בת מונטסומה: בלדה להתנגשות בין תרבויות
יום ה', 02/08/2007 שעה 11:31
אחד הספרים האהובים עלי בילדותי עסק באותו אציל אנגלי צעיר היוצא לנקום את רצח אימו, מתגלגל למקסיקו ונלחם שכם אחד עם האצטקים נגד הספרדים. הפיתולים בעלילה, כמו גם התחושה של הימצאות לצד חלוצים המגלים מדי יום עולמות חדשים, הותירו אותי מרותק מחדש לספר הזה בכל אחת מלמעלה ממאה הפעמים שקראתי בו. אם תומאס וינגפילד, גיבור הספר, היה בעיני סמל לאנושיות ולנחישות, הרי שאוטומי, ביתו של מלך האצטקים, הייתה דוגמה לאצילות נפש ולעוז רוח. סיפור סוחף זה של הנרי הגרד היה אחד מהמניעים הגדולים שלי לאסוף חומר רב ככל האפשר על השנים בהן נחתו האירופים במאסות גדולות ובעוצמה צבאית רבה ביבשת אמריקה והחלו לעשות בה כבתוך שלהם. שהרי זה בדיוק נושאו של הספר: ההידרדרות האנושית העלולה לצמוח ממפגש בין שתי תרבויות טוטאליות המקדשות את הפולחן עד מוות.










זה היה אחד הספרים החביבים עלי בילדותי, ולבטח אחד המרתקים שבהם. הוא הביא אותי לראשונה לעולם שלא כל כך הכרתי: לא עוד האינדיאנים-נגד-הלבנים מיסודו של קארל מאי (שקראתי בערך ספר וחצי שלו ומעולם לא חזרתי אליהם שוב) אלא פרשייה מרתקת ועקובה מדם שכרוכים בה יחדיו אהבה, עינויים, תגליות, פולחנים, כיבוש ורצח - ובתמהיל סוחף וחוצה תרבויות שלא ניתן היה להימלט מקסמו. כוונתי ל''בת מונטסומה'' (אני יודע שברוב התעתיקים לעברית נהוג לכתוב ''מונטזומה'', אבל דווקא כאן לא אסטה מילימטר מהכותרת שנתנו לה ב''ספרי כתרי'', שבה יש, מה לעשות, ס' ולא ז'), מאת הנרי ריידר הגרד.

הפגישה הראשונה בין היריבים. לו היה יודע תומאס (משמאל) מה עתיד לעולל דה גרסיה לאימו, לא היה אדיב כל כך כלפיו.

הספר ''בת מונטסומה'' (Montezuma's Daughter) יצא לאור לראשונה בשנת 1893. בשנת 1935 תורגם לראשונה לעברית על ידי מ''ז ולפובסקי. בשנת 1975 יצא לאור תרגום נוסף, בהוצאת ''כתר'', הפעם של דליה למדני, והוא גם הספר שקראתי בילדותי. הדפסה מחודשת של הספר יצאה בשנת 1988.



גילגולה של נקמה


תומס וינגפילד, בן לאב אנגלי ולאם ממוצא ספרדי, הוא אציל בריטי כפרי. בצעירותו הוא מתחרה נגד אחיו הבכור על ליבה של לילי, צעירה מקומית, ולבסוף הוא מתארס לה. באחת הפעמים, בדרכו לפגישת האהבים הסודית, הוא נתקל בגבר ספרדי זר שארשת פניו נראית לו אכזרית. כשמסתבר לגבר הזר מיהם הוריו של תומס הוא מנסה לפגוע בו, אך תומס גובר עליו, קושר אותו לעץ בצד הדרך וממהר לפגישה עם אהובתו. בהמשך מסתבר שאותו גבר זר, חואן דה גרסיה שמו, רצח את אימו של תומס, שכן היה מאוהב בה שנים, והיא סירבה להשיב לו אהבה. תומס נוטל על עצמו לנקום את נקמתה ויוצא לספרד לחפש אחריו. בסביליה הוא פוגש רופא קשיש, מתיידד עימו, הופך לשולייתו ועושה לעצמו שם כרופא צעיר ומבטיח בזכות עצמו. לימים, אף מוריש לו הרופא את רכושו. תומס, עתה אדם עשיר ובעל מעמד, אינו זונח אף לרגע את שליחות הנקמה שלו. לאחר שהוא עד למחזה מזעזע בו נקברים חיים אם ותינוקה בשל הרשעתה האישה בניאוף, הוא יוצא בעקבות דה גרסיה לאיים הקריביים. על הספינה הוא פוגש שוב את דה גרסיה ונמלט ממנו בקפיצה הימה.

כאן מתחיל החלק המרתק ביותר בספר. איכשהו, נסחף תומס אל חופה של מכסיקו. הוא נאסף על ידי אינדיאנים, המבקשים להקריבו לאל השמש, אך ניצל ברגע האחרון בזכות סקרנותו של המלך מונטסומה, ששמעו של תומס הגיע לאוזניו, לראות במו עיניו אדם לבן. תומס נלקח, איפוא, אל הבירה טנוקטיטלן ומובא לארמון מונטסומה. במהלך הנסיעה הוא מתיידד עם אחיינו של המלך, הנסיך קוּאָטֶמוק, ופעם אחת אף מציל את חייו. כשמגיע תומס לארמון הוא פוגש את המלך ואת ביתו, הנסיכה אוׁטוׁמי (שמוצאה מעם בשם זה), המתאהבת בו ואף נישאת לו. מונטסומה עצמו שטוף באמונות תפלות, וכשהוא שומע כי הספרדים נחתו בחופי ארצו הוא מתייחס אליהם כאל אלים ומושפע קשות מנבואה כי ארצו תוחרב על ידם. נואש, מנסה מונטסומה לפייס את הספרדים באמצעות מתנות ודברי כיבושין, אך מעלה חרס בידו. באירוע מזעזע טובחים הספרדים מאות אצילים אצטקיים בלתי חמושים כשהללו מבצעים ריטואל דתי בחצר הארמון, ללא כל התגרות מצד האחרונים.

בתום שנת שהות בטנוקטיטלן מקיימים האצטקים טקס פולחני שבסופו אמור תומס לעלות כקורבן לאלים. אפס, הספרדים, בראשות הרננדו קורטס, פורצים מארמון מונטסומה וברגע האחרון כובשים את הפירמידה עליה מתבצע הטקס ומחלצים את תומס ממוות. למרבה האירוניה, שונאו הגדול, דה גרסיה, הוא אחד ממציליו וכשדה גרסיה נוכח בכך הוא מנסה לחסלו. תומס מצליח להימלט, בעזרת אוטומי, ומוצא מקלט בביתה. זמן מה לאחר מכן מגיעה ההתמרמרות בקרב האצטקים לשיא חדש וקואטמוק יורה במונטסומה - שמדיניותו הפייסנית כלפי הספרדים מביאה אותם להאשימו בבגידה - למוות. תומס עצמו הופך במהירות לאחד ממצביאיהם הבולטים של האצטקים. בין היתר, הוא מפקד על ה''נוצ'ה טריסטה'', התקפה מוצלחת שמבצעים האצטקים על הספרדים הנסוגים ובה הם גורמים להם לאבידות קשות. בהזדמנות זו הוא מחפש, כמובן, אחר רוצח אימו, אך בטעות תוקף חייל אחר, בשם ברנל דיאס. כשהוא נוכח בטעותו, הוא משחרר אותו ולמעשה מציל את חייו מידי האצטקים הזועמים.

אוטומי מסייעת לתומאס להימלט מהכלא הספרדי. התמודדות אצילת נפש עם הכיבוש הספרדי.

סאת הייסורים של תומס, אוטומי ובני עמם, לא תמה. קורטס חוזר בראש צבא חדש, מצרף אליו עמים מקומיים השוטמים את האצטקים ועולה על טנקטיטלן. בתום מצור ממושך, שבמהלכו גווע תינוקם של תומס ואוטומי ברעב, הוא כובש את העיר. פילגשו היא אינדיאנית בשם מרינה, שפעם כבר הצילה את חיי תומס והייתה מאוהבת בו בסתר. קורטס מפקיד את תומס ואת אוטומי בידי דה גרסיה, שמענה אותם באכזריות. העינויים נוראים עד כדי כך, שהשניים מתכננים להתאבד יחד. ברגע האחרון הם ניצלים על ידי מרינה, שאף מסייעת להם להימלט מכלאם. השניים בורחים אל בני עם אוטומי, המתגוררים בהרים, ומקבלים שם מקלט. כשמנסים הספרדים לכבוש את שטחם של בני אוטומי, מנהיג אותם תומס לניצחון צבאי מזהיר ומתמנה למנהיג עירם. שנים אחדות לאחר מכן מוציא קורטס להורג את קואטמוק השבוי.

