מודל טדי
יום ד', 13/06/2007 שעה 23:45
הוא היה רחוק משלמות. אפילו לא התקרב לזה. לכל אורך הקריירה שלו הביע עמדות ופיזר התבטאויות שנויות במחלוקת. הוא העלה על סדר היום הלאומי נושאים כמו זכויות עובדים, מלחמה במונופולים ושימור סביבתי באופן שאף נשיא לא עשה לפניו. בארצו היו לו שונאים ומעריצים. אי אפשר היה להישאר אדיש כלפיו. האיש שנתפס בעיני חלק מהם כמחרחר מלחמה היה לימים לחתן פרס נובל לשלום. ההיסטוריה שפטה אותו כאחד מגדולי הנשיאים של ארצו. מקימי מונומנט ההנצחה הגדול ביותר לנשיאי ארצו בחרו לכלול אותו בין ארבעת המונצחים החשובים ביותר. ארבעה מתוך ארבעים וארבעה. ולא נותר אלא רק להמליץ לשני המתמודדים המצולקים וחסרי ההשראה על ראשות הממשלה שלנו שילמדו במשהו מהנהגתו הנדירה של האיש הזה, מיכלותו לקבל החלטות ולא להתחמק מאחריות להן ומהאנרגיה האדירה שהשקיע ברפורמות שביצע.








ברק ונתניהו. מהדואו הזה ייצא, כנראה, ראש הממשלה הבא. מתמודדים שנכשלו בהוכחת מנהיגותם מוטב שילמדו ממודל מוצלח יותר (מקור תמונה 1)

אם לא יתרחשו אירועים בלתי צפויים, ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל יהיה אחד משניים – בנימין נתניהו או אהוד ברק. המרוץ של שני הפוליטיקאים הללו, פעם קוסמים פוליטיים בעיני מעריציהם והיום מנהיגי מפלגה חבולים ומצולקים, נראה כמעין בדיחה על חשבוננו. בוחריהם, כלומר אנחנו, הרי לא ייתנו צ'אנס למישהו חדש, משום שהוא ''חסר ניסיון''. מצד שני, אם בוחרים מועמד חסר ניסיון והוא גודש אותנו במלוא הטנא טעויות (כמו ברק ונתניהו) צריך לתת לו הזדמנות נוספת. אצלנו, כהונה גרועה קודמת היא הנימוק היעיל והמשכנע ביותר שיכול להביא מועמד כדי לבקש את הבוחרים שיעניקו לו כהונה נוספת.

הדינאמיקה המיוחדת המתלווה לקמפיין אלקטוראלי ומקדם התזזיתיות הגבוה שבו פועלת החברה הישראלית יוצרים מצב בו הבחירות מרתקות יותר מכהונת הנבחרים. הוויכוח מתמקד בשאלה אם מועמד הוא בחיר יותר או בחיר פחות ולא אם הוא ממלא את תפקידו כהלכה. אחד הדברים הבולטים ביותר בהקשר זה הוא חסרונן של השקפות עולם מגובשות בקר אותם חברי כנסת, שרים וראשי ממשלות שאנו בוחרים מדי פעם. כשנבחרי ציבור אלה מייצגים, כמעט תמיד, סקטורים ברורים ומוגדרים ביותר, קצת קשה לעצב חזון כולל עבור המדינה הזו.

על פי מילון אבן שושן חזון הוא ''תמונה שאדם רואה בחלומו או בדמיונו או בעיני רוחו. מראה נבואי. תוכנית אידיאלית, תיאור של דברים בעתיד בהתאם לשאיפה, משאת נפש''. אם יש חזון, ממנו יגזרו היעדים, תוכנית העבודה, והפעילויות תהיינה בכוון הנדרש. ויתרמו למימוש יעדי החזון. ביזראל לפוליטיקאים כמעט ואין חזון. יש לכך כמה סיבות, כולל רמתם הנמוכה של חלק מאותם נבחרי ציבור או שאיפתם של חלק מהם לנצל את חיי הציבור לצורך השגת טובות הנאה או קידום אישי. אבל יש לכך סיבה נוספת, והיא רצונם של אלה לשרוד באמצעות נוכחות במדיה. במדינה בה ידיעה מחזיקה מעמד שעה-שעתיים עד שהיא מפנה את מקומה לסנסציה הבאה, תכנון לטווח קצר הוא האופציה הכמעט יחידה מבחינת הפוליטיקאים. מאחר וחזון דורש תכנון לטווח ארוך, יוצא שרוב הפוליטיקאים נעדרי חזון.

