מי שמשתמט, מי שלא (חלק ב')
שבת, 04/08/2007 שעה 12:38
המאמר ''מי שמשתמט, מי שלא'', שהיה בעיקרו תשובה לדבריהם של כמה בלוגרים התומכים בהמשך ההשתמטות מצה''ל, זכה לתגובה מעניינת מצד אחת הבולטות שבהן. לטעמה, הביקורת שלי על עמדתה לא חפפה את ההקשר המלא של אותה עמדה. לפיכך, קראתי את נימוקיה - כולל על דהירתה של ישראל לכיוון של מדינה פאשיסטית - ואני מגיב עליהם כאן במאמר נוסף (מה שהופך אותו לחלק ב' של המאמר הקודם). כמו כן, נטען בימים אלה בעיתונות כי מרבית המשתמטים הם צעירים חרדים שהיו פעם חייבי גיוס אבל חוק טל העניק להם פטור על בסיס אאורח חייהם. ובכן, בואו נעמיד כמה דברים על דיוק: המדינה, על אף התעצמותם של גורמים קלאריקליים בה, אינה תואמת את המודלים הפאשיסטיים המקובלים; הדרך להגביר את תחושת השוויון היא לפעול במשותף, שמאל וימין, למען גיוס חובה לכולם; וסגנון שיח תוקפני לא יעזור כאן לאף אחד מאיתנו.









הדיון הערני באמצעי התקשורת בכלל ובבלוגוספירה בפרט בנושא ההשתמטות משירות צבאי הוביל, בסופו של דבר, לחילופי פוסטים עם יונית. בעקבות ביקורת שלי על מאמר שלה היא הגיבה בבלוג שלה. מאחר ונוצרה כאן מעין התכתבות באמצעות הבלוגים, אני מנסה להמשיך זאת באמצעות תשובה למאמר שלה כאן, באפלטון.

בניטו מוסוליני. למרות אי-היציבות והתעצמות הכוחנות והקלאריקליות, אנחנו עדיין רחוקים מאוד ממנו, מסגנונו ומעקרונותיו (מקור תמונה 1).

הנחות היסוד של יונית כשהיא באה לבדוק את נושא ההשתמטות אינן תואמות לאלה שלי. כך, למשל, היא גורסת ש''הדמוקרטיה הישראלית אינה קיימת יותר, מעבר לרמת מראית העין, והבחירות כאן הן פיקציה, שבהן אינך יכול באמת לבחור באלטרנטיבה שיכולה להביא שינוי אמיתי''. טעות. הבחירות אינן פיקציה. הן עד כדי כך פתוחות שזה כמעט מביך. הן הצד האחר של הפיקציה. פיקציה היא כאשר תוצאות הבחירות ידועות מראש ומוטות מראש לטובת מפלגת השלטון. כאן הדינאמיות שמעבר הקולות ממפלגה למפלגה מייצרת מציאות שהיא ההיפך הגמור מהרוב היציב והמאוד-לא-דמוקרטי שבניצחון מפלגת שלטון אוטוריטארית. זהו פיצול למפלגות בעלות סדר גודל בינוני שבקושי מצליחות להקים ממשלת קואליציה כלשהי. אם רוצים לשנות את המצב הזה, אפשר לעיין בהצעתו של איווט ליברמן להגביה את רף החסימה לעשרה אחוז (בדומה למקובל בטורקיה, למשל).

