אהבתה האבודה של שרלוט ברונטה
יום ב', 07/05/2012 שעה 9:39
יש הרואים בה את מחברת הרומן הפמיניסטי הראשון. לאחרים היא אחת סופרת גדולה בזכות עצמה. היצירה שפרסמה את שמה (אף שתחילה היה זה שם בדוי) זכתה לאינספור פרשנויות וניתוחים. אבל חייה של שרלוט ברונטה היו מוצלחים פחות מהרומנים שכתבה. ביתו הענייה של הכומר הנוקשה לא ידעה בחייה הפרטיים אושר רב מדי. בני משפחתה מתו בצעירותם משחפת וממחלות נוספות והיא מצאה עצמה עוסקת באמצע שנות השלושים לחייה בהעלאת זכרונות ובניסיון להבין את עברה ההרוס. הגבר שאהבה בלהט עצום לא השיב לה אהבה, ומשלמד על אהבתה היה זה מאוחר מדי. היא חששה מאירועים חברתיים ומהכורח שכפה עליה מעמדה כסופרת מצליחה לככב באירועים כאלה. נישואיה המאוחרים היו מאושרים, אבל אושר זה קצר-ימים היה. מבט מקרוב על חייה של סופרת שבייסוריה האישיים הותירה אחריה יצירה חד-פעמית.










הכפר האוורת' ממוקם במעלה הר כה גבוה שנדמה כי ראשו מגיע השמימה. מאחורי הכנסייה, בתוך הערפל והגשם שעטפו אותה מרבית ימות השנה, רבצה בקתתו הקטנה של הכומר. היא הייתה כמה סמוכה לבית הקברות של הכפר, עד שמתחם בית העלמין שימש לילדי הכומר כגן משחקים. ששת הילדים – חמש בנות ובן – גדלו באווירה קודרת במיוחד. דומה כי לא ניתן היה לגדול אחרת כאשר השמיים מזעיפים את פניהם, הביצות השותקות והעגומות נראות כמקום שננטש בכוונת מכוון על ידי אלוהים וליד הבית עומדות, שותקות, עשרות מצבות שספגו ברבות השנים מנות גדושות של צער ודמעות.

''אני אראה לכם גיבורה רגילה ופשוטה כמוני עצמי''. שרלוט ברונטה (מקור תמונה 1)

האב פטריק ברונטה, ששימש ככומר המקומי, היה איש של עקרונות חדים וברורים. הוא היה פטריוט נלהב והעריץ את האדמירל נלסון עד כדי כך שלאחר שמלך נאפולי הכתיר את נלסון לדוכס ברונטה עמד ושינה את שמו מברונטי לברונטה. שינוי קטן, אמנם, אבל משמעותי, שכן הוא אומר הרבה מאוד על אישיותו של הכומר. בביתו פנימה שמר הלה על משטר קלוויניסטי נוקשה. הילדים לא אכלו כל בשר, כי אלה מותרות. הם לא שיחקו כל משחק שהוא, כי זאת הוללות. הם היו חדורים בתחושה קדרות ואחריות מתמדת, משום שלמדו לשוחח בענייני מוות והעולם הבא בגיל שבו נוהגים הפעוטות למצוץ את בהונותיהם. בביתם לא ראו כמעט איש מלבד בני משפחתם. לכן היו מנותקים, הלכה למעשה, מכל מה שמתרחש מחוץ לחומי ביתם וכפרם. אביהם, אירי נוקשה וחסר הומור, הצטייר בעיניהם כאלוהים בכבודות ובעצמו. אחת לשבוע היה מזמן את כל הילדים לחדר עבודתו ועורך להם בחינה בעל פה שבה בדק אם הפנימו את לקחם. מריה, אליזבת', שרלוט, בראנוול, אמילי ואן הקטנים שיננו כל ימי ילדותם את האמיתות שלימדתם דודתם: חוטאים יש להוכיח, ואם אין זה עוזר – להרביץ בהם בשוט; התנ''ך הוא הספר הטוב בעולם, ומייד אחריו – הטבע; והדרך הטובה ביותר לבלות בה את זמנם הפנוי היא להתכונן לקראת הנצח. לקח אחרון זה ראוי לזכרו לילדים קטנים שכמותם, ילדים שאימם נקטפה מהם בדמי ימיה ממחלת הסרטן. על חינוכם עמלה, בהתאם לעקרונות אלה, אחות אימם, אליזבת בראנוול (שכונתה בפשטות ''הדודה בראנוול''). בתחילה הגיעה הדודה כדי לסייע בטיםול בילדי אחותה כשזו גססה מסרטן, אולם משזו מתה ב-‏1821, נשארה עימם עד שגדלו ובגרו.

את בנותיו הגדולות שלח האב ברונטה אל בית הספר הדתי בכפר קוואן ברידג' שבקרבת העיר ברדפורד. אולם המזון הדל והחיים הקודרים שברו את גופן החלש של מריה ואליזבת' והשחפת אכלה בהן בכל פה. מריה בת האחת-עשרה מתה מסיבוכי המחלה ה-‏6 ביוני 1825; אליזבת', שהייתה צעירה בשנה מאחותה, נאבקה על חייה אבל תשעה ימים לאחר מכן נפחה גם היא את נשמתה הקטנה.

כשחזרו להאוורת' הייתה עתה שרלוט בת התשע הגדולה שבילדי משפחתה. היא נטלה על עצמה, באורח טבעי כמעט, את האחריות לגידולם: היא לימדה אותם את שיעוריהם, סידרה אותם והגנה עליהם. מדי בוקר, כששתה אביה את הקפה המר שלו, קראה באוזניו את הידיעות שהתפרסמו בעיתון. היא הובילה את המתקפה הכללית של הילדים על טאבי המשרתת, בדרישה שתספר להם על שדים ורוחות, והעמידה פנים כאילו נקלעה לאי בודד בחברת הדוכס ולינגטון, שהיה בחיר גיבוריה. במקום בו מיעטו בני אדם לבקר היה כמעט הכרח להסתפק בשדים וברוחות. הילדים שתו בצמא סיפורים על עושי נסים ומחוללי נפלאות ובנו לעצמם בדמיונם את דמויותיהם של אלה כאוות נפשם. שרלוט ובראנוול כתבו במחברותיהם את קורותיה של ממלכת אנגריה הדמיונית. אמילי ואן המציאו ממלכה משל עצמם, גונדאל שמה, וחיברו עליה פואמות נרגשות ומליציות. סדנה ספרותית זו, שהייתה מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שמחוץ לכפר, הייתה החממה שבה נבטו זרעי כישרונן של שלוש סופרות אנגליות גדולות.







חמש שנים מאוחר יותר, כשלשרלוט מלאו ארבע עשרה, החליט האב שמספיק עם זה ושהילדים גדולים דיים להסתדר גם בלעדיה. שרלוט נשלחה ללמוד בפנימיית ראו. האחות הגדולה והמגוננת הפכה בצאתה מהבית בהאוורת' לאנדרדוג בחברה החדשה שאליה נקלעה. כשעמדה ביום הראשון לבואה בחדר הקבלה של מרת וולר, מצטמקת וממצמצת באור היום, נעצו בה יתר הנערות מבט ספק מבודח ספק מזועזע. גופה הקטן, גפיה הזעירים, קוצר ראותה – כל אלה שיוו לה מראה של חפרפרת שהוצאה ממאורתה האפלולית אל אור היום. שערה היה מסולסל. שמלת הצמר הירוקה שלה הייתה ירושה מדודתה – דודה שנשאה אותה על גופה מזה חצי יובל שנים. כל תנועותיה היו כשל חיה קטנה ומבוהלת.

מרת וולר בחנה אותה וגילתה שהיא מפגרת במתמטיקה בסיסית, בכתיבה ובדקדוק. אך כאשר תחבה עט אל ידה של הילדה הצמידה זו את אפה אל הנייר ומילאה דף אחר דף בסיפור שביעבע ממעמקי דמיונה בו במקום. ''בבקשה, גברתי'', לחשה בחשש והושיטה לה את רשימותיה, ''מילאתי בבית עשרים ושתיים מחברות בסיפורים''.

הסיפורים היו הדרך בה פילסה שרלוט את דרכה אל ליבן של דיירות הפנימייה. מרת וולר סידרה עבורה דיאטה של מזון מן החי – בשר, מרק ודייסה. הייתה זו הפעם הראשונה בה טעמה שרלוט מעדנים מעין אלה. לתפריט החדש היה השפעה חיובת: שרלוט התעגלה, הפכה אפילו לשמנמנה ואיבדה לחלוטין את המראה העכברי שעטף אותה כשהגיעה לראשונה לבית הספר החדש. באולם השינה הייתה שנתן של התלמידות נודדת בשל הסיפורים שסיפרה שרלוט על אזורי הביצות בהן גדלה. והיא בדתה מליבה מראות נוראים, דמיוניים, מסמרי שיער. עיניה הבריקו. פניה להטו. ''לילה אחד'', כתבה אחת מחברותיה, ''עוררה שרלוט פחד בלהות בספרה לנו על סהרורי מהלך בשנתו. היא צירפה יחד את כל המוראות שעלו בדמיונה. ים גואה משתפך...קירות מבצר נישאים למרום, תהומות עמוקים...והסהרורי הולך לו על צריחים מתנודדים, גבוהים עד לעננים. קולה הבליט את כל מה שנבצר מהמלים להגיד. צעקת-אימים רועדת פרצה מפי אחת המאזינות, נכה שאך זה עתה הבריאה...לאחר הפסקה קצרה השמיעה שרלוט עצמה צעקת-כאב, כשניסתה לשווא לדכאו. היא הבהילה את החברות לקרוא לעזרה...שבועות רבים לא עלה עוד בידנו לשדלה לספר שוב''.

דמיונה היה כמעיין המתגבר. היא סיפרה על תאונות קטנות שקרו לשתי אחיותיה שמתו, וסבלה אגב סיפורה. כשהביעו בנות אחדות תימהון על שכה היטיבה להכירן והיא צעירה מהן, ענתה: ,התחלתי לנתח את אופיים של בני אדם בעודי בת חמש''. היא אף שלפה מאי-שם רשימות על שני אורחים שביקרו בהאוורת' בימי ילדותה והקראה מהן לחברותיה.

האחיות ברונטה, בתמונה שצייר אחיהן בראנוול ב-‏1835. משמאל לימין - אן, אמילי ושרלוט. שלושתן היו אחראיות לרומנים שכבשו את אהדת הציבור והפכו לקלאסיקה ספרותית (מקור תמונה 2).

ככל שהייתה רוחה פעילה, כך נטה גופה לעצלות. היא לא אהבה להתרוצץ עם יתר התלמידות וכמעט שלא ניאותה להשתתף עימן במשחקי הכדור. כשכבר עשתה זאת, התנהגה כחולמנית ולעתים קרובות שוטטה רוחה במחוזות אחרים לגמרי ולא היה בה כל עזר לקבוצתה. היא הייתה חלדה פיסית. ההתבגרות הסתגרנית בהאוורת' עיצבה את גופה ונפשה בפרופורציות שונות לחלוטין מאלה של ידידותיה.

אבל נפשה כבר הסתגלה אל המקום ההוא ולאחר שסיימה את לימודיה בו הפכה למורה מן המניין. הייתה זו פרנסה סבירה, אבל היא לא חיבבה את ההוראה. היא שלחה יצירה שלה אל רוברט סאות'יי, אחד המשוררים ומבקרי הספרות הנחשבים ביותר באותה תקופה, ושאלה אותו אם ניתן לעודד אותה לעסוק בקריירה ספרותית. משום שרצתה שיתרשם מהשכלתה, שיבצה ביצירה הזו כמה ביטויים שהותירו בסאות'יי את הרושם שמדובר ברומנטיקנית צעירה שאינה מכירה לאשורה את מציאות החיים הסבוכה. ''ספרות אינה יכולה להיות התעסקות לנשים וגם אינה צריכה להיות כזאת'', כתב לה בתשובה. היא שלחה פרק מסיפור אל וודסוורת' והמשורר המזדקן, שבארצו לא היה עוד אדם אלא מוסד, הצהיר שאין הוא מסוגל להחליט אם הכותבת היא לבלרית של נוטריון או תופרת שדעתה נטרפה עליה. שני מכתבים אלה ערערו לחלוטין את השאיפה שהתגבשה בה לעסוק בשארית ימיה בכתיבה.







בצר לה, הלכה לעבוד כמטפלת בילדים במשפחה לונדונית מהמעמד הבינוני. אלא שמשרה זו לא הייתה לרוחה. את שעות אחרי הצהריים הנעימות ביותר שלה בילתה כשיצאו מר סדג'וויק עם ילדיו וכלבו לטייל והיא עצמה הייתה צריכה ללכת אחריהם במרחק מה מאחור. התרשמותה מאותם ילדים הייתה שלילית בתכלית. היא סיפרה עליהם ששפכו את החלב על השולחן, תחבו את אצבעותיהם איש בספל רעהו, ניגבו את פיהם וידיהם בשמלת אימם, ירקו איש בפני רעהו או אל תוך תיקה של המטפלת שלהם וכן הלאה. היא התפטרה מתפקידה זה אחרי שלושה חודשים בתחושה ברורה של כישלון.

חייה נראו כאילו נקלעו אל תוך מבוי סתום. תחושת הנחיתות שלה התעצמה. על נישואין לא חשבה אפילו. לדידה, לא הייתה זו אופציה ממשית לגבי בחורה שאין לה יופי ולא רכוש. מצבה היה בכי רע. במובן זה לא נבדלה במאום משאר בני משפחתה. אן, שחששה באופן מתמיד מנוכחותם של זרים, סבלה מאוד בעבודתה כמטפלת בילדים. לאמילי לא היה כל חשק לחפש עבודה מחוץ לבית והיא נצמדה לביצות ילדותה. בראנוול, התקווה הגדולה של המשפחה ומי שנחשב לגאון של ממש, עשה כמה ניסיונות למכור את סיפוריו, ומשלא הצליח החל לבלות את מרבית זמנו במסבאות שבהן מצא קהל מעריצים, בעיקר משום שיכול היה להראות את כישרונו לכתוב בבת אחת בשתי ידיו ולספר הלצות איריות מבדחות. נוסע שהיה מגיע אל המסבאה בהאוורת' כבר היה יודע שתמורת כוסית או שתיים יוכל לקבל מבראנוול שעה מבדרת במיוחד.

ואז הגיעה ההזדמנות של שרלוט לחלץ את משפחתה מכל זה. חברה ותיקה מבית ספרה שהתגוררה בפנסיון בבריסל חשבה על משהו ושיגרה מכתב לשרלוט. מדוע שלא תבואנה שרלוט ואמילי לשנה לבריסל, תראינה מעט עולם, תלמדנה על הרגלי האנשים המתגוררים מחוץ למולדתן ותשובנה לאנגליה כנשים חדשות? למעשה, הציעה החברה, ראוי ששתי האחיות תפתחנה בהאוורת' בית ספר מודרני לילדות, שתכניו ושיטות הלימוד בו יתבססו על מה שתלמדנה ביבשת.

במונחים של תקופתה נחשבה שרלוט לבתולה זקנה. היא הייתה אז בת עשרים ושש, גיל בו מרבית הנשים המהוגנות נישאו זה מכבר והקימו משפחה. אבל הפתרון שהציעה אותה חברה נראה היה כתוכנית הטובה ביותר לשיקום מצבה הכלכלי של שרלוט ושל בני משפחתה. אחרי הכול, איש מכל בני משפחתה שנותרו בחיים לא היה בדיוק בעל כישורים שעשויים להביא פרנסה רצינית כלשהי. ההחלטה נפלה: היא נטלה עימה את אמילי והן נסעו לבלגיה.

היא נרשמה בפנימייה של האדון והגברת היז'ר, ומייד מצאה עצמה נמשכת אל הפרופסור היז'ר. הוא היה נשוי ואב לחמישה ילדים – וייצג אולי את האנטיתזה המובהקת ביותר למונח ''גבר מושך''. האיש, גרמני במוצאו, היה קצר רגליים, שערותיו גסות, כהות וקצרות, משקפיים רכבו אלכסונית על אפו ומאחוריהם ניבטו עיניים בוערות. פניו שינו תכופות את הבעתן: לעתים היו להן תויי פניו של חתול שוטה, ולעתים של צבוע משתולל. הוא היה היפוכה הגמור בנטיותיו ובמזגו. להוט, ער ונוח להתרתח בלי כל סיבה ברורה. כאשר זעם, איבד כל שליטה על עצמו. בשיעוריו התפרץ כמה פעמים וסיים התפרצויות אלה בדמעות חמה. אבל לגבי שרלוט הוא היה המוח החריף הראשון שנזדמן לה להכירו מקרוב – ובכך מיגנט מייד את אישיותה שלה.

מזכרת נצח. טיוטה מוקדמת של ''ג'יין אייר'' בכתב ידה של שרלוט ברונטה (מקור תמונה 3).

עד מהרה התגלתה כחריפה שבתלמידותיו. הוא נתן לה שיעורים מיוחדים ופיתח בה היגיון שנון במיוחד. בעזרתו פרצה את גבולות ידיעותיה וחדרה אל עולמות שלא הכירה קודם לכן – הפילוסופיה, המדע, האמנות. כל אותם דברים שהיו זרים כל כך לחינוך הספרטני שקיבלה בבית אביה.

בסוף שנת הלימודים חזרו השתיים אל האוורת'. אבל פרופסור היז'ר לא רצה לוותר עליה והוא כתב אל אביה כדי לספר לו שרצוי מאוד שתלמידתו המצטיינת תשוב אליו לפרק זמן נוסף. והיא שבה. כי האוורת', מלבד היותו בית וסביבת ילדות, היה עתה עבורה גם מחוז קרתני במיוחד, כזה השוקט על שמריו ושוב לא ניתן עוד להתקדם בו ולהתחבר אל חוגי ההשכלה והתרבות שהכירה באירופה. היז'ר ביקש ממנה ללמדו אנגלית. היא שמחה. לא הייתה הזדמנות טובה מזו לשבת לבדה עם האיש שהיה, מבחינתה, חזות הכול.

גברת היז'ר הכירה את הסימפטומים של אישה מאוהבת. שרלוט לא דיברה אל איש, לא חייכה אל איש, זולת בעלה. היא ראתה את הלהט והאור המפציעים על קלסתרה של שרלוט כשזו יושבת בחברת הפרופסור. היא הפעילה כמה תכסיסים עדינים שנועדו להקשות על השניים להיפגש. כך, למשל, סידרה את לוח הזמנים של הפרופסור כך ששעות הפנאי שלו לא תאמו עוד את שעות הפנאי של תלמידתו. היא גם רמזה שאין זה רצוי לה ששרלוט תשתמש בחדר הקבלה של המשפחה כבחדרה שלה. זו האחרונה, מצידה, רק רצתה לזכות במבטו ולהאזין לקולו של הפרופסור הנערץ עליה. אבל במשך כל אותם שנתיים לא ראה הלה את הלהבה שהדליק בה. הוא דיבר איתה על תשוקות כאילו היו דבר מופשט. והיא, מדכאת את תשוקתה והתרגשותה, כמהה למגע ידו.

היא נזקקה למישהו לשפוך את ליבה בפניו, וכזה לא היה לה. הצצה מקרית לכנסייה בבריסל נתנה פתרון מסוים למצוקתה. אור הנרות קרץ לה והיא נכנסה פנימה, כרעה ליד חלון הווידוי ושפכה את ליבה ואת סוד אהבתה האסורה באוזני הכומר. היא, שחונכה על ברכי האנגליקניות הפשוטה, שגדלה במקום בו שמו של האפיפיור לא היה שונה בהרבה משצו של השטן, התוודתה בפני כומר קתולי. מה היה אומר אביה אילו ידע על חטאה?

אחר כך ארזה את חפציה וחזרה להאוורת'.







רק שם, בכפרה הקטן, הרשתה לעצמה לשפוך את כל להטה אל הכתב. היא כתבה לו, להיז'ר, מכתבים סוערים ובהם ביקשה ממנו בסך הכול ''קצת אהדה''. היא סיפרה לו שסבלה בשתיקה ושעתה אינה יכולה עוד והגיעה העת לדבר. היא התוודתה בפניו על שהשתדלה לשכוח אותו, שרצתה לחוש כלפיו בדיוק אותו סוג של ידידות שהוא חש כלפיה, אך לשווא. היא התחננה בפניו שישיב למכתביה. תשובה הגיעה רק אחרי חודשים ארוכים. למכתבו הבא התחננה עוד יותר: ''שלח אותו אלי לא מתוך ידידות, כי לא נותר ממנה דבר אצלך, אלא משום שליבך רחום ולא תדון אדם לייסורים ממושכים כדי לחסוך לעצמך רגעים משעממים...''.

ואחר כך ישבה אצל השולחן, נטלה את עטה וכדי שלא תיטרף עליה דעתה השקיעה ימים תמימים, לקול הגשם הניתך ארצה, בכתיבת הסיפור שהקנה לה תהילת נצח.

ג'יין אייר סחפה את אנגליה בסערה. ''הסופרים שוגים, טועים מבחינה מוסרית, כשהם מתארים את גיבורותיהם, כדבר מובן אליו, כנשים יפות'', אמרה שרלוט לאחיותיה, ''אני אוכיח שהם טועים. אני אראה לכם גיבורה רגילה ופשוטה כמוני עצמי''.

אהבתה של ג'יין אל גבר נשוי מקבלת בספר הזה ביטוי שמעבר להקבלה העלילתית לחייה של שרלוט ברונטה עצמה. כמו אדוארד רוצ'סטר, אהובה של ג'יין אייר, גם היז'ר היה גבר בעל מראה חיצוני בלתי מושך, שלא לומר דוחה. טלה בר כתבה על כך במאמר שפרסמה ב''האייל הקורא'': ''למזלו של האיש, הפיכתו למפלצת מגלה לו את עצמו בכל כיעורו הנפשי, וגורמת לו לשנות את התנהגותו. כאשר מגלה אותו הנערה היפה, היא נבהלת מכיעורו, אבל בהדרגה היא לומדת להכיר את טוב לבו ונדיבותו כלפיה וכלפי אביה, ואז היא מתאהבת לא בדמותו המכוערת אלא באופיו היפה. באהבתה, מצליחה הנערה להסיר את הכישוף ולהחזיר את האיש לעולם האנושי''. וכך תיארה ברונטה את יחסה של ג'יין אייר אל רוצ'סטר, בפגישתה הראשונה עמו לאחר פרידתם, ולאחר הפציעה שעיוורה את עיניו וקטעה את ידו: ''דמותו היתה בעלת אותו מתאר חזק ואיתן כתמיד; קומתו זקופה ושערו שחור כעורב... שנה אחת של צער לא הפחיתה את עצמתו האתלטית ואת המרץ בשיאו. אבל בהבעתו ניכר הייאוש שהזכיר לי חיית פרא או ציפור קשורה... עיט שנכלא בכלוב, שעינו עטורת הזהב כובתה באכזריות.'' תחת שתפחד מחיות פרא המופיעות בתיאור לעיל, מרחמת ג'יין אייר על כליאתן בכלוב. היא אינה חוששת מתוקפנותו העיוורת של רוצ'סטר; להיפך, התקווה לחידוש יחסיהם עולה דווקא מאחר שהצליח לשמר את הרוח הפראית הטבעית שפעמה בו תמיד. בהתייחסותה לשערו שצמח פרא היא מעירה, ''הגיע הזמן להחזיר לך צורת אנוש, כי אני רואה שהפכת לאריה... שערך מזכיר לי את נוצות העיט, ועוד לא ראיתי אם ציפורניך לא צמחו כטפרי עוף.'' רוצ'סטר מזכיר לה שיש לו ציפורניים רק ביד אחת, כי האחרת נקטעה, ושואל אותה אם המראה לא דוחה אותה. היא עונה כי מראה עיניו והצלקת שעל מצחו עשויים להשיא אישה להתאהב בו עוד יותר. גישתה זו של ג'יין אייר דוחה את הרעיון שהכיעור מקביל לרשע.

ויליאם ת'אקרי. מחברו של רומן סנסציוני חשוב חש שמצא נפש תאומה במחברת ''ג'יין אייר'', השערורייתי לא פחות (מקור תמונה 4).

''במקום בטירה המפוארת, סמל הציביליזציה של אותה תקופה, מוצאת ג'יין אייר את רוצ'סטר שוכן בבית קטן יחסית בלב היער'', כתבה בר, ''תחת שיארחו לו לחברה בטירה אנשי תרבות, הוא מתרועע עם הציפורים והחיות הקטנות השוכנות ביער. בעיניה, הקרבה לטבע היא חיובית, ומגבירה את כוח משיכתו של הגבר. ג'יין דוחה את הצעתו של בן־דודה יפה התואר להינשא לה, מפני שמתחת לכסות המתורבתת של חזותו (כומר, המסמל יותר מכול את שעבודה של אלת הטבע לאל הזכרי), היא מבחינה בהיעדר אהבה בלבו ובאכזריותו כלפי האישה שאוהבת אותו. ג'יין מעדיפה על פניו את הגבר שמראהו מזכיר לה בעלי־חיים פראיים, אך לבו נאמן, אוהב ומלא חיים כמו הטבע החופשי שמסביבו.

(גם הפמיניזם דן בהרחבה ב''ג'יין אייר'' וניסה לאתר בה אידיאות התואמות להנחות היסוד שלו. יש הרואים בו את הרומן הפמיניסטי הראשון. אני מעדיף את ההגדרה של פרה-פמיניזם, כלומר עיסוק בתחומים שההקשר האידיאולוגי שלהם אינו חלק מהאגנ'דה המניעה את המחברת. בספר אין ולו צל צילו של רמז בנוגע לרצונה של הסופרת – או הדמות שיצרה – לחולל שינוי פוליטי, משפטי, חינוכי או אפילו להשיג שוויון אינטלקטואלי בין המינים. כל שברונטה מבקשת הוא הכרה בכך שלגבר ולאישה יש מאוויים זהים ורוח זהה ושאהבה משמעה איחודם של גבר ואישה שווים ומתאימים זה לזו. ''אהדה היא יכלה לחוש רק למצוקה אישית של אנשי המעמדות הנמוכים ביותר, לא להתארגנות או לקריאת תיגר כלשהן מצדם'', כתבה על כך אביבה אבירם ב''הארץ''.)

תוך שבועיים ימים מאז הופעת הספר המו אולמות הקונצרטים ובתי התה בוויכוחים סוערים על הסנסציה. ברחבי כל הממלכה תהו אינספור אנשים מי היה המחבר האלמוני, קורר בל – ללא ספק שם בדוי – שהעז לכתוב באופן כה בלתי מתקבל על הדעת את סיפור אהבתה של מטפלת פשוטה אל איש הנשוי לאישה מטורפת. האם היה זה חיבורו של נוכל כלשהו? רק מעטים ניחשו שלפניהם ספר שנכתב על ידי אישה.

אדם אחד חש שמחברה של ''ג'יין אייר'' הוא גאון שיבין לליבו. היה זה ויליאם מייקפיס ת'אקרי, מחברו של ''יריד ההבלים'', שבעצמו נחל ניתחון בכתיבתה של יצירה שנחשבה חריגה באותה תקופה. הוא שלח עותק חתום של ספרו החדש עם הקדשה למחבר ''ג'יין אייר''. שרלוט ברונטה החזירה מחמאה כשהקדישה את המהדורה השנייה של ספרה לת'אקרי. קהל הקוראים, שכבר גילה בינתיים מי היא המחברת, החליט שהיא ללא ספק אהובתו של ת'אקרי.







