גופתו של נשיא
יום ד', 04/04/2007 שעה 0:10
אחד הסיפורים היותר מוזרים בהיסטוריה המקאברית של אמריקה הוא הניסיון לחטוף מקברה את גופתו של הנשיא הנערץ אברהם לינקולן. בהכירנו את אישיותו של המנוח ואת הנסיבות בהן מצא את מותו, ניתן היה להאמין שמדובר בפעולה בעלת אופי פוליטי מובהק. למעשה, היה זה מבצע שנועד להשיג מטרה אחרת לחלוטין: לתבוע את שחרורו מהכלא של זייפן כספים מוכשר בתמורה להשבת הגופה לשלטונות. המבצע נודע לשירות החשאי וכמה מבכיריו הוציאו לפועל את אחת מפעולות המניעה המגושמות והמרושלות ביותר שנראו עד כה - שלומיאלית עד כדי כך שכישלונה הוסבר בתיאוריות קונספירציה מטורפות לחלוטין. ומכל מקום, ללא קשר לפעולה זו ולתוצאותיה, לא הייתה זו הפעם האחרונה שבה הוזזה גופת הנשיא ממקומה - וגם לא הפעם האחרונה בה העלה מאן דהוא את הסברה כי הגופה כלל אינה גופתו של לינקולן, אלא של כפיל כלשהו.









אחד הסיפורים המוזרים ביותר בדברי ימי ארצות הברית הוא ניסיונם של כמה רמאים לחטוף את גופתו של הנשיא הנרצח אברהם לינקולן ולדרוש מחיר מסוים תמורת החזרתה. המחיר שתכננו אנשי הקבוצה לדרוש היה שחרורו של אחד מחבריהם שהיה חבוש אותה שעה בבית האסורים. למרבה המזל נחשפה התוכנית הנועזת על ידי השירות החשאי וטורפדה מייד, כך שנמנע מאיתנו להיווכח אם המימשל האמריקני היה נכנע לסחיטה ומשחרר אסיר חי תמורת נשיא מת.

התוכנית לחטוף את גופתו של לינקולן הייתה דרמטית במיוחד, אבל לא הייתה היחידה מסוגה. גופתו של לינקולן עברה טלטולים לא מעטים טרם שזכתה לשלוות נצח בקברה. רכבת מיוחדת נשאה אותה על פני למעלה משלושת אלפים קילומטרים במסע שארך שנים עשר ימים. כך קרה שליותר ממיליון אזרחים אמריקניים ניתנה ההזדמנות לחזות במסעו האחרון של נשיאם. מסע זה גם הפך תהליך שימור חדשני, חניטה תוך-ורידית, לפופולארי במיוחד. חלקים מגופתו של הנשיא עדיין שמורים במוזיאיון בוושינגטון הבירה; יתר השרידים הועברו ממקום למקום ונקברו 17 פעמים במשך 36 שנים טרם שמצאו מנוחת נצח מתחת לשני שטונות של בטון ופלדה ב-‏1901. אבל לפני שאספר על קורותיה המעניינות של גופת לינקולן, אולי כדאי לרענן כמה פרטים הנוגעים להפיכת לינקולן מאדם חי לגווייה דוממת.



הנשיא


אברהם לינקולן. נולד בבקתת קורות, עשה היסטוריה כנשיא המשחרר והיה לנשיא הראשון של אמריקה שנרצח תוך כדי כהונתו (מקור תמונה 1)

