שאלה של כוונות טובות/ אלכסנדר מאן
שבת, 30/06/2007 שעה 8:01
שאלת מצוקתם של פליטי דארפור וניסיונות הסתננותם לישראל מעלה שאלה אנושית קשה: עד מה מחויבת מדינה כלשהי למתן מקלט פוליטי מדיני לאנשים שנרדפים במקום אחר? האם על ישראל, כמדינה שתושביה ידעו רדיפות, לעמוד בקריטריון מיוחד בשאלה זו? האם ניתן להשוות בין פליטי מלחמת העולם השנייה לפליטי דארפור? ובכלל, האם יש לישראל מקום לקלוט אלפי פליטים פוטנציאלים מדארפור וממדינות נוספות בסביבה? אלכסנדר מאן, במאמר אורח שפולש הרחק אל תחומי הפוליטיקלי אינקורקט, סוקר את המצב באירופה בתחום זה וקובע שמצב זה רלוונטי גם עבור ישראל, ובמיוחד על רקע שינוי החוק בגרמניה ביחס לפליטים. המסקנה שלו: ישראל אינה יכולה להוות מקלט לכמות הפליטים העצומה הזו; והטיפול בהם דורש הסדר משותף של כל המדינות בתחומיהן הם עוברים. מישהו רוצה לכתוב מאמר נגדי בתגובה?











על הגירוש, הרצח והאכזריות שהיו למנת חלקם של תושבי חבל דארפור נכתב כמעט בכל מקום אפשרי, ואין שום ספק שמצבם של פליטי מקום זה רע, ואולי אף רע מאוד, שכן מבט אחד במהדורת החדשות מבהיר את חומרת מצבם. העובדה שאנשים אלה נסים על נפשם ומחפשים את מזלם באזורים שכנים הינה יותר ממובנת, ועימה גם שאלת המוסר בצורך ובחובה להעניק לאנשים אלה מקלט מיידי, עם או בלי אמנות עליהן חתומה כל מדינה סבירה במערב.

דארפור, מערב סודאן. יש להגיע להסכם עם מדינות המעבר (מקור תמונה 1)

ישראל, כך נראה, מהווה מטרה נכספת עבור חלקם של פליטים אלה, אשר בחלקם מנסה ומצליח להגשים את מבוקשו להגיע בדרך לא-דרך אל הארץ. דומה כי ישראל בנקודה זו אינה סתם עוד מקום שאליו בחרו פליטים אלה להגיע, שכן יכלו לבחור במדינות אחרות בדרכם הארוכה, מצרים למשל. מדוע בוחרים פליטי דארפור לשים פעמיהם אל ישראל?

התשובה יחסית פשוטה; שמה של ישראל מוכר ברחבי העולם כמדינה שנבנתה מפליטים יהודים, אשר תודות לנס זו או אחר שרדו בחלקם את מלחמת העולם השנייה. עובדה ראשונית זו הייתה אולי צריכה למלא את ליבו של כל ישראלי בגאווה, אולם סקירה מהירה מראה שהמצב נראה אחרת, בלשון ההמעטה; פליטי דארפור מסומנים כאנשים שלמדינת ישראל אין מדיניות ברורה בכל הקשור להתייחסותה הרשמית אליהם, והרושם הכללי שעולה מכתבות ומאמרים בנושא הוא שפליטים אלה אינם ממש רצויים: הם אינם יהודים ואינם יכולים ליהנות משום סעיף מרחיב של חוק השבות, קל וחומר אינם מהגרים בעלי בטן מלאה והשכלה רחבה שמהם יצמח דור חדש של המצאות ורעיונות, בהתחשב במצבם וברמת תרבותם הנוכחית.

האם ישראל בנויה לטיפול יסודי בבעיה זו? מהו גבול האפשרי בתחום זה? מה מלמד ניסיון אירופה בתחום הפליטים בכללותו?

