המצור על חיפה
יום ד', 20/06/2007 שעה 11:01
בשנת 1855, כשהיא מלווה את אחיה, שמונה כסגן-קונסול בחיפה, הייתה מרי אליזה רוג'רס עדה למצור שהטילה בני הכפר טירה על עיר העיירה הענייה שלמרגלות הכרמל. שבע שנים לאחר מכן פרסמה את הפרשה בקצרה בספרה חיי יום-יום בארץ ישראל, שיצא לאור בבריטניה ועורר שם עניין רב. חיפה הייתה שרויה אז ביריבות עם בני אותו כפר ולעתים קרובות ניטשו קרבות בין תושבי השתיים. רוג'רס תיארה היטב את אווירת הדריכות ששררה בעיר באותה תקופה; את הקריאות לעזרה שנשלחו אל עיר המחוז הסמוכה, עכו; ואת התגייסותם של הנציגים הדיפלומטיים הזרים (שאחיה, כאמור, היה אחד מהם) להפעיל את השפעתם על הפחה של עכו כדי שהלה ישלח אליהם סיוע צבאי. חבל רק שחיפה עצמה, עיר יפה ומעניינת לכל הדעות, אינה עושה שום שימוש בסיפור הזה.









ההיסטוריה של חיפה היא חור שחור. עד אמצע המאה התשע-עשרה, לפחות, לא הרבה ידוע על העיר הזו, שאינה בדיוק מהנידחות בערי ישראל. היסטוריונים דוגמת יוסי בן ארצי ואלכס כרמל עשו עבודה נפלאה בשחזור חלקים מהמאורעות שעברו עליה, בעיקר בתקופת השלטון העות'מאני; אבל מלבד העובדה שאת ספריהם כמעט ולא ניתן להשיג כיום בחנויות, הרי שגם מחקרים אלה לא כיסו בפרוטרוט חלקים נרחבים מדברי ימי הכרמל. מלבד איזכורים בודדים, כמעט ולא ידוע דבר על העיר הזו בתקופה הביזנטית, הפרסית, הצלבנית, המוסלמית והממלוכית.

חיפה והר הכרמל. עיירה מכותרת בבוסתנים נאים ומאוכלסת באלפיים תושבים ובכמה דיפלומטים זוטרים.

יש לכך סיבות טובות, כנראה, כמו העובדה שבמרבית שנותיה לא הייתה חיפה יותר מאשר כפר דייגים עני ומוזנח. קצת מוזר לחשוב על כך ביום, במיוחד נוכח מיקומה האידיאלי של חיפה, על המישור שבין הר הכרמל לבין מפרץ נוח לעגינה – מיקום המאפשר הקמת מבצר או נקודת תצפית בתחומה או על גבי הרכס שמעליה, שממנו ניתן לראות בימים טובים אפילו את הר החרמון. עד כדי כך הייתה חשיבותה זניחה בעיני שליטי הארץ, שדווקא עכו, שמעברו השני של המפרץ, נחשבה לעיר החשובה יותר.

המצב החל להשתנות במחצית השנייה של שלטון הטורקים בארץ. חיפה הייתה אז בסיס של שודדי ים ולאחר מכן נכבשה ובוצרה בידי שליט הגליל, ד'אהר אל-עומר, אדם נחוש והחלטי שבמשך ארבעים שנה היה דמות מפתח בפוליטיקה של צפון הארץ. לימים גורשו שודדי הים מסביבתה, ובאותה תקופה כבר הייתה בה נציגות דיפלומטית אירופית בדרג זוטר – הרבה פחות משהייתה בירושלים או אפילו בעכו, אבל יותר ממקומות רבים אחרים בארץ. באמצע המאה התשע-עשרה הביא מינוי דיפלומטי כזה – בעקיפין, אמנם – לכתיבת ספר בו מתוארות כמה סצינות מרתקות מהעיירה הקטנה שלמרגלות הכרמל.