מספר שנים לאחר מכן מגיע צבא ספרדי חדש למכסיקו, והפעם ניגפים בני אוטומי בפניו ועירם נכבשת. תומס נופל בשבי הספרדים. בראש הצבא הספרדי עומד ברנל דיאס, החייל שתומס הציל ב''נוצ'ה טריסטה''. דיאס מחזיר לתומס טובה תחת טובה ומעניק לו חנינה. הוא מזדעזע מסיפורו של תומס ואף נוכח בעצמו ברשעותו של דה גרסיה כשהלה הורג בחרבו את בנם של תומס ואוטומי. תומס רודף ברגל אחר דה גרסיה, במעלה הר הגעש שאקה. שם, ליד לוע בו גועשת לבה לוהטת ולצד שלג עולמים, נופל גרסיה אל מותו הנורא ופרשת הנקמה מסתיימת. כשהוא שב למחנה, הוא פוגש את אוטומי ברגעי גסיסתה, לאחר שהחליטה לטרוף את נפשה בכפה באמצעות רעל שהשפעתו איטית. ברגעיה האחרונים היא מפצירה בו לשוב לאנגליה ולחפש אחר לילי, ארוסתו משכבר הימים. לאחר מותה עושה תומס כדבריה, מפליג לארצו ונוכח כי אהובת נעוריו לא נישאה מעולם - על אף שאחיו של תומס, ג'פרי, חיזר אחריה בגסות ואף ניסה לאלצה להינשא לו - וכי עשתה חיל בעסקיה. השניים מחדשים את אהבתם ובאים בברית הנישואין. יתרת חייהם עוברת עליהם בשלווה יחסית.

על אף שהסיפור הזה הוא פרי הדמיון, הצליח הגרד לשרטט בו כראוי את האווירה הפוליטית הבוערת של הימים ההם, כולל בתרבות האצטקית. כפי שמקובל ברומנים היסטוריים מסוג זה, חלק מהדמויות (קורטס, ברנל דיאס, קוּאָטֶמוֹק ומרינה, למשל) הן דמויות היסטוריות אותנטיות. מאורעות כמו כיבוש מכסיקו והמצור על טנוקטיטלן משקפים, אם כי בקיצור רב, את ההסכמה בין ההיסטוריונים לגבי אופי ההתרחשויות במציאות. תומס וינגפילד עצמו אינו רק עד לחורבנה של ממלכה מפוארת ועתירת הישגים אלא גם משתתף במאורעות עצמם ויחד עם האצטקים חווה תחושות של גאווה ומלחמה, התעלות וייאוש.

הגרד עצמו, באמצעות הסיפור, מותח ביקורת גלויה על הקנאות הדתית שבה הוא רואה את מקור הסבל של האנושות. הנצרות מוצגת כדת אכזרית, צמאת דם וחסרת רחמים ונציגיה אינם מהססים לענות אנשים בשם המושיע ואף להביא עליהם מוות ביסורים נוראים. אחד הפרקים המזעזעים בספר מספר, כאמור, על נזירה צעירה הנכנסת להריון ונדונה בשל כל לקבורה בחיים בקיר המנזר. כאקט של חסד, מצליח איש סודה של הצעירה להביא לכך שהיא ותינוקה יוכלו לשתות רעל לפני קבורתם, כך שלא יסבלו מחנק בתוך הקיר עצמו. במקרים אחרים, מתאר הספר עינויים מחרידים שבהם משתמשת האינקוויזיציה הספרדית כדי לחקור או להעניש את מי שנחשב בעיניה ככופר.

הספרדים מתייחסים בעליונות אל דתם של האינדיאנים הפרימיטיביים, המקריבים קורבנות אדם לאלוהיהם. אפס, תומס עצמו אינו יוצא מכלל זה. פעם אחר פעם הוא יוצא נגד פולחן הקרבת בני האדם הנהוג באנאואק, ממלכת האצטקים. במהלך המצור על עיר האורנים, בירתם של בני אוטומי, נוכח תומס כי נשות אוטומי מעלות כקורבנות לאל אויצל שבויים ספרדיים שנפלו בידי האצטקים. לחרדתו, הוא רואה ביניהן (ולמעשה, במרכזן) גם את אוטומי שלו, רעייתו, האישה שלמדה במשך שנים לכבד את הנצרות ושבדומה לתומס הביעה סלידה מפולחן הקורבנות. כשהוא תוהה על המתרחש, היא מביטה בו ''בתמיהה ובקרירות, בעיניים ריקות'', כאילו אינה מכירה אותו עוד ודורשת ממנו להסתלק בטענה ש''אסור לזרים לקחת חלק בטקסינו''. כך נוכח תומס לדעת כי שותפות הגורל ארוכת השנים שלו עם האצטקים עדיין לא הפחיתה דבר מהסלידה הטבעית שלהם כלפי בן הגזע הלבן, יהיה מוצאו הלאומי אשר יהיה. כשאוטומי מבינה מה עוללה ליחסיה עם בעלה, כבר מאוחר מדי. ''אל תקראי לי עוד בעלך'', אומר לה תומס בשקט. לימים, תסביר אוטומי את התאבדותה באובדן אהבתו של בעלה ברגע בו ראה אותה מתנכרת אליו ומחדשת את אהדתה להקרבת בני אדם.

הניצחון הגדול האחרון. כוח ספרדי גדול נלכד במארב בקניון צר, כאשר האינדיאנים האורבים בראש המצוקים מדרדרים על החיילים סלעי ענק.

מצד שני, יש בכל זאת סיכוי להתנהגות אבירית ורחבת לב. כשמכניע ברנל דיאס את בני עם אוטומי, מגיש לו תומס את חרבו, החרב אותה לקח ממנו ב''נוצ'ה טריסטה''. דיאס, שבספר מצטייר כאדם הגון, מחזיר לו את החרב ומשיב לו טובה תחת טובה כשהוא מעניק לו חנינה. ''פעם חסת על חיי, ואני שמח שזכיתי להשיב לך כגמולך'', הוא אומר. דוגמה אחרת, רומנטית בהרבה, ניתנת עם שובו של תומס לאנגליה. אז מתברר לו כי לילי שמרה על הבטחתה הישנה נושנה להינשא לו ועל אף היעדרו רב השנים סירבה להינשא לאחיו ולמחזרים אחרים שביקשו את ידה.



משהו אישי


ביותר ממובן אחד מבטא ''בת מונטסומה'' שאיפות כמוסות, שאיפות החוצות מחסומי גיל ומנטליות. כילד, דיברה אלי רוח ההרפתקנות הנושבת מתוך דפי הספר. כאדם, רציתי בחברה או בבת זוג מסוגה של אוטומי אצילת הנפש, הלוחמת בחירוף נפש למען עמה ומשפחתה. כמבוגר, יש בהחלט מה ללמוד מהנרי ריידר הגרד, איש שהספיק לסייר בערבות אפריקה וביערותיה טרם שעזב, בגיל שלושים, את עבודתו כעורך דין, פרש לאחוזתו והתמסר לכתיבה. הלוואי עלי.

ואפילו סרט אחד עוד לא נעשה על בסיס הרומן הנפלא הזה, לעזאזל. מישהו מכיר את מספרי הטלפון של סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס או פיטר ג'קסון?








כל האיורים המובאים בכתבה מקורם בספר בת מונטסומה, שיצא לאור בשנת 1975 בתרגומה של דליה למדני.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
''הלוואי עלי''   אבי   יום ה', 02/08/2007 שעה 11:54   [הצג]   [9 תגובות]
סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס או פיטר ג'קסון?!!! לאאאאאאאאאאאאאאא!   בועז כהן   יום ו', 03/08/2007 שעה 18:43   [הצג]   [1469 תגובות]
רק לא סרט!   ענבל   יום ב', 06/08/2007 שעה 10:44   [הצג]
משהו אישי   רוית פררה   יום א', 27/01/2013 שעה 19:55   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©