כידוע, נולד לינקולן בבקתת קורות קטנה בקנטאקי. הוא גדל בחווה באילינוי, למד משפטים בכוחות עצמו תוך שעבד בהקמת גדרות מאדני רכבת וכזבן בחנות ועשה לעצמו שם של אדם אמין והגון עד כדי כך שהיה ידוע כ''אייב הישר'' (הביטוי המקורי הוא, כמובן, Honest Abe, אבל בחרתי שלא לתרגמו כ''אייב הכן'' משום שביטוי זה אינו מתרגם נכונה, לדעתי, את כוונתו המקורית) גם לאחר שהפך לעורך דין ולפוליטיקאי. הוא היה נואם מחונן, מספר מוכשר ומתנגד חריף לעבדות. הוא נבחר לנשיאות ב-‏1860, אבל נחשב במדינות הדרום לאדם שנוא כל כך עד שנאלץ לחמוק בחשאי דרך בולטימור כדי להגיע לטקס השבעתו בוושינגטון משום שהיה חשש שמתנגדיו הקיצוניים יבקשו להתנקש בחייו. בחירתו הביאה כמעט מחצית ממדינות האיחוד לפרוש ממנו ובעקבות זאת פרצה מלחמת האזרחים. בשנים הראשונות למלחמה ספגו צבאות הצפון תבוסה אחר תבוסה והפופולאריות של לינקולן צנחה במדינות הצפון כמעט לאותו שפל בו הייתה במדינות הדרום. אבל יציבותו וחוסר הרתיעה שלו השתלמו לבסוף, והצפון החל ללכת מחיל אל חיל עד לניצחון הסופי, שבעקבותיו באו שחרור העבדים ותהליך האיחוד מחדש והפיוס בין שני חלקיה הקרועים של האומה. עתה נחשב לינקולן בעיני רבים למושיעה של ארצות הברית והוא נבחר לתקופת כהונה נוספת.

ב-‏14 באפריל 1865, זמן לא רב לאחר השבעתו השנייה לנשיאות, נרצח לינקולן בידי ג'ון וילקס בות', שחקן תיאטרון שהתגנב אל תוך התא בו ישב הנשיא בתיאטרון פורד בוושינגטון וירה בראשו. לינקולן מחוסר ההכרה הועבר אל בית פרטי בצידו האחר של הרחוב ושם ניסו הרופאים, לשווא, להציל את חייו. למחרת, עם עלות השחר, נפח הנשיא את נשמתו.

בצהרי ה-‏15 באפריל ביצע ד''ר אדוארד קרטיס, יחד עם רופאים אחרים ששהו במקום, נתיחה שלאחר המוות בגופתו של לינקולן. היה זה ארבע שעות בלבד לאחר שלינקולן הוכרז כמת, אבל מאחר וסיבת המוות הייתה ברורה וידועה, הייתה זו רק פעולה פורמאלית גרידא. שבע פיסות מגולגולתו (במשקל כולל של גרם אחד) וכן כמה סרטי הדבקה (פלסתרים) ספוגי דם, נותרו במקום לאחר השלמת הנתיחה, ובסופו של דבר אף מצאו את דרכם אל מוזיאון הבריאות והרפואה הלאומי (שבמקור היה קרוי המוזיאון הרפואי של הצבא) בוושינגטון, מקום בו הן עדיין מוצגות לראווה. יותר מאוחר אחזור לדון בשרידים אלה.



הלוויה


האומה האמריקנית ספגה הלם אדיר כשנודע לה על רצח לינקולן. הפגנות פומביות של אבל וצער נראו בכל מקום מצפון לקו מייסון-דיקסון. תושבי הדרום הלבנים קיבלו את הרצח בהפתעה רבתי, שעה שהשחורים כמעט בכל עיר וכפר ראו את אובדן משחררם הגדול כטרגדיה אישית. אסיפות המוניות ועצרות זיכרון נערכו בכל רחבי המדינה. ראשי הקונגרס רצו לקבור את הגיבור המת ברחבה הטקסית שמתחת לכיפת הקפיטול. קריפטה מסוגננת זו נבנתה במקור עבור ג'ורג' וושינגטון, אדם שזכה ליחס של קדוש מהאמריקנים, אלא ששארי בשרו של וושינגטון מנעו את קבורתו שם בהזכירם שמשאלתו האחרונה הייתה להיטמן באדמת ביתו. וכך, למרבה המבוכה, עמד המקום שיועד לגופתו מלכתחילה עשרות שנים כשהוא פנוי למעשה מכל גופה שהיא. עתה היה הקונגרס נחוש בדעתו להעניק ללינקולן כבוד מיוחד. אבל ההצעה לקברו בקפיטול במעין גירסה וושינגטונית לכנסיית הקבר הירושלמית נדחתה באדיבות על ידי אלמנתו ובנו, שבעצת חבריהם החליטו להעביר את גופתו של אייב חזרה לספרינגפילד, העיר באילינוי בה עשה את צעדיו הראשונים בחיים הציבוריים.

הקונגרס ומנהיגי המימשל הסכימו, לפיכך, למה שראו כפיתרון הטוב ביותר לאחר הקבורה בוושינגטון - רכבת אבל שתעביר את הגופה לאילינוי, כאשר לאורך הדרך יעצור המסע בערים מרכזיות שבהן ייערכו טקסים מיוחדים לציון האירוע העצוב.

