איך ומתי נלכדתי ברשת
יום ב', 28/05/2007 שעה 10:39
כשע' סיפר לי שהוא הולך למשוך את האי-מייל מהמחשב שלו בקמפוס הר הצופים חשבתי משום מה שמדובר בעוד איזה להטוט של אנשי מחשבים שמצליחים להעביר ביניהם מידע באמצעות איזה קוד שבני אדם שפויים לא ממש מבינים. ע' אינו בדיוק אלוף הדברנים ובדרך כלל הוא עונה בדיוק לשאלה שמופנית עליו ולא ליותר מזה. גם הפעם לא חרג ממנהגו. בדרך חזרה הוא הסביר לי שמדובר ברשת תקשורת בין מחשבים בכל העולם. ואז, רק אז, נזכרתי שקראתי על זה משהו באחד העיתונים. משהו על אנשי צבא ואקדמיה שמחליפים ביניהם כמויות גדולות של מידע באמצעים הללו. זה נשמע מסקרן, אבל לא עד כדי כך שאנטוש את תחביבי האחרים כדי לברר מה זה בכלל. שנתיים מאוחר יותר, כשנזקקתי לבירור לגבי חוקי הנישואין בכמה מדינות בארצות הברית, הבנתי שכנראה הצורך קיים הרבה מעבר למה ששיערתי מלכתחילה









רן בר יעקב, ההוגה מההגיגית (נסו לומר את שתי המלים האלה במהירות שלוש פעמים ברציפות), העביר לי את לפיד ה''כיצד התוודעת אל האינטרנט''. האמת היא שהסיפור די בנאלי, ודומני כי רבים נקלעו לכך בנסיבות דומות, אבל ניחא.

זה החל בחורף 1994, בימים בהם למדתי בקורס הצוערים של משרד החוץ. חזרתי הביתה מעוד יום במשרד והתכוננתי לעוד ערב מול הטלוויזיה. כמה דקות אחר כך התקשר אלי ע' וביקש שאקפוץ איתו לאוניברסיטה בהר הצופים כדי לקחת משם משהו. אותו ע', גאון מחשבים שסיים את ייל בהצטיינות ועבד אחר כך באיזה כור גרעיני בארצות הברית (מה שאומר שיש לו משהו משותף עם הומר סימפסון), החליט לנצל את הקפיצה ולהתחבר לאחד המחשבים שם. שאלתי אותו מה יש לו לחפש שם.

- ''אני מושך את האי-מייל שלי'', אמר ע'.
- ''את המה שלך?''
- ''אי-מייל. דואר אלקטרוני. מגיע אלי תוך שניות''.
- ''אהה...''.

משום מה חשבתי אז שמדובר בעוד איזה להטוט של אנשי מחשבים שמצליחים להעביר ביניהם מידע באמצעות איזה קוד שבני אדם שפויים לא ממש מבינים. ע' אינו בדיוק אלוף הדברנים ובדרך כלל הוא עונה בדיוק לשאלה שמופנית עליו ולא ליותר מזה. גם הפעם לא חרג ממנהגו. בדרך חזרה הוא הסביר לי שמדובר ברשת תקשורת בין מחשבים בכל העולם. ואז, רק אז, נזכרתי שקראתי על זה משהו באחד העיתונים. משהו על אנשי צבא ואקדמיה שמחליפים ביניהם כמויות גדולות של מידע באמצעים הללו. זה נשמע מסקרן, אבל לא עד כדי כך שאנטוש את תחביבי האחרים כדי לברר מה זה בכלל.

מתחבר לרשת (מקור תמונה 1)

במחשבים לא הבנתי אף פעם יותר מדי. כשבאנו לקנות מחשב זה היה הופך תמיד לסיוט. ערימת הפרטים הטכניים שהיו המוכרים בחנויות שופכים עלינו רק בלבלה אותנו עוד יותר. המחשב הראשון שלי היה 286, ואחריו באו 386, 486 ו-‏686. עד היום אין לי מושג מה ההבדל ביניהם, חוץ מזה שעם ה-‏486 הצלחנו להתחבר סוף סוף לרשת. אחר כך באו כל מיני פנטיומים והשד יודע איזה עוד שמות מפוצצים הדביקו לדברים האלה. בסוף היינו קונים משהו שאיכשהו הצלחנו להסתדר איתו. במשך שנים ארוכות שימשו אותי המחשבים לאיתור ספרים בספרית הר הצופים ולכתיבת עבודות. מעבד התמלילים המשוכלל שלי היה ''איינשטיין'' וכשהתחלתי לכתוב בו לא ידעתי כמעט דבר חוץ מהקלדה מהירה בשתי אצבעות. בקיצור, על אף שפעם בכמה שנים אנחנו מחליפים מחשב, עד היום אין לי מושג איזה מחשב בדיוק יש לי בבית.

כשהתחלתי לעבוד כעיתונאי, הלכו השמועות ותכפו. סיפרו על כך שבארצות הברית האינטרנט הולך וצובר תאוצה. שאפשר להיחשף בו למידע שמחליף אנציקלופדיות שלמות. שעוד מעט לא נצטרך בכלל ספרים. שזה העתיד וכדאי להשקיע בללמוד על זה משהו, כי אי-שם במאה ה-‏21, שהייתה נורא קרובה אבל נראתה משום מה מאוד רחוקה, נצטרך את זה מאוד.

אבל זה לא הלך. במערכת עתי''ם הקמצנית שהעסיקה אותי ככתב מדיני וככתב לענייני התיישבות לא הסכימו אפילו להפקיד טלפונים ניידים בידי העיתונאים. אחרי לחצים, איומים ושכנועים הסכימו שיהיה טלפון כזה בתנאי שהמערכת תשתתף רק בשבעים אחוזים מחשבון הטלפון. ההנחה הייתה ששלושים האחוזים האחרים הן שיחות פרטיות. במצב כזה בכלל לא היה מה לדבר על אינטרנט. המערכת נוהלה על ידי מבוגרים שלא גילו שום סקרנות במדיום החדש הזה ושדגלו בכך ש''קודם שהעיתונים יעשו את זה - ואחר כך כבר נראה''. מה שנוגע לחיבור ביתי על חשבוננו - החיבור היה אז יקר למדי לתפרנים כמונו והחלטנו שעם המינוסים שלנו ובהתחשב בעובדה ששנינו לא יכולנו לחתום על כך שמחר בבוקר עוד תהיה לנו עבודה מסודרת, החלטנו לוותר.

ההזדמנות הראשונה הגיעה באמצע 1996. מ' ואני החלטנו לנסוע לטיול בארה''ב ובמהלכו גם להתחתן אזרחית. זכרתי שחוקי הנישואין משתנים ממדינה למדינה ושבחלק מהמדינות מותנה רישיון הנישואין בבדיקת דם מוקדמת לגילוי איידס, או משהו מעין זה. הייתי חייב לבדוק. לא יכולתי להרשות לעצמי מצב שבו נתאכזב משום שלא עשינו מאמץ מספיק לברר את כל זה. שברתי את הראש איפה אפשר למצוא את המידע. ואז, ממש במקרה, הודיע לי יום אחד אמיר ליברמן שהוא התחבר. הוא וזוגתו גרו חמש דקות מהדירה השכורה שלנו בגבעה הצרפתית. אמרנו שכשנקפוץ לברר בפעם הבאה נבדוק גם את הפלא החדש הזה.

הניסוי היה מוצלח. הבנו מהר מאוד לאן צריך להיכנס כדי לברר את חוקי הנישואין בדרום דקוטה, ואיומינג, קולורדו ושאר מדינות הסביבה. אלא שלאמיר לא הייתה מדפסת. בהבלחה של רגע פניתי אל יופי תירוש, היום ד''ר למשפטים ופעם פרטנרית לדייט או שניים, ודרכה הצלחתי להשיג את המצרך היקר הזה: הדפסה, שחור על גבי לבן, של חוקים אלה. כולה שלושה גיליונות נייר, אבל כמה מאמץ הייתי צריך להשקיע בהשגתם. אגב, זה לא שינה דבר. בספטמבר 1996 נישאנו בדדווד, דרום דקוטה, ואף אחד לא ביקש מאיתנו כלום, חוץ מתעודה מזהה (כלומר דרכון).

במהלך 1997 עבדתי תקופה קצרה במגזין ''התקשורת'' של קבוצת סיגלר. כמו בין יתר המשימות שהטילו עלי שם היה לסרוק אתרי אינטרנט כאלה ואחרים ולכתוב על זה משהו. ואז חוויתי את העונג שבשיטוט בלתי מוגבל כמעט בין אתרים. אני זוכר במעורפל שהטילו עלי לבקר בכל מיני אתרי קונספירציה ולבדוק מה בדיוק יש שם. אחרי המשימה הזו כמעט שהתחלתי להאמין שהרשת היא מקום מפלטם של המטורללים בלבד. כל כך הרבה קשקושים על חייזרים שמבצעים ניסויים בבני אדם, מלחמות נצחיות של שרפים בכרובים ותיאוריות על מסדרים חשאיים שזוממים לארגן סדר עולמי חדש – לא שמעתי מעולם בריכוז גבוה כל כך. אבל העיר מבחינתי היה שהצלחתי סוף סוף לבצע חיפוש של כל פריט אינפורמטיבי אפשרי. תענוג.

אחר כך לקחנו משכנתא, קנינו דירה קטנה בזכרון יעקב ועברנו לגור בה. בתקופה זו כבר היה ברור לי שבלי אינטרנט אי אפשר. החלטתי שחוץ מגלישה אני חייב להתקדם גם בכיוונים נוספים. רציתי לבנות אתר. לא הכרתי שום שפת תיכנות ולא היה לי חשק לפנות למישהו שיבנה לי אתר תמורת כמה אלפי דולרים. ואם מישהו מכם זוכר עשר שנים אחורה, זה היה, פחות או יותר, המצב. בוני אתרים נחשבו לאנשים שגילו את אבן האלכימאים. ארגונים שלמים הפקידו עצמם בידיהם כדי שיניחו אותם על מפת הרשת. אבל לי, כמו שאמרתי, לא היה כסף מיותר.

בשנת 1998 הקמתי את האתר הראשון שלי. קצת מוזר לקרוא לזה אתר, אבל מבחינה טכנית זה בדיוק מה שהוא היה. מצאתי איזו תוכנה חינמית של נטסקייפ שעליה הקמתי אותו. הכתובת הייתה http://sites.netscape.net/orikatzir/homepage, ובחיפוש מהיר בגוגל אפשר למצוא אותו עד היום (אם כי בלחיצה עליו מתקבלת הודעת שגיאה. תודות לאלעד הופר, שמצא את האתר בארכיון הרשת, הקישור פועל כיום). היו שם המון קישורים לסדרות טלוויזיה ישנות שהוקרנו בעבר בערוץ הראשון. ''אני חולם על ג'יני'', ''סטארסקי והאץ''', ''ברנבי ג'ונס'', ''מנהרת הזמן''. כאלה. נדמה לי שזה היה אפילו אתר ראשון מסוגו בארץ ו''וואלה'' אפילו העניק לו ציון של 3 מתוך 5. אחר כך הבנתי שזה לא נורא מתוחכם והקמתי אתר נוסטלגי אחר, שנראה מעט טוב יותר. לכל סידרה ניתנה כותרת, תמונה וקישור. בין האייטמים הפרידו קווים ישרים בגוון כחלחל כלשהו, כיאה לאתר שעיסוקו בטלוויזיה. מאחר ולא ניתן היה להכניס יותר מעשרים אייטמים בעמוד, נאלצתי לייצר עמודים נוספים ובאופן מלאכותי גם לשתול בכל עמוד קישור לעמודים האחרים. העבודה הייתה מאומצת ונמשכה אל תוך הלילה. כל העלאת אלמנט גראפי כלשהו לאתר הייתה יכולה לקחת בין חצי דקה לשלושת רבעי שעה. ומאחר ורציתי משהו רציני שייראה כמו שצריך, ישבתי על זה לילות שלמים. כל הסיפור נמשך בערך כחודשיים.

התוצאה הייתה חביבה למדי, אם כי פרימיטיבית מאוד במונחים של ימינו. המשפחה התגאתה מאוד בילד שלא רק יודע מה זה אינטרנט אלא אפילו בנה אתר בעצמו. אני ניסיתי להסביר שזה לא נקרא בדיוק לבנות אתר ושרק במקרה גיליתי את האפשרות הזאת לבנות משהו חינם אין כסף ושאם רוצים אתר רציני באמת צריך להשקיע בזה כמה גרושים. אף אחד, כרגיל, לא טרח להקשיב לי. רק אחיין אחד, תלמיד בית ספר יסודי, אמר שזה לא כזה ביג דיל. צדק, נו.

ואז קרה האסון. זוכרים את הכתובת שלמעלה? היא מתחילה בhttp://sites.netscape.net-. נטסקייפ החליטה למחוק את כל האתרים שהוקמו על בסיס התוכנה החינמית שישבו על הכתובת הזו לטובת תוכנה אחרת בשם mywebpage וקצבה כמה שבועות לכל הבונים בתוכנה הישנה להעבירו לתוכנה החדשה. לא היה לי כוח לזה. בנייה חדשה של כל האתר הייתה הרבה מעבר למה שיכולתי לסבול. בנוסף, גם לא הייתי בטוח שגם את זה לא ימחקו יום אחד. וכך נמחקו שני האתרים הטלוויזיוניים של מהרשת ועכשיו אין לי אפילו מה להראות לכם.

באותה תקופה גם גיליתי את הצ'אט. עבדתי תקופה קצרה כעורך לילה בדסק החדשות של ידיעות אחרונות. התיידדתי שם עם אחת המתרגמות, שמצידה הייתה מכורה לצ'אטים. יום אחד הראתה לי איך היא נכנסת לחדר של בני שלושים פלוס באתר צ'אטים כלשהו. זה היה בית ספר לאינטראקציה רשתית. מייד לאחר מכן אימצתי את הרעיון, חיפשתי דרכי תקשורת נוספות וגיליתי את ה-mIRC. השתמשתי בזה זמן קצר בלבד, כי ה-ICQ קרצה יותר. אחר כך נמאס לי גם מזה. עד היום, בעצם.

את כל השאר אפשר לתאר בקיצור. ב-‏1999 הייתי דובר שינוי ושם נחשבתי למישהו שמבין באינטרנט, בעיקר משום שידעתי כיצד לוחצים על אייקון ההתחברות ואיך מתפעלים עכבר. באותה תקופה גם גיליתי אתר שממש כמוני חיבב מאוד את דרק פיט, גיבור ספרי המתח של קלייב קאסלר. המפעיל שלו, בחור מקליפורניה בשם סקוט בולטון, היה כנראה בעל ידע טכנולוגי דומה לשלי וחיפש סטטיסטיקאי שיסכם עבורו את תוצאות ההצבעה בסדרת של משאלים שנועדו לברר אצל הגולשים איזה שחקן הם מעדיפים ללהק לתפקיד פיט (וגם לתפקידי משנה נוספים) בסרטים שיום אחד יופקו על פי המותחנים הללו. לשבת ולספור מצביעים ולסמן בעיפרון על גבי נייר נשמע קצת פרימיטיבי היום, אבל זה מה שקורה כששני משוגעים לדבר שלא מבינים דבר וחצי דבר במחשבים רוצים לעשות משהו ביחד. עשיתי את זה עד שנמאס לי ופרשתי.

לבלוגים הגעתי ב-‏2003, אחרי ששיטוט מקרי הביא אותי לרשימות. שנה מאוחר יותר פרשתי משם והקמתי את אפלטון, על בסיס תוכנה שפיתח טל כהן.

ואחרי כל זה – עדיין אין לי מושג ירוק איך מקימים אתר מאפס.








אה, וכמעט שכחתי: הלפיד מועבר בזאת ליואב גל, יהודה בלו, אלי אשד ועמי סלנט.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
למה בכלל לדעת להקים אתרים?   אבי   יום ב', 28/05/2007 שעה 10:50   [הצג]   [2 תגובות]
אבל...   מגשר   יום ב', 28/05/2007 שעה 17:46   [הצג]
(ללא כותרת)   אלעד הופר   יום ב', 28/05/2007 שעה 18:59   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©