי לטיוטות של תסריטים אצל גודאר. אצלו לא הייתה לי בעייה להוציא איפיונים לכל ז'אנר ספרותי ולגלות את מקורות ההשפעה שלו. את ''דרכים'' של ג'ק קרואק הוא דיקלם ברוורס ואת זרם התודעה שלו הוא יכול היה לנתח עד לרמה של מיקרו-פרטים ולהסביר את הרקע הסוציולוגי של חלק מהמינוחים הסימבוליים בהם השתמש בשפת המקור. לאחרונה, כך התברר לי, הוא כותב ספר שכותרתו - הזמנית - היא ''מודלים שולטים''. כשהבעתי את תמיהתי על הכותרת, שכאילו לקוחה מספרה של סילביה נאסר על המתמטיקאי ג'ון נאש, הוא פרץ בצחוק. ''בוודאי שזה לקוח משם'', אמר תוך שהוא נוקש באצבע שמאלו על רקתו, ''זה כל העניין. אם הייתי קורא לזה 'סמלים תרבותיים בעידן המודרני', זה היה מושך תשומת לב כמו עלה נושר בתוך פרדס. אבל מי לא רוצה להיות שולט? ומי אינו רוצה לדעת מה המודל שיהפוך אותו לשולט?''

- ''רגע אחד'', אמרתי, ''אם אלה לא מודלים מתמטיים, אז איך הם יכולים להסדיר חוקיות של אירועים?''

- ''הם לא. הם מודלים תרבותיים לכל דבר. אם תעשה בהם שימוש, יש הסתברות מתמטית בלתי מבוטלת שתהפוך למוקד השפעה תרבותי''.

- ''מי שישתמש בהם ישיג השפעה תרבותית?''

- ''בדיוק''.

ביקשתי, כמובן, לדעת איך עושים את זה. ניטשה כבר ניתח את ב''הרצון לעוצמה'' שלו את העניין הזה וקבע שהכוח שולט הן בטבע והן בהיסטוריה. השפעה היא כוח. אמרתי לו שהייתי שמח ללמוד ממנו דבר או שניים בעניין.

הוא הסכים. ''הכלל הראשון'', הרצה, ''הוא שעליך לעורר מחלוקת. בלי שיריבו על משהו שקשור במה שכתבת אין שום משמעות לכתיבה. מישהו צריך לטעון שהכתיבה שלך מטופשת, מיושנת, מתנשאת, והכי טוב - גזענית. אין כמו האשמה בגזענות כדי להסב אליך תשומת לב כללית. התקשורת תתעניין בך, פובליציסטים יכתבו מאמרים עליך והפוליטיקאים שנדמה להם שהם מזדהים איתך יוכלו להגן עליך כי אתה עוד איזה אלמנט תרבותי שהם יכולים להתנאות בו''.

- ''אין כאן שום דבר חדש'', אמרתי, ''זו בעצם פרובוקציה פשוטה. כל עיתונאי זוטר מכיר את הכלל הזה''.

- ''לא בדיוק'', תיקן אותי, ''העיתונות לא שמה קצוץ על שירה או פרוזה. אתה מכיר פלסטיני או שמאלן שבאמת קרא את מחמוד דרוויש? אתה יודע להצביע על לאומן שמכיר מלפני ולפנים את אורי צבי גרינברג? ברור שלא. אבל השמות האלה כבר הפכו למיתוסים, ולא רק בגלל שהתקשורת תידלקה אותם. הם הפכו לכאלה בגלל שעוררו ויכוחים אקדמיים. שירה לא תתפרסם לעולם בתקשורת הפופולרית כי אין בה את שלושת מרכיבי הסיפור העיתונאי הנפיץ בן זמננו. בפרפראזה על צ'רצ'יל אין אפשרות להוציא ממנה תמונה שמשדרת דם, זרע או דמעות. היא יכולה לדבר על כל אלה, אבל זה לא מספיק''.

- ''אני מקשיב'', אמרתי.

