הלו, קוד אתי זה עניין ו-ו-ל-ו-נ-ט-ר-י
יום ב', 25/06/2007 שעה 12:22
כנס משכנות שאננים בנושא ''קוד אתי לבלוגרים'' (היה גם סימן שאלה בסוף הכותרת הזאת, אבל הוא מיותר: עצם העובדה שמתקיים כנס כזה מייתרת את השאלה אם זה דבר שבכלל עומד על סדר היום או אם יש בו צורך) היה הזוי משהו. נדונו שם לא מעט שאלות, אבל רובן נסבו על היבטים תיאורטיים של הפעילות ולא על מהותה: האם הבלוגוספירה היא קהילה, האם ראוי שיהיה לה קוד אתי וכיצד אפשר לאכוף או לפקח על יישום קוד אתי. וכן הלאה. חברים, הגיעה השעה להתעורר: בבלוגוספירה פעלות עלפי קהילות. כל בלוג הוא מיני-קהילה. וכל אדם שמנהל בלוג ניחן באישיות שונה משכניו הבלוגרים ולכן צריך להבחין את כללי ההתנהגות במיקרו-קהילה שלו באמצעות כללים כאלה ואחרים. וקוד אתי - וזה בעיקר למשפטנים שבינינו - אינו משהו שניתן לאכוף בבלוגוספירה. לחנך - כן. לאכוף - לא. ועוד משהו: כשאין דיוןן על אתיקה - גם יורדת רמת המודעות הכללית לצורך באתיקה. ותחשבו על זה.










מקום יפה, משכנות שאננים, מה יש לדבר. בתי אבן ארוכים, שערים צרים, קימורים נאים, טחנת הקמח טעם של אמצע המאה התשע-עשרה. בערב ירושלמי נאה, לא חם מדי ולא קריר מדי, השכונה הזו אף עשויה להוות מקלט לא רע מתלאות היומיום. תארו לעצמכם את האפשרות להתרווח על כיסא, לפשוט רגליים קדימה, להרים כוסית קיאנטי, להניח לבריזה םרוע את השיער ולצפות בשלווה סטואית על חומותיה המוארות של העיר העתיקה לעת ערב.

אבל לא כדי לחוות את ירושלים של קיץ התכנסו אתמול כחמישים איש באולם הקטן שבמרכז קונרד אדנאואר במשכנות שאננים. הם באו לשם כדי לדבר על אתיקה ועל בלוגים.

הכנס שנערך במשכנות שאננים תחת הכותרת ''קוד אתי לבלוגרים'' היה אחד ההזויים שבהם הייתי בשנים האחרונות. לא בגלל העובדה שהוא ניסה לדון באתיקה בבלוגוספירה, כמו בגלל הדינאמיקה המשעשעת של הסתובבות אינסופית מסביב לנושא מבלי לגעת כמעט בו עצמו.

משכנות שאננים. שלווה ירושלמית נדירה (מקור תמונה 1)

הרבה שאלות שאלו שם. למשל, האם בכלל יש צורך בקוד אתי לבלוגרים. נעמה כרמי אמרה שקוד אתי מתאים לקהילה כלשהי, מקצועית למשל, אבל שללה את ההנחה שהבלוגוספירה היא קהילה. מסקנתה הייתה שזה לא מזיק, משום שזה משפר את איכות הבלוגים, אבל גם לא בטוח שזה המכשיר המתאים להעלאת הרף האתי בסביבה הזאת. דבורית שרגל אמרה שיש אתיקה עיתונאית ושחלק גדול מהסעיפים שבלוגרים מציעים כחלק מאותם קודים אתיים נכללים בה וממילא היא עצמה, וכנראה גם חלק גדול ממכריה, מקיימים את אותם כללים אתיים. דן אור-חוף שלל על הסף את נושא הקוד האתי לבלוגרים בטענה שאתיקה היא עניין מוסרי וזוהי משבצת שהוא לא היה רוצה להכפיף לרגולציה. מה בין אתיקה לרגולציה רק אור-חוף יודע.