יונית משווה את המתרחש במציאות הפוליטית הישראלית לימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר. אני יכול להבין את התחושה שנוצרת כתוצאה משחיתות פוליטית, מחסור במנהיגים בעלי אסטרטגיה ארוכת-טווח ויכולות ביצוע מוכחות, אי-יכולת שלטונית להתמודד עם גופים פוליטיים קיצוניים והתפרקות מכל אלמנט סולידארי חברתי – אבל זה לא ויימאר. רפובליקת ויימאר נכפתה על גרמניה על ידי מעצמות זרות ונבנתה מלכתחילה באופן שנועד למנוע ממנה להקים משטר יציב וחזק. ישראל, לעומת זאת, ירשה את השיטה הפוליטית שלה דווקא מבריטניה, מעצמה עם מסורת דמוקרטית יציבה וממושכת יותר. רפובליקת ויימאר התמוטטה בגלל משבר כלכלי קטסטרופאלי, שישראל בכלל לא מסוגלת לדמיין. בישראל המצב הכלכלי מצוי בשיפור הדרגתי. אם יש דמיון לוויימאר זה במשבר המנהיגות, היוצר כמיהה אצל חלקים נרחבים בציבור להופעתו של איש חזק וכוחני שיעשה סדר בעניינים.

יש לנו גם חילוקי דעות בנושא הפאשיזם, תורה שאליבא דיונית משתלטת על כל חלקה טובה ומאיימת להפוך לרעיון המשטרי המרכזי כאן. יונית מביאה את הגדרתו של מוסוליני לפיה ''...הפאשיזם תופס את המדינה כמוחלט, שלעומתו כל הפרטים או הקבוצות הם יחסיים, ונתפסים רק לפי יחסם למדינה…המדינה הפאשיסטית מארגנת את האומה, אך מותירה שולי חירות מספקים לפרט. מהאחרון (הפרט) נשלל כל החופש חסר התועלת ובעל הפוטנציאל להזיק, והוא שומר רק על החופש החיוני…הכוח המחליט בשאלה זו (מה חיוני ומה לא) לא יכול להיות הפרט, אלא המדינה בלבד”. כפי שתבינו בעצמכם, אני חולק על הגישה הזו. על אף התגברות כוחם של הגופים הקלריקאליים במדינה , אנחנו רחוקים מאוד מהפאשיזם האיטלקי. עובדתית, בכל משטר דמוקרטי קיימים נושאים הנתונים למרות המדינה ומעל לשיקול הדעת של הפרט. תשלום מסים הוא תחום כזה. הוא אינו רשות אלא חובה. חובת האזרח לשלם; חובת המדינה לספק לו עבור תמורה נאותה בכל תחום שבטיפולה. מדינת ישראל מחייבת את כל אזרחיה, באשר הם אזרחים, בתשלום מיסים לקופת המדינה. גם אם תשלום מיסים מנוגד לערך מצפוני שלי, וגם אם אני חושב שקריאת ספרים מועילה למדינה הרבה יותר מתשלום מיסים - לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תתיר לי לא לשלם מיסים. תנאי הכרחי לאזרחותי במדינת ישראל הוא הסכמתי לתשלום מיסים וויתור על מצפוני לטובת קיום חוק אזרחי. גם גיוס לצבא – בוודאי במדינות השרויות במצב של עימות מזוין מתמשך – אינו עניין של בחירה חופשית. כשישראל תהיה במצב גיאו-פוליטי דומה לזה של נורבגיה, ניו זילנד או שוויץ היא תוכל להתיר חופש בחירה בנושא הזה. כפי שכולנו יודעים, עדיין לא הגענו לכך.