- ''דרוויש וגרינברג ייצגו קבוצות שהציגו את עצמן כמיעוטים נרדפים. לצורך העניין, אתה יכול גם לבחור במשורר שהאג'נדה שלו היא חרדית, הומו-לסבית או פעילות עבור זכויות הסנאים. אני קצת מגזים עם הדוגמה האחרונה, כי אין סנאים בארץ וזה לא מדבר לאף אחד, אבל העקרון ברור. המסקנה היא שהכותב צריך להתלבש על אג'נדה שיש לה דלק פוליטי. אנשים כמו סמי שלום שטרית או משה בן הראש, למשל. יש מפלגה - ש''ס - שטוענת שהמזרחים תמיד דפוקים ושמי שדופק אותם בהתמדה זו המדינה, שכל כולה מנוהלת על ידי אשכנזים ולמען אשכנזים. המפלגה הזו תמיד תאמץ אנשי רוח כאלה אל חיקה''.

- ''זה נשמע כאילו הם יוכנסו לגטו תרבותי-פוליטי''.

- ''שוב טעית. אמרתי לך שהכותב צריך להתיימר לייצג את המיעוט. זה לא מספיק. הוא צריך לבטא דיעות כל כך קולניות ואנטי-מימסדיות שיאשימו אותו בגזענות הפוכה. ג'יימס בולדווין עשה מזה קריירה. תגיד לי אתה, לא היית רץ לקרוא ספר - עזוב ספר, ביקורת במוסף הספרים של 'הארץ' - על ספר שטוען שהשחורים טובים יותר מהלבנים בכל פרמטר?''

- ''נשמע הגיוני''.

- ''הלאה. צריך תמיד להסביר שהמיעוט מדוכא בגלל דיקטטורה של המימסד, אבל גם להביא אותה בהפוכה ולהסביר שתמיד טוב היה יותר למיעוט במצבו הקודם. אם אתה הומו, תוכל להסביר שביוון העתיקה הייתה סובלנות רבה כלפי ההומוסקסואלים, ורק לאחר מכן התגבשה מערכת אמונות שביקשה לדכא אותם. אם אתה מהגר, תמיד תוכל לבטא געגועים לארץ המוצא. סולז'ניצין, שבאמונותיו הוא מלוכני שמרן וייצג עשרות שנים מיעוט מוקצה ומדוכא, ישב רוב הזמן הזה בארצות הברית וכתב כמה הוא מתגעגע לאמא רוסיה שלו''.

- ''רגע אחד'', אמרתי, ''אני רוצה לחזור לרעיון הראשון שלך, זה שמדבר על ייצוג של מיעוט שמגדיר את עצמו כמדוכא. איך יוכל כותב כזה להיות בטוח שהוא לא נכנס לגטו תרבותי?''

- ''תקשיב טוב למה שאמרתי. יש לטיעון כזה גב פוליטי, נכון? אז תמיד יימצא גם מי שמייצג עמדה הפוכה בתכלית אבל משיקולים אינטלקטואליים כאלה ואחרים יחליט לתמוך בטענות כאלה. תראה את אבירמה גולן, למשל. מתרגמת מוכשרת, עם ניסוח בהיר, בוגרת שירותי הביטחון, באה מלב המימסד ומזוהה עם השמאל. אם תקרא את המאמרים שלה עד השנים האחרונות תמצא כמעט תמיד התבטלות בפני ש''ס. העניין פשוט: במשך שנים היא קיבלה את הנחת המוצא של ש''ס, שהאשכנזים הם המדכאים והמזרחים הם המדוכאים. זו הנחה מרכסיסטית במהותה, שמנסה לשקף תמיד מאבק בין מעמדות. התוצאה היא שבכל פעם שמפלגה מזרחית מפעילה אולטימטום כדי להוציא מאות מיליונים למוסדות שלה, יימצא מי שייתן לכך הצדקה מוסרית. ותמיד יש את התירוץ הקבוע שאם יתנו להם משהו הם יהיו שותפים לתהליך השלום''.

- ''מה זה שייך להשפעה תרבותית?'', תהיתי.