נתחיל מההתחלה. האם יש בבלוגוספירה קהילה? בוודאי. הרבה יותר מאחת. יש אלפים כאלה. למעשה, כמעט כל בלוג שמקיים מנגנון של היזון חוזר עם מבקריו מייצר קהילה שכזו. הקהילה מחליפה מדי פעם מנהיג, אבל כללי ההתנהגות בה דומים. כשגדי שמשון מבקר אצל בועז כהן (סתם דוגמה מקרית, אל תיקחו אותה כמייצגת משהו), הוא מדבר על החיים באופן דומה לזה שבו בועז כהן מתנסח כשהוא מבקר אצל שמשון. אנשים הדומים זה לזה בהתנסחותם ובהתנהגותם מייצרים קהילות-בלוג בעלות מאפיינים דומים. לפיכך, כללי ההתנהגות בבלוג הראשון יהיו דומים לכללי ההתנהגות בבלוג השני. רמת ההתאמה שנדרשת מהאחד לבצע אל הכללים המקובלים בבלוג של חברו נמוכה למדי.

אבל גם ההיפך הוא הנכון: סביר להניח שזרובבלה, למשל, לא תרגיש בנוח אצל אלכסנדר מאן. בלי להתייחס להעדפות אישיות, כל בר-דעת מבין שמדובר באנשים בעלי סגנון שונה ומזג אחר. לפיכך, כללי ההתנהגות אצל מאן יהיו רלוונטיים מאוד עבור זרובבלה: היא אינה מורגלת בהם בבלוגים שבהם היא כותבת ומתארחת. הם שמרניים יותר, מוקפדים יותר, בררניים יותר. לפיכך, קהילת מבקרי מאן שונה מקהילת מבקרי זרובבלה. הם טיפוסים שונים, שמנהלים אתרים שונים ומייצגים מבנה אישיות שונה – ולפיכך כאשר מתרחש המקרה שבו מישהו ממבקרי האחד מתאחר אצל הבלוגר האחר עליו להתאים את עצמו למקובל שם.

אני מבין שההגדרה הקהילתית המיקרו-קוסמית שלי סותרת את התפיסה של כרמי שלפיה יש לבחון אם הבלוגוספירה כלל היא קהילה אם לאו. זה בערך כמו לשאול אם האנושות היא קהילה. היא לא. מרכיביה האנושיים צורכים משאבים דומים החיוניים לקיומם, אבל בינינו, אין הרבה מהמשותף בין בנקאי מעונב משווייץ לדייג עני ממאלי. איפה כן מתקיים מרחב משותף שכזה? במקומות בהם בוחרים בני אדם לבלות יחד באופן וולונטרי לאורך זמן ותוך קבלה עצמית של כללי התנהגות דומים או זהים. בבלוג ספציפי, למשל.

אם כל בלוג הוא קהילה בפני עצמו, ברור שלכל קהילה כזו דרושה הידיעה מהם כללי ההתנהגות שיבחינו המקובלים בה. את הכללים קובע הבלוגר המארח. זוהי הטריטוריה שלו, זהו ביתו הווירטואלי. אני, למשל, קובע את כללי ההתנהגות באפלטון משום שאפלטון הוא ביתי שלי. כל גידוף (למעט יוצא מן הכלל אחד שאותו השארתי על כנו כדי להראות משהו לגבי רמת הדיון של המבקרים שלי באותו פוסט ספציפי) - יימחק. מי שרואה בזה צנזורה, שיבושם לו. מצדי הוא יכול גם להגדיר את זה במלים יותר חריפות. אני מעודד מתדיינים להזדהות, אבל אינני מחייב איש לעשות כן – בתנאי שהוא שומר על סגנון אישי ראוי. כל אחד והגבולות שהוא מותח בביתו הווירטואלי.



-




בנקודה אחת לא נגעו כמעט בדיון במשכנות שאננים. קוד אתי הוא אלמנט מ-ח-נ-ך. חינוך הוא תהליך איטי, מנוגד מאודברוחו לתרבות הסיפוקים המהירים המקובלת אצלנו. עד שהוא חודר לנקבוביות, נכנס למחזור הדם ובסופו של דבר הופך לחלק מהחשיבה המובנית, עוברות שנים ארוכות. אפילו במונחי אינטרנט זה לוקח הרבה זמן. הילדים שקיללו, השפילו וטינפו את בלוג ה''שוקולד פרה'' של יונתן קסלר הצעיר לא יודעים כנראה מהו קוד אתי. כשיתבגרו ויבינו שעיסוק בהפקת אשפה מילולית אינו בדיוק משהו שהחברה מעריכה, אולי גם יתחילו לדבר על אתיקה. הם יוכלו לעשות זאת רק אם יראו אחרים עושים זאת. מישהו חייב להתחיל בכך.

