להציל את טוראי נילנד/ מיכאל זילברמן
שבת, 07/07/2007 שעה 22:16
השישה ביוני 1944 הוא תאריך שככל הנראה לא יישכח במשך שנים רבות: לא בגלל המספרים הקליטים המרכיבים אותו, אלא בשל העובדה שביום זה עצמו התחוללה הפלישה הגדולה ביותר בהיסטוריה הצבאית עד אז. כוחות בעלות הברית, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר, נחתו בחופי נורמנדי ופתחו בכך את השלב המכריע במיגור מכונת המלחמה הגרמנית ששלטה באירופה בחמש השנים שקדמו לכך. המבצע תועד במאות ספרים, סרטים, מחזות ושירים. עד היום מנוקד ''חוף אומהה'' (הקוד שניתן לאתר הנחיתה על ידי האמריקנים) בשרידים מעוררי השתאות מאותם ימים עקובים מדם: בתים שקירותיהם מנוקבים קליעים; בתי עלמין בהם נחים לנצח אמריקנים וגרמנים; וגם סיפורים שנצרבו בתודעה כמו הטרגדיה של ארבעת האחים לבית נילנד, שרק אחד מהם שרד את המלחמה. מיכאל זילברמן הלך בעקבות אגדות היום ההוא ומביא את רשמיו במאמר אורח מיוחד.









בעיירה קולוויל סור מר (Colleville-sur-Mer) אשר בנורמנדי, צרפת, גרים 174 תושבים. יש בה בתי אבן בני מאות שנים, דרכים צרות ששתי מכוניות לא תצלחנה לעבור בהן במקביל, כמות פרות העולה באוכלוסייתה על אוכלוסיית בני האדם במקום, ויותר ממיליון וחצי מבקרים החוצים את העיירה בכל שנה, ובכך הופכים אותה לאחד המקומות המתויירים ביותר במדינה לאחר פריס.

בפאתי העיירה, על צוק נישא המשקיף על תעלת לה-מאנש, נמצא בית הקברות האמריקאי לחללי מלחמת העולם השנייה. המיקום אינו מקרי: פלח החוף שמתחת לבית הקברות ידוע בשם ''חוף אומהה'', שם שניתן לו בעת תיכנון הפלישה האמפיבית הגדולה בהיסטוריה – פלישת בנות הברית לאירופה ביוני 1944.

כמעט 10,000 חיילים מכוחות הברית נהרגו ביממה הראשונה לפלישה. שליש מתוכם נהרגו בחוף אומהה בנסיון עיקש, אומלל וקורע לב לצלוח את רצועת החוף הרחבה ולטפס אל הצוקים הישרים והתלולים שבראשיהם, מחופרים היטב בבונקרים ששרדו הפצצות אימתניות של תותחים ימיים בקוטר של 15” במשך כל הבוקר, המתינו חיילים גרמנים שצלפו בהם כמו בברווזים במטווח. עשרות סרטים תיארו את הקרב העז שהתחולל באותו חוף, החל ב''יום הארוך ביותר'' משנת 1962 בכיכובו של ג'ון ווין, וכלה ב''להציל את טוראי ריאן'' שסצינת הפתיחה שלו מתוארת ע''י רבים כסצינת הקרב הריאליסטית ביותר שאי פעם צולמה בקולנוע.
 
מפת חופי הפלישה ב-‏6 ביוני. חוף אומהה מצוי במרכז הגיזרה וחשוף לאש המירבית של ביצורי הגרמנים (מקור תמונה 1)
 

זרם המבקרים המגיעים לבית הקברות בקולוויל מתעצם במידה ניכרת ומגיע לשיאו בשישה ביוני, יום השנה לפלישה - D-Day. ביום זה מתקיים טקס זיכרון בהשתתפות ותיקי המלחמה שמספרם מדרך הטבע הולך ופוחת ככל שנוקפות השנים. השנה עדיין הגיעו כמה עשרות ותיקי מלחמה, כולם במדים ובאותות רבים מספור, מלווים בבני משפחותיהם. גם מקומם של הפוליטיקאים לא נפקד והשנה ייצג את ארה''ב שר ההגנה הנכנס רוברט גייטס שנאם את הנאום המתבקש והלא-כך-כך מקורי על העולם החופשי ומלחמתי בנאצים.