יתר על כן, גם לפי מבחן השאיפה למלחמה אנחנו רחוקים מאוד מאיטליה של מוסוליני. ישראל כבר חתומה על כמה הסכמים דו-צדדיים שמטרתם להפחית את סף האלימות באזור, כולל עם שתי שכנותיה הגדולות ממנה, מצרים וירדן, וכמה הסכמים סבוכים יותר עם הפלסטינים (אוסלו, טאבה, חברון) שיישומם מורכב הרבה יותר. משטר פאשיסטי, אם אני זוכר נכון את שיעוריהם של זאב שטרנהל ומריו שניידר מימי באוניברסיטה העברית, אינו חש מחויב להסכמים עליהם הוא חותם והוא נוטה לקיימם ולהפר אותם לפי צרכיו. ישראל לא הפרה עד כה את שני הסכמי השלום שלה; נסוגה משטחים שכבשה תמורת הבטחה לנורמליזציה; ויתרה על שטח נוסף, שנוי במחלוקת, בעקבות בוררות בינלאומית (טאבה); ושותפה לפרויקטים כלכליים דו-צדדיים עם שתי מדינות אלה. אצל הפלסטינים יש בקיעים בשאלה האם בכלל ניתן להכיר בישראל כישות מדינית לגיטימית או שכל הסכם הוא רק צעד ביניים בשאיפה להשמידה, כך שהנושא סבוך יותר. אבל גם כאן קיימת חתירה לפתרון. זה בוודאי לא מזכיר את איטליה של מוסוליני, זו שפלשה ליוון, לאלבניה, לאתיופיה ולמדינות נוספות במטרה לספחן או להקים בהן משטרי בובות.









אבל בואו נעזוב לרגע את ההגדרות וההשוואות, משום שהעיסוק המקורי בטקסטים שלנו היה בנושא ההשתמטות – ואליו, ברשותכם, אני מבקש לשוב עתה. במאמר הקודם שלי עסקתי בנסיקת מעמדם ויוקרתם של משתמטים כאלה ואחרים. הכתב הצבאי על ''הארץ'', עמוס הראל, מסביר היום שהגידול המטאורי במספר המשתמטים מקורו בריבוי החרדים חייבי הגיוס המקבלים פטור אוטומטי על בסיס ''תורתו אומנותו''. אם ניקח את טענתו של הראל כפשוטה ונניח שזהו היסוד למשבר, הדבר מוביל אותנו כמה שנים לאחור, אל השנים בהן קפצה עלינו הצרה הצרורה ששמה חוק טל.

חוק טל נולד לאחר בחירות 1999 שהעלו לשלטון את אהוד ברק. תחת לחץ דעת הקהל, ומתוך רצון להתמודד עם נושא השתמטות החרדים מגיוס שהעלתה על סדר היום תנועת שינוי (שזכתה אז בשישה מנדטים), נאלץ ברק להקים ועדה בראשות השופט צבי טל. התחזיות היו קודרות. בשנת 1974 רק 2.4% משנתון הגיוס היו תחת הסדר תורתו אומנותו, מספר זה הגיע ל- 9.2% בשנת 1999. הצפי הוא שאחוז זה יגיע לכדי 15.0% בשנת 2012. לשם השוואה בשנת 2025 צפויה החברה החרדית להגיע לכדי 12.4% מהאוכלוסייה ואילו שיעור הילדים במגזר זה יהיה 22.4%. בקיצור, היה ברור שצריך לארגן מחדש את הסדרי הגיוס לצה''ל לפני שמיעוט חילוני ודתי-לאומי ישרת את צרכי הביטחון של מאות אלפי חרדים הלומדים בישיבות.

בעדותו בפני הועדה הבהיר אלוף יהודה שגב, מי שכיהן אז כראש אגף כוח אדם במטכ''ל, כי מן הנתונים שהציג לוועדה עולה שגיוסם של בני הישיבות לצה''ל יאפשר לקצר את שירות החובה לגברים בארבעה חדשים, להקדים את גיל הפטור ממילואים, ולהפחית בחצי את תדירות הזימון של אנשי המילואים לתעסוקה מבצעית. השינוי המשמעותי הזה (שחסרונו הורגש ביתר שאת בימי מלחמת לבנון השנייה) לא התבצע מעולם.

צבא של משתמטים. גיוסם היה מקל בהרבה את הלחץ על מערך הסדיר והמילואים, מגביר את הפריון במשק ומעלה את הכנסת משקי הבית (מקור תמונה 2).