גם ראשי ממשלה הם כאלה. הם עוסקים מרבית זמנם בהישרדות, כאשר פעילותם המדינית היא פונקציה של הנסיבות הקיימות ולא של תכנון מדוקדק מראש. במקרה שיש להם תוכניות מרחיקות לכת, הם לא יילחמו עליהן משום שהדבר יביא לערעור הקואליציה השבירה שלהם. התוצאה המתבקשת: תחושה של קיפאון מתמשך, ולעתים אף של הידרדרות. במלים אחרות, של חוסר עשייה כמעט בכל תחום. חברות ענק משתלטות על המשק, זכויות עובדים נפגעות, החקלאות גוססת, הטבע מזדהם ועתודותיו מצטמצמות.









ומכל הסיבות האלה החלטתי להביא כאן דוגמה לאדם שהפך את כל מה שאמרתי עתה על ראשו. הוא עלה לשלטון בזמן אחר ובמדינה אחרת, אבל הגדיר מחדש את תפקידו ויזם רפורמות מרחיקות לכת. בסוף כהונתו הייתה הארץ שאותה ניהל שונה בהרבה מכפי שהייתה כשעלה לגדולה כנשיאה. השקפת העולם שלו הייתה מרחיקת לכת והוא לא היסס לרגע כשרצה לבצע את מה שראה כנכון ביותר לטובת אזרחי מדינתו.

תיאודור (טדי) רוזוולט. אחד מגדולי נשיאיה של אמריקה. שמרן מטבהו, פרוגרסיבי באופיו, חסיד של מלחמה במונופולים ושל שימור סביבתי (מקור תמונה 2)

הוא היה רחוק משלמות. אפילו לא התקרב לזה. לכל אורך הקריירה שלו הביע עמדות ופיזר התבטאויות שנויות במחלוקת. הוא העלה על סדר היום הלאומי נושאים כמו זכויות עובדים, מלחמה במונופולים ושימור סביבתי באופן שאף נשיא לא עשה לפניו. בארצו היו לו שונאים ומעריצים. אי אפשר היה להישאר אדיש כלפיו. האיש שנתפס בעיני חלק מהם כמחרחר מלחמה היה לימים לחתן פרס נובל לשלום. ההיסטוריה שפטה אותו כאחד מגדולי הנשיאים של ארצו. מקימי מונומנט ההנצחה הגדול ביותר לנשיאי ארצו בחרו לכלול אותו בין ארבעת המונצחים. ארבעה מתוך ארבעים וארבעה.

קראו לו טדי רוזוולט.

הקריירה שלו הייתה מהירה מאוד אך כשהגיע לנשיאות, והוא בן 42 (הנשיא הצעיר ביותר בהיסטוריה האמריקנית) בלבד, היו רק מעטים כשירים ממנו לכהונה הרמה הזו. שנים קודם לכן כבר התבלט כחובב טבע, כאיש ספר, כחייל וכמדינאי. הוא כיהן כחבר האסיפה של ניו יורק וכנציב שירות המדינה ובין תפקיד לתפקיד הספיק לכתוב את ארבעת כרכי כיבוש המערב ולנהל שתי חוות לגידול בקר בצפון דקוטה. ב-‏1895 הסכים לקבל את המשרה כפוית הטובה של נציב משטרת ניו יורק, תפקיד שהביא אותו במגע קרוב עם מתקנים חברתיים. שנתיים אחר כך מינה אותו הנשיא מקינלי כעוזר שר הימייה, תפקיד שהיה קטן על מידותיו. כשפרצה המלחמה נגד ספרד התגייס לצבא, ארגן את ''הפרשים הקשוחים'' וזכה לתהילה כשהביס את הצבא הספרדי בקרב סן חואן. ב-‏1898, כששב מהמלחמה, נבחר כמושל מדינת ניו יורק והלם בשחיתות במרץ רב כל כך, עד כי הבוס הפוליטי של המפלגה הרפובליקנית בניו יורק, תומאס פלאט, החליטו להזניקו כלפי מעלה, לכהונת סגן הנשיא.למרות רטינות מצד האגף השמרני של המפלגה (מארק האנה, פוליטיקאי רב-השפעה מאוהיו ומנהל מסע הבחירות של הנשיא מקינלי, צוטט כמי שאמר ברכבת הלווייה של מקינלי: ''אמרתי לוויליאם מקינלי שהייתה זו שגיאה למנות פרא אדם זה בפילדלפיה. שאלתי אותו אם הוא תופש מה יקרה אם ימות. עכשיו הבט וראה, הקאובוי הארור הזה הוא נשיא ארצות הברית''), פתחה עלייתו לנשיאות עידן חדש בפוליטיקה האמריקנית.