טכנית, אין כל ספק שישראל יכולה לקלוט עשרות אלפי פליטים מדארפור, שכן מיום היווסדה ערוכה מדינת היהודים לעליות המוניות והניסיון בשטח הוכיח שדבר זה אכן פועל, ולראייה קליטתם היחסית מוצלחת של אנשים ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, על כל הקשיים שהיו בה. אלא שכאן גם נשאלת השאלה הנוספת שמטיבה הינה אידיאולוגית יותר: האם על ישראל ''לקלוט'' אוכלוסייה של פליטים נטו, אשר מראש אין בינה לבין היהדות דבר וחצי-דבר, גם לא על ידי הרחבתו המלאכותית של חוק השבות? האם זה מוסרי שמדינת ישראל תדחה על הסף פליטים מהעולם השלישי במבקשים למצוא בה מפלט?

על מנת לענות לשאלה אחרונה זו, כדאי אולי להעיף מבט במדיניות קליטת הפליטים בגרמניה, שגם לאחר הרפורמה בחוק המקלט הפוליטי ממשיך ומהווה כאב ראש גדול לחלקים גדולים בציבור. עקרונית, גרמניה היא דוגמה טובה להשוואה עם מצב אפשרי בישראל, שכן גרמניה עצמה הציבה רף מוסרי לפעילותה לאחר שנת 45, והניסיון הגרמני עשוי בהחלט גם לתפוש לגבי זה הישראלי, לפחות בפוטנציה. על הניסיון הגרמני ניתן להחיל משפט אחד כללי, שהיה ויהיה נכון גם בעתיד: ''הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות'', פירושו שבחיים כדאי גם להיות חכם, ולא רק צודק.

הבעיה הגרמנית בשאלת הפליטים מתחילה בניסוח החוקה שמקנה לכל אדם שנרדף פוליטית מקלט מדיני, אלא אם כן הצליחה גרמניה להוכיח שאין זה המצב. יש לציין שמצב שונה מהחוק הצרפתי, אשר בנקודה זו מנוסח באופן כמעט קוטבי לחוק הגרמני: על הפליט שמגיע לצרפת להוכיח שהנו נרדף פוליטית, שכן אם לא כן ייזרק החוצה מהמדינה. גרמניה, מכל מקום, החליטה להיות מגדלור של אור לכל נדכאי העולם באשר הם, והכניסה זאת לחוקתה הטרייה משנות ה-‏50 ללא מחשבה שנייה, שכן מי כבר ירצה להגיע למקום כתוש והרוס כגרמניה, חשבו הגרמנים בינם לבין עצמם.

המציאות הוכיחה אחרת, כל המאוחר מסוף שנות ה-‏70 עת הפרקטיקה של ישום חוק זה בגרמניה החלה להיות מורכבת ומסובכת, ולבעייה של ממש לאחר נפילת החומה עת מאות אלפי בני אדם מכל רחבי העולם זרמו לגרמניה עם מילת קסמים בפיהם, Asyl שמה. בין אם המדובר בנמלי התעופה או נמלי הים, הרי שאדם שהצליח לשים את כף רגלו על טריטוריה גרמנית היה מלכתחילה מוגן באופן שלא איפשר את שילוחו לביתו. הבירור הכללי אם אדם אכן נרדף פוליטית או לא התנהל מטבע הדברים בעצלתיים ונמשך שנים, כאשר חלק מהאנשים שהגיעו דאגו להשמיד את ניירותיהם ולמלא פיהם מים באשר למוצאם. אם לאחר שנים של בירור הצליחה גרמניה להוכיח כי פלוני מעודו לא נרדף על רקע פוליטי בארצו, הרי שבהמשך התייצבו גדודים שלמים של מוראליסטים בפתח, אשר זעקו בקול רם שגרמניה מבצעת ''פשעים נגד האנושות'' על ידי שליחת אנשים חזרה לביתם, וכי מסכנים אלה נרדפים בעצם באופן ''כלכלי'' על ידי תאגידי העולם הראשון, ועל כן הם בכל זאת פליטים שמקומם בארץ הקופות המתמלאות חודשית על ידי תשלומי קצבת נרדף פוליטי.