ד''ר מיכאל בירנהק ועו''ד דן אור-חוף, שאלו אם יש בכלל צורך בקוד אתי. עצם העלאת השאלה מעידה, לטעמי, על סוג של ניתוק. הרי הנושא אינו עולה בפעם הראשונה לדיון. הוא עלה כאן לראשונה אשתקד, הוא עלה לדיון אצל מטר שמונים, שרית פרקול, יהונתן קלינגר ואחרים והוא תפס תאוצה בפרויקט מחולל הקוד האתי שהרים אפי פוקס. מעבר לאוקיאנוס העלה גורו האינטרנט טים או'ריילי את הצורך בקודיפיקציה אתית של הבלוגוספירה ואף ניסח טיוטה לקוד כזה בעצמו. מעמיתי המלומדים הייתי מצפה לפחות לתובנה הבאה: כשבבלוגוספירות שונות, כאלה הפועלות במקומות אחרים ובנסיבות שונות, עולה הצורך בקוד אתי במקביל – כנראה שיש צורך. יתר על כן, אם לא היה עולה הצורך בקוד אתי לא היה מתכנס יום העיון הזה, נכון?

אשר להערתה של דבורית שרגל לגבי יישום כללי האתיקה העיתונאית: זה יםה ונכון, אבל לא רלוונטי לגבי כולם. לא כל הבלוגרים הם עיתונאים ותיקים האמונים על אותם כללי אתיקה. הניסיון מלמד גם שלא רק שאין מספיק עיתונאים שמכירים את אותם כללים שאותם דבורית מיישמת בבלוג שלה, אלא שגם כשהם מודעים לקיומם, הם לעתים קרובות נוטים להפר אותם ברגל גסה או סתם להתעלם מהם. אחת הסיבות לכך שמועצת העיתונות ניסחה כללי אתיקה מצוינים אבל מעולם לא הצליחה לגרום למישהו להתייחס לכך ברצינות או לחשוש מאכיפה היה שהיא אינה רלוונטית לכל העוסקים במקצוע העיתונאי. היא אינה מעסיקה עיתונאים, אינה ממנה עורכים ואינה מפטרת משכתבים. למעשה, את הכללים הללו היה צריך לאמץ כל מדיום שאי-פעם היה בקשר מקצועי עם המועצה הזאת. אלא שהעיתונים, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו לא עשו כן, או לפחות מעולם לא לקחו את המשימה הזאת ברצינות. יעקב הכט, שהביע חשש מפני תרגום קוד אתי לרגולציה נוסח מועצת העיתונות, יכול להירגע. למועצה הזו אין יותר עוצמה כלפי כלי התקשורת השונים משיש לתינוק בן שנתיים בקרב נגד ארנולד שוורצנגר.

ובאמת, בואו נדבר רגע על רגולציה. נעמה כרמי סברה שאין משמעות לקוד אתי בלא שיהיה מישהו שישגיח שהוא אכן יקוים ויכובד, שיפעיל סנקציות נגד מפריו וכדומה. אור-חוף ביקש להימנע מרגולציה בטענה שלפחות את העניין המוסרי יש להותיר מחוץ לאכיפה ממוסדת. חנן כהן הרהר בקול רם באפשרות לפתח טכנולוגיה שתמנע פרסום אוטומטי של טוקבקים לא-ענייניים (במקור כתבתי כאן שמדובר ב''הבלחה אורווליאנית משעשעת'', משום שברתי שהוא רוצה להפקיד את הטכנולוגיה הזו בידי רגולטור כלשהו; באחד הטוקבקים למטה הבהיר חנן שאין הדבר כך ושפיתוח זה אמור להיות כלי לניהול בידי הבלוגר הבודד. לפיכך, אני מתקן את הנאמר). אז חברים, שימו לב: אתיקה ורגולציה הן מושגים העומדים בסתירה זה לזה. אתיקה היא עניין וולונטרי, בעל אופי חינוכי. החוק, שהוא יסוד הרגולציה, אינו מכסה כל התנהגות אפשרית וכל אירוע פוטנציאלי. זה בלתי אפשרי. אין אפשרות – ולא כדאי שתהיה – למשטר את הרשת באופן שיהיה נוח למאן דהוא. לעומת זאת, יש אפשרות לנסות ולהעביר לרשת מסרים מחנכים שיאומצו ו-ו-ל-ו-נ-ט-ר-י-ת על ידי אלה הרוצים בכך.

