מי שמשתמט, מי שלא (חלק א')
יום ו', 03/08/2007 שעה 10:51
הנתונים האחרונים שפורסמו על התגברות ממדי ההשתמטות משרות צבאי החזירו את נושא גיוס החובה למרכז הדיון הציבורי. בניגוד למה שהיה מקובל בעבר, כיום מתגייסי החובה ומשרתי המילואים אינם עוד בניה ויקיריה של הארץ. נהפוך הוא. הם מושמצים כמי שמוכנים להקריב את גופם ונשמתם עבור מימסד מדכא שמקבל הנחיות מחבורת מושחתים שכל רצונם הוא לצבור עוצמה פוליטית שתאפשר להם לעשות בחברה הישראלית ככל העולה על רוחם. אם הצבא הוא זרוע של השחיתות המנוונת, אומרים המבקרים, הבה נגרום להתפוררותו באמצעות עידוד ההשתמטות ממנו. אותם מבקרים, שברגיל קוראים דווקא לסולידריות, מחלקים את המשרתים בצבא מעתה והלאה לשני סוגים: אלה שיכולים לזייף או לקנות את שחרורם; והפראיירים הלאומיים, כלומר אלה שהולכים להילחם על הגנת הראשונים. רק בקריסת הצבא תהיה להם נחמה.










השראה מלנין. כדי שיהיה טוב מאוד, קודם כל צריך להיות רע מאוד (מקור תמונה 1).

מהפכנות היא תופעה סוחפת. היא מלכדת יחדיו אנשים בודדים לכדי קולקטיב עצום הלוחם כחטיבה אחת למען מטרה משותפת. את המטרה מנסים, כבכל מקום, האידיאולוגים של הקולקטיב. לאידיאות הללו יש סוכנים המפיצים אותם בקרב ההמונים ומשכנעים אותם בכך שטובתם המיידית דורשת הגשמה מיידית של האינטרס הזה, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בהרס כל מוסד חברתי או מדיני קיים. יש צידוק, לשיטתם, לפעולה שכזו. המשטר אינו עוסק אלא בשימור קיומו באמצעות דיכוי ההמונים, סחיטתם הכספית והמנטאלית ושיסויים זה בזה. כל ביורוקרטיה היא המקיאווליזם בהתגלמותו. המהפכה סוחפת, משום שהיא יוצרת אצל הפרטים השונים בקולקטיב את התחושה הרעננה, המלהיבה, שסוף סוף אפשר למגר את המשטר השנוא, שאין לו ולא כלום עם טובת האזרחים שאותם הוא אמור לשרת. השינוי המיוחל הוא במרחק נגיעה. עכשיו כל שנותר לעשות הוא להשלים את תהליך הדה-לגיטימציה של המימסד השנוא, להצית את הפתיל ולהמתין בסבלנות לשעת הפיצוץ.

כמו כל אג'נדה המבקשת לשנות סדרי עולם גם המהפכנות היא דת כשלעצמה. יש לה דגלים, סמלים, נביאים, אלילים, וכתבי קודש. היא ממשיכה להתקיים גם אם ברור שהאמצעים בהם היא עושה שימוש אינם רלוונטיים לשם השגת המטרה. היא יכולה אף לאמץ בנקל את השיטות שלהם התנגדה עקרונית כל השנים, אבל כל עוד תשמור על תדמיתה כמי שמייצגת המוני אומללים אל מול המדינה הכוחנית, תישאר מושכת ורומנטית כשהייתה. לרבבות צעירים ברחבי העולם המניפים את תמונתו של צ'ה גווארה עטור הזיפים לא ממש מפריע שהאיש חיסל מתנגדים לדרכו בלי חשבון בכלל. הוא ''מהפכן'', וככזה מטרתו בהכרח צודקת. עובדה: צבא בוליביה חיסל אותו בהזדמנות הראשונה משום שחשש מהתגשמות דרכו הצודקת. לא ככה?