למרבה המזל, בתקופת הירצחו של לינקולן הייתה וושינגטון הבירה למרכזה של פעילות שקידמה את נושא שימור גופות הנפטרים. טכניקת השימור המודרנית שדרשה הזרקת כימיקלים לגוף נרשמה כפטנט בארצות הברית כבר ב-‏1856 בידי תושב וושינגטון בשם ג'יי אנת'וני גוסארדיה. עד מהרה נרשמו המצאות נוספות שהתבססו על עקרון ההחדרה של נוזלי שימור לגופה, רובם על ידי ממציאים מוושינגטון ומסביבתה הקרובה. על אף שהצבא אימץ עד מהרה את הרעיון שבו ראה את הדרך המעשית היחידה לשמר את גופותיהם של אלפי חיילים שנפלו בשדה הקרב ונשלחו אל בתי יקיריהם למנוחת, הרי שהרעיון עדיין לא צבר פופולאריות רבה בין תושבי המדינה. וכך, בתוקף הנסיבות הטראגיות, העניק שימור גופתו של אייב הישר פרסום חינם לשכלולים האחרונים בתחום זה. גופתו של לינקולן טופלה באופן שאיפשר לה להשתמר במצב תקין לאורך טלטוליו של מסע בן שבועיים לאילינוי. מיליוני אמריקנים צפו במהלך אותו מסע בנשיא המת, שלרבים נדמה היה (בהשפעת השימור) כאדם חי ממש. אפס, שיטת השימור הזו, כמו גם העובדה שהגופה המשומרת הוצגה לראווה במשך ימים תמימים, הייתה עתידה לגבות מחיר יקר ביותר.

במהלך ההכנות למסע חלו כמה עיכובים, בעיקר בשל הקדחתנות שבה נעשו הדברים מחד גיסא והבלבול וחוסר הסדר ששלטו במימשל מייד לאחר הרצח מאידך כיסא. לבסוף, ב-‏18 באפריל, היום החמישי שלאחר הרצח, הונחה גופתו של אברהם לינקולן למלוא אורכה בארון מתים פתוח בבית הלבן. עשרים וחמישה אלף איש עברו על פני הארון. למחרת, לאחר טקס הלוויה קצרה שרק למתי מעט הותר להשתתף בה, ליווה משמר כבוד של הצבא את מסע הארון מהמעון הנשיאותי ועד לגבעת הקפיטול. הארון הוצב תחת כיפתו המעוגלת של בניין הקפיטול כדי לאפשר לתושבים נוספים לעבור על פניו. מדי פעם נשא מאן דהוא נאום הוקרה לזכר המנוח הדגול.

יום לאחר מכן, ב-‏21 באפריל, העבירה הפמליה את הארון לתחנת הרכבת. רכבת מיוחדת ובה שמונה קרונות המתינה לארון. הרכב הנשיאותי הכבד, שנסע על גבי שישה-עשר גלגלים ושימש בימים כתיקונם להסעת המפקד הצבאי העליון לביקור אצל יחידות בקווי החזית, שימש עתה לעריכת מסעו האחרון של הנשיא. על גבי אותו כלי רכב הונח גם ארון מתים קטן בהרבה. ארון זה הכיל את גופתו של בנו של לינקולן, וילי, שמותו שלוש שנים קודם לכן כמעט והביא את לינקולן לשקיעה בדיכאון חריף. עתה הוצאה גופתו של הפעוט כדי ללוות בפעם האחרונה את אביו המת ואת אימו עטופת היגון בדרכם הביתה, לאילינוי – מסע בכיוון ההפוך מזה שעשתה המשפחה ארבע שנים קודם לכן.

ג'ון וילקס בות' (מימין), קנאי דרומי, יורה למוות בנשיא לינקולן במהלך הצגה בתיאטרון פורד בוושינגטון. אחד הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה של אמריקה (מקור תמונה 2).