מרי אליזה רוג'רס (Mary Eliza Rogers) היתה אחותו של הדיפלומט הבריטי אדוארד תומאס רוג'רס, ששימש בתפקידים קונסולריים בארץ-ישראל ובסוריה שנים רבות. בשנים 1848-1853 היה ראש לשכתו של הקונסול האנגלי בירושלים, ג'יימס פין (James Finn), דמות ידועה בזכות עצמה. הקונסוליות דאז היו בעלות תפקידים ממשיים ורציניים בהרבה מאשר כיום. סגני הקונסול או סוכנים היו נציגיהם בערי השדה. בשנת 1853 נשלח רוג'רס לשמש כסגן קונסול בחיפה (תפקיד שנשא בו עד 1861). בשנת 1855 נסע לביקור מולדת בארצו, וכששב משם הייתה אחותו עימו. רוג'רס עצמה מציינת את 1.7.1855 כיום בו הגיעה לנמל יפו (יהושע בן אריה מציין בספרו ארץ ישראל במאה הי''ט: גילויה מחדש את השנים 1835-1859 כתקופה בה שהתה בארץ, כלומר עשרים שנה יותר ממה שמעידה רוג'רס על עצמה). היא שהתה עימו בחיפה ובארץ-ישראל עד 1859, השנה בה התמנה אחיה כקונסול של בריטניה בדמשק. יתכן שנלוותה אליו גם לשם.

הספר חיי יום-יום בארץ-ישראל, שיצא לאור ב-‏1862, מבוסס על היומן האישי שניהלה רוג'רס בעת שהותה בארץ. ספרה הוא, במידה רבה, ספר מסעות. היא שוטטה, רכובה על סוס, בשומרון, בשרון, באיזורי החוף, בירושלים ובסביבתה. כשיצא אחיה למסעות אל חבלי-ארץ סוערים, שעל המתרחש בהם נאלץ לדווח מתוקף תפקידו, נילוותה אליו. בהתחשב במעמדה הבעייתי של אישה בארץ בתקופות אלה, מדובר כנראה בהעזה נדירה.

רוג'רס ניחנה בכישורים שהיו נדירים אצל נוסעים שלא באו הנה למטרות מחקר. היא היתה בקיאה בתנ''ך ובברית החדשה, צברה ידע עצום על החי והצומח, ניחנה בכשרונות נדירים לתיאור ולציור ודיברה ערבית שוטפת. עד כדי כך היו סגולות אלה נדירות - גם בקרב משכילים מערביים - שסר צ'ארלס וילסון (Sir Charles Wilson) כלל שבעה מאמרים שלה בספרו Picturesque Palestine, שיצא לאור בלנודון ב-‏1880, לצד מאמרים פרי עטם של גדולי המחקר הארץ-ישראלי - טריסטראם, קונדר, מריל, וורן ופאלמר. יתכן מאוד שבהיותה אחותו של דיפלומט, היתה לה מודעות גבוהה בהרבה משל האדם הממוצע לגבי חשיבות הדיווח התקופתי בהקשר ההיסטורי. היא עצמה העידה בספרה כי נמנעה מלכתוב ביתר פירוט על נושאים ומקומות שלגביהם כבר נכתבו דיווחים מפורטים על-ידי אחרים.

פרט לתיאורים המפורטים שהביאה מהרמונות השליטים הערביים באיזור, סיפרה רוג'רס בסיפרה ובמאמריה על סיפורי הצוענים, מנהגי האבלות והלוויות המתים אצל עדות שונות, חתונות, ארוחות, מסיבות, סודות המטבח המזרחי, חייטות ותפירה, רפדות, סדרי קניית אדמה ואפילו את שיחות הטרקלינים הפוליטיים של הקונסולים ושל נכבדי העדות. על אף היותה אישה, היא התערבה בחברת הגברים, דבר נדיר במזרח של אז. היא מצאה דרכים אל ליבן של הנשים הערביות: אכלה איתן, ישנה בחברתן ולמדה על אורחות חייהן. כמו כן העבירה דוחות חשובים על התקרית בסנור, על חיי השומרונים, על התקרית הגדולה בכנסיית הקבר הקדוש ועוד.