- ''כמו שאמרתי לך קודם: אם יש גב פוליטי לטענה כלשהי, קיצונית ככל שתהיה, תמיד יימצאו לה גם תומכים ממחנות שהם לכאורה מרוחקים ממי שנותן לה את הגב. תבדוק מה עושה אלסוורת טוהי ב'כמעיין המתגבר' ותבין בעצמך. במונחים שלנו, נגדיר את זה כך: אם תטען היום שצריכים לעשות העדפה מתקנת לבני מיעוטים בשירות הציבורי ולקבוע שאחד מכל חמישה עובדים בו יהיה לא-יהודי, גם אם כישוריו אינם עולים על אלה של מועמד יהודי, לא רק הערבים יתמכו בכך. למעשה, ההצעה הזו תזכה לתמיכה מוסרית של כל מיני גוונים בשמאל ובמרכז ולנימוקים של הכרח בעשיית צדק היסטורי עם המקופחים. אתה מכיר את באקי?''

- ''לא. מה זה?''

- ''לא מה אלא מי. אלן באקי היה צעיר שרצה להתקבל לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה. בית הספר, שהיה בו רוב לבן, החליט בדיוק באותה שנה לבצע אפליה הפוכה. הוא לא רצה שיחשבו שהדומיננטיות הלבנה שם מעידה על סינון בררני של הפונים שמותיר שחורים בחוץ. התוצאה הייתה שבית הספר הסכים לקבל שחורים שההישגים שלהם במבחני הקבלה היו מחורבנים ואילו את באקי, שהישגיו היו מעולים, השאירו בחוץ. הוא תבע את האוניברסיטה ובסופו של דבר זכה במשפט, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה לך''.

- ''ברור'', אמרתי, ''אבל מה כל זה אומר עלינו?''

- ''זה אומר שתמיד יש מי שרואה במתן פיצוי למי שמציג את עצמו כמיעוט מדוכא התנהגות מוסרית ממדרגה ראשונה. אתה רוצה לדעת איך זה עובד? פרסם ספר שירה, תאר בו אשכנזים שמכים, אונסים ומרעיבים מזרחיים ומתנהגים כלפיהם באופן גרוע יותר מכפי שהתייחס מאסא לֶגרִי לדוד תום אצל הרייט ביצ'ר סטואו. השתמש במונחים השאולים מעולם הזוועה המוכר לנו. אם אתה מרוקאי ורוצה לבטא עמדה אנטי-אשכנזית, אתה תמיד יכול לקרוא לאנשי הסוכנות ששלחו את עולי מרוקו לחורים נידחים בנגב בשם איינזאצגרוּפֶּן''.

- ''השתגעת? דווקא שמן של היחידות הנאציות שנשלחו לטהר את רוסיה מיהודים?'', הזדזעזעתי.
-
שמוליק הביט בי בעצב מהול ברחמים. ''המאה העשרים, ובפרט המרכסיזם והסיקסטיז, חוללו אצל כולנו השפעה מנטלית'', הסביר בסבלנות, ''והרעיון הוא שמי שמבקש לנתץ את המימסד וטוען שביכולתו להקים עולם טוב יותר זוכה להכרה כגיבור. באופן ההפוך זה נתפס תמיד כגזענות בלתי-לגיטימית. מותר לך להגיד שהאשכנזי הוא איינזצגרופן, כי האשכנזים שהשתכנעו בכך שממשלת ישראל העבירה את העולים ממדינות ערב שואה של ממש לא יצאו נגדך, וממילא הזרות שלהם במזרח התיכון יוצרת אצלם תחושה שצריך להיות קצת יותר סובלניים כלפי הערבים האלה, גם אם הם בני הדת היהודית. ואם הם מגיבים כלפי ההתבטאות הזו באהדה זה בגלל התפיסה שצריך לפצות את המקופחים על עשרות שנות דיכוי. במקרה אחר, יתייחסו לזה כאל אמירה אותנטית ומיוסרת של אדם עז-מבע או איזה קשקוש דומה. לעומת זאת, אם אתה אשכנזי ובכוונתך לכתוב פואמה שבה תטען שהקשת המזרחית מבצעת ג'יהאד באשכנזי ישראל, לא תצא מזה חי. ידביקו לך תווית של גזען פאר-אקסלאנס, ואתה יכול לשכוח מהערכה ציבורית. ולכן, תמיד, אבל תמיד, חפש מאיזו בחינה אתה מיעוט מדוכא - אפילו אם אתה לא באמת כזה''.