קריקטורה המבקשת להמחיש, באופן אירוני, מה מקומו של קוד אתי בסדר העדיפויות של התקשורת הממוסדת. (מקור תמונה 2)

הלאה. כולם שאלו אם יש צורך בקוד אתי, אבל איש לא שאל מהו טיבו של הדיון בקוד אתי. ובכן, טיבו של דיון באתיקה שהוא מאלץ את משתתפיו – ותא קוראיהם, וכאן מדובר כבר באלפים – לדבר על נושאים אתיים. זה נשמע כמעט כמו הגדרה מעגלית, אבל זה לא. מספיק ששלושה-ארבעה בלוגים ינהלו דיון נלהב שכזה כדי ליצור דינאמיקה שתעבור גם למעגלים החיצוניים להם. אתמול, למשל, יצאה נעמה כרמי באמצע הדיון כדי להתראיין לערוץ הראשון על האתיקה בבלוגרים. בואו נניח שפרופיל הצופים של הערוץ הראשון – כבד הראש, הרציני, הממושקף, אפילו המיושן – לא בדיוק משתלב עם המאפיינים הצעירים למדי של הבלוגוספירה (הערת ביניים: אני עצמי, בן 39 בחודש הבא, כבר נחשב תרח של ממש בהשוואה לגיל הכותבים הממוצע ברשת). למישהו יש אשליה שהערוץ הזה היה מטפל בנושא האתיקה הבלוגרית אלמלא הוא עלה קודם לכן בדיונים שבהם השתתפו מאות גולשים שלפחות לחלקם יש השפעה במעגלים המקצועיים שלהם?

ולכן, דיון באתיקה בלוגרית כמוהו כאותה אבן המושלכת אל המים וגורמת למעגלים להתפשט סביבה. הדיון דורש משתתפים; המשתתפים משתפים בערוצי התקשורת שלהם את חבריהם; אחר כך מגיעה התופעה למדיה הממוסדת; משם היא עוברת לקהלים בעלי נגישות אינטרנטית נמוכה; בעוד כמה שנים היא כבר תהיה לא רק תופעה אלא חלק מהפראקטיקה שאותה מאמץ כל בלוג ראוי לשמו. מישהו – דומני שהיה זה אפי פוקס, אבל אינני בטוח – אמר שהדבר יהיה מקביל ל''אודות'' שיש כיום בכל בלוג כמעט. הוא צדק. דה מרקר, שהקים לנפי מספר חודשים רשת בלוגים משלו, כבר יוזם הנחתה של קוד אתי על כל מפעילי הבלוגים שלו.

אחד הנושאים שעלו לדיון הוא הכנסתו של תוכן שיווקי לבלוג. זרובבלה (אליזרין וייסברג), שעשתה פרסומת ל''פלפל'' וקיבלה בתמורה חמישה בגדי ים, הפכה שוב לדוגמה הבולטת ביותר. במקום שררה הסכמה כללית על הצורך בהודעה מפורשת של הבלוגר על כך שבבלוג שלו מתפרסם תוכן שיווקי. יש לכך רמות שונות של התייחסות, החל מהודעה כללית וכלה בהודעה ספציפית לגבי כל פוסט שהבלוגר ההוא מעלה (כלומר, לציין במפורש לידו אם הוא טקסט שהכותב מקבל עליו תגמול כלשהו אם לאו), אבל הסכמה על כך שצריך להיות בידול בין שני סוגי הטקסטים הייתה לכל רוחב החזית.