9,387 החיילים הקבורים בבית הקברות הזה, הם אותם חיילים שבני משפחותיהם בחרו שלא להחזירם לארה''ב, אלא להשאירם למנוחת עולמים במקום שבו לחמו ומתו. כל המצבות אחידות ומיושרות בדייקנות מעוררת יראה. כל מצבה מורכבת מצלב שיש פשוט שעליו חרוטים שם החייל, יחידתו ותאריך מותו. 149 מצבות בצורת מגן דוד מציינות את קברם של חיילים יהודיים שהשתתפו ונהרגו במערכה על נורמנדי. חלקם לא נפקד גם מהטקס עצמו: בחלקו הדתי של הטקס, בעת שנאמרו תפילות לעילוי נשמתם של החיילים שנהרגו, השתתף גם הרב הראשי של קאן ) Caen) ששר את תפילת ''אל מלא רחמים'' במקביל לכומר הצבאי האמריקאי שנשא את תפילת Hail Mary.

33 זוגות אחים קבורים בבית הקברות, וזוג האחים המפורסם ביותר הוא ללא ספק האחים נילנד. סיפורם של האחים שימש כבסיס לסרט ''להציל את טוראי ריאן''. ולמרות שהסרט, כדרכה של הוליווד, לא נצמד לעובדות ההיסטוריות הרי שהרעיון הכללי חופף.

ארבעת האחים לבית נילנד גויסו בתחילת המלחמה ונשלחו כולם לחזית: פרדריק (פריץ) בן ה-‏24 גויס לחטיבת הצנחנים 101, אחיו רוברט בן ה-‏25, צנחן אף הוא, שירת בחטיבת הצנחנים השנייה שהוקמה - חטיבה 82. פרסטון נילנד בן ה-‏29 גוייס לחטיבת חי''ר מס' 4, רגי'מנט 22. שלושתם נשלחו לאנגליה והתעתדו להשתתף כלוחמים במערכה על שחרור אירופה. האח הרביעי, אדוארד (אדי) נילנד בן ה-‏32, הוסמך כטייס שאינו קצין ונשלח למזרח הרחוק.

בבוקרו של ה-‏16 במאי 1944 הופל מטוסו של אדוארד נילנד מעל לבורמה. הוא הוכרז כנעדר ונחשב למת. הדרך הנפוצה להודיע על מותו של חייל למשפחתו הייתה באמצעות מברק סתמי, שבמקרה הטוב נמסר על ידי השריף המקומי באותה העיירה, או על ידי קצין במשמר האזרחי ביישוב גדול יותר. המברק הראשון אודות מותו של אדוארד הגיע לאמו, אוגוסטה נילנד, בבוקרו של השמונה ביוני, יומיים לאחר תחילת המערכה באירופה. הגב' נילנד לא הייתה מודעת לכך, אך באותה שעה שני בנים נוספים שלה כבר לא היו בין החיים: במהלך היום הראשון לפלישה רוברט נילנד נהרג בנוביל, ויום לאחר מכן נהרג אחיו, פרסטון, באזור הקרבות בחוף יוטה.
 
 


 
 



כשהגיעה הבשורה על מותו של פרסטון, שליח הדואר בעיירה שכבר רכב על אופניו פעמיים עם מברקים מבשרי רע, ראה את המברק השלישי והתמוטט. ''אני מתחנן! אל תשלח אותי לשם בפעם השלישית'' הוא בכה בפני מנהל סניף הדואר, אך נאלץ לשאת גם את בשורת האיוב השלישית לבית משפחת נילנד.

פריץ נילנד היה היחיד מבין ארבעת אחיו שנותר בחיים. בניגוד לעלילת ''להציל את טוראי ריאן'', פריץ לא נדד ברחבי נורמנדי, ולא היה צורך במשלחת חיפוש להצילו. לאחר שמטוסו פיספס את נקודת ההצנחה המתוכננת הוא צנח באזור העיר קרנטאן ולחם במשך כשישה ימים כשהוא מנותק מיחידתו. במהלך התקופה הנ''ל השתתף בכיבוש מוצב גרמני משוריין באזור, פעולה שלאחר מכן עוטר בעטייה.