התחנה הראשונה במסע הרכבת הייתה העיר בולטימור. קבלת הפנים שם הייתה גדולה ומרשימה בהרבה מזו שנערכה לו כאשר היה בדרכו אל הבירה, חודשים ספורים לאחר שנבחר לתפקידו לראשונה, שעה שחשש לחייו והוכרח כמעט לנסוע בחשאי.במקום נישאו הספדים, נאמרו קינות והופרחו דברי שבח והלל. אלפים באו לתחנת הרכבת כדי לצפות בגופה ולהתאבל על האובדן הנורא. אותה סצינה חזרה על עצמה, כמעט במדוייק, בהאריסברג, בפילדלפיה ובניו יורק – מקום בו נערך לזכרו המצעד הגדול ביותר בדברי ימיה של העיר. לאחר מכן המשיכה הגופה לאולבני, בפאלו, קליבלנד, קולומבוס, סינסינאטי, אינדיאנאפוליס ושיקאגו.

בכל מקום הגיעו המונים כדי לחלוק כבוד אחרון ולהאזין להספדים המרגשים. אל הכפרים בהם לא עצרה הרכבת נהרו אלפי תושבים מהיישובים הסמוכים. הם התייצבו לאורך המסילה, כובעיהם בידיהם, ראשיהם מורכנים וצפו בדממה ברכבת החולפת על פניהם. איכרים שעבדו בשדותיהם הזדקפו כשחלפו הקרונות וליוו אותה במבטם. לבסוף, ב-‏3 במאי, לאחר אודיסיאה שארכה כתריסר ימים, נכנסה הרכבת אל תחנת ספרינגפילד. אברהם לינקולן שב הביתה.

מרי לינקולן סירבה להצעה להביא את בעלה למנוחת עולמים בשיקאגו, כפי שתכנן מושל אילינוי, או במרכזה של ספרינגפילד הבירה, כפי שרצו פרנסי העיר. היא עמדה על כך שאברהם שלה ייקבר באוק רידג', בית עלמין חדש ונאה שהוקם בקצה העיר. ב-‏5 במאי ליוותה תהלוכה גדולה את הגופה אל האתר שנבחר ולאחר טקס אשכבה הונחה זמנית בכספת גדולה; זמנית – עד שייבנה עבורה מאוזוליאום ראוי ומתאים יותר. על הכספת הופקד משמר מזוין.

אבל לאייב הישר לא ניתנה הזדמנות לנוח בשלום על משכבו. במשך 36 השנים הבאות הועברה הגופה ממקום למקום לא פחות מ-‏17 פעמים. חמש פעמים נפתח הארון כדי לוודא את זהותו של המת, וזאת על אף שבמהלך כל אותה תקופה לא נטש הארון את גבולות בית העלמין. הפעם הראשונה שבה הועבר ממקומו התרחשה בדצמבר 1865, כאשר הועברה גופתו לכספת אחרת שנבנתה במיוחד לרגל הנחת אבן היסוד לאנדרטה הלאומית על שם לינקולן. תשע שנים ארכה בניית האנדרטה וכבר מלכתחילה נראה היה כי גורפה לא שפר עליה. לינקולן עבר זיהוי מחדש והועבר לקבורה בארון ברזל ב-‏1871 והועבר לאתר קבורה זמני אחר, לא הרחק משלד האנדרטה, שבנייתה – כולל ארון קבורה עשוי אבן שיועד להיות מקום מנוחתו הסופי של הנשיא - עדיין לא נשלמה. רק כאשרנסיו כמה בכירי מימשל נבוכים להכניס ארון הברזל אל תוך סרקופג האבן החדש הם הבינו ששגו בחישוב: הסרקופג היה פשוט קטן מכדי להכיל את ארון הברזל. הפתרון היחיד למצב המבלבל הזה היה להעביר את הגופה לארון חדש, בעל ממדים קטנים יותר, שנבנה מעץ ארז שבו שולבו אלמנטים שונים מנחושת – מה שדרש זיהוי נוסף של הגופה. לבסוף, ב-‏15 באוקטובר 1874, חנך הנשיא יוליסס גראנט באופן רשמי את המונומנט הלאומי על שם לינקולן – מאוזוליאום שהשלמתו ארכה זמן כפול ממלחמת האזרחים כולה. לינקולן נטמן במה שנראה היה אז כמנוחת נצח, בארון אבן שהוצב במרכז קטקומבה שנבנתה כך שתוכל להכיל גם את גופותיהם של בני משפחת לינקולן האחרים בבוא יומם.