אבל לחיים הייתה דינמיקה משל עצמם והיא הייתה טראגית בהרבה מגורלו של הספר. ובעוד ש''קורר בל'' נחל ניצחונות בחנויות הספרים, היכה הגורל שוב במשפחת ברונטה. בראנוול, צל גרוטסקי של הגאון המבטיח שהיה בילדותו, מת בשנתו בגיל שלושים ואחת. הוא נסע ללונדון לצייר ושם נסחף בהוללות חבריו האמנים. לפרנסתו עסק בחינוך ילדיו של אחד מעשירי העיר, אך עד מהרה גילה הלה כי הצעיר המוכשר מתכוון לברוח עם אשתו והוא פוטר מעבודתו. לאחר מכן עבד כמוכר כרטיסי רכבת, אך כשבדק מפקח את ספרי החשבונות שלו מצא שם סקיצות של ראשה של ונוס וכמה קטעי שירה. אחר כך תרגם את האודות של הורציוס לאנגלית פיוטית נהדרת, ערך הילולת שתייה אחת נוספת והסתלק מן העולם. רק זמן קצר לפני מותו מצא רופא כי השחפת הקטלנית הכתה גם בו, אך הגילוי הזה היה מאוחר מדי, ומכל מקום הרגלי השתייה הפרועים של בראנוול לא נתנו שום סיכוי להתמודד עימה בהצלחה.

כעבור שבועות אחדים בלבד הלכה בעקבותיו גם אמילי כהת העיניים. הצינה אחזה בה במהלך לווייתו הצוננת של אחיה. בסרבה לקבל כל עזרה רפואית הוחמר מצבה עוד יותר ובסופו של דבר אחזה בה השחפת הנוראה והכריעה גם אותה. קודם לכן הספיקה לכתוב, באותו השקט שבו נהגה לחבוץ חמאה, את רומן המופת ''אנקת גבהים''. וחודש אחרי אמילי החלה אן, הקטנה שבכולן, להשתעל באותה צורה בה השתעלה אמילי. שרלוט לקחה אותה אל חוף הים בתקווה שהאוויר המלוח יציל אותה. אך אן הייטיבה לדעת. היא נטלה את ידה של שרלוט ולחשה: ''התאזרי באומץ לב''. באותו אחר צהריים בו עצמה את עיניה עמדה שרלוט והסתכלה ביגון בספינות שהבהיקו במרחק.

הם היו חמש אחיות ואח. מכולם נותרה עתה רק היא לבדה.

את ההתכנסויות החברתיות שכפה עליה מעמדה החדש פשוט תיעבה. לא היה בה הכישרון למצוא חן בעיני אחרים. ערב אחד באו כל המי ומי בלונדון לסלונו של ת'אקרי כדי להקשיב לאותה שיחה מזהירה של הגברת ברונטה. כך, לפחות, נאמר להם. שעות אחדות לא הוציא איש הגה מפיו. לבסוף פנתה גברת אחת בייאושה אל המחברת השותקת שישבה על הספה. ''האם מוצאת חן לונדון בעינייך, גברת ברונטה?'' שאלה. העלמה ברונטה כיווצה את שפתיה, השתהתה רגע אחד וענתה: ''כן – ולא''. אחרי תשובה זו נמאס לת'אקרי מכל העניין והוא קם ממקומו, התנצל בפני אורחיו ופנה אל המועדון שלו כדי להשתכר.

הבית בהאוורת' המשמש כיום כמוזיאון להנצחת פועלה הספרותי של משפחת ברונטה. על עך הרבה צער ויגון ידע הבית הזה עד שבאה ההצלחה בשעריו (מקור תמונה 5).

היא סבלה פיסית מנוכחותם של רבים אחרים בסביבתה. האירועים חברתיים, בהרצאות, פומביות, באופרה, בתיאטרון, תמיד טרחו לפנות לה מקום ולכבדה במבטי הערצה. והיא, דווקא היא, רעדה ממבוכה ומתחושה מתמדת של זרות. לבסוף, כשיכלה לבחור לעצמה את האנשים אותם רצתה לראות, פנתה והלכה אל בתי הסוהר של לונדון, אל בית החולים לתינוקות עזובים ואל בית המשוגעים ''בית לחם''.