''רוזוולט, יותר מכל אדם חי אחר, ניכרה בו אותה איכות ייחודית פרימיטיבית השייכת לחומר המוחלט – סגולה שהתיאולוגיה של ימי הביניים ייחסה לאלוהים'', אמר עליו הנרי אדאמס, והוסיף: ''הוא היה כל כולו פעולה''. עם שהיה משכיל וחריף, ידע למצוא את מקומו בכל חברה שהיא. היה בו יצר של פעלתנות שלא ידע שובע. אליוט מוריסון כתב עליו: ''הוא היה מסוגל ללכוד שור סורר בפלצור, לכתוב מסה היסטורית, לצוד אריות, לנהל ועידה פוליטית, לשחק טניס, לפקד על חטיבה ולהפנט קהל, הכול באותה קלות. הוא היה שווה בין שווים בחברתם של בוקרים, עסקנים פוליטיים, כמרים מתודיסטיים, כתבים ודיפלומטים''. בדומה לדמוקרטים בנפשם כמו ויליאם ג'נינגס בראיין ו-וודרו וילסון, הוא לא היה מסוגל לדון בסוגיה פוליטית במנותק מעולם המושגים המוסרי שלו.

רוזוולט האמין שכנשיא יש לו שני תפקידים חשובים: לכהן כמנהיג מוסרי ולאכוף את האינטרס הלאומי כנגד אינטרסים מיוחדים. הארץ ניצבה, לדעתו, מול שתי סכנות גדולות: האספסוף, המשולהב על ידי דמגוגים; והפלוטוקרטיה, שבתאוות הבצע המופרזת שלה התסיסה את האספסוף. הוא ביקש לחזק את המימשל ככוח מפשר משום שהיה שרוי, לדבריו ב''חרדה מפני קטבים''.

הוא סלד מפני רוב המתקנים החברתיים, אידיאולוגים שבטהרנותם רצו לייסד מציאות חדשה רק על גבי זו שתוחרב עד עפר. הוא תבע ''סקוור דיל'' (Square Deal), הסדר הוגן לפועלים – אך שפע ארסיות כלפי אישים כג'ון אולטגלד, יוג'ין דבס וויליאם ג'נינגס בראיין, שניסו להשיג הסדר דומה. הוא התרחק מסוגיות מסוכנות כגון מכס מגן ורפורמה בנקאית, אבל ביצע מהלכים שהידקו מאוד את הפיקוח על התאגידים. לבקשתו, כונן הקונגרס ב-‏1903 משרד תאגידים והסמיך אותו לחקור פעילות תאגידים כלל-ארציים. בתחילה נהג המשרד החדש בכפפות של משי, אך במרוצת הזמן חקר את תעשיות הנפט, האריזה, הטבק והפלדה – ואף סיפק חומר להעמדה לדין לפי החוקים נגד קיומם של מונופולים.

אחת ההחלטות הדרמטיות שקיבל הייתה להפיח חיים חדשים בחוק שרמן – החלטה שזעזעה ב-‏1902 את וול סטריט. הוא הורה לשר המשפטים להגיש תביעה נגד חברת ''נורת'רן סקיוריטיז'', מיזוג של חברות הרכבות הארימן והיל-מורגן, שחבק את קווי ה''נורת'רן פאסיפיק'', ה''גרייט נורת'רן'' וה''שיקאגו, ברלינגון וקווינסי''. ב-‏1904 קיבל בית המשפט העליון את עמדת המימשל ברוב של חמישה נגד ארבעה, ביטל את פסיקתו הקודמת בתיק אי.סי. נייט (שבה פסק לטובת מונופול ונגד עמדת המימשל) ובכך בלם תהליך של מיזוג שבו ביקש הארימן להמשיך עד שיחזיק תחת שליטתו את כל חברות הרכבות הגדולות. רוזוולט טען כי ''היה הכרח לבטל את פסיקת נייט לטובת העם נגד המונופול וזכויות היתר, בדיוק כשם שהיה הכרח לבטל את פסיקת דרד סקוט לטובת העם נגד העבדות''.

רוזוולט נואם באסיפה. התנהג באותה מידה של טבעיות, נמרצות וחמימות בקרב עורכי דין ובקרב חוטבי עצים (מקור תמונה 3).

רוזוולט נודע כ''איש של כולם'' וכמי שמקדם באותה מידה של חמימות את פניהם של פרופסורים ומתאגרפים, מלמד את בניו רכיבה וירייה למטרה, מוביל גנרלים במסע רכיבה, מתעמל עם חבריו למשחק הטניס, קושר כתרים לטובים, לנאמנים וליפים ומגנה את השפלים, הכוזבים והמכוערים. רוזוולט נעשה למוסד. ב-‏1904 הביס את המועמד הדמוקרטי, אלטון ב. פארקר, ברוב הגדול ביותר שבו זכה נשיא רפובליקני עד אז והפך לנשיא בזכות עצמו.

המנדט החדש שקיבל איפשר לו לפנות בהתלהבות מחודשת לאכיפת מדיניות האנטי-מונופול שלו. בסך הכול היו 45 העמדות לדין, ובמקרים בולטים הן הסתיימו בהצלחה. אבל הייתה בהן רק ענישה של העוולות הצורמות יותר לאחר שבוצעו. כבר ב-‏1905 הגיע רוזוולט להסכם ג'נטלמני ובלתי-רשמי עם בית מורגן. הוא יצר את הרושם שיימנע מתביעה משפטית נגד חברות של מורגן בתמורה לשיתוף פעולה מצידן. רוזוולט הגיע למסקנה שבגודל ובעוצמה של תאגיד משולב אין כשלעצמם כדי לעשותו בלתי-חוקי. היו ''טראסטים טובים'', כדוגמת חברת ''אינטרנשונל הארווסטר'', עוד אחת מחברת מורגן, שסחרה בהגינות והעבירה את חסכונותיה לצרכניםם, והיו ''טראסטים רעים'', שלא נהגו כך. בית המשפט העליון העלה את ההבחנה המוסרית הזו למעמד של הבחנה משפטית במשפט סטאנדארד אויל ב-‏1911, כאשר קיבל את ההלכה שלפיה רק אותם מעשים או הסכמים מונופוליסטיים שהשפעתם על הסחר הבין-מדינתי ''בלתי סבירה'' ייחשבו כמגבילים את הסחר. השופט העליון הארלאן, בדעת מיעוט נמרצת, גינה את אותו ''כלל סבירות'' כ''חקיקה שיפוטית'' וכ''עיוות הנוסח הברור של חוק על מנת להביס את רצון הקונגרס''. אבל ''כלל הסבירות'' נעשה מאז לכלל המנחה בפסיקות.

אבל רוזוולט הרחיב את פיקוח המימשל על העסקים בתחומים אחרים, כמו יחסי העבודה. התערבותו בשביתת הפחם של 1902 חשפה את נחישות החלטתו להשתמש במלוא סמכותו של הנשיא. הייתה זו גם יוזמתו שהניעה את הקונגרס לחוקק חוקים לפיקוח על תנאי העבודה בבתי החרושת ולהגבלת עבודת ילדים במחוז קולומביה וחקיקת אבזרי ביטחון למובילים בין-מדינתיים (רכבות).

כשם שהמונופולים סיפקו את עיקר האקשן במימשלו הראשון של רוזוולט, כך היה עם הפיקוח על הרכבות במימשלו השני. הוא הצהיר כי הפיקוח על הרכבות הוא סוגייה חשובה מאין כמוה וב-‏1906 העביר הקונגרס את ''חוק הפבורן'', שאיפשר לראשונה פיקוח על תעריפים. החוק הסמיך את נציבות המסחר הבין-מדינתי לקבוע ולהכתיב תעריפים מירביים להובלת מטענים. לחברות הרכבות ניתנה זכות ערעור, אך נטל ההוכחה היה מעתה עליהן ולא על הנציבות. הפיקוח הורחב וכלל שירותי אחסון, קירור ומסופים, חברות קרונות שינה, אקספרס וצינורות, וב-‏1910 – חברות טלפון וטלגרף. החוק אסר על מתן היתרי נסיעה חינם למי שאינו עובד הרכבת וחייב את חברות הרכבות להיפרד מרוב קווי ספינות הקיטור ומכרות הפחם שרכשו כדי להחניק את התחרות (אם כי רובן הצליחו לחמוק מדרישה זו). חוק הפבורן היווה התקדמות מהותית בפיקוח על הרכבות'' תוך שנתיים שמעה הנציבות כמעט כפליים תלונות מאשר ב-‏19 השנים הקודמות, ועד 1911 הפחיתה כמעט 200,000 תעריפים כדי מחצית. החוק אמנם לא ירד ללב העניין משום שנמנע מהסמכת הנציבות לאמוד את רכוש הרכבות ואת עלות השירות, שרק לפיהם אפשר היה לקבוע תעריפים סבירים – אבל ב-‏1913 נקבעה גם שומה זו.

צעד נוסף לעבר ריכוז פדראלי היה החלת הפיקוח של המימשל על מזון ותרופות. ד''ר הארווי וילי, הרוקח הראשי של משרד החקלאות, גילה בחקירותיו כי תעשיית המזון המוכן והמשומר משתמשת בחומרי שימור ומהילה ללא כל פיקוח; הירחון ליידיס הום ג'ורנאל נאבק נגד תרופות פלא רעילות ופרסומת מטעה; וסמיואל הופקינס אדאמס חשף בסדרת מאמרים את ''ההונאה האמריקנית הגדולה''. ב-‏1905 ביקש רוזוולט מהקונגרס לפעול, ובתמיכת ההתאחדות הרפואית ולמרות מאמציהם הקדחתניים של סוחרי המשקאות ויצרני תרופות הפלא, אימץ הקונגרס ב-‏1906 את חוק טוהר המזון והתרופות, שתוקןן ב-‏1911 באופן שאסר גם על הולכת שולל בתוויות שעל התרופות.

את הדחיפה העיקרית להצעת החוק לטוהר המזון והתרופות העניק ספרו של אפטון סינקלייר, הג'ונגל. סיפורו של המהגר הליטאי המגיע לאמריקה והופך לסוציאליסט היה מהפנט כשלעצמו, אבל יותר מכל ריתקו את הקוראים כתריסר עמודים שבהם תואר בפרטי פרטים תהליך עיבודו של בשר בקר נגוע. כאשר נפלו גברים שעבדו בחדרי המיכל של בתי המטבחיים אל המיכלים הפתוחים, ''לעתים לא היו מבחינים בהיעדרם ימים על ימים, עד שבשרם יצא לעולם כ'שומן החזיר של דרהאם'''. הזעקה הציבורית נגד בשר מורעל לא זו בלבד שהביאה להעברת חורק טוהר המזון והתרופות אלא אף דחפה לאימוץ תקנות לביקורת בשר פדראלית.

לוחם למען שימור סביבתי. רוזוולט בפארק יוסמיטי בחברת איש הטבע ג'ון מויר (מקור תמונה 4).

אין ספק שהחשוב בהישגיו של רוזוולט היה בשימור משאבי הטבע. כבר ב-‏1873 הפנתה ההתאחדות האמריקנית לקידום המדע תשומת לב לדילול הפרוע של משאבי יערות, אך רק ב-‏1891 קיבל הקונגרס חוק עתודת יערות, שהסמיך את ההשיא להקצות אדמות יער. בהסתמכו על חוק זה סגר הנשיא האריסון למעלה מחמישים מיליוני דונמים של יער בפני כניסה ציבורית, קליבלנד כמאה מיליון דונם ומקינלי קרוב לשלושים מיליון. אבל גם כאשר נכנס רוזוולט לתפקידו טרם הגביר השימור את הניצול. בנצלו את חוק 1891 היקצה רוזוולט שש מאות מיליון דונם של אדמת יער ממשלתית, שטרם נמכרה, כעתודת יערות לאומית, ולפי הצעתו של הסנאטור לה-פולט, סגר לכניסה ציבורית עוד כ-‏350 מיליון דונם באלסקה ובצפון המערב, עד שיושלם חקר משאביהן של האדמות הללו על ידי המימשל. גילויה של מערכת הונאה ענקית שבאמצעותה חמסו והחריבו חברות הרכבות, חברות לחטיבת עצים וחוואים את העתודה הציבורית, איפשרה לנשיא להשיג סמכות להעברת היערות הלאומיים למשרד החקלאות, שאגף הייעור שלו, בהנהגת גיפורד פינצ'וט, ניהל לפי עקרונות מדעיים.

רוזוולט, שהבין כי יש להחדיר לתודעת הציבור את ההכרח בשימור אוצרות טבע, נקט יוזמות שונות ומגוונות. הוא טרח לתת פרסום רב לעבודת שירות הייעור; ב-‏1907 מינה נציבות לדרכי מים פנים-ארציות שתפקידה היה לטפל במכלול השאלות של יחסי הגומלין בין נהרות, קרקע ויערות, של פיתוח חשמל בכוח המים ושל שיט בתעלות ובנהרות; באותה שנה זימן הנשיא לבית הלבן את כל מושלי המדינות, חברי הקבינט, שופטי בית המשפט העליון ונכבדים אחרים, לוועידה בנושא שימור אוצרות הטבע, שסיפקה לתנועה דחף ויוקרה שאיפשרו לה לימים להחזיק מעמד בנסיבות קשות.

כשושבינה של תוכנית שאפתנית לטיוב הקרקע, סייע רוזוולט להביא חיים חדשים לאזורים עקרים במערב. חוק שיקום האדמות החדשות מ-‏1902 קבע שההשקיה תמומן ממכירת אדמות ציבור בפיקוח פדראלי וכונן שירות לשיקום קרקע. בדור הבא בנה המימשל את סכר רוזוולט באריזונה, את סכר הובר על נהר הקולורדו, את הגראנד קולי על הקולומביה ותריסר סכרים נוספים. רוזוולט גם שם קץ לרכישת אתרי חשמל בכוח המים על ידי חברות פרטיות, וייסד חמישה פארקים לאומיים, ארבע שמורות חי ויותר מחמישים מפלטים לציפורי בר. טדי רוזוולט היה היחיד מכל נשיאי אמריקה עד זמנו שתפס את בעיית השימור כמכלול. למרבה הצער, עד עלייתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות, לא ניחן איש מיורשיו בחזון הנרחב שהיה דרוש כדי להמשיך במלאכה שבה החל.

באותן שמונה שנים בהן שירת בבית הלבן הפך רוזוולט את ארצות הברית למעצמה בינלאומית ממדרגה ראשונה. למדיניות החוץ שלו הודבק הדימוי הפעלתני הנובע מהאימרה שיוחסה לו, ''דבר ברוך ושא מקל גדול''. אבל פרדוכסלית, היה זה דווקא רוזוולט שסיפק לבית הדין הבינלאומי בהאג את משפטו הראשון (סכסוך עם מכסיקו), שהורה למשלחתו בוועידת האגהשנייה לפעול להגבלת החימוש הימי, שהיה אחראי להחזרת הפיצויים שנכפו על סין אחרי מרד הבוקסרים, שפתר מחלוקת מסוכנת עם יפאן, שהשתתף בוועידת אלחסיראס ושזכה בפרס נובל לשלום על תיווכו המוצלח בין רוסיה ליפאן. הוא דחף לכרייתה של תעלת פנמה והביא להחכרת אזור התעלה לארצות הברית לצמיתות.

כשביקשה הרפובליקה הדומיניקאנית מארצות הברית להצילה מחובותיה למלווים האירופיים אמר בסגנונו הציורי שיש לו ''חשק להסתבך בענייני הרפובליקה בערך כמו שעשויה להיות לנחש בריח מפוטם לבלוע דורבן מאחוריו''. למרות זאת, הבין שחוסר מעורבות אמריקנית יביא לאנרכיה ולהתערבות אירופית . את השקפותיו שטח במכתב גלוי לאליהוא רוט: ''אם אומה מפגיה שהיא יודעת כיצד לנהוג בהגינות בעניינים תעשייתיים ומדיניים, אם היא שומרת סדר ומשלמת את התחייבויותיה, הרי אל לה לחשוש מהתערבות ארצות הברית. עוולות גסות, או חוסר אונים הגורם להרפיה כללית של כבלי החברה התרבותית עלולים לבסוף להצריך התערבות מצד אומה תרבותית כלשהי, ובחצי הכדור המערבי אין ארצות הברית יכולה להתעלם מחובתה''. אמירה זו היא ''תוספםת רוזוולט'' הידועה לדוקטרינת מונרו. רוזוולט סיכם עם הרפובליקה הדומיניקאנית למנות גובה אמריקני על המכס המקומי והסדיר כי 55 אחוז מתקבולי המכס יועברו למימון חובות ו-‏45 אחוז להוצאות שוטפות. הסנאט התנגד בתחילה, אך לאחר שנתיים נכנע ואישר את התוכנית. תוך שנתיים הפכה הרפובליקה הדומיניקאנית מאי פושט רגל לארץ שלווה ומשגשגת, שהכנסותיה יותר ממספיקות לתשלום חובותיה והוצאותיה. זה היה תקדים חיובי אך מסוכן, ובתוך שנים אחדות נעשתה ארצות הברית מעורבת עמוקות בענייניהן של אומות אחרת באמריקה הלטינית.

ב-‏1902, במהלך מסע ציד במיסיסיפי, סירב רוזוולט לירות בגור דובים שנקשר לעץ. בהשראת הקריקטורה שפירסם קליפורד ברימן ושנגעה לתקרית זו, הומצא ה''טדי בר'' הידוע. (מקור תמונה 5).

במקומות אחרים בים הקאריבי היו מהלכיו של רוזוולט מרוסנים יותר. ב-‏1902 התחולל משבר בשאלת ההתערבות הבינלאומית לגביית חובותיה של ונצואלה. בריטניה, איטליה וגרמניה הטילו עליה הסגר ימי כדי לכפות על הדיקטטור המקומי, הגנרל קאסטרו, להיכנע לתביעותיהן. קאסטרו פנה לרוזוולט כדי שישמש בורר בסכסוך, אך מאחר שלא היו מעורבות בפרשה הזו שום תביעות אמריקניות נהג רוזוולט בחוכמה וסירב. בכל זאת, פסל את השימוש בכוח לגביית חובות וראה בשלילה את האיום האפשרי על דוקטרינת מונרו. המשבר נמנע כאשר גרמניה ניתקה מהנהגתה של בריטניה והסכימה להגיש את התביעה לבוררות. בית הדין בהאג יישב את הסכסוך בדרכי שלום ובאופן שהיה נוח לכל הצדדים, בהפחיתו את התביעות ובקבלו את הדוקטרינה המשפטית של הארגנטינאי לואיס דראגו, שפסלה כפייה כדרך בלתי-נאותה לגביית חובות.

לראשונה היה לארצות הברית נשיא שהיה מקובל גם על שליטי אירופה. במלחמת רוסיה-יפאן נשא ונתן רוזוולט במישרין , לפי הצעתם של קיסרי יפאן וגרמניה, עם ראשי ממשלה ובתי מלוכה. הוא הפגיש את שני הצדדים הלוחמים וניתץ את המבוי הסתום באופן שהביא לחתימת חוזה השלום בפורטסמות'. הוא שימר, לפי שעה, את שלמותה הטריטוריאלית של סין, אבל החליף את השליטה היפאנית במנצ'וריה בשליטה רוסית – מה שעורר מרירות רבה בקרב היפאנים.

בחתימת חוזה פורטסמות' ביסס רוזוולט למען ארצו זכות שבה אולי לא רצתה באותה עת – הזכות להיות נועצת בעניינים של פוליטיקה בינלאומית. גם במשבר מרוקו של 1905/6 התערב בצנעה כדי לשמר שלום צודק. מדיניות ההגמוניה של צרפת במרוקו הביאה לסכנת מלחמה עם גרמניה, שהייתה עלולה להתלקח בנקל למלחמת עולם. על פי הצעתו של קיסר גרמניה דחק רוזוולט בצרפת להסכים לכינוסה של ועידה בשאלת צפון אפריקה, והנציג האמריקני באותה ועידה, הנרי וייט, היה אחראי במידה רבה לאמנת אלחסיראס, שעל אף ליקוייה שימרה את השלום לשנים אחדות. הסנאט אישרר את האמנה אך סייג אותה בתיקון שלפיו האישרור איננו כולל כל חריגה ''ממדיניות החוץ האמריקנית המסורתית, האוסרת השתתפות של ארצות הברית בהסדרת שאלות פוליטיות שהיקפן כל כולו אירופי''.

רוזוולט, על אף טבעו השמרני, היה מתקדם מאוד לתקופתו (ובמובנים רבים גם ביחס לתקופתנו) באופן בו התייחס לבעיותיה המרכזיות של האומה ונקט בגישה מודרנית מאוד כלפי מוסד הנשיאות בכלל. לשיטתו, נשיא הבא לשרת את האומה חייב לארגן, לתאם ולתזמר את כל היוזמות והגופים השונים העוסקים בכך ולפקח על כך שיפעלו בהתאם לטובת הכלל. רק שני נשיאים לפניו, אנדרו ג'קסון ואברהם לינקולן, גילו מעורבות גבוהה כל כך בכל משרד ממשלתי שהיה כפוף לפיקוחם. רוזוולט היה מעורב בכל תחום שבו מעורבותו לא הוגבלה במפורש על ידי החוקה. ''האם יש חוק שמונע ממני להכריז על פליקן איילנד כעל שמורת ציפורים פדראלית?'' התריס פעם במהלך ויכוח על עוד אקט של שימור שביקש לבצע. כשענה יריבו בשלילה, השלים: ''טוב מאוד, ובכן בכוונתי לבצע בדיוק את זה!''. אמר ועשה: במרץ 1903 הוציא צו המכריז על הקמת 41 שמורות לאומיות לציפורים.








ארצות הברית של תחילת המאה העשרים הייתה מדינה בתהליך מהיר של פיתוח שנשיאה שאף להכניס תיקונים חברתיים מרחיקי לכת במטרה לצמצם עד למינימום את העיוותים שתהליך זה יצר. ישראל של תחילת המאה ה-‏21 מתמכרת לאותם תהליכים עצמם בשמחה ואינה מסוגלת להכניס רפורמות משמעותיות שיצמצמו את הנזק שעלול להיגרם בגינן. ארצות הברית של אותה תקופה הבינה שאינה יכולה להישאר בדלת אמותיה ועליה להגדיר לעצמה גם את אינטרסיה הבינלאומיים. לישראל של ראשית המאה ה-‏21 אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים ובמידה והיא עושה משהו בזירה הבינלאומית, המשהו הזה נגדר אך ורק מהסכסוכים הבלתי-נגמרים שלה עם ערביי המזרח התיכון.

מונצח באבן. דמותו של טדי רווזלט (שני מימין) מפוסלת בהר ראשמור בחברת וושינגטון, ג'פרסון ולינקולן (מקור תמונה 6)

כאמור, רוזוולט פעל בתקופה אחרת, בארץ אחרת, בעולם אחר. אבל הנהגתו הנחושה והמתקדמת והמחויבות הבלתי מסויגת שלו לראייה כוללת ולא סקטוריאלית שונה מאוד מהמקובל בתקופתנו. לו ניתן היה, הייתי מחייב כל מועמד לראשות ממשלה לקרוא את אחת הביוגרפיות שלו כדי ללמוד משהו. על האיזכור החוזר ונשנה שהנשיא (ובמקרה שלנו ראש הממשלה) נמצא שם כדי לשרת את טובת הכלל. על תפיסת העולם. על הצבת המטרות. על דרכי הפעולה. על ההחלטה לקחת אחריות ולא להתנער ממנה. על התפיסה שמשימה לא רק מטילים על אחרים אלא לפעמים נאלצים למלא אותה לבד. על כך ש''לא ידעתי'' אינו אופציה עבור נשיא שתפקידו לרכז את תיפקוד המימשל כולו.

לו תהי ביוגרפיה זו (יש כמה; שיבחרו איזו שהם רוצים) לספר ההדרכה של השניים האלה, ברק ונתניהו, במהלך כהונתם. אלה שכבר הוכיחו שאינם יודעים למשול ושהתמחותם היא בעיקר ביצירת משברים ובאיבוד אמון בוחריהם, כדאי שילמדו ממי שהוכיח שאפשר גם אחרת.

את ההוכחה שהאמריקנים מתגעגעים לנשיא דוגמת טדי רוזוולט אפשר למצוא בכמה וכמה מקומות. אחד הבולטים שבהם הוא הר ראשמור שבבלאק הילס של דקוטה. בהר מפוסלים קלסתריהם של ארבעה נשיאים אמריקניים: אבי האומה והנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון; מייסד הרפובליקניזם ומחבר הכרזת העצמאות, תומאס ג'פרסון; משחרר העבדים והאיש שהציל את אמריקה מפילוג, אברהם לינקולן; ומיודענו תיאודור (טדי) רוזוולט. לברק ולנתניהו, לעומת זאת, אין רבים שמתגעגעים. ומה שיותר גרוע, הם גם לא זוכים ליותר מדי הערכה.

ובנסיבות שכאלה הלמידה מ''מודל טדי רוזוולט'' הכרחית שבעתיים.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מאמר מקיף וחשוב   אבי   יום ד', 13/06/2007 שעה 23:53   [הצג]   [2 תגובות]
בג טו דיפר   צביקה   יום ה', 14/06/2007 שעה 11:33   [הצג]   [2 תגובות]
הפרדוקס ההיסטורי   הליברל   יום ה', 14/06/2007 שעה 16:44   [הצג]   [2 תגובות]
בנוגע ליוגין דבס,פספסת.   אזרח.   יום ה', 14/06/2007 שעה 22:39   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   ערדי   יום ג', 28/08/2007 שעה 1:58   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©