הסיבה לכך הייתה, כרגיל, הקונסטלציה הפוליטית. ועדת טל הורכבה, בין השאר, מאנשי צבא ומנציגי המגזר החרדי. היה ברור מראש שמאחר וברק נזקק לתמיכת החרדים בממשלתו (ש''ס ויהדות התורה צורפו לקואליציה) הוועדה לא תמליץ על החלת חובת גיוס כללית על צעירים חרדים. ואכן, ועדת טל הגישה הצעת חוק בה אפשרה המשך מתן פטור לבחורי הישיבות בכפוף לתנאים מסוימים (בגיל 22 יקבל בחור ישיבה שנת הכרעה בה יוכל לבחור האם להמשיך ללמוד או לצאת לעבוד; מי שיבחר לעבוד יוכל לבחור בין שירות צבאי מקוצר של ארבעה חודשים ומילואים לפי צרכי הצבא, לבין שירות אזרחי של שנה, ללא שכר ועם אפשרות עבודה נוספת; יורחבו מסגרות לשירות בצבא כמו הנח''ל החרדי; תהיה אכיפה קפדנית יותר של השוהים תחת ההסדר; והנהגת הישיבות התבקשה לשתף פעולה). כלומר, הזכות לקבוע מי יגוייס ומי לא, שהיתה נתונה עד לאותה נקודת זמן בידי צה''ל, נלקחה ממנו ונקבע במפורש שחרדים לא יגוייסו אלא אם מתחשק להם. הכנסת אישרה את המלצות הוועדה.

ועדת טל יצרה אפליה ממוסדת בין דם לדם. היא עיגנה בחקיקה את השאיפה החרדית לשלוח חילונים וחובשי כיפות סרוגות לקרב תוך שהצעירים נשארים סמוכים אצל שולחן הרבנים האנטי-ציונים (או, במקרה הטוב, הלא-ציונים). מפלגת שינוי (שבחלק מהזמן שימשתי אז כדוברה), כמו גם חלק מהגורמים במרצ, במפלגת המרכז, במפד''ל ובעבודה, טיפסה על הקירות במאמץ לשכנע שהחוק הזה רק מרע את המצב ולא משפר אותו. לשווא. ביקורת ציבורית חריפה על מתנגדי החוק ייחסה להם מניעים אנטישמיים, התיישרות עם הימין ושאר דברים מסוג זה. בפועל, שבע שנים אחרי שהוגשה המלצות הוועדה, מתחילים להבין אצלנו שהצדק היה עם מתנגדי החקיקה. היא רק העמיקה את הפערים בין החרדים לבין יתר הגורמים בחברה היהודית. יש מי שתורתו אומנותו ויש מי שמתגייס כדי לשמור על האומן שחוסה באוהלה של תורה. יש כאלה שממשיכים לחיות ויש את אלה שמקריבים את חייהם למענם.

הביקורת הקשה ביותר על מתנגדי חוק טל באה דווקא משמאל. ביקורת השמאל גרסה שהימנעות מחקיקה כזו תפגע בתהליך המדיני שרצה ברק להוביל מול הפלסטינים והסורים, משום שתביא את המפלגות החרדיות (שבאותה תקופה היו להן יחד 22 מנדטים) לפרוש מהקואליציה ולהפיל את הממשלה. לא עזרו כל ניסיונות השכנוע והאזהרות החד-משמעיות: בהגיע שעת המבחן כבר היו יהדות התורה וש''ס מחוץ לקואליציה והתנגדו נחרצות לכל התקדמות לקראת פשרה מדינית. ממשלת ברק נותרה עם הלשון בחוץ: גם נכשלה בשיחות שפרדסטאון (עם הסורים) וקמפ דייוויד (עם הפלסטינים), גם איבדה את תמיכת החרדים – וגם ויתרה באופן שנראה כמעט בלתי-הפיך על כל הישג כלשהו בנושאים הקשורים ליחסי הדת והמדינה. חוק טל היה אחד ההישגים הגדולים ביותר של ש''ס ויהדות התורה בממשלת ברק. בעצם, אולי אף הגדול מכולם.