תיאורים מפורטים במיוחד סיפקה רוג'רס על העיר חיפה וסביבותיה. ממנה אנו יודעים על ברדלסים ששוטטו אז בסביבת (''לפעמים לוכדים והורגים כאן ברדלסים - בגלל עורם, שממנו מכינים כיסויים לאוכפים...'') ועל מאבק הבכורה של חיפה הצומחת עם עכו, הוותיקה ממנה בהרבה. אורח חייהם של תושבי הסביבה (כולל תיאור מפורט של ההרמון הפרטי שעמד לרשות אחד מהם). אפילו על המגיפות שפקדו את העיר היא מספרת בכתביה. יחסה לישוב היהודי בארץ אינו ברור כלל, וכנראה שגם אינו חד-משמעי. היא רואה ביהודים ''קיבוץ המצטיין בטהרת המשפחה, בפשטות המנהגים ובשמירת הדת, אולם יחד עם זה הם מפורסמים גם במריבות שביניהם''. אבל בנוסף לתיאור כללי זה, היא מוסיפה פרטים מעניינים גם לגבי נקודות יהודיות שבהן נגעה במהלך מסעותיה: ביקור אצל משפחת משולם בארטס, בית-ספר לנערות יהודיות בירושלים ועוד. האפיזודה האחרונה בספר מספרת על היעלמותו המסתורית (התאבדותו?) של אדם בשם שעיה (ישעיהו) אטיאס, שמוצאו מחלב, מן הספינה שהובילה אותה חזרה ללונדון.

מבצרה של חיפה. רוג'רס תיארה נערים המפרקים ממנו אבני גזית כדי לעשות בהם שימוש לבניית בתים חדשים.

כשצפתה מרי אליזה רוג'רס לראשונה על חיפה, הופתעה לראות כמה דגלים מוכרים מתנפנפים מעל בנייני הקונוסוליות שבה. בין הדגלים זיהתה את אלה של צרפת, אוסטריה, פרוסיה, יוון, הולנד וארצות הברית – מה שעשה עליה רושם עליז למדי.

''חיפה היא עיר-חומה שצורתה מקבילית, הממוקמת בסמוך לים, על גבי מדרון מתון'', תיארה אותה בספרה, ''גבעה תלולה, שלוחה של הר הכרמל, מתרוממת מייד מאחוריה ובראשה טירה קטנה, שעדיה טיפסתי בחברתו של מר פין, ומשם התבוננתי מטה, אל עבר העיר. הבתים מגובבים בשטח באורח אקראי. אלה המיושבים קונסולים וסוחרים הם בניינים רחבי-ידיים, בנויים אבני-גזית, שלהם חצרות מרכזיות ומרפסות גדולות. בתי השכבה הענייה יותר עשויים מאדמה ואבנים בלתי מסותתות, ואין בהם קומות עליונות. כל ההגדות שטוחים. בכל אחד מאגפי העיר הקטנה צומחים בוסתני פירות נפלאים, אשר בהם פורחים בעיקר עצי רימון ותאנה. מטע של עצי דקל גובל בחוף החולי שבמזרח העיר''.

בשנת 1854, שנה לפני בואה של רוג'רס לחיפה, התגוררו בה 2,012 נפש, מהם 1,200 מוסלמים, 400 יוונים קתולים, 300 יוונים אורתודוכסים, 50 לטינים (כלומר רומים-קתולים), 30 מארונים – ו-‏32 יהודים. 480 הנוצרים המאמינים באפיפיור היו נתונים לחסות צרפתית. ככל הנראה עמדה אז בעיצומה של תנופת פיתוח. רוג'רס מספרת בספרה על ''גדודים של נערים יחפים נוהגים בחמורים עמוסי באבני גזית, שנלקחו מחורבות המבצר (הכוונה למבצר שנבנה בתקופת ד'אהר אל-עומר, שבאותן שנים כבר היה נטוש ומצוי בשלבי התפוררות), ואשר ייעשה בהן שימוש בחיפה, שם הולכים ונבנים בתים חדשים ועוד רבים אחרים נמצאים בשלבי תכנון''. ב-‏1860 כבר התגוררו בעיר 2,300 תושבים.







יום רביעי, 26 בספטמבר 1855, נפתח באווירה רגועה למדי. קבוצה של נשים הופיעה בשעה מוקדמת בדירתה והביאה לה מספר פיתות, שבהן מוטבע סימן הצלב, שהיה מורכב מקבוצות של ראשי תיבות קדושים. המחווה הזאת נעשתה לרגל חג הצלב היווני הקדוש שחל באותם ימים. לאחר מכן הגיע הבישוף היווני של עכו לביקור. ''הוא לבש גלימת אריג ארוכה וכחולה, שופעת ופתוחה, שגילתה מתחתיה גלימת משי ארגמני, חגורה ארגמנית ונעליים שחורות ומחודדות'', תיארה אותו רוג'רס, ''הוא לא הסיר את כובעו השחור, הנמוך ונטול התיתורה, המתעגל קלות ונפרש בחלקו העליון''.

האידיליה החגיגית נפגמה מייד לאחר שעזב הבישוף את המקום. משרת נכנס לחדר והגיש מכתב לסגן הקונסול רוג'רס, הלא הוא אחיה של מרי. רוג'רס הציץ בכתוב ומייד קם ויצא בחופזה את החדר.

''התבוננתי מבעד לחלון שבחזית הבית, ובמהרה, הבחנתי באותות ברורים של תנועה סוערת בעיר. חבורות קטנות של גברים מזוינים ניצבו להן ברחבה וחלפו בחופזה אנה ואנה. בתוך זמן קצר, ראיתי את כל הקונסולים כגוף אחד, כשלפניהם צועדים הקוואסים (כינוי טורקי לשמש או משרת) שלהם, נושאים את חרבותיהם ומוטות ארוכים, שגולת כסף בראשם, והם פונים אל עבר ארמון המושל, שנראה במרחקים. אחי רץ אלי על מנת לספר לי כי טירה והכפרים בשכנות לה התאחדו לתקוף את חיפה, ובה בעת כבר נאספו כשלוש מאות או ארבע מאות איכרים מחוץ לחומות על מנת לנסות ולחדור פנימה''.

למעשה, הייתה חיפה נתונה באותם רגעים במצור. שני השערים שהיו קבועים בחומתה נסגרו והופקדה עליהם שמירה. יחידות מאולתרות של מתנדבים הוקמו כדי לאייש את חלקיה הרעועים של החומה. כל גבר או נער ניסה להניח את ידו על כלי נשק, תקני או מאולתר. ''גברים התהלכו ברחובות תוך הקמת רעש גדול, כשהם מזוינים ברובים ישנים, במקלות ובחרבות ממינים שונים. הנערים הלכו בעקבותיהם והסתובבו כשהם מצוידים במוטות וצועקים במרץ, אולי בשל השעשוע שבדבר, או בשל הפחד. מדי פעם בפעם שמעתי את ירי הרובים בחלקה האחורי של העיר ואת הצווחות הרמות של הנשים והילדים המפוחדים... חבורה של פרשים מזוינים כדבעי שוטטה בשטח, כאילו על מנת לעודד את כל התושבים לנקוט פעולה''.

באר בבוסתן בחיפה. רוג'רס תיארה כמה בוסתנים ציוריים כאלה בספרה.

ככל הנראה הייתה לשתי העיירות הללו היסטוריה עשירה של קרבות. ''נערות מן הבתים השכנים ומן החצר למטה נהרו אל חדרי בלוויית אמהותיהן, כשהן בוכות ורועדות'', סיפרה רוג'רס, '' הן תמהו מדוע 'מאדאם אִנְגְלֵזִי', כפי שהן כינו אותי, לא הפגינה כל סימנים של פחד. ניסיתי להרגיען באומרי: 'הרגעו, אללה הוא טוב ומיטיב', אך הן כמעט הדהימו אותי כאשר השיבו: 'אללה הוא טוב ומיטיב! השבח לאללה! אך בני טירה רעים!' והן סירבו להתנחם''. אם הצליחה האורחת מבריטניה לברר את סיבת החרדה העמוקה הזו, היא לא כתבה על כך. האם הסתיימו פשיטות דומות של בני טירה בעבר במעשי רצח, שוד ואונס? ואם כן, כמה מבין אותן נשים נפגעו מאותן התנפלויות?

מועצת העיר התכנסה לישיבת חירום בארמון. גם הנציגים הזרים הוזמנו אליה. היה ברור, למעשה, שרק האחרונים יכולים להביא את השלטונות להתערב ולסייע לעיר הנצורה, משום שלשלטונות הטורקיים אין עניין לעורר את חמתן של ארצות הברית והמעצמות האירופיות הגדולות שתזעמנה על הפקרת נציגיהן בחיפה. הקונסולים חיברו מכתב לממשלה ובו מחאה נגד הפקרתה של חיפה. המכתב הועבר לידי שליח ששוגר לעכו בדרך הים, כדי לבקש סיוע.

בינתיים התחוללו קרבות בסמוך לחומה. ''סיפרו לי כי ארבעה מבין ההרפתקנים ביותר שבחבורה התוקפת נורו למרגלות החומה הדרומית וכמה מתושבי עירנו נפצעו קל. בני טירה נסוגו; אך הכול ציפו כי הם יחדשו את התקפתם בלילה, על כן נערכו הכנות כדי להדוף אותה, מפני שחומות חיפה אינן כה מבוצרות וניתן בנקל לטפס עליהן או לפרוץ דרכן'', דיווחה רוג'רס.

סגן הקונסול רוג'רס התקבל על סיפונה של ספינה אנגלית שעגנה בנמל חיפה וביקש מהקברניט לסייע לו באמצעות אספקת נשק. הקברניט נענה בחיוב. ''חדרנו הפך למחסן נשק וגרם המדרגות והמרפסת נגדשו, במהרה, במבקשי כלי נשק, שאותם חילקנו בזהירות. מזכיר ממשלתי ניצב בסמוך, וערך רשימות של שמות המתנדבים שקיבלו נשק''.

בערוב היום רבתה ההתרגשות עד למאוד ודומה היה כי איש אינו מעוניין לעלות על משכבו. הקונסולים פקחו עין על החומות וגברים הסתובבו בעיר לאור הירח כשהם צועקים: ''חרבותינו איתנו ואנו משליכים יהבנו על האל''; והנערים, המנופפים במקלותיהם, חזרו כהד אחר הדברים, בקולי קולות.

כמה שעות לאחר מכן, סמוך לחצות, הגיעה התגבורת. חמישים חיילי ארטילריה ושלושים באשי-בזוקים1 הגיעו מעכו בעקבות המחאה הקונסולרית. הם הוצבו כזקיפים וכמשמרות בעמדות המתאימות. עזרה נוספת הגיעה בדמותם של שלוש מאות או ארבע מאות כפריים מכפר ידידותי שהתנדבו לסייע לתושבי חיפה הנצורים.

למחרת בבוקר הגיעה יחידת פרשים גדולה משפא-עמר (שפרעם)2. הם באו במיוחד כדי להגן על מעונו של סגן הקונסול האנגלי.

''תושבי טירה כבר נסוגו, אך עירנו הקטנה הייתה עדיין משולהבת'', כתב רוג'רס, ''המתנדבים והאיכרים החמושים, שהתגודדו חבורות-חבורות, שעטו בשטח תוך שירה וצעקות, ומדי פעם אף ירו מטחים מרוביהם. הם נראו מאוכזבים למדי על שלא נמצא להם שימוש של ממש. המקום היה שמור כל כך, עד כי לא היה חשש מפני התקפה''.

ההתחמשות המהירה ושלהוב הרוחות השפיעו על האווירה גם לאחר שוך המתקפה. האורחת מבריטניה סיפרה כי נקלעה בטעות לקטטה המונית שניזונה במידה רבה מהחשדנות ומהמתיחות בעיר. ''זמן מה לפני שקיעת החמה, יצאתי עם אחי לטייל בחצר המרובעת, או חצר הארמון, שם התמקמה הארטילריה. יצאנו בשער המזרחי, דרך בית העלמין המוסלמי אל עבר הבוסתנים ומטעי הדקלים. שמנו פעמינו הביתה, בחולות, כאשר משכו את שימת ליבנו צעקות רמות וכעוסות של אי-אלו רועים. עדר גדול של ראשי בקר, שעל אחדים מהם נאמר כי נגנבו, הובל אל העיר – זה היה סלע המחלוקת. במהרה נתאסף קהל, הרעש גבר, ובעקבותיו חילופי הדברים הנזעמים, עד אשר המהלומות רדפו את המילים. אני הורחקתי משם עד לסוללה, שהוקמה לפני שנים בידי חייליו של איברהים פחה. מובן שמתנדביה האדיבים ומגיניה של חיפה טעו בפירוש המהומה. חבורה של איכרים רכובים על סוסים הגיחה מבין השערים, כשחניתותיהם הארוכות מונפות, פרסות סוסיהם הדוברים מעלים ענני אבק וגלימותיהם המפוספסות והארוכות והכאפיות שלהם מתנפנפות כדגלים או כנסים. ראשי הבקר והעזים נפוצו לכל רוח ובבהלה שאחזה בהם לא שמו לב לאן הם פנים, וכך הסתבכו בסבכי שיחים, בסלעים ובמצבות, ואפילו נפלו לים. אחדים מהם כמעט הפילו אותי ארצה. יותר ממאה איש יצאו מן העיר לפני שהתברר להם כי זו אזעקת שווא. ואז, בצער רב, הם שבו על עקבותיהם''.

עכו וחומותיה. העיר שבצידו הצפוני של המפרץ הייתה עיר המחוז הגדולה ובה ישב ו הפחה ובכירי הדיפלומטים הזרים.

לאחר שהוסר המצור מעל העיר וחלפה סכנת העימות האלים, הגיע הפחה של עכו למקום כדי לבדוק את המתרחש. הוא ביקר בכל אחת מן הקונסוליות ואחר כך קיים ישיבה בארמון. הרוחות סערו. חלק מהמשתתפים דרשו שכוח משימה יעלה על טירה כדי לעצור ולהעניש את קושרי הקשר האחרון נגד חיפה. אבל לפחה היו שיקולים משלו. הוא לא רצה בהסלמת הקרבות, מה גם שבמועצה פעל לובי פרו-טיראווי משמעותי. ''...במהרה, התברר כי לתושבי טירה ידידים בחצר המושל ומגנים במועצה'', כתבה רוג'רס, ''למוסלמים אחדים, שהשפעתם נודעת בחיפה, היה עניין בשגשוגה של טירה, מפני שהיה להם רכוש רב במקום, וכמה מן התושבים שם חבו להם כספים רבים. בזכות התערבותם והשוחד ששילמו, הניחו לפרשה שתגווע כמעט בלא להקדיש לה שימת לב, חרף התמרמרותם העזה של הקונסולים ושל אחרים''.







דווקא חיפה, בהיותה ממוקמת על שפת הים ועל תוואי דרך החוף, הייתה אחד המקומות המרתקים ביותר בארץ ישראל במאות השנים האחרונות. דווקא עליה, כפי שכבר אמרתי, יש חומר היסטורי מועט למדי. ודווקא כאשר מתגלים פרטים ססגוניים מעברה של עיר הכרמל – אין היא מנצלת אותם לצרכי עדכון התדמית, הגברת התיירות ושדרוג המסחר.









1 בימי הביניים נקראה העיר שַפְרַת עַם. ד'אהר אל-עומר, מושל הגליל, קבע בה את מושבו בשנת 1761 והסב את שמה לשפא-עמר.

2 באשי-בזוקים - חיל פרשים בלתי-סדיר בצבא העות'מאני. תפקידו העיקרי היה לשרת את הפחה ואת המנגנון האזרחי בגביית מסים, הכנעת התמרדויות, שמירה על ביטחון הדרכים ועצירת פשיטות בדואיות. הבאשי-בזוקים היו קונים את משרותיהם בכסף ואת ה''השקעה'' היו מכסים ''במסגרת מילוי תפקידם'' בצורה חוקית ובצורה בלתי-חוקית. הם התפרסמו כחמסנים, פרועים ובלתי ממושמעים.








כל הציטוטים והתמונות מקורם בספר חיי יום-יום בארץ-ישראל, מאת מרי אליזה רוג'רס. הספר יצא לאור ב-‏1862 בשם Domestic Life in Palestine ויצא בתרגום עברי ובהדפסה מחודשת ביולי 1992 בהוצאת משרד הביטחון. ההדיר: רחבעם זאבי.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
היסטוריוגרפיה--אבל--מבעד לעיניים הזרות   אלדד   יום ד', 20/06/2007 שעה 14:23   [הצג]   [4503 תגובות]
אני מרגיש קטנוני להחריד   אלעד יאיר   יום ה', 21/06/2007 שעה 0:54   [הצג]   [1170 תגובות]
Tira is now Tirat ha-Carmel   Itai   שבת, 07/07/2007 שעה 22:18   [הצג]   [244 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©