עוד שני ספרים הוציאה מתחת ידה. היא אספה שוב את זכרונותיה הפרטיים מהתקופה בה שימשה כאומנת וכתבה את ''שירליי'', ספר זיכרון לאחותה אמילי ולאותם כמרים שישבו בחדר האורחים של אביה והיו יכולים לקבל אותה בשלמותה, את המזג השקט שלה, את נאמנותה, אילו רק ביקשו זאת. אחד מאותם כמרים שלח פעם פרחים לכל האחיות משום שלא רצה להביא במבוכה את זו שאהב באמת ובתמים. אבל עתה היה גם הוא בין המתים וסודו הלך עימו אלי קבר. באמצע שנות השלושים שלה כבר היו כל הקרובים אליה בגדר זיכרון טראגי ותו לא. חומר לרומנים, אמנם, אבל עינוי מתמיד לנפש. היא הפנתה את זיכרונה אל בלגיה ואל הפנימייה של פרופסור היז'ר וכתבה את ''וילט'', רומן בו מתאהבת תלמידת בית ספר שעברה אסון משפחתי כבד במורה החריף והמלומד שלה.

היא הייתה בודדה. בודדה מדי. נדודי שינה פקדו אותה לעתים קרובות. היא נראתה מבוגרת בהרבה מכפי גילה. אלה שלא הכירו את הביוגרפיה שלה סברו לעתים כי היא מתקרבת לשנתה הששים. קשישה מדי לרומנטיקה. והיא, בת שלושים ושמונה בלבד, רצתה בבן זוג יותר מאי-פעם. ולבסוף נמצא גם מי שהעז לבקש את ידה. היה זה כומר אלמוני בשם ארתור בל ניקולס ששימש אצל אביה בקודש. ובחג המולד של 1854 עמדה אחרי הצהריים לצידו כשהיא עוטה שמלת מוסלין לבנה. היה זה האירוע המשמח הראשון שהתרחש במשפחתה מזה שלושים שנה.

כעבור כמה חודשים הרתה. הקירות נבצעו בצבעים בהירים ועל החלונות ניתלו וילונות עליזים וצבעוניים. אבל שרלוט חשה ברע. עייפות פקדה אותה והיא נאלצה לשכב במיטה.

בחוץ ניתך גשם כבד ומסך הערפל בלע את הביצות. לאט לאט נחלשה והלכה. היא ידעה שהחידלון הולך ומכרסם בה. עניינה בעובר שברחמה הלך ופחת. כל שמחה לבוא התינוק ניטלה ממנה. ''אני עייפה עתה מכדי להתעניין'', נאנחה. היא לא יכלה להתמודד עם המחשבה שאפילו האושר שאליו הגיעה לאחר שנים כה ארוכות וקשות עומד להינטל ממנה. אבל דלקת הריאות הלכה והסתבכה ושוב לא יכול היה גופה לעמוד בנטל הזה. ביום האחרון של חודש מרץ, שלושה שבועות לפני יום הולדתה השלושים ותשעה, עצמה את עיניה ושוב לא פקחתן.

סיבת מותה הייתה ונותרה חידה. בתעודת הפטירה שלה רשם הרופא את מחלת השחפת כסיבת המוות. אירוע בהחלט מתקבל על הדעת בהתחשב בשכיחותה של המחלה באוזר זה של אנגליה באותה תקופה ובפרט בקרב בני משפחתה על שרלוט עצמה. אחרים סבורים שמתה מסיבוכים שנבעו מהקאות בלי נשלטות שבהן לקתה בשלבי הריונה הראשונים. סברה שלישית אומרת שמתה ממחלת הטיפוס, בה נדבקה מטאבית'ה אייקרויד, המשרתת הזקנה שעבדה שנים רבות בביתה המשפחה והלכה לעולמה זמן קצר קודם לכן. אולי יום אחד ייזום חוקר כלשהו את הוצאת גופתה מקברה שבכנסיית מיכאל הקדוש והמלאכים בהאוורת' כדי לבצע בה את הבדיקות הנדרשות. אולי – אבל ספק אם דבר מעין זה אכן יתרחש.







חלק גדול מקורות חייה של שרלוט ברונטה המובאים כאן מקורו בספר קורות נשים דגולות מאת הנרי תומאס ודנה לי תומאס. הספר יצא לאור בשנת 1956 בהוצאת ''המתמיד''.






[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הערה קטנה   שי פישר   יום ג', 10/04/2007 שעה 8:12   [הצג]   [2 תגובות]
ועוד היבט על אישיותה של שרלוט ברונטה   צביקה   יום ג', 10/04/2007 שעה 11:35   [הצג]   [3 תגובות]
איזה מאמר מקסים   זהר   יום ב', 19/10/2009 שעה 15:53   [הצג]
שאלה   אלמוני   יום א', 03/01/2010 שעה 17:44   [הצג]   [3 תגובות]
ביתו של ת'אקרי הוא היום שגרירות ישראל   אודי   יום ה', 10/05/2012 שעה 12:37   [הצג]
ספרות איכותית   גליה   יום ג', 18/09/2012 שעה 22:57   [הצג]
מהיכן מגיעה החוצפה הגברית?   המומה כל פעם   שבת, 18/05/2013 שעה 16:15   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©