בעת שחבר לגדודו, גדוד 501 המפורסם, כומר הגדוד ומפקדיו של פריץ נילנד כבר קיבלו את המידע אודות מותו של רוברט נילנד, ואישרו לפריץ לחפש את קברו באחד מבתי הקברות הזמניים הרבים שהוקמו באזור. באחד מבתי הקברות שהגיעו אליו, נאמר לכומר שאין שם חייל בשם רוברט נילנד, אלא פרסטון נילנד. הכומר שהיה בטוח שחל שיבוש בשם סיפר לפריץ על ממצאיו, וכך נודע לו ולמפקדיו ששני אחיו נהרגו בפלישה. מפקדיו, שבאותה עת חשבו שהוא השורד היחיד ממשפחתו בת ארבעת האחים, החלו באופן מיידי בהכנות להטיסו בחזרה לארה''ב. עבודת הניירת הלא יעילה וריכוז המאמצים הלוגיסטים בלוחמה עצמה גרמו לכך שהוא נאלץ להשאר בחזית חודשיים נוספים, עד תום הקיץ. לצערו שתי פעולות קרקע שתוכננו ליחידתו בוטלו, ועד להגעת הפקודה שהחזירה אותו לעורף, הוא לא נקם (כדבריו) את מות אחיו. בקשתו להשאר באירופה ולהמשיך בתפקידו כלוחם נענו בשלילה. בתו של פריץ נילנד, קייט, מספרת שאביה טען שאימו תבין את סירובו להתפנות חזרה לעורף באומרו שעתה, משאיבד את אחיו הביולוגים הוא רוצה להשאר עם אחיו הצנחנים – האחים היחידים שעדיין נותרו לו. המשפט שבה את דמיונו של סטיבן ספילברג ששיבץ אותו גם בסרט. למרות שעשרות צנחנים לשעבר מוכנים להשבע שהיו שם בפועל, אין עדויות לכך שהמשפט הנ''ל אכן נאמר, וכדרכן של אגדות – זה כבר לא משנה. המיתולוגיה סביב משפחת נילנד כבר נבנתה ושום עובדות לא יכולות לשנות את ההילה.
 
פריץ נילנד. האח ששרד (מקור תמונה 2)
 

את המשך המלחמה נאלץ פריץ נילנד לעשות כשוטר צבאי בתחנת הרכבת בבפאלו, ניו יורק – מדינת הולדתו. שנים לאחר מכן הוא סיפר בראיון על תחושותיו: לדבריו הצבא הפר עימו את החוזה הלא כתוב ביניהם מכיוון שהוא גוייס להיות צנחן, ובמקום זאת נאלץ לספוג את ההשפלה של שירות בתפקיד שוטר צבאי המשרת קל''ב. השיא היה כשבאמצע ארוחה במסעדה עם חברים ניגשה אליו אישה והוכיחה אותו על שהוא מבלה במסעדות כשבני גילו נלחמים ותורמים את חלקם למאמץ המלחמתי בחו''ל.

המשפחה שכנראה לא סבלה דיה נדהמה לגלות בוקר אחד בחצרה שלטי גנאי שנתלו בידי מקומי שטעה לחשוב שבגלל מוצאם ושמם הגרמני מדובר במשפחה שאוהדת את הרעיון הנאצי.

שני אחיו קבורים בבית הקברות בנורמנדי זה ליד זה, ומעידים על הקרבן הגדול של עשרות משפחות כמו שלהם במלחמה. בנוסף ל-‏33 זוגות האחים שצוינו בתחילת המאמר, בבית הקברות בקולוויל קבורים זה ליד זה אב ובנו, שני קציני חי''ר: לוטננט אולי ריד ג'וניור שנהרג ביום הראשון לפלישה, ואביו – קולונל אולי ריד שנהרג שלושה שבועות אחריו.



לשחרר את סמל נילנד


בסוף המלחמה התברר שאדוארד נילנד, האח השלישי שנעדר לאחר התרסקות מטוסו במזרח הרחוק ונחשב למת, נשאר בחיים לאחר יירוט מטוסו, צנח בג'ונגלים של בורמה ולאחר מנוסה של מס' ימים נשבה ע''י היפנים. הוא הוחזק בשבי במחנה שבויים במשך קרוב לשנה, ובסיום המלחמה שוחרר ע''י כוחות בריטים שהגיעו למחנה. בעת ששוחרר שקל אדוארד כשלושים וארבעה קילו בלבד, והיה קרוב למוות. בתום המלחמה שני האחים חזרו לארה''ב, והקימו משפחות. פריץ נילנד היה לרופא שיניים ידוע, ומת בתחילת שנות השמונים. אדוארד נילנד מת כשנתיים אחריו.