המזימה


מנוחתו של לינקולן לא ארכה זמן רב. האיום הבא על שלוותו צץ שנה מאוחר יותר כשזייפן הכספים הטוב במדינה הורשע ונשלח אחר כבוד לבלות עשר שנות מאסר על חשבון משלם המסים בכלא ג'ולייט. הבוס שלו בכנופיית הזייפנים, ביג ג'ים קינלי, רצה להניח את ידו על לוחות הדפוס המזויפים אבל איחר את המועד. אנשי השירות החשאי החרימו את כל הגלופות והלוחות שמצאו אצל בויד. קינלי הבין שכדי לקדם את סכנת התייבשותו של מקור ההכנסה הזה, עליו להבריח את בויד מהכלא. בויד היה היחיד שידע כיצד להכין בלופות שיהלמו את אמות המידה הגבוהות של קינלי, כלומר ליצור זהים לחלוטין לדבר האמיתי. השטרות שהודפסו מהגלופות שהכין בויד היו באיכות כה גבוהה עד שבשלב מסוים נאלץ משרד האוצר הפדראלי להוציא את כל השטרות שערכם חמישה דולרים מהמחזור ולשנות את עיצובם והרכבם הכימי במטרה להגן על הציבור מזיופיו המופלאים של בויד. ביחסים המורכבים והבעייתיים שבין האוצר לזייפנים דומה כי קשה למצוא מחמאה גדולה מזו.

דווקא אז נזכר קינלי בשימוע כלשהו שנערך ב-‏1865 ושעסק במזימה שמטרתה הייתה להוציא את גופת לינקולן מן הקבר ולעשות בה שימוש לצרכים פוליטיים. ''מדוע שלא אעשה זאת בעצמי?'', הרהר, ''הרי כך אוכל לדרוש תמורתה תשלום כופר''. הכופר, חשב בויד, יורכב משני חלקים: הראשון, שחרורו של בן בויד מהכלא; והשני, סכום של מאתיים אלף דולר. הרעיון כשלעצמו היה מבריק; הביצוע – פחות.

קינלי בחר כנראה באנשים הלא נכונים. בן שרידן, ששימש כשליחו של קינלי בעיר לינקולן שבאילינוי, נשלח לספרינגפילד עם הוראה לפתוח באר שישמש ככיסוי לפעולות החבורה. התוכנית הייתה לחטוף את הגופה ב-‏3 ביולי 1876 ולהחביאה במרתף הבירה של הבאר. אבל שרידן התנהג כשוטה. הוא התרברב בתוכניתו הגאונית באוזניה של בעלת בית בושת שהכיר. המאדאם סיפרה על כך לשריף המקומי והלה יצא ללכוד את החבורה. רק בקושי רב עלה בידי שרידן וחבריו לחמוק מהעיר ולהימנע ממעצר.

קינלי הבין שעל החבורה הזאת לא יוכל לסמוך ופנה לבקש אחר שותפים מוצלחים יותר. הוא נסע לשיקאגו ושם גייס למשימה עוד שניים משותפיו בעולם התחתון, טרנס מאלן וג'ק יוז. הפעם תכננו השלושה לבצע את החטיפה ב-‏7 בנובמבר 1876, יום הבחירות לנשיאות בארצות הברית. אזרחיה הטובים של ספרינגפילד יהיו ודאי משולהבים מהתרגשות ויתמקדו בשאלה מי יגנוב את הניצחון בבחירות מכדי שישתו את ליבם לגניבת הגופה הנשיאותית. בנוסף, הם ביקשו לנצל את שיירת המרכבות שתשיב עם רדת הלילה הביתה את האיכרים הרבים שיבואו העירה כדי לממש את זכות ההצבעה שלהם. עוד קרון אחד בשיירת הקרונות הללו לא יעורר כל תשומת לב, חשבו. כך יוכלו להגניב את הגופה השדודה אל מחוץ לעיר ולקברה במקום בטוח, מאתיים מילין משם, בדיונות הרחבות שבצפון מדינת אינדיאנה. החולות הנודדים יכסו עד מהרה את כל העקבות שעלולה חפירת הקבר להותיר.