כדור שלג זה הלך ותפח למימדי ענק במהלך שנות ה-‏90, ורק לאחר שהרחוב הגרמני הגיב בכעס, ניכור, כיעור ובקיצוניות מסוכנת על הניצול לרעה של הזכויות שהיו אמורות להגיע ''לפליטים אמיתיים'' הושגה פשרה היסטורית בין השמרנים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית לצורך מציאת פשרה שתאפשר את שינוי החוקה בנקודה זו. למותר לציין שכמות המגיעים עד לנקודה זו עברה כל שיא אפשרי, וגרמה נזקם גדולים לתדמיתה של גרמניה על ידי הפגנות גדולות מחוגי הימין הקיצוני וביקורת חמורה מחו''ל על יחסה ''הלא אנושי'' של גרמניה אל המהגרים, משמע היו אלה מהגרים שהגיעו בתנאי הגירה רגילים של היצע וביקוש. למותר לציין כי בעיה זו וספיחיה ממשיכה ומתקיימת גם לאחר שינוי החוקה, אם כי במימדים נסבלים יותר.

הדבר המרכזי שניתן ללמוד מסיפור גרמני זה – כמו גם מסיפורים אירופאים אחרים, אם כי בוורסיה רכה יותר – הוא שלא ניתן להציל את העולם מעצמו, וכי מדינה דמוקרטית עלולה להסתבך קשות באופן פנימי במידה ותנקוט על בחקיקה אזוטרית שתחייב אותה להעניק מקלט לכל אדם הנרדף בעולם, שכן מספר הנרדפים והפליטים בעולם גבוה באופן פוטנציאלי מכל מספר תושביה של מדינה נתונה, ועל סין טרם דיברנו.

פליטים נמלטים מדארפור אל המדבר. השוואות היסטוריות אינן תמיד במקומן (מקור תמונה 2)

ישראל, שבחרה בפיתרון המתחמק, נוהגת בצורה הנכונה לשיטתי, למרות כיעורה היחסי – שכן מצד אחד מגלה עניין הומניטארי מצומצם בפליטים הזורמים מדארפור, ומצד שני אינה פותחת להם דלת רחבה בדמות חוקים או תקנות שנועדו לעזור ולקלוט אוטומטית. זאת ועוד: השאלה האמיתית בהתנהגות זו תקפה גם עבור ההתייחסות לתושבי המדינות השכנות לישראל, אשר מבחינתם עוקבים בשבע עיניים אחרי מדיניותה בתחום, שפירושו: במידה וישראל תחליט על חקיקה או יצירת מצב שבמסגרתו יוכלו להגיע אליה פליטים באשר הם ו/או נרדפים פוליטית, הרי שבזמן הקרוב ביותר יתמלאו גבולותיה הפרוצים מלכתחילה באלפי פליטים ממדינות ערב וממדינות נוספות – ''פליטים אמיתיים'' לצורך העניין, אשר לא יהיה שום ספק לגבי נרדפותם האובייקטיבית בארצות מולדתם.

האם ישראל יכולה לעזור לאנשים מסוג זה? האם תוכל להתמודד עם כמויות מוגדלות של פליטים שיגיעו אליה מכל מקום אפשרי?

מאחר והתשובה לשאלה אחרונה זו שלילית לטענתי, הרי עדיף שישראל תמשיך ותתנהג באופן עמום ובלתי מוגדר גם במקרה זה, תוך שימוש בפעילות הומניטארית בסביבות הנדרש, אך לא מעבר לכך. הפנייה הנרגשת אל עברה של ישראל ואל ההיסטוריה שעברו חלקים רבים מאזרחיה אולי נכונה טכנית, אולם מעבר לשימוש הפסול באלמנט ה- reductio ad hitlerum ישנה בהחלט סיטואציה שונה במקרה הפליטות היהודי ביחס למקרי פליטות אחרים: היהודים, עם כל אי הנעימות שבהגדרה זו, היו ונשארו קבוצה קטנה, מצומצמת ומשכילה שאוימה להיות מושמדת בכל מקום מעצם היותה קבוצה יהודית, ובסופו של דבר השתייכה לפליטי העולם הראשון-שני, אשר לכל המאוחר תוך דור אחד התאקלמו בצורה זו או אחרת במקום אליו הגיעו, או בהמשך עברו למדינה שלישית במידה ולא הרגישו רצויים.