לשחזר את טוראי ראיין


במהלך שבוע הסיורים ברחבי נורמנדי גיליתי תופעה שלא הכרתי קודם, ולא הייתי מודע לקיומה. נתקלתי באיש שבתמונה ב-‏5 ביוני בחוף ארומאנש , החוף המשקיף על שברי הנמל המלאכותי העצום שהוכן מראש באנגליה והובא בשלמותו לצרפת בעת הפלישה על מנת לשמש כמעגן לכל מאות האוניות שציפו לתורן לפרוק חיילים, כלי רכב ואספקה.
 
משחזרים את הפלישה. נורמנדי 2007.
 

האיש שבתמונה ובנו לבשו מדי צנחנים וענדו את תג ''העיטים הזועקים'' (Screaming Eagles), תג חטיבה 101, אחת משתי חטיבות הצנחנים שהשתתפו בפלישה. הם ירדו מרכב חדש, פתחו את תא המטען והחלו להתלבש והלצטייד בכל ערכת הצנחנים, כולל את חפירה, סכין ירך ונשק. כל פריטי הציוד (כולל הרימונים שבתמונה) מקוריים, ונרכשו בכסף רב דרך האינטרנט.

בשעות שלאחר מכן החלה הכיכר המשקיפה על החוף להתמלא באנשים לובשי פריטי לבוש צבאי. רובם עטו מדים אמריקאים, ומיעוט קטן בלבד לבש מדים אנגליים. הם הגיעו בג'יפים משוחזרים הצבועים בצבעי היחידות השונות, רכובים על אופנועים בני שבעים שנה ויותר, ואפילו במשאיות אספקה מאותה תקופה.

כל האנשים הללו (הערכה כמותית עצמית של האנשים איתם נפגשתי עומדת על מס' אלפי אנשים), רובם אירופאים, מתייחסים לתחביבם כדרך חיים. הם נפגשים מס' פעמים בשנה באתרי קרבות מפורסמים שנורמנדי הוא המרכזי שבהם, אך גם אתרי קרבות אחרים בצרפת, הולנד, בלגיה וגרמניה לא נפקדים מהרשימה. מטרת המפגשים היא כפולה: מלבד המטרה הברורה של הצגה לראווה של כלי הרכב המשופצים שעליהם עבדו מס' שנים ושל פריטי הלבוש והנשק שהצליחו למצוא, רוב האנשים הצהירו שמטרתם הראשונית היא לחנך, ללמד ולהמחיש לכל מי שפוגש בהם, איך חיו הלוחמים במלחה''מ השנייה, ולעורר מודעות לעובדה שלפני פחות משבעים שנה אירופה השלווה הושמדה ונקרעה תחת המלחמה הקטלנית ביותר שידעה האנושות. משפחות שלמות עוסקות בכך בסופי השבוע שלהם.

עוד אנו מדברים, ולפנינו עוברת כיתת ''צנחנים'' שהמ''כ שלה מצעיד אותם בסך בתרגילי סדר. לא מדובר כאן בהצגה לתיירים: כל המצולמים בתמונה הנ''ל הם אירופאים, ומשקיעים זמן לא מועט בתחביבם תוך הקפדה על כל פרט זעיר במדים ובציוד הנלווה. כישראלי שנאלץ לבלות שעות ארוכות בשמש בביצוע תס''ח (תרגול סדר חמוש) לצלילי קולו הרועמים של רס''ר המשמעת הגדודי, העובדה שאנשים מוכנים לעשות זאת מיוזמתם ובזמנם החופשי שיעשעה אותנו. אחד השותפים שלנו לטיול, חייל אמריקאי המשרת בגרמניה לאחר מס' שנים בעירק ובאפגניסטן הגדיר זאת כך: ''רק מי שמעולם לא נאלץ ללבוש מדים בצבא אמיתי, משחק בשעות הפנאי שלו בחיילים''.
 
מקפידים על כל תג. שיחזור של תנועת נחתים אמריקניים ביום הפלישה.
 

גם הרכב המשוריין הזה נמצא בבעלות פרטית. בעת שבעליו עוצר להדגמות, הוא שולף סטנד ובו הסברים בשלוש שפות על כלי הרכב שלו ועל מאמצי השחזור שנעשו כדי להביא אותו למצב הנוכחי.