טקס הלוויה של לינקולן בוושינגטון. לימים היה טקס זה השראה להלוויית נשיא אחר שנרצח, ג'ון קנדי (מקור תמונה 3)

איכשהו, גם כאן התרחשה דליפה. בעצם, לא אחת אלא שתיים. מישהו הזהיר את רוברט טוד לינקולן, בנו של הנשיא המנוח, שניהל משרד עורכי דין בשיקאגו. פיסת מידע הגיעה גם לידיו של אחד סוכן שירות חשאי שפעל באינדיאנאפוליס. הלה העביר את המידע לפטריק טיירל, הממונה על איזור שיקאגו בשירות החשאי. טיירל הפעיל את לואיס סווגלס, נוכל קטן ומודיע בשכר של השירות, והורה לו לנסות ליצור מגע עם החבורה, לנסות לחדור אל שורותיה ולהשיג אינפורמציה נוספת. סווגלס כבר הכיר את מאלן ויוז היטב; מאז נעצר בויד הוא הסתופף בקרבתם וניסה לאמת את החשד שהשניים היו קשורים לרשת זייפני הכספים. עתה, בבאר בשיקאגו שהיה בבעלותו של מאלן, הצליח סווגלס לרכוש את אמונם של השניים. הייתה לכך סיבה טובה: לסווגלס – כאמור, בעצמו איש עולם תחתון – היה ניסיון לא רע בכל הנוגע לשוד קברים. באותו חלק של ארצות הברית פעלו לא מעט בתי ספר לרפואה ובאלה היה ביקוש גדול לגוויות לצורכי ניתוח ומחקר. סווגלס נהג להוציא גופות מקבריהן ולמכרן לאותם בתי ספר.

סווגלס נקט בגישה מעניינת כדי להתקרב אל החבורה. הוא לא התרברב בכישוריו אלא הזכיר מעת לעת בעלי מקצוע מוכרים ובעלי שם בעולם התחתון שאליהם היה מקורב. ''סיפרתי להם על פרנצ'י הפורץ, על ביל ריי ועל אחרים'', תיאר מאוחר יותר, ''היה ברשותי מכתב מפרנצ'י, שהיה אז בכלל בכלא במישיגן סיטי. הם היו בטוחים שאני ברנש רציני מאוד, מ שום שאם לא הייתי כזה לא הייתי בכלל מכיר את האנשים האלה''.

סווגלס העביר לטיירל עידכונים שוטפים על התקדמות המזימה. טיירל מיהר עם המידע למשרד עורכי הדין של רוברט לינקולן, בנו של הנשיא המנוח, וסיפר לו על המידע החדש שהגיע לידיו. אדם נוסף שאותו עדכן טיירל היה אלמר וושברן, שתשעה ימים בלבד קודם לכן פוטר על ידי הנשיא גראנט מתפקידו כראש השירות החשאי משום שגראנט חשד שהוא מעורב בתככים פוליטיים. כל החבורה הייתה בדעה שטיירל זקוק לסיוע דחוף כדי למנוע את הפשע ההולך ונרקם. טיירל ו-וושסרן יצרו קשר עם משרד החקירות של אלן פינקרטון ושכרו את שירותיהם של שני חוקרים ממנו, ג'ון מקגין וג'ורג' היי. לאחר מכן צירפו אליהם שני עוזרים נוספים, ג'ון מקדונלד, בלש מאילינוי; וג'ון אינגליש, מזכירו הפרטי של וושברן בתקופה שזה האחרון כיהן כראש השירות החשאי.



הפעולה


מאחר והיה ברור שיהיה קשה להרשיע את אנשי החבורה רק על בסיס העובדה שהללו תכננו לבצע פשע, ומאחר ושוד גופות לא הוגדר אפילו כפשע באילינוי, טיירל רצה ללכוד את השודדים ''על חם'' כך שניתן יהיה להאשימם בפריצה. כשיצאה רכבת הלילה משיקאגו לספרינגפילד ב-‏6 בנובמבר, ישבו מאלן ויוז בקרון הקדמי יחד עם סווגלס. אליהם הצטרף שותף נוסף למזימה, בילי בראון שמו. למעשה, היה זה ביל נילי, אדם מן השורה שהכיר לא רע חלק מאנשי העולם התחתון בסביבה. נילי הובא על ידי סווגלס כדי למלא את תפקיד נהג המילוט של הקרון כאשר תצא החבורה מאתר הקבורה. מאלן נשא עימו תיק ובו אבקת שריפה, פתיל, פטיש, מקדח וציוד פריצה נוסף. השודדים לא ידעו, כמובן, שהקרון האחורי באותה רכבת עצמה היה מלא וגדוש באנשי השירות החשאי, בבלשי משרד החקירות פינקרטון ובעוקבים נוספים.

בראון הסתלק מהרכבת זמן מה לאחר שיצאה משיקאגