הפסדת? לך הביתה!
יום ו', 01/06/2007 שעה 21:24
מה היה קורה לו נאלצו בנימין נתניהו ואהוד ברק לפנות את מקומם כמנהיגי מפלגותיהם לאחר התבוסות המרות שלהם ב-‏1999 וב-‏2001? סביר להניח שמשיכבת הפוליטיקאים הבכירים הבאה במפלגותיהם הייתה צומחת ההנהגה החדשה. למעשה, אין זה דמיוני כל כך. בחלק מהדמוקרטיות המערביות (ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, גרמניה, צרפת) מקובל שמנהיג שמפסיד את תפקידו בבחירות פורש לאלתר ואינו מתמודד עוד על משרת הנשיא או ראש הממשלה. שערו בנפשכם איך הייתה נראית ההיסטוריה הפוליטית של ישראל אילו היה נוהג זה מקובל גם כאן. מצד שני, במדינה בה מחפשים הפוליטיקאים דבק יעיל שיוכל לחבר ביתר עוצמה את עכוזם אל הכסא הממשלתי, הסיכוי שהדבר יקרה שווה, פחות או יותר, להסתברות שדונאלד דאק ייבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.










זה קורה כל העת: פוליטיקאים שהודחו על ידי הבוחרים מתפקידים בכירים שמילאו שבים ומבקשים את אמון הבוחרים במטרה להיבחר לאותו תפקיד עצמו – או לתפקיד בכיר ממנו. זוהי נורמה שמנוגדת לכל היגיון, שלא לדבר על התרבות האלקטוראלית המקובלת במדינות המערב.

קארטר. לא התמודד שוב, למרות הרזומה הנשיאותי שכבר היה לו (מקור תמונה 1)

הנה דוגמה פשוטה. חוקת ארצות הברית קובעת כי ''לא ייבחר אדם לכהונת נשיא יותר מפעמיים''. ג'ימי קארטר שימש כנשיא ארצות הברית בשנים 1977-1981. בנובמבר 1976 ניצח את קודמו בתפקיד, בנובמבר 1980 התמודד מול הרפובליקני רונלד רייגן ונחל את אחת התבוסות האלקטוראליות הקשות ביותר במאה העשרים. קארטר היה אז בן 56, גיל שבמונחים פוליטיים נחשב לקרוב יותר לצעיר מאשר לקשיש (לשם השוואה, פוליטיקאים ישראליים כמו דליה איציק או אבי דיכטר הם בני 55). קארטר נחשב לנשיא בלתי-מוצלח, אבל לאדם ישר דרך. אף אחד מעולם לא האשים אותו בשחיתות אישית או פוליטית. לימים החל בפעילות בינלאומית ענפה ליישוב סכסוכים, פיקוח על בחירות בעולם השלישי, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. עם הרזומה שלו כמושל ג'ורג'יה, מנצח בחירות 1976, שותף בכיר להסכם השלום בין ישראל ומצרים והרקורד הבינלאומי שצבר, יכול היה קארטר בקלות להתמודד שוב על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. לא לנצח אולי, אבל להתמודד בוודאי.

זה אפילו לא עלה על דעתו.

במדינות רבות בעולם העניין ברור בתכלית: נשיא (או ראש ממשלה) המפסיד בהתמודדות על קדנציה שנייה אינו מגיש אותה פעם נוספת. הנחת היסוד היא שאדם זכאי להזדמנות נוספת רק אם הצליח בהזדמנות שקדמה לה. לעומת זאת, אם לא עולה בידו להיבחר, אין כל סיבה שישוב וייבחר למרות כישלונו. אחרי הכול, הדבר רק מעיד על כך שלציבור אין בו אמון מלא.

הנה עוד דוגמה: ג'ון מייג'ור היה ראש ממשלת בריטניה בשנים במשך שבע שנים. במהלך אותן שנים גבר על יריבו מהלייבור, ניל קינוק, וסידר למפלגה השמרנית עוד קדנציה בהנהגת המדינה. ב-‏1997, בגיל 54, הובס על ידי טוני בלייר, ועל אף שנבחר בעצמו במחוז הבחירה שלו לא טיפח שום שאיפות לשוב לשלטון. ב-‏2001 סיים את הקדנציה הפרלמנטרית שלו ופרש לעיסוקים שמקדם הלחץ הכרוך בהם נמוך בהרבה, כמו נשיאות מועדון הקריקט של סארי וחברות בפורום הייעוץ האירופי היוקרתי ''קארלייל גרופ''.

אפשר להפליג בדוגמאות נשיאותיות ומיניסטריאליות הנטולות מהדמוקרטיות המערביות עוד כהנה וכהנה כדי להוכיח את הטענה הזו. אבל דומה כי אין בכך צורך והנקודה מובנת לחלוטין. את התפיסה הזו ראוי שהמפלגות הפעילות בישראל יפנימו בהקדם. לו היו עושות כן, יתכן שהיינו חוסכים לעצמנו את מה שנראה עתה כתסריט בלהות – קרב על ראשות הממשלה בהשתתפות בנימין נתניהו ואהוד ברק.

שני האנשים הללו היו ראשי הממשלה הגרועים ביותר בישראל מאז ומעולם (גם ליצחק שמיר יש מקום ברשימה הזו, אבל בניגוד לשניים אלה, לאחר שהובס על ידי יצחק רבין ב-‏1992 ויתר שמיר על כל ניסיון להיבחר מחדש לראשות הממשלה). הם פוררו את מפלגותיהם, הקימו קואליציות גרועות, נסחטו על ידי מפלגות קטנות ושמם נקשר בפרשיות שחיתות. הם הפריחו יומרות חסרות כיסוי לבצע מהפכות היסטוריות, סיבכו את ישראל בהתנגשויות אלימות עם הפלסטינים, החמיצו הזדמנויות היסטוריות להגיע להסכם עם סוריה, הפקידו את האנשים הכי פחות מתאימים על ניהול תחומים רגישים ומקצועיים, הפרו התחייבויות אינספור לבוחריהם והפכו שם נרדף לפוליטיקאים שאין לתת בהם אמון. בשום מדינה מתוקנת אחרת לא היו יכולים ראשי ממשלה כושלים כל כך להתמודד על ההנהגה פעם נוספת לאחר קדנציה ''מפוארת'' כל כך.








מייג'ור. נוצח בבחירות, פרש מהפרלמנט והלך לשחק קריקט (מקור תמונה 2)

עובדה ידועה היא שבמדינת ישראל לא נבחר אדם לראשות ממשלה על פי כישוריו, עברו וחזונו. יש לקריטריונים אלה רלוונטיות מסוימת, אבל משקלם בסך השיקולים של הבוחר הממוצע נמוך למדי. במדינת ישראל נבחר ראש ממשלה בהתאם למקדם הסלידה שחש הבוחר כלפי המועמד המתחרה. ולסלידה זו יש קשר רופף מאוד לאידיאות שמייצג אותו מועמד. היא תוצר של סביבה חברתית שבה חי ופועל הבוחר ושל אורח החיים שהוא מנהל. גורמים אלה מעצבים את זהותו ומשפיעים על יכולתו (או אי-יכולתו) להזדהות עם גורמים פוליטיים. שינויים בסביבה החברתית יביאו, בטווח הארוך, גם לשינוי דפוסי ההצבעה של חבריה. חברה שמרנית, המבקשת לשמר את מאפייניה בכל מחיר וממעילה קודים קשוחים של התנהגות ופיקוח על הפרט, תייצר כמעט בהגדרה הצבעה שמרנית כמעט אחידה. האוכלוסייה החרדית עונה, במידה רבה, על המאפיין הזה: נדיר למצוא חרד אשכנזי שלא ישלשל פתק של יהדות התורה לקלפי או חרדי ספרדי שלא יעשה כן עם פתק של ש''ס. עד שנות השמונים אפשר היה לאפיין כך גם את החברה הקיבוצית. אלא שהתפוררות השיטה הקיבוצית, הפיכתם של קיבוצים רבים ליישובים קהילתיים שאופיים אינו שיתופי וגורמים נוספים, רופפו את האחידות הזו והביאו לגיוון דפוסי ההצבעה שם.

דפוסים אלה הביאו לכך שעמדתו של המצביע היחיד נסוגה כמעט תמיד מפני עמדת הרוב או – במקרה החרדי – עמדת הרב. נדיר מאוד למצוא ''הצבעות בפקודה'' מעין אלה במדינות המערב, גם בקרב קהילות שמרניות במיוחד. לפיכך, למועמד המתחרה על מינוי או על תפקיד אין תמריץ מיוחד לשכנע קבוצה גדולה של אינדיבידואלים או משפחות להצביע עבורו. די לו שיגיע להסכמה עם אדמו''ר, שייח' או סתם קבלן קולות כדי להגביר משמעותית את סיכוייו לנצח. התמורה שהוא משלם עבור ההצבעה הזו היא לב ליבה של השחיתות הפוליטית. מדוע שיתאמץ, למשל, לשלב את הקהילה החרדית המתרחבת בשוק העבודה? הרי שילוב זה יביא להצבעה נגדו. מצד שני, הוא לא יועיל לו בהרבה עם בוחריו ה''בטוחים''. הללו יצביעו עבורו בכל מקרה, בעיקר בשל אותו מקדם סלידה מהמועמד המתחרה. מדוע לו לפעול למענם אם יצביעו עבורו ממילא?

אם נוסיף על כך את קבלנות הקולות הפנים-מפלגתית, נקבל רשת פוליטית נרחבת שבין האג'נדה שלה לבין צרכי הקולקטיב ששמו מדינת ישראל יש מכנה משותף הולך ומתמעט. כשהפיצול המפלגתי אינו מאפשר משילות יעילה והצורך בגיבוש קואליציה מרסיסים פוליטיים הופך דוחק במיוחד, נפרצים כל הסכרים. למועמדים עצמם זה ממילא לא משנה. הם סומכים על זיכרון ציבורי קצר מאוד וגמיש מאוד. במקרה הגרוע ייקחו פרסומאי שיעבוד על תדמיתם הגרועה ויהפוך אותה למשהו נסבל, אולי אפילו אטרקטיבי.









כל אלה סיבות שניתן אולי להסבירן, אבל שום דבר בהן אינו מצדיק ביצועים גרועים כל כך כפי שראינו מחלק מראשי הממשלה באחת עשרה השנים האחרונות. פעם אחר פעם הביעו הבוחרים אי-אמון בראשי הממשלה שלהם. בנימין נתניהו נחל תבוסה מוחצת לאחר שלאזרחי המדינה נמאס מהזלזול בשלטון החוק, מהאטימות לצרכים החברתיים ומההתנגשות המיותרת עם הפלסטינים בפרשת מנהרת הכותל. התבוסה שלו הייתה חסרת תקדים במונחים של התמודדות בין ראשי שתי מפלגות גדולות מאז 1977 (ולעניין זה אין זה משנה אם מדובר בבחירות אישיות או מפלגתיות) – הפרש של תריסר אחוזים. את השיא הזה שבר לא אחר ממנצחו של נתניהו, אהוד ברק, שהובס על ידי אריאל שרון בהפרש כפול. פעמיים הודיעה מדינת ישראל לראשי הממשלות שלה שאין היא רוצה בהם ופעמיים החליטו הללו לצפצף על אזרחי המדינה ולשוב ולהתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו כבר השתלט על מפלגתו חסרת האונים; סיכויי ברק לבצע מהלך דומה במפלגתו שלו נראים טובים למדי. חברי הליכוד והעבודה היו צריכים כבר מזמן להורות לשניים הללו את הדרך החוצה.

תארו לעצמכם מה היה מצבן של הליכוד והעבודה אילו היה צילם של נתניהו וברק מתפוגג. תארו לעצמכם מה היה גורלו של דור הביניים האבוד של מפלגת העבודה (דור מקשיש והולך, שחלקו כבר לא עימנו: משה שחל, עוזי ברעם, מוטה גור, גד יעקובי, בייגה שוחט, מיכה חריש, אורה נמיר ואחרים) אילו כבר ב-‏1981 היה אחד מהם יכול להתמודד מול מנחם בגין על ראשות הממשלה כתחליף למפסיד מטעם העבודה בבחירות שקדמו לכך, שמעון פרס. הצורך הבסיסי של כל נבחר חדש כזה היה להוכיח את עצמו כמי שיכול לא רק להיבחר אלא גם למשול ולבצע את הרפורמות הדרושות לשיפור מצב אזרחיו ולהגדלת סיכוייו להיבחר שוב. דינאמיקה פוליטית שכזו הייתה מדרבנת את המפלגות לפעילות פוליטית ומתסיסה את ההתדיינות האידיאולוגית. היא הייתה מייצרת את התחושה ההפוכה מאותו ''כולם אותו דבר'' דכאוני ששורה עלינו כשאנו מתלבטים בסוגיה האזרחית הקריטית איזה פתק לשלשל הפעם לקלפי.

מפלגת עבודה נטולת פרס, לפחות באותן בחירות בהן נוצח, הייתה נמנעת מארבע תבוסות צורבות בבחירות הכלליות (1981, 1984, 1988, 1996), שכן כל אחת מהן די היה בה כדי להביא לבחירת מנהיג חדש. זה נכון לגבי הליכוד ממש כפי שזה נכון לגבי מפלגת העבודה(בגין ושרון לא הפסידו מעולם בבחירות כלליות כאשר התמודדו בהן כראשי ממשלה מכהנים; שמיר, כפי שציינתי, נוצח על ידי רבין אך לא התמודד שוב). אישים כרוני מילוא, מאיר שטרית וציפי לבני היו יכולים להתמודד על ההנהגה. בכלל, פוליטיקאים שכישוריהם עולים לעתים כמה מונים על אלה שנבחרו בסופו של דבר לתפקיד הרם הזה, היו מקבלים הזדמנות להוכיח כישורים אלה. רובם היה ודאי נשאר במפלגתו ולא פורש ממנה לאיזו הרפתקה פוליטית מפוקפקת נוסח קדימה או מפלגת המרכז. מחנות שלמים של פעילים מפלגתיים היו נאלצים לחשוב שוב למי נתונה תמיכתם משום שאין הם יכולים לסמוך על מנהיגם המנוצח שישוב להתמודד ולקדם את ענייניהם הפרטיים.

נתניהו. ראש ממשלה כושל, איבד אמון במהירות - ובכל זאת מתמודד שוב (מקור תמונה 3)

הדוגמה הרלוונטית היא עמרם מצנע. ב-‏2003 ספגה העבודה בראשותו את אחת התבוסות הצורבות בתולדותיה, כשזכתה ב-‏19 מנדטים בלבד, לעומת 38 של הליכוד. הוא לא הודיע שיתמודד שוב ויותר מאוחר פרש מהכנסת והלך לשקם את העיירה המדברית ירוחם מהמשבר הקשה שאליו נקלעה תחת ראש העירייה ברוך אלמקייס, שהודח מכהונתו על ידי משרד הפנים. לא שאני משלה את עצמי שברק ונתניהו היו עושים דבר כזה. סביר להניח שהיו מתמקדים בייעוץ ובפתיחת דלתות עבור תאגידים כלכליים גדולים. אבל סביר לא פחות להניח שהאילוץ לפרוש לצמיתות לאחר נחילת תבוסה אלקטוראלית היה מיטיב גם איתם וגם עם מפלגותיהם.









אגב, מה שנכון לראשי ממשלה מכהנים יכול להיות נכון גם לגבי מנהיגי אופוזיציה. בארצות הברית, בבריטניה, בגרמניה ובצרפת נהוג להחליף גם מנהיג מפלגת אופוזיציה גדולה שנכשל בבחירות מול המנהיג המכהן מהמפלגה היריבה. זו אינו חובה לגאלית, אבל בהחלט מנהג מקובל.

נשוב, ברשותכם, לדוגמה הבריטית. במהלך כהונתה של מרגרט ת'אצ'ר השמרנית כראש ממשלת בריטניה, היא התמודדה שלוש פעמים מול מפלגת הלייבור להחליפה, ובכולם ניצחה. ב-‏1979 גברה על ראש הממשלה המכהן, ג'יימס קאלאהאן, שנקלע לסכסוך מתמשך עם איגודי העובדים. קאלאהאן הוחלף במייקל פוט, שהוביל לבחירות מפלגה שדגלה בקו סוציאליסטי חזק, העלאת מסים, מעורבות ממשלתית גוברת בכלכלה, ביטול בית הלורדים ופרישה מהשוק האירופי המשותף (האיחוד האירופי של היום). פוט נוצח בבחירות 1983, פרש מהנהגת המפלגה והוחלף על ידי ניל קינוק הצעיר. הלה התמודד מול ת'אצ'ר ב-‏1987 והפסיד, כשהישגו העיקרי מתבטא בצמצום מסוים של הרוב השמרני (אגב, קינוק דווקא הוכיח שיש יוצאים מן הכלל כשהתמודד פעם נוספת כמנהיג הלייבור, הפעם ב-‏1992, והפסיד לשמרן ג'ון מייג'ור, יורשה של ת'אצ'ר כראש הממשלה. לאחר מכן פרש מהפרלמנט ומונה כנציג בריטניה באיחוד האירופי).

פרישתו של מנהיג שהפסיד בהתמודדות על התפקיד הביצועי מספר אחד היא לא עניין שרצוי לעגנו בחקיקה כלשהי. היא עניין של תרבות פוליטית. בישראל לא התפתחה תרבות כזו. הגם שהדבר רצוי, הרי שאין לי יותר מדי אשליות לגבי התרחשותו העתידית. במדינה בה מחפשים הפוליטיקאים דבק יעיל שיוכל לחבר ביתר עוצמה את עכוזם אל הכסא הממשלתי, הסיכוי שהדבר יקרה באורח וולונטרי שווה, פחות או יותר, להסתברות שדונאלד דאק יכהן כרב הראשי לישראל.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כמה הערות [חדש]
אלון   יום ו', 01/06/2007 שעה 22:26
''בגין, שמיר ושרון לא הפסידו מעולם בבחירות כלליות כאשר התמודדו בהן כראשי ממשלה מכהנים''- שמיר היה ראש ממשלה ב-‏92 כשהפסיד לרבין. חוצמזה ניתן לשאול, וזה אולי ראוי למאמר נפרד, איך היתה מתפתחת המפלגה הגדולה ביותר בימין- ''חירות'' ואח''כ ''הליכוד'' אם בגין לא היה עומד בראשה כמעט ברצף במשך 29 שנים של כשלונות בבחירות.
נתניהו וברק אמנם הלכו הביתה אחרי התבוסה, אבל לא מתוך רצון לשקם את המפלגה ולפנות מקום לאחרים, אלא מתוך התפישה שזוהי פחיתות כבוד להיות ח''כ פשוט, ועוד באופוזיציה (להבדיל מבגין). נתניהו לא עזב אחרי ההפסד לאולמרט כנראה כי העריך, בצדק, כי הפיקציה ששמה ''קדימה'' לא תחזיק מעמד, ואם יפרוש, לא יספיק לחזור.
בנוסף, ציינת את השחיתות הפנים מפלגתים כמסייעת לחזרתם של הכושלים. הכל נכון, אבל לדעתי יש סיבה נוספת והיא ריסוק מעמדה של הכנסת. הכנסת אמורה להיות הבמה שעליה מתקיים הדיון שבו מציגה האופוזיציה את האלטרנטיבה שלה, אבל כאשר מצד אחד ראש ממשלה אחד מתייעץ עם פירסומאים וראש ממשלה אחר פורס את תוכניתו המדינית ב''כנס קיסריה'' במקום בכנסת, ולכנסת עצמה מגיעים כל מיני יחיאל חזנים מצד שני, למה לך להשקיע ולהיות ח''כ, לשבת בועדות, להעלות שאילתות ולהיות מחיוב למשמעת סיעתית, כאשר אתה יכול פשוט לעשות קיצור דרך, להצהיר הצהרות בכל מיני פורומים, בלי שתצטרך לקחת עליהן אחריות (ע''ע הצעתו של ליברמן להפציץ את סכר אסואן) ואז להגיע כאביר על הסוס הלבן . אה, כן, ולעשות הרבה כסף בינתיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

כמה הערות [חדש]
אורי קציר   שבת, 02/06/2007 שעה 0:21
בתגובה לאלון
אתר אישי
אתה צודק, ואתקן זאת. הכוונה היא שאיש מהם לא התמודד לאחר שהפסיד כראש ממשלה מכהן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ניקסון... [חדש]
אמיר   יום ו', 01/06/2007 שעה 22:31
ניקסון שהיה סגן נשיא של איזנאוהר רץ לבחירות והפסיד לקנדי. אחר כך התמודד על עוד משהו והפסיד, ואחר כך רץ שוב והפעם זכה (ואז התפטר).
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

ניקסון... [חדש]
אורי קציר   שבת, 02/06/2007 שעה 0:22
בתגובה לאמיר
אתר אישי
ה''עוד משהו'' היה מושל קליפורניה, והוא אכן הפסיד. לא אמרתי שזה כלל שאין לו יוצאים מן הכלל, אלא שכך מקובל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדינה בעייתית [חדש]
של ברמן   שבת, 02/06/2007 שעה 16:30 אתר אישי
הבעיה, כמו שציינת, היא בדינמיקה הפנים מפלגתית, ששונה מהדינמיקה הכללית. אפילו לאחר ניטרול הוועדות והמרכזים המושחתים, עדיין מנוהלת שם מערכה שנראית מלוכלכת מאוד. הקרב רחוק מלהיות רעיוני, והכוח של ''יד רוחצת יד'' הוא גדול שם מכיוון שמדובר בציבור בוחרים קטן יחסית, כך בא לידי ביטוי הכוח של מי שכוחו כבר נטוע בשלטון.
ציינת את עמרם מצנע: מפלגת העבודה חוותה טראומות רבות של הפסד צורב למין ''פרצוף חדש'' שכזה, ע''ע מצנע ופרץ. ברק אמנם הפסיד, אבל הוא ניצח לפני כן, וזוכרים לו את זה.
למעשה, אלא אם כן מנהיג הסתבך בפלילים, אני לא חושב שאפשר להתייחס להפסד בבחירות כ''כישלון''. הציבור נותן את אמונו באיש זה או אחר, בדרך זו או אחרת, וזכותו גם לשנות את דעתו.
גם ההגדרה של כישלון יכולה להיות שנויה במחלוקת. אם לוקחים בחשבון את מורכבות המדינה שלנו, אז ראש ממשלה שבסיום כהונתו המדינה עוד עומדת על תילה, יש לראות זאת כהצלחה...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדינה בעייתית [חדש]
אורי קציר   שבת, 02/06/2007 שעה 16:57
בתגובה לשל ברמן
אתר אישי
מה שאתה אומר זה שבעצם אין למדינה שום אפשרות להתגונן מפני אדם שמעלתו העיקרית היא יכולתו להשתלט על מנגנון מפלגתי.

על שיטת המימשל האמריקני אומרים שהיא ''Designed by geniuses to be run by idiots''. כלומר, השיטה ממזערת את הנזקים שיכול לגרום לה נשיא בלתי-מוצלח. אצלנו המצב רחוק מאוד עדיין מההגדרה הזאת, ולכן עלינו לעשות כל שניתן כדי להגביל את יכולתו של מנהיג שהציבור לא נתן בו אמון לשוב לנהגה. רק אם הוא יידע שלא תהיה לו הזדמנות שנייה, יגבר אצלו משקלו של האינטרס הציבורי על חשבון האינטרס האישי/מפלגתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדינה בעייתית [חדש]
יוספוס פלביוס   יום ד', 13/08/2008 שעה 14:54
בתגובה לאורי קציר
אצלנו זה:
''Designed by idiots to be run by idiots''
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת את רבין ושרון [חדש]
דרומי   שבת, 02/06/2007 שעה 21:57 אתר אישי
רבין ושרון הן שתי דוגמאות מקובלות להצלחתה של השיטה (למעשה, תומכי ברק מנופפים בהן בכל הכוח עכשיו): שניים מהכשלונות המהדהדים של סוף שנות ה-‏70' ותחילת ה-‏80' (הפסד השלטון, מלחמת לבנון) שחזרו 25 שנה אחר כך ונחשבים לראשי ממשלה מוצלחים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת את רבין ושרון [חדש]
אורי קציר   שבת, 02/06/2007 שעה 22:32
בתגובה לדרומי
אתר אישי
לא שכחתי (ודרך אגב, נא לא לבלבל איכות תיפקוד עם קונסנזוס. רבין בקדנציה השנייה שלו היה ראש ממשלה טוב בהרבה משרון, שבשמו דבקו כמה וכמה פרשיות שחיתות). זה סיכון שאני מוכן לקחת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

nברק ונתניהו לא צריך לעשות כלל [חדש]
צבי גיל   יום א', 03/06/2007 שעה 0:03
רציתי להזכיר את ניקסון אבל ראיתי שכבר הקדימו אותי.
למטב ידיעתי גם פרנסוא מיטראן בצרפת היה אופוזיציונר נצחי שהנהיג את המפלגה הסוציאליזטית שנים רבות - עד שניצח וזכה בנשיאות.
אני מאמין שניתן להביא דוגמאות רבות אחרות, כולל בארץ, ובגין כבר הוזכר.
אני שותף למיאוס שכותב המאמר מבטא מברק ונתניהו, שני ראשי ממשלה כושלים שמרשים לעצמם להתמודד שוב מתוך התקווה שציבור הבוחרים כבר שכח. בבחירות קודמות היתה הסיסמא ''רק אידיוט יבחר בנתניהו פעם שניה''. אז פעם שלישית?
אבל אני סבור שאין זה נכון לעשות מזה כלל, לא מבחינה תיאורית (כלומר, לא יהיה זה נכון לומר שכך נהוג במדינות העולם, ורק אנחנו אחרים - גם במדינות העולם לא בכולן ולא תמיד כך נהוג), וגם לא מבחינה נורמטיבית (כלומר, להגיד - כך צריך להיות). כל מה שצריך זה לבקש בנימוס מברק ומנתניהו שיניחו לנו.
(אבל ברור שהם לא יעשו זאת. וגם ברור שיש להם מספיק חסידים שיבחרו הם).
צבי
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

nברק ונתניהו לא צריך לעשות כלל [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 8:35
בתגובה לצבי גיל
אתר אישי
לא אמרתי שמדובר בכלל שאנחנו חייבים לאמץ, אלא במצב שרצוי שיתקיים. הרי התנערתי מראש מהאפשרות לעגן הסדר כזה בחקיקה, ומכאן שאינני רוצה לאכוף חובה כזו על שום מפלגה.

לא צריך להרחיק עד מיטראן כדי למצוא אופוזיציונר נצחי שהתמודד שוב ושוב בבחירות. מנחם בגין עשה את אותו הדבר עצמו שמונה פעמים בטרם ניצח במהפך של 1977. מצד שני, בגין לא התמודד כמעט מעולם מתוך עמדה של ראש ממשלה בפוטנציה עד לאותה שנה. הוא היה מנהיגה של מפלגה קטנה ששנים רבות אף נחשבה כימין קיצוני. במידה רבה מזכיר מצבו את יוג'ין דבס, המנהיג המיתולוגי של המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית בראשית המאה העשרים, שהתמודד ארבע פעמים על הנשיאות. מעשית, לא השיגו הסוציאליסטים מעולם יותר משישה אחוזים מהקולות, כך שגם לא היה להם כל סיכוי מעשי להפוך למפלגה השלטת. וכמובן שזה אינו המצב שעליו דיברתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אולי זו פשוט השיטה. [חדש]
David   יום א', 03/06/2007 שעה 1:33
בארצות הברית יש רק שתי מפלגות. הסיכוי למועמד שאינו שייך לאחת מהשתיים להבחר לנשיא ''שווה, פחות או יותר, להסתברות שדונאלד דאק יכהן כרב הראשי לישראל''. מועמדי שתי המפלגות נבחרים בבחירות מקדימות שמנוהלות באופן דומה לבחירות הכלליות. הן פתוחות לכל (בחלק מהמדינות אפילו לא צריך להיות רשום למפלגה שאת נציגה תבחר, אך אסור להיות רשום למפלגה היריבה). תקציבי הבחירות המקדימות נאמדים בעשרות מליוני דולרים לכל מועמד רציני (כנראה למעלה ממאה בבחירות הקרובות). תשדירי הבחירות עולים לאויר חודשים רבים מראש, המועמדים מכל מפלגה מתמודדים במספר עימתים טלויזיוניים (8-9 השנה), ומסע הבחירות אורך חודשים ארוכים (עד שנה). עצם קיום הפריימריז, והכללים על-פיהם הם מנוהלים, הם חובות המעוגנות בחוק (מ- 1968, לאחר מינויו של המפרי).

כמו כן, להוציא את ההתפטרות-בטרם-הדחה של ניקסון, נשיא אמריקאי מעולם לא הודח לפני תום כהונתו (אלא אס הוא נורה למוות). במצב עניינים שכזה, לכל מחנה יש הרבה מה להפסיד מהרצת מועמד לא פופולרי. סיכוייו של המועמד בבחירות הכלליות הוא שיקול מכריע, ורבים יעדיפו להתפשר על מועמד שלהערכתם אינו אידיאלי אך בעל סיכויים טובים לנצח בבחירות הכלליות.

בנוסף, האפשרות לשריין מעמד בראש המפלגה ע''י מניפולציות של מוקדי כח מפלגתיים היא קלושה. מעשית, אי-אפשר לשלוט בדפוסי הצבעה של מליוני מצביעים. התוצאה המתבקשת היא מתן הזדמנויות שניות במשורה. פוליטיקאי שיודע זאת יודע שאם יתמודד לאחר שלא נבחר בעבר, קרוב לודאי שיבלה שנה קשה של התמודדות מתישה, בה הוא ישקיע את מיטב זמנו מירצו וכספו, ובסופה הוא ינחל תבוסה משפילה. השיטה לא תאפשר אפילו לתומכיו לשעבר לסכן את הבחירות הכלליות ולשוב ולהמר עליו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אולי זו פשוט השיטה. [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 8:30
בתגובה לDavid
אתר אישי
הלוואי ויכולת המניפולציה הקלושה הזו שעליה אתה מדבר הייתה גם נחלתם של המנגנונים האלקטורליים במפלגות הישראליות. מצד שני - וכאן מדובר בחסרון בולט - העלות הגבוהה הכרוכה בצורך להגיע למכסימום בוחרים במדינה בסדר גודל של ארה''ב מגבירה עוד יותר את תלותו של המועמד באנשי עסקים ובתרומותיהם. זה דווקא מאפיין שלא הייתי רוצה לאמץ מהאמריקנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אולי זו פשוט השיטה. [חדש]
David   יום א', 03/06/2007 שעה 10:27
בתגובה לאורי קציר
זה מאפיין הנובע בראש ובראשונה מגודלה של ארה''ב, ולכן אין חשש שישראל תאמץ אותו. ז''א לא יותר מאשר התלות שכבר קיימת בין הון לשלטון בישראל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''...שמלה לך? קצין תהיה לנו!'' [חדש]
אילן   יום א', 03/06/2007 שעה 9:59
הפסוק הנ''ל לקוח מישעיהו ב':6. שני פס' קודם נאמר: ''ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם''
למרות דעתנותו המופלגת והנחרצת של הציבור הישראלי (באופן כללי), כשמדובר במנהיגים ו/או בחירתם, הגישה מאד-מאד שמרנית, ובעלת נטיה (שמקורה גלותי למדי...) לקיומה של הנהגה מהסוג הרבני: חובקת כל, סמכותית, מקובלת, וכיו''ב. בין אם ה''מנהיגות'' באה לביטוי באדם כגון בן גוריון ובגין בימי שלטונם (ולא לחינם שניהם נתפסו ממש כ''אבות''), ובין אם במפלגת האם - ה''רבצן''?? - כגון לגבי מפא''י/עבודה עד 1977, והליכוד עד 1992.
למפ' העבודה לקח כ-‏30 שנה לרדת מכס התפקיד הזה, ולליכוד - רק 15; שני המספרים האלה הם די הרבה יותר ממה שמקובל במדינות המערב לגבי תק' שלטון רצופות של מפלגות והנהגות. משם והלאה הדברים ידועים, וחילופי השלטון התדירים (ועל אחת כמה וכמה - מערכות הבחירות התדירות) משקפים את ההתנתקות בדרך הקשה מדמות האב(מנהיג) והאם(=בית, =מפלגה) ה''מסורתיים'' (וביותר ממובן אחד של המילה).
כלומר, רק לאחר 44 שנים של קיום המדינה, ולפני כ-‏15 שנים בלבד, נכנסנו לאיזשהו מצב ''נורמלי'', אלא שכמקובל אצלנו, כל דבר אנחנו צריכים לעשות יותר גדול, חזק, וקולני ממה שאחרים עושים, ומהיצמדות למכנסיים או לסינור עברנו באופן קיצוני למדי לדילוגים, בעיטות וקפיצות של גיל הנעורים; עכשיו אנחנו נוטים ונוהים אחר כל אופנה: על המדף? בגדי מעצבים? רטרו? הכל הולך. צריך רק לראות את כמויות הקולות הנשפכים כמים על הצבעות ''מחאה'' (כלומר נגד, ולא בעד), כמו שינוי או הגימלאים.
וכמו באפנה, גם בפוליטיקה, כפי שכבר חידד והשחיז נתן אלתרמן:
''כי אלף אנשים בלי דעת, הם-המה דעת הקהל''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''...שמלה לך? קצין תהיה לנו!'' [חדש]
אבי   יום א', 03/06/2007 שעה 10:06
בתגובה לאילן
אתר אישי
יופי של ניתוח :-)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה של יישום [חדש]
אבי   יום א', 03/06/2007 שעה 10:00 אתר אישי
אני מוכן לתמוך בכל הצעה לשינוי שיטת המימשל בישראל, אם רק יראו לי כיצד לבצע את השינוי. דרך הכנסת אי אפשר לשנות דבר (מה גם שהכנסת היא חלק ניכר מהבעיה) ובלי להשקיע מחשבה באופן שבו יבוצע השינוי, ההצעה לא ישימה.

הערה: ''ליכוד נטול נתניהו... היה חוסך לעצמו את תבוסת 1999.'' ב-‏1999 היה לנתניהו רקורד של ניצחון אחד (1996) כך שגם לשטיתך, לא היה צורך להחליפו לקראת בחירות 1999.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שאלה של יישום [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 10:05
בתגובה לאבי
אתר אישי
ההערה שלך נכונה. אסיר את המשפט הזה מהמאמר. תודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחשבת כפירה [חדש]
צביקה   יום א', 03/06/2007 שעה 11:13
אתה יודע אורי, שאני אמריקנופיל בדרך כלל. אבל נדמה לי שבנושא הזה לא כדאי לנו ללמוד דווקא מארצות הברית. למה שלא תהיה הזדמנות שניה בפוליטיקה? הרי בלעדיה לא היו הבריטים מקבלים את צ'רצ'יל הגדול של מלחמת העולם השניה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחשבת כפירה [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 11:23
בתגובה לצביקה
אתר אישי
צ'רצ'יל לא התמודד בבחירות כראש ממשלה מכהן טרם שנקרא להחליף את נוויל צ'מברליין במאי 1940, ולכן הדוגמה שלו אינה רלוונטית כאן. מצד שני, בוא נניח שניקח את ההצעה שלי ונמשיך את הקו הזה עם צ'רצ'יל. אחרי שהפסיד לקלמנט אטלי ב-‏1945, צ'רצ'יל חזר לראשות הממשלה בבחירות 1951, לקדנציה ש-איך לומר בעדינות - לא בדיוק תיחקק בזיכרון כאחת המוצלחות של המאה העשרים. רחוק מזה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחשבת כפירה [חדש]
צביקה   יום א', 03/06/2007 שעה 14:33
בתגובה לאורי קציר
ובכל זאת - ההפסד של צ'רצ'יל לאטלי הוא דוגמא מצוינת ורלבנטית מאוד: למרות שהוא נתן לאומה הבריטית את אחת מתצוגות המנהיגות האפקטיביות והמרשימות ביותר של המאה העשרים, ויש אומרים של כל ההיסטוריה האנושית - הם זרקו אותו לפח והחליפו אותו בדבר מה שאינו כאן ולא שם, הלא הוא קלמנט אטלי.

לעניות דעתי זו דוגמא טובה לכך ש''הפסדת - לך הביתה'' לא צריך להיות כלל ברזל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נ.ב. [חדש]
צביקה   יום א', 03/06/2007 שעה 14:37
בתגובה לצביקה
גרובר קליבלנד (אמנם לא במאה העשרים) הפסיד כנשיא מכהן ועשה קאמבק. הקדנציה השנייה שלו לא נחשבת לאחת מהקדנציות הנשיאותיות הגרועות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

נ.ב. [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 14:39
בתגובה לצביקה
אתר אישי
אני מסכים איתך בנקודה הזאת. ושוב: אין זה כלל ברזל. אפשר למצוא גם דוגמאות לקאמבקים שהפכו לקדנציות מוצלחות. אבל גם לקאמבקים כאלה יש חיסרון בולט.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מחשבת כפירה [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 14:38
בתגובה לצביקה
אתר אישי
אפשר להתווכח על אטלי וצ'רצ'יל, אבל לא זה העניין. התגובה שלך אומרת, למעשה, שהבוחר הבריטי טעה בשיקול הדעת כשלא שיקלל נכון את הנהגתו של צ'רצ'יל. מצד שני, יתכן בהחלט שצ'רצ'יל נתפס כמנהיג אפקטיבי לעת מלחמה (אפרופו אהוד ברק ואמירת מקורביו שהוא יהיה המנהיג הטוב ביותר במלחמה הבאה), אך אטלי כרצוי יותר בזמן שלום. הראייה לכך היא שכאשר הושב צ'רצ'יל לשלטון ב-‏1951, הקדנציה שלו הייתה הרבה פחות מזהירה מתקופת כהונתו הקודמת.

וכל זה יש לו, כמובן, קשר רופף בלבד להנחה שבבסיס המאמר: מנהיג שאיבד את אמון הציבור מוטב שיוותר על היומרה לשוב לשלטון. שוב: זה לא כלל שאין לו יוצאים מן הכלל, אבל הוא נראה לי כהליכה בכיוון הנכון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סתם הערה [חדש]
אסף   יום א', 03/06/2007 שעה 22:24 אתר אישי
אני נוטה שלא להסכים עם הדברים במאמר; אבל בחרתי שלא להתרכז בכך, אלא להעיר הערה קטנה:
מעניין שנתת דווקא את הדוגמאות של נתניהו וברק. אין דוגמה יותר טובה בארץ של פוליטיקאי שנכשל שוב ושוב (ושוב ושוב) בבחירות וממשיך לרוץ? דוגמה שבולטת אפילו יותר מברק ונתניהו?
ואם מדברים על תרבות שלטונית זה אותו פוליטיקאי שאני אישית לא זוכר אותו נואם נאום אחד שמברך את מי שניצח אותו- והיו כמה וכמה כאלה כזכור; אותו consession speech שכ''כ ברור מאליו בתרבות האמריקאית, ושגם נתניהו וברק אימצו אותו- אצל הפוליטיקאי ההוא הוא לא קיים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סתם הערה [חדש]
אורי קציר   יום א', 03/06/2007 שעה 22:43
בתגובה לאסף
אתר אישי
אם אתה מתכוון לשמעון פרס, הוא מוזכר כאן בפירוש. אם כוונתך לאדם אחר, כדאי שתציין במפורש מיהו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סתם הערה [חדש]
אסף   יום ב', 04/06/2007 שעה 4:26
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
האמת היא שאכן התכוותי לפרס, ואכן פספסתי את אזכורו; סליחה.

בכל מקרה, הנקודה המקורית שלי עדיין נכונה; פרס מהווה דוגמה בולטת בהרבה מנתניהו וברק לכל מה שמנוגד לתרבות-השלטון שהזכרת. ברק ונתניהו לפחות לקחו פסק-זמן. ברק ונתניהו, בנאומי ההפסד שלהם, לפחות הכירו בכך שציבור הבוחרים דחה אותם ואיחלו הצלחה למי שניצח אותם. למיטב זכרוני, שום הכרה פומבית של פרס בלגיטימיות של נצחון נתניהו או בלגיטימיות של נצחון פרץ- הכרה שמבוטאת ע''י ברכה ואיחולי הצלחה- לא באה.

דווקא את קצב נדמה לי שהוא בירך; האם יברך גם את ריבלין?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סתם הערה [חדש]
נסים   יום ב', 04/06/2007 שעה 6:44
בתגובה לאסף
אורי מדבר כאן על נוהג אלקטורלי ואתה מדבר על נימוסים והליכות. אני מכיר את פרס כבר עשרים שנה ואינני מכיר אדם שגבר עליו בבחירות ולא קיבל ממנו טלפון עם איחולי הצלחה מייד לאחר מכן. אתה אולי לא אוהב את פרס, אבל דבריך אינם אלא שקר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

סתם הערה [חדש]
אסף   יום ב', 04/06/2007 שעה 7:06
בתגובה לנסים
אתר אישי
היחס שלי לפרס אמביוולנטי, ובפירוש אינו רק שלילי.

אין לי מושג מה פרס עושה באופן פרטי, אבל באופן ציבורי הוא עושה את מה שתיארתי. (אגב, אתה טוען שפרס בירך את עמיר פרץ באופן פרטי ואיחל לו בהצלחה?)

נוהל הconsession speech בארה''ב הוא יותר מסתם ''נימוסים והליכות''. המפסיד מראה לציבור שהוא מכיר ברצונו, ומפנה את הבמה בצורה מכובדת. נכון שזה לא צריך להיות חוק, אבל המסר שנאום כזה מעביר הוא בהחלט מעבר ל''נימוסים והליכות''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

*concession [חדש]
אסף   יום ב', 04/06/2007 שעה 8:29
בתגובה לאסף
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©