בלהט המשיחיות הרעיונית מוכנים המהפכנים הנלהבים לחורר ולהשמיד כל ארגון, כל אישיות, כל סמל המזוהה עם המשטר הישן. הטרנד הנוכחי במאבקם המקומי מתמקד בצה''ל. הצבא הוא אולי הסמל המובהק ביותר, מבחינתם, של שחיתות, כוחנות, אלימות, אטימות וכל תכונה שלילית אחרת שתרצו להעלות על הדעת.התפיסה המהפכנית פשוטה: אם נקעקע את צה''ל, תיפול סוף סוף הממשלה השנואה הזו וניתן יהיה להעלות תחתיה משהו קצת יותר רציני.









העילה המיידית לדיון הזה היא הדין בתופעת ההשתמטות משירות צבאי. שירות כזה הוא חובה בישראל מגיל 18 ואילך, למעט פטורים – חלקם שנויים במחלוקת – שניתנו לערבים, לחרדים ולקבוצות קטנות נוספות. ההשתמטות היא נחלתם של אלה שמחויבים בגיוס אך מעדיפים להמציא תירוצים שונים ומשונים כדי שהצבא יפטור אותם במו פיו מהחובה הטראגית הזו של בזבוז שלוש שנים במדים (למען הסר ספק: היא אינה קשורה למי בשל אי-כשירות פיסית או מנטאלית אינו מסוגל למלא את חובותיו).

אחת ההתקפות החריפות ביותר גרסה ש''הסולידריות הישראלית ספגה מכה אנושה, אין שום ספק בזה...אנחנו רואים את ההתעסקות בטפל ובקל, את הניסיון לתקוף את הסימפטומים, ולא את הבעיה עצמה. המשתמטים מהצבא היום הם אנשים רציונלים, שפויים ושקולים, שעושים את הדבר הנכון. רק טפשים, חסרי בינה ונבלים שהפטריוטיזם הוא מפלטם האחרון יצאו להיהרג בשביל חונטה אווילית של מושחתים שעושקים אותם, יורקים עליהם ומבזים אותם כל יום מחדש, ששולחים אותם אל מותם כדי ש'נסראללה ידע מי זה עמיר פרץ', או כדי שאהוד ישב על הכיסא הקדוש. בלי שום דבר מעבר לזה, מחוץ לזה ומעל זה''.

במלים אחרות, הפרשנות הזו טוענת שהממשלה אינה אלא ''חונטה'' ושהצבא משרת את מטרותיה. חונטה היא בוודאי שלא. אין כאן כת צבאית שתפסה את השלטון בכוח. אפשר שלא לאהוב את בחירתם של אהוד ברק, עמיר פרץ, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו לתפקידיהם. בהחלט לגיטימי. גם אני לא הצבעתי למען איש מהם – ואין לי גם כוונות כאלה בזמן הקרוב. אבל הם אינם חונטה. חונטה אינה נבחרת לשלטון; היא תופסת אותו בכוח. ביום בו יקומו כמה מח''טים או אוגדונרים, יקיפו את משרדי הממשלה בטנקים, ישלחו חטיבת חי''ר להשתלט על תחנות הרדיו והטלוויזיה ויזרקו את הפוליטיקאים לבתי הסוהר תהיה כאן חונטה. מי שאינו מאמין, יכול לברר את העניין עם אנשים שהגיעו עד ראשית שנות השמונים מדיקטטורות נוסח ברזיל, ארגנטינה, יוון, ניגריה או מיאנמר. השימוש במושג הזה (כמו ב''חונטה''), כרגיל, נועד להקצין את ראיית המצב כדי להעניק לגיטימציה לתפיסת עולם קיצונית, כמעט אנארכית לפי טבעה. לא חסר הרבה שעוד מעט כלא קציעות יושווה לדכאו, וכלא נפחא – לאושוויץ.

מודל לחיקוי, בר רפאלי. נישואין פיקטיביים שנועדו לאפשר לה לעשות קריירה זוהרת (מקור תמונה 2).

כפי שאמרתי, אפשר שלא לסבול את האנשים שמאכלסים כיום את מוקדי ההשפעה המיניסטריאליים. אבל כל עוד נבחרו לתפקידם הם לא חונטה ולא רבע חונטה. וככל שידוע לי, הבחירות כאן אינן מוכרעות ב-‏99 אחוזים לצד השליט מול אחוז בודד למתנגדיו, כפי שמקובל בדיקטטורות חונטאליות למיניהן. כך ששוב, ההקצנה הזו מיותרת.

באותו מאמר נאמר גם כי ''המדינה נוצרה בשביל האזרח, וכדי שהיא תמשיך להתקיים הוא צריך לתרום לה – מסים, שירות צבאי בחלק מהמקומות וכו'. כשהמדינה מפרה שוב ושוב באופן חד צדדי ומתמשך את החוזה הזה, עד רמת אפודי המגן בזמן מלחמה, לשמור על רמת מחוייבות עיוורת וחסרת מחשבה וביקורתיות, זה לא פחות מגישה פאשיסטית. או סתם פחדנות וחוסר הבנת הדמוקרטיה''. זוהי אולי הטענה המסוכנת ביותר במאבק לדה-לגיטימציה של הצבא (ושל כל מוסד אחר מטעם המדינה). אני לא מכיר יותר מדי אנשים שמתנגדים לרעיון האמנה החברתית שבין המדינה לתושביה (כן, תושביה ולא אזרחיה). אבל הפיתרון של ''בואו נהרוס כל מה שמסמל בעינינו את המדינה'' פירושו לנסות ולהחריב את הצבא כדי שמישהו יבין איזה מסר. המישהו הזה אינו אמורפי. עיון קל ברשימת השמות הכמעט-אגבית שהובאה קודם לכן מסביר היטב במי המדובר (ולא רק בהם). במלים אחרות, במקום להדיח את בעלי התפקידים ולהחליפם – מה שאנו לא מצליחים לבצע בבחירות רגילות – בואו ונהרוס את המכשירים באמצעותם הם אמורים למלא תפקיד זה ושהגדרת התפקיד שלהם היא ממלכתית לכל דבר ועניין. באנלוגיה ברורה יותר אפשר להמשיך את הקו הזה: אם משרד הבריאות אינו מתפקד כהלכה נקום על בתי החולים הממשלתיים ונהרוס אותם. למה לא? אין בהם פאשלות? אין פרוטוקציות? מה, הם לא מייצגים את השחיתות, הסיאוב, האטימות והריקבון?

כמובן שמי שלא מקבל את העמדה הזו מוגדר מיידית כפאשיסט. מילה זו הפכה זה כבר לכינוי גנאי שמשתמשיו אינם טורחים עוד לברר את משמעותו ולהתעמת עימה. מעבר לעובדה שבמשטר פאשיסטי אין בחירות, יש מפלגה אחת, המנהיג נוטל לעצמו סמכויות דיקטטוריות והמלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם אומר רק שהפאשיזם גורס כי לא כל בני האדם נולדו שווים ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם כאלו שפטורים מכך. אם שירות צבאי הוא דרך לעבוד את המדינה הרי שברור שחלוקתו לפראיירים חייבי שירות ולמיוחסים פטורי שירות תואמת בדיוק את ההגדרה הזאת. אותה, ולא אחרת.

(התפיסה המהפכנית טוענת, כמאמר ה''אינטרנציונל'', ש''עולם ישן עדי יסוד נחריבה''. כדי שיהיה טוב, גרס בזמנו לנין, צריך להיות קודם לכן רע מאוד. וכדי שיהיה רע, כדאי להחריב את הקיים. כך יווצר הכאוס המיוחל שמתוכו יצוץ הפתרון הגואל בדמות משטר שיגשים את האידיאות הנעלות ביותר, אלה שבשמן אפשר להרוס כל מוסד שהוא אם הוא אינו מצוי בידיים הנכונות. בהקשר זה בולט למדי ההרהור באותו מאמר על התוכנית להקים כאן תחנת כוח גרעינית : ''...קראתי הבוקר שחושבים להקים כאן תחנת כוח גרעינית, ובעיקר לנוכח מה שאני יודעת על הכבוד הרב שיש לפוליטיקאים ולחבריהם בקרב ההון כאן לחוק, לסביבה, לתקנים ולכל דבר אחר שנוגע לרווחת האזרחים. ואולי בעצם זה רעיון לא רע. תאונה אחת קטנה, ואי אפשר יהיה ליישב את המקום הזה לפחות ל-‏400 אלף שנים''.