כדאי גם להדגיש בנקודה זו שהפליטות היהודית התקיימה במסגרת מלחמה בינלאומית טוטאלית וקשה, כאשר קבוצה זו היתה על הכוונת המאוד רצחנית של הצד שיזם את המלחמה. בסיכום הכללי יהודים רבים ''זכו'' שלא לקבל מקלט, וההמשך ידוע. לבוא ולדרוש מצאצאי נרדפים אלה להיות צדיקים מהאפיפיור מריח כפעולה אוטופית, אשר מתעלמת הן מהמצב הגיאו-פוליטי בו מצוייה ישראל, והן מהסינדרום הקולקטיבי שבמסגרתו ילדים מוכים הופכים לעיתים לאבות מכים, למרבה הצער.

בנוסף לכך קשה להתעלם מן העובדה שהיהדות אינה מגדירה עצמה כדת אוניברסלית עם פתרונות אוטופיים לכלל האנושות – עובדה אשר משחקת במקרה זה תפקיד לא-קטן בתת המודע הקולקטיבי, שלא לדבר על כך שרעיון ''עניי עירך קודמים'' מאפיין בראש ובראשונה תרבות דתית זו, שכן שם גם נולד. זה אולי לא נעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למבצר ההומאניזם, אך זהו המצב לאשורו.

העצה היחידה שניתן ללמוד ממקרה זה בכללותו, הוא שכדאי להפסיק לערוך השוואות היסטוריות מגמתיות, ואולי גם להפסיק ולהטיף מוסר למדינות אחרות שלא עזרו בזמן אמת – לפחות כלפי אלה שלא שלחו את הפליט חזרה אל המוות הבטוח.

ישראל מבחינה זו איננה שווייץ, אשר גירשה את הפליטים היהודים שהגיעו אליה באופן אוטומאטי, אך מובן ומוסכם שעל ישראל להגיע להסכם עם מדינת הטראנזיט ונתיב הבריחה מצרים בכל האמור לגורלם של פליטים אלה, ולחשוב על פיתרון הומאניטרי משותף בנדון. בחינם זה לא יבוא, מכל מקום.








המאמר פורסם במקור בבלוג של אלכסנדר מאן. מאן - פובליציסט, היסטוריון, עורך, מתרגם ובלוגר יליד ירושלים - נשוי ללא-יהודיה ומתגורר מזה שני עשורים בגרמניה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
עם כל הרצון והאתגר...   חיים   שבת, 30/06/2007 שעה 17:25   [הצג]
נכון, וגם לא נכון   אילן   שבת, 30/06/2007 שעה 21:37   [הצג]   [2 תגובות]
הסיבה האמיתית   היושב על הגדר   שבת, 30/06/2007 שעה 21:45   [הצג]
מדינה אינה שטעטל   מיכאל אוישי   שבת, 30/06/2007 שעה 22:30   [הצג]   [2 תגובות]
פיתרון חלקי   אלכסנדר מאן   יום א', 01/07/2007 שעה 20:17   [הצג]
מאמר נגדי   David Biron   יום ב', 02/07/2007 שעה 13:49   [הצג]   [7 תגובות]
מאמר נגדי נוסף   David Biron   יום ג', 03/07/2007 שעה 10:45   [הצג]   [3 תגובות]
מאמר נגדי מזוית אישית   David Biron   יום ג', 03/07/2007 שעה 11:35   [הצג]
...   David Biron   יום ו', 06/07/2007 שעה 21:37   [הצג]   [4 תגובות]
הבעיה הא יותר חמורה ממה שאתה חושב   אלמוני   יום א', 08/07/2007 שעה 12:25   [הצג]   [9 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©