שבע שנים אחרי שצבי טל הגיש את דוח הוועדה וחמש שנים אחרי שחוק טל עבר בכנסת חזר אהוד ברק (שכיהן אז, כמו יצחק רבין, מנחם בגין ולוי אשכול לפניו, במקביל כראש ממשלה וכשר ביטחון) ללשכה בקריה. נרצה או לא נרצה, הוא האחראי מיניסטריאלית על גיוס חיילים לצה''ל. הוא מבחין שאחוז החילונים באוכלוסיה הכללית פוחת ושאחוז החיילים מביניהם אינו משתנה. את החור שפערה ועדת טל מנצלים גם לא מעט חילונים. במלים אחרות, ציבור קטן של פראיירים נושא על גבו את צרכי הביטחון החיצוניים של המדינה. לפיכך, הצהרת ברק אינה מעשה של ''הפרד ומשול''. זה קל מדי. ברק מזהה בעייה ומצביע עליה. המהלך הזה גם מצליח לו: הדיון הציבורי בעניין זה התחדש כמעט מייד, כולל מה שאנו עושים בפוסטים האלה בדיוק. זה לא ''הפרד ומשול''. זו בעיה מחמירה והולכת שיש לפתור.

וכאן אני חוזר לנושא המהפכנות. רוב האנשים שאני מכיר מגבשים מצפון חברתי מוצק בנוגע לקבוצות מיעוט. הם לוחמים למען השוואת היחס לערבים, קידום זכויות החד-מיניים, שיפור מצבן הסוציו-אקונומי של הנשים (שאינן מיעוט מספרי אך מקוטלגות ככאלה מבחינה סוציולוגית), מציאת פתרון הומאני לפליטים, הגדלת תקציבים לטיפול בילדים העזובים וכל קבוצה אחרת שמצבה אינו משתווה עם זה של יתר האוכלוסיה. הם אינם מסוגלים לקבל, לעכל ולהפנים את התפיסה האומרת שבישראל קיים מיעוט השולט ברוב בחלק מתחומי החיים החשובים ביותר: נישואין, גירושין, קבורה, שבת, גיור – וגם גיוס. המהפכה כאן צריכה לבוא לא בשם המיעוט אלא בשם הרוב. הרוב הוא זה שמגן על המיעוט. הוא זה שבו המיעוט רואה פראייר. הוא זה שבשל כך מרגיש בדיוק אותו הדבר: פראייר.

הדרך להתמודד עם זה היא להפעיל לחץ ציבורי כבד לשינוי חקיקת טל באופן שיחייב גיוס חרדים לצה''ל. אם יקום ראש ממשלה אמיץ ויהיה מוכן לסכן למען השגת מטרה זו את יציבות הקואליציה שלו, צריכים עתה שמאל וימין גם יחד להתגייס ולסייע בידו לשם כך. כל זמן שאין הדבר כך, יש להילחם למענו בכל דרך. ממש כפי שידעו אנשי העבודה להעניש את עמיר פרץ על שלא התעקש על קבלת תיק חברתי משמעותי ובמקום זאת הלך לביטחון – כך יש להתנהג כלפי ראש ממשלה (או מנהיג מפלגה המתחייב לכך) המפר את הבטחתו המוקדמת בעניין זה.









אהוד ברק. מי שנושא באחריות ישירה לחטא הקדמון של חוק טל נאלץ עתה להתמודד עם השלכותיו לטווח הרחוק (מקור תמונה 3).

ואחרי כל זה אני רוצה לחזור שוב למאמר האחרון של יונית. את הנימה הרדיקאלית בדבריה היא מנמקת כך (ואני מתנצל מראש על הקיצורים ההכרחיים) ''אני חולקת על דעתך שההקצנה הזאת מיותרת, מאחר ואני רואה כאן תהליכים, שבעיני הם מאוד מסוכנים, של שקיעה לוויתור פורמלי על הדמוקרטיה...הייאוש שבו שרוי הציבור בישראל מייאש אותי, ומאוד קשה לי לראות את ראשי הצבא ומערכת הביטחון...עושים את הדבר הבזוי ביותר בעיני... צעדים שחוץ מלעורר שנאה וליצור קרקע פוריה להתפתחות של פאשיזם, אין בהם שום דבר...היה נדמה לי, בעוונותי, שאני לפחות לא יכולה לעבור על הדברים האלו לסדר היום, ולהתייחס אליהם בשאננות, קלות דעת וזלזול, וחשתי בצורך בתגובה חריפה יותר מהאמצעים הספרותיים שבהם אני משתמשת בדרך כלל''. אין לי ויכוח עם הכעס והייאוש הכנים המשתקפים בנימוקיה של יונית. זה בסדר, אני לא מכיר מישהו שאינו חש כך נוכח אוזלת יד ממשלתית של שנים בתחומי הביטחון, החינוך והרווחה. גם אני.

אבל ברשותכם, כמה מלים על הקצנה מילולית. באמצע שנות התשעים שמשתי בתפקיד עיתונאי מסוים. בין היתר, כיסיתי ארגוני הימין, בעיקר אלה הקשורים במתנחלים. ההתבטאויות שנשמעו בקרבם הלכו והחריפו. ''ויתור'' הפך ל''מסירה'', ''מסירה'' הפכה ל''הסגרה'', ''הסגרה'' הפכה ל''בגידה''. ואז גם צצו ''ממשלת זדון'' ו''דין רודף'' וניתנה לגיטימציה רבנית כלשהי לפולסא דנורא ולכל טקס וודו אחר שנועד לקעקע את הלגיטימיות של ראש הממשלה, שר החוץ ואחרים. דוברי הימין התחרו ביניהם מי מטיל רפש מילולי אלים יותר בתומכי תהליך אוסלו. כשנגמרו המלים זה עבר לאלימות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

ולא, אני לא טוען שזה בהכרח מה שיקרה גם כאן ועכשיו, אבל גם לא הייתי רוצה להיות שותף לקידום המצב הזה. אני רק טוען ששיח פוליטי אמור להתנהל בגבולות רטוריים סבירים ומקובלים ותוך האזנה מתמדת זה לזה (אם הייתי יכול, היית משכפל את סגנונם של פוליטיקאים כמו יוסי ביילין, ציפי לבני, חיים אורון ומיקי איתן ומחלק מנות נדיבות ממנו למתלהמים הקבועים). למרות שיש לא מעט אנשים שעושים שימוש שכיח במונחים כמו ''פאשיזם'' ו''נאציזם'', הרי שהדבר מוזיל את הזוועות שהותירו אחריהם המשטרים האלה. במקום להיגרר אחרי ההתלהמויות של אותם פוליטיקאים המשתמשים בסגנון הזה אנחנו חייבים לנסות ולמתן אותו. אני יודע, זה לא סקסי ולא רייטינגי כמו קביעות סופר-פסקניות, אולטרה-נזעמות ומגה-חתרניות, אבל ההעדפה האישית שלי היא לדבר מהראש ולא מהבטן. ככה, בסופו של דבר, אפשר להוציא מהשיח הזה לא רק עצבים אלא גם תובנות.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מי משתמט מי נמנע ?   e   שבת, 04/08/2007 שעה 14:27   [הצג]   [2 תגובות]
ללא   אלמוני   שבת, 04/08/2007 שעה 15:58   [הצג]   [2 תגובות]
סורי, יצא לי עוד פוסט   יונית   שבת, 04/08/2007 שעה 20:55   [הצג]
Straw man   David   יום א', 05/08/2007 שעה 9:23   [הצג]   [2 תגובות]
פרספקטיבה אחרת וסינתזה   אילן   יום ב', 06/08/2007 שעה 11:20   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©