- ''מה שמחזיר אותנו לצהבת הכללית שמקובלת אצלנו. אנחנו אוהבים מסכנים''.

- ''ודאי. הגששים איבחנו את זה כבר לפני שנים, כשביצעו את 'פסטיבל שירי דיכאון' שלהם. מי זוכה בפסטיבל? מי שנשמע הכי באדמה. על מי עשה העיתון של המדינה תחקיר עם עמוד שער במוסף 'שבעה ימי'ם? נכון, על אדם שהוא,כביכול, נכה, שרוף בכל הגוף, יושב בכיסא גלגלים, עם פנים שאי אפשר אפילו לדמיין עד כמה הן כוויות ומצולקות. מישהו היה טורח בכלל לכתוב שלוש מלים על חיים צינוביץ' אם היה ברור שמדובר באדם בריא?''

- ''זה לא הולך'', אמרתי בעצב, ''אני אשכנזי, ההורים שלי נולדו בארץ, גדלו בשכונות של מפאיניקים, שירתו בצה''ל מרצון ועבדו עשרות שנים בחברות הסתדרותיות. אני אקדמאי, סטרייט, משתדל לשלם את המשכנתא בזמן ולא מתגעגע לארץ המוצא של אבות אבותי, כמו בן הראש, למשל. אין לי גם את האפשרות לכתוב על הארץ המחורבנת הזאת מארץ אחרת שבה אני יושב בנוחות, כמו סמי שלום שטרית, שבכלל מגדיר את עצמו כפליט ערבי. אני לא מחפש להתמסכֵּן דרך הביוגרפיה הפרטית שלי או של ההורים שלי וכשאני מרגיש חרא אני מנסה לשפר את המצב ולא לקטר על הסיבות להרגשה שלי. אני לא שונא את עצמי ולא משתדל לשנוא אחרים, ובמידה שאני עושה את זה אני לא הופך את זה לעניין קולקטיבי. בקיצור, 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה' זה אולי משפט שטוב לתלמידי לנין, אבל אצלי זה לא עובד''.

הוא נעץ בי מבט ארוך ואט אט נד בראשו. ''אין לך תקווה'', אמר בייאוש שקט, ''עם גישה כזאת, איך אתה רוצה שמישהו יקרא אותך בכלל?''.








המאמר פורסם במקור, ובנוסח קצר יותר, בבלוג הקודם שלי, ''באופן אישי''.







[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תרגיל ומציאות   יגאל לביב   יום ה', 23/08/2007 שעה 8:34   [הצג]   [10 תגובות]
המשפטים המסכמים שלך   שיר-דמע   יום ה', 23/08/2007 שעה 9:23   [הצג]   [15 תגובות]
מחקתי אותך מרשימת המומלצים שלי   הצועד בנעליו   יום ה', 23/08/2007 שעה 9:38   [הצג]   [13 תגובות]
נדמה לי שאתה שופך את התינוק עם המים   שמאלני   יום ה', 23/08/2007 שעה 12:13   [הצג]   [7 תגובות]
קיפוח לא מצדיק...   החברה   יום ה', 23/08/2007 שעה 17:20   [הצג]
ועוד משהו שבן הראש מפספס   החברה   יום ה', 23/08/2007 שעה 17:30   [הצג]
מאבק נצחי   של ברמן   יום ו', 24/08/2007 שעה 0:34   [הצג]   [27 תגובות]
למה לא מגיבים על הפוסטים של מואיז ?   קיפוד (שמוליק)   שבת, 25/08/2007 שעה 21:11   [הצג]   [18 תגובות]
העניין פה הקיטלוג   מואיז   יום א', 26/08/2007 שעה 13:25   [הצג]
וואו.   פוביה ספציפית   יום א', 26/08/2007 שעה 17:05   [הצג]   [7 תגובות]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©