פוליטיקאים לא חסרים לנו. צבא יש רק אחד. הצבא, בהגדרה, מקבל הנחיות מהממשלה. ולפיכך, אם רוצים לשנות את סדר היום הצבאי, צריך להחליף את הממשלה. הרעיון של ניקוב הצבא כתחליף לאי-ההצלחה בהפלת הממשלה הוא הרסני. הצדקת השתמטות המונית כדי לפגוע בראש ממשלה או בשר ביטחון תדרדר עוד יותר את מצבו של הגוף הזה, שגם כך לא חסרות לו בעיות.

העניין הוא שמלבד קריאה להשתמטות המונית אין כאן שום הצעה לאלטרנטיבה. אילו היה קיים צבא חליפי שניתן להוציא מהנפטלין ולשגר לשמור על הגבולות במקום זה שלא הצליח בכך עד כה, לפחות ניתן היה לדון על כך. אבל אין כזה, משום שבכל מדינה מתוקנת אין אלא צבא אחד בלבד. ובהיעדר תחליף, הקריאה לפגוע בו באמצעות הימנעות מהתגייסות אליו אינה שונה בהרבה מקריאה להמונים לעלות על בית המשפט העליון ולהרסו אם פסיקותיו מייצגות אג'נדה המנוגדת לדרכנו. גם לזה וגם לזה אין תחליף של ממש.

יואב איתמר (ששיחה טלפונית שיזם דרבנה אותי לכתוב על כל זה) מסתייג מרחישת בוז למשתמטי הגיוס. אני סבור שהוא לא קורא נכון את התופעה. משתמטי הגיוס בזים למתגייסים, ולא ההיפך. הימים בהם הוגדרו המשתמטים באופן דומה לתווית שהדביק יצחק רבין על היורדים (''נפולת של נמושות'') חלפו עברו מזמן. כיום נהנים המשתמטים מלגיטימציה פוליטית, תקשורתית וחברתית. הפירמידה ההשקפתית התהפכה. לא מי שנלחם נגד מחבלים וצבאות תוקפניים הוא האישיות הנערצת; נהפוך הוא: מי שחומק ממילוי חובותיו על פי החוק ומעדיף להטיל אותן על חבריו, הוא הוא הגיבור החדש. מי שמתחתנת פיקטיבית כדי להמשיך בקריירת הדוגמנות המטאורית שלה או מי שמודיע שאינו מסוגל להחזיק רובה והוא מוכן להתגייס רק בתנאי שישובץ ללהקה צבאית (ואחר כך עוד מודה למי ששחררו אותו משירות במלים ''מדינה זונה, מדינה מוצצת'') - אלה הם אלילי ההמונים.









מודל לחיקוי: מייקל לואיס. חמק משירות כדי לזהור כדוגמן מצליח (מקור תמונה 3).

נדב פרץ לוקח את תיאורית הקונספירציה לכיוון שונה מעט, אבל כזה הנשען עדיין ביסודו על הרעיון של צה''ל כמשרת אג'נדה אישית. ''לגבי אשכנזי וברק - הם צריכים את המתגייסים. לא בשביל הלוחמים, אלא בשביל הלגיטימציה של צבא העם. זה שהם לא מטפלים בעשרות הבעיות האחרות שיש בצה”ל - ובהנחה שהם אכן לא מטפלים, כי אני מבין שיש שינויים די משמעותיים באופן שבו צה”ל מתנהל - זה סיפור אחר''. ברק ואשכנזי אינם בעלי התפקידים הראשונים על הגידול בממדי ההשתמטות ועל התרופפות הלגיטימציה הניתנת לאלה שכן בוחרים להתגייס. היו כאלה לפניהם, וכנראה שיהיו כאלה אחריהם. הוא צודק בדבר אחד. יש באמת הרבה מאוד שינויים בדרך שבה צה''ל מתנהל בימים אלה. זה תוצר של עבודה שעשו המון ועדות חקירה שהוקמו לאחר הכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כלומר, הגוף הזה, מאובן ומסורבל ככל שיהיה, עדיין מסוגל לבצע ביקורת פנימית, להפיק לקחים ולהתייעל. זה לא מסתדר עם הכמה מלים שקודמות לכך, כלומר ש''הם לא מטפלים בעשרות הבעיות האחרות שיש בצה''ל''. נאמרים כאן דבר והיפוכו. ובינינו, אני מניח שגם נדב יודע שהעובדה שפוליטיקאי מצביע על בעייה קולקטיבית אינה אומרת בהכרח שהוא רוצה לרכב עליה לצרכים אישיים. גם הוא ודאי מבין שמנהיגים חייבים להצביע על בעיות אמת כדי לעורר לפחות דיון ציבורי לגבי פתרונן.

למקס הזועם יש עמדה דומה. גם הוא סבור שהעיסוק בהשתמטות הוא בכלל סוג של הסטת תשומת הלב הציבורית מהכישלונות הצבאיים אשתקד. קארל מארקס, שטען שמשטרים אנטי-פרולטאריים מבקשים להסיח את דעת ההמונים באמצעות הצפתם בטקסטים נחותים, היה אוהב את זה: ''במקום להודות שיש כשל במערכת, ועל כישלון הקונצפציה לפיה אפשר להחזיק את הפלסטינים תחת משטר צבאי ללא הגבלת זמן, המציאו סיפור קלאסי עתיק ומשומש של 'תקיעת סכין בגב', שבאמצעותו גנרלים ופוליטיקאים מתרצים את הכישלונות שלהם. בקיצור, מאכילים אותנו בלוקשים, ואנחנו אוכלים ומבקשים עוד''.

בלא להתייחס דווקא לבלוגרים שציטטתי, עובדה מעניינת היא שעבור חלק גדול מתומכי ההשתמטות שאת עמדותיהם אני קורא בכלי התקשורת, נושא הגיוס הוא בכלל אינסטרומנטאלי. אין להם בעייה לתבוע בקול גדול גיוסם של תלמידי ישיבה כשהאג'נדה הפוליטית מחייבת זאת – או מתן פטור גורף על בסיס ''תורתו אומנותו'' כשהברית עם המפלגות החרדיות דורשת זאת. אין עקרון-על מוסכם. הכל, כולל הנושא האלמנטרי הזה, כפוף לצורך להגשים מאוויים פוליטיים ואידיאולוגיים. הצבא אינו אלא כלי בשירות האליטות, הסיפור שהוא מגן על המדינה אינו אלא נראטיב שוביניסטי-לאומני שנועד להגן על אותן אליטות עצמן וכל סיפור אויבי המדינה אינו אלא אגדה שהומצאה לחיזוק הנראטיב הזה.









אצל אסף רותם ההשתמטות היא בכלל צורך השעה כדי לבנות קריירה. הצבא אינו אלא מכשול בדרכו של האינדיבידואל להגשמת חלומותיו, וככזה יש להתעלם ממנו או לעקוף אותו. זו אולי הראייה המוקצנת והנהנתנית ביותר של התופעה הזו. '' אין ממה להתפלא מול ההשתמטות'', הוא קובע, ''מכיוון שעדיף לו לכל צעיר להשתמט, למען הקריירה שלו ולמען הכסף שכולנו מקדשים כאן, בהיעדר כל אידיאולוגיה''. כדאי לברוח משירות גם מכיוון שכך צוברים מהר יותר ניסיון בעבודה ומתקדמים היטב במסלול הקרייריסטי ואפילו צוברים זכויות פנסיה מוגדלות. את רותם מעניינת ההגשמה האישית נטו. הצבא בכלל לא בראש שלו. הקמתו מיותרת בתכלית. הוא אפילו מעלה על נס את המצב בארצות הברית שבו, לדבריו, קבלנים פרטיים מקימים כוחות אבטחה פרטיים שנוגסים בתפקיד ובריבונות המדינה והצבא.

אני לא ממציא את זה. ששים שנה אחרי שבן גוריון מנע הקמת צבא אלטרנטיבי וקבע שלמדינת ישראל יהיה כוח צבאי אחד, האדון רותם באמת מאמין שכדאי לתת לכל מי שמתחשק לו לשלוח במקומו אחרים לקרב ולנסות להיות מייקל לואיס - וגם להקים, כמתחרים לצה''ל, מיליציות פרטיות. רותם כנראה לא מכיר מספיק את ההיסטוריה של המדינות השכנות. לו היה טורח לקרוא קצת, היה מבין שזה בדיוק המצב בלבנון, למשל. כל שליט מקומי – שיעי, סוני, דרוזי, מרוני, מה זה משנה בכלל – מקים לעצמו כוח פרטי המגן על הטריטוריה שלו. מיותר לציין שלבנון היא לא בדיוק המדינה שאת דפוסי ההתנהגות הפוליטיים שלה הייתי רוצה לחקות כאן. מיותר גם לציין שכקודמיו, רותם לא מציע אלטרנטיבה. העיקר שתהיה לגיטימציה לברוח מהצבא ולעשות כסף.

יזם ההיי-טק אורני פטרושקה ענה לרותם על התיזה הקרייריסטית המופלאה: ''המשתמט כשמו כן הוא. כשם שבחר לא לתרום לחברה בכללותה, כך גם במקום העבודה הוא עשוי להימנע מאתגרים ויעדיף שעובדים אחרים יטלו על עצמם את המשימות הקשות והפחות אטרקטיוויות. כלומר, אופיו האנוכי של המשתמט, שלא הפריע לו שאחרים יעשו עבורו את מה שהוא תופס כ'עבודה מלוכלכת', יבוא לידי ביטוי גם במקום העבודה. גישה כזו, מעבר להיותה בעייתית עבור החברה המעסיקה - כי ישנם פחות עובדים שמוכנים לבצע משימות קשות - יוצרת אווירה עכורה, שהיא כשלעצמה מתכון לביצועים ירודים של הצוות, המחלקה, או החברה כולה''.

אחת הטענות הפופולאריות בקרב תומכי ההשתמטות היא שאין כל קשר בין תופעה זו לבין ביטחון המדינה. זו בסך הכול מחאה אישית, מבחינתם. מנחם גלברד מאוניברסיטת חיפה תקף את הטענה הזו באמצעות ציטוט הדוגמה שניסח פרופ' גרנט הרדין במאמרו ''The Tragedy of the Commons'', שפורסם ב-‏68'. הדילמה שהציג הרדין מספרת על עשרה חקלאים, שלכל אחד מהם יש עשר פרות. ''המרעה בכפר מספק מזון למאה פרות בלבד, מספיק בדיוק לכל החקלאים. אלא שאחד החקלאים שוקל להוסיף פרה אחת לרפת שלו. במצב כזה, הוא מרוויח פרה נוספת, אך ההפסד שנגרם כתוצאה מקיומה של פרה נוספת שאוכלת מהמרעה מתחלק בין כולם. בכל רגע נתון, לכל אחד מהחקלאים כדאי להוסיף עוד פרה, ומתוך ראייה רציונלית, כל אחד מהפרטים רוצה להוסיף לעצמו עוד רכוש. אך התוצאה לכלל תהיה כמובן אבדן המרעה המשותף, שהיא טרגדיה משותפת. האנלוגיה ברורה. אם כל אחד ישתמט מהשירות הצבאי, המשאב המשותף, המדינה, יירד לטמיון בשלב כלשהו. הטרגדיה של המרעה המשותף תהפוך להיות הטרגדיה של המדינה המשותפת. כל משתמט, פירושו פרה נוספת למרעה שאינו מספיק לכך, והסוף הוא שלא תישאר מדינה''.




מודל לחיקוי: ג'קו אייזנברג. מוכן להתגייס רק אם הצבא ייענה לתנאיו. אם לא - ג'קו אינו יכול להחזיק רובה (מקור תמונה 4).






אז בואו נתחיל לבנות את זה מההתחלה: הצבא אינו אמור ללכת אחר האמונות הפוליטיות של איש מאיתנו. בחוק היסוד המגדיר את תפקידו לא נאמר דבר על כך – ובדין. הוא אינו אמור להחליט בעצמו אילו משימות לבצע ואילו לא. בהנחה שתפקידו הוא להגן על ביטחון המדינה, הוא מופעל על ידי הדרג המדיני. אם יש טענות לשליטי המדינה על שחיתותם, חוסר אמינותם וסדר העדיפויות העקום שלהם, אפשר לפעול נגדם באלף ואחת צורות - החל מהפגנות ועצרות מחאה, עבור דרך הליכים משפטיים וועדות חקירה וכלה בהדחה פרלמנטרית ובבחירות כלליות. אם מעלים טענות נגד הצבא על תפקודו, הן בשעת רגיעה והן במצב מלחמה, חובה לפעול כדי שתופעות שליליות הקשורות בו ימוזערו עד למינימום או יועלמו לחלוטין. אבל לפורר את הגוף היחיד שתפקידו להגן על גבולות המדינה זה לא בדיוק פיתרון למשהו. מהפכות שהחלו מהחרבת הקיים נזקקו לשנים ארוכות כדי להעלות ארוכה לפצעי החורבן.

ולפיכך, אם רוצים לשנות במשהו את המצב הקיים יש לפעול לשיפורו הפנימי ולשינוי סדר העדיפויות הפוליטי שאינו בשליטתו. נכון, זה תהליך מעצבן, ארוך ומייגע, אבל קיצור דרך אנטי-ממסדי אינו יעיל יותר. אפי פוקס העלה כמה רעיונות מעניינים בהקשר זה: שיחזור גאוות השירות, שיפור היחס למילואימניקים, תשומת לב גדולה יותר לתנאי חיילי החובה, צמצום משימות השיטור, העדפה בקבלה למוסדות לימוד ולמקומות עבודה. זה בוודאי לא הכול, אבל אפשר להתחיל מכאן.

אני מניח שחלק מקוראי המאמר הזה יעדיפו לקצוף ולהודיע שאני לאומן, פאשיסט, דמגוג, אליטיסט ושאר כינויי גנאי נזעמים מסוג זה. אבל בהדבקת תוויות אין כדי להתמודד עם הטיעון המרכזי שלי: קידום התפוררותו של גוף שאין לו תחליף ושאחראי על משימה לאומית ממדרגה ראשונה משמעו פגיעה באינטרס הלאומי. וגרוע מזה – פגיעה מודעת לעצמה.












[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נכון   שי   יום ו', 03/08/2007 שעה 11:19   [הצג]
מערכת מעוותת   רפורם   יום ו', 03/08/2007 שעה 21:24   [הצג]   [7 תגובות]
תגובה לביקורת   יונית   יום ו', 03/08/2007 שעה 23:52   [הצג]
סדרי עולם?מי קבע את סדרי העולם?הקבוצות החזקות בחברה.   אזרח.   שבת, 04/08/2007 שעה 11:06   [הצג]   [7 תגובות]
חברת מאבק   מתן   שבת, 04/08/2007 שעה 13:00   [הצג]   [2 תגובות]
כמו אחרים, אתה מתעלם מעובדה מאד פשוטה   הצועד בנעליו   שבת, 04/08/2007 שעה 15:06   [הצג]
(ללא כותרת)   מקס הזועם.   שבת, 04/08/2007 שעה 19:54   [הצג]   [4 תגובות]
מסכים...   Drazick   שבת, 04/08/2007 שעה 21:53   [הצג]
אמנה חברתית בשלב ריקבון מתקדם   בר שושני   יום א', 05/08/2007 שעה 10:35   [הצג]
מסכימה   שיר-דמע   יום א', 05/08/2007 שעה 15:39   [הצג]   [4 תגובות]
אתה מכניס מילים לפי   אסף רותם   יום א', 05/08/2007 שעה 23:57   [הצג]   [4 תגובות]
אני בעד גיוס לצבא אבל............   מי אני מה אני מה מה מה .........   יום ו', 17/08/2007 שעה 17:42   [הצג]
Good info   Pharmb514   יום ד', 09/02/2011 שעה 21:52   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©