 
משוריין פרטי המשמש לצורך השיחזור. גאוות בעליו היא על הדיוק שבהבאתו למצבו המקורי.
 


להסתיר את טוראי וולפגנג


בעת ששוחחנו עם משחזרי התקופה על התחביב שלהם ועל אורח החיים הנגזר ממנו, אחד הדברים הבולטים ששמנו לב אליו הייתה העובדה שהדוברים מעולם לא השתמשו במונח ''גרמנים''. בכל פעם שמדברים על הקרבות, הם משתמשים במונח הערטילאי ''כוחות האוייב''. התופעה הנ''ל איפיינה את כל הנאומים ביום הזיכרון לפלישה, ובלטה ביתר שאת בעשרות השיחות עם האנשים שפגשנו בדרך. באירופה הסמי-מאוחדת של שנת 2007, אירופה שבה גרמניה מהווה שותפה מכובדת, חשובה ועשירה, עדיף להצניע את החיבור בין העבר האפל ובין ההווה של גרמניה. מבחינתם מדובר בשתי מדינות שונות לחלוטין שאין ביניהן שום קשר למעט השם הזהה. כשאין ברירה וגולשים לתיאורי קרבות ספציפים לעיתים מציינים את השם המפורש של האויב, אך אח''כ סגנון הדיבור הפוליטיקלי קורקט הטבוע בהם גובר ושוב חוזרים למונחים הסטרילים ולאותו אויב עלום שם.


לקבור את טוראי וולפגנג


בית הקברות בעיירה La Cambe לא ידוע במיוחד בנורמנדי, וכמעט אין שלטים המורים את הדרך אליו. בבית הקברות הזה קבורים 21,222 חיילים גרמנים שנהרגו בקרבות בצרפת בחל מכיבושה בשנת 1940, ועד לכניעת גרמניה בשנת 1945. הוא הוקם בסוף שנות החמישים ונחנך רשמית בשנת 1961. ההחלטה אם לבקר בו או לאו לא הייתה קלה. התלבטנו במשך כל הדרך, ולבסוף החלטנו להכנס.

בניגוד לבית הקברות בקולוויל שהמה באותה שעה מאלפי מבקרים, בבית הקברות הגרמני היו באותו זמן עוד 2 מבקרים מלבדינו.
 
בית עלמין בו קבורים למעלה משני רבבות חיילים גרמניים שנהרגו בקרבות נורמנדי. השומר דרש במפגיע שנתרום.
 

בית הקברות בנוי על רחבה עגולה שבאמצעה גבעה ובראשה צלב שחור גדול. עשרות אלפי החיילים קבורים בו בכוכים הבנויים בחמש קומות לכל היקפה של הרחבה. התחושה הכללית היתה של מחנק: גם גוש חונק בגרון, וגם השהייה במבואה אפלה ומלאה כוכי קבורה לא תרמה.

מס' דקות לאחר שנכנסנו הגיע השומר (הגרמני) של האתר ודרש במפגיע תרומה כספית המיועדת לשימור ופיתוח בית הקברות. זה היה הסימן להתקפלות מהירה. לשלם עבור תחזוקת בית קברות של הצבא הנאצי? עד כאן!

בנסיעה חזרה שרר שקט ברכב. קשה לעשות את ההפרדה בין חיילים גרמנים שנשלחו להלחם ולכבוש מדינה אחרת, ובין חיילים אחרים באותו צבא שעסקו באותה עת ממש בהשמדה המונית של יהודי אירופה.








מיכאל זילברמן הוא מהנדס תקשורת בחברת פרטנר, חובב היסטוריה צבאית (במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה) ופעיל בקבוצות דיון העוסקות בנושא. כל התמונות במאמר צולמו על ידו, אלא אם כן צויין אחרת.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חוויה אמיתית   דב   שבת, 14/07/2007 שעה 12:06   [הצג]
טעויות מההתחלה.   יואש   יום ו', 31/10/2008 שעה 21:26   [הצג]
טעיתי   יואש   יום ו', 31/10/2008 שעה 22:02   [הצג]
מאמר טוב, רהוט ומחכים   עזריאל ו.   יום ג', 21/04/2009 שעה 21:13   [הצג]
מיכאל זילברמן - תודה רבה!!!!!!   יעקב נבון   יום ג', 08/06/2010 שעה 3:19   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©