אז מה היה לנו כאן? קהילות יש? יש. יש להן מאפיינים שונים? יש. לפיכך, על כל אחת מהן להגדיר לעצמה את כללי ההתנהגות שלה, את הנורמות שהיא מבקשת להטמיע, את ההתנהגות האתית בתחומיה? כן. נו, אז יש מקום לקוד אתי? בוודאי. האם הוא צריך להיות אכיף? כן. באיזו רמה? קודם כל, ברמת הפרט.








והערה קטנה לסיום:

בשבוע הבא עומד להתקיים ''כנס בלוגרים בינלאומי'' במרכז הבינתחומי בהרצליה. הכנס הוא כל כך בינלאומי, שלמעט שתי הבלוגריות המשובחות המופיעות דרך קבע בכנסים מעין אלה (כרמל ויסמן ודבורית שרגל) אין בו כמעט אף מילה על הבלוגוספירה הישראלית. יש בו עיסוק בטכנולוגיות, אבל לא בתוכן. והגרוע ביותר הוא העיסוק הכמעט צדדי באותו נושא אופנתי-למחצה הקרוי ''קוד אתי לבלוגרים''. בפאנל המתוכנן יישבו, שימו לב: המנחה, ד''ר יובל קרניאל (משפטן), ד''ר נמרוד קוזלובסקי (עוד משפטן), אילנה תמיר (מנהלת ישראבלוג) וג'סיקה כהן, סגנית העורכת של גירסת האינטרנט של המגזין ''ואניטי פייר''. ההרכב הזה מעיד אולי יותר מכל על רצונם של המארגנים לראות את עצמם כחלק מהעולם הגדול, הדובר אנגלית, שכבר מצוי שנות אור ממרחץ הזיעה האינטרנטי של ישראל. הבעיה היא שהליהוק האומלל הזה כבר מלמד על ניתוק של ממש מהמתרחש כאן.

משפטנים, אם עדיין לא הבחנתם בכך, רואים את החוק היבש כאמת מידה לכל התנהלות שהיא. אינני מתווכח עם כישוריהם של השניים שבחבורה הזו, אבל דומה שבלוגים הוא לא בדיוק תחום העיסוק המרכזי שלהם. אילנה תמיר היא רגולטורית פרטית מטעם נענע. ג'סיקה כהן היא עיתונאית אמריקאית שפעם ניהלה בלוג, אבל כל קשר בינה לבין מה שמתרחש בבלוגוספירה הישראלית מקרי בהחלט.

מה חסר בהרכב הפארטאצ'י הזה? נכון, ילדים: בלוגרים. כאלה שכותבים בעברית, מנהלים חיים שלמים בבלוגים ומכירים את ההתפתחויות ברשת מקרוב. אפי פוקס, למשל, הקים מחולל קוד אתי שפועל על בסיס מודולארי, ויש לו עמדה מנומקת היטב בעניין. ואם כבר מביאים לכנס הזה את דבורית ואת כרמל – ולשתיהן יש עמדות מוצקות בנושא הקוד האתי – לא כדאי לשלב אותן גם בפאנל הזה?








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מסכים שאין לכפות את הקוד על אף אחד   אבי   יום ב', 25/06/2007 שעה 12:29   [הצג]
אחותך הצולעת ''אורווליאנית'' (-;   חנן כהן   יום ב', 25/06/2007 שעה 14:17   [הצג]   [2 תגובות]
הסמנטיקה הרגה את הרוח   אפי פוקס   יום ב', 25/06/2007 שעה 15:33   [הצג]   [5 תגובות]
דעתי לגבי הקוד האתי   רוני ה.   יום ב', 25/06/2007 שעה 19:19   [הצג]
בסופו של דבר, כל אחד יש לו ''קוד אתי'' משל עצמו, גם אם הוא לא קורא   הצועד בנעליו   יום ב', 25/06/2007 שעה 23:36   [הצג]   [7 תגובות]
תגובה ארוכה, מנומקת ו... אפילו ברת משמעות   אברום רותם   שבת, 30/06/2007 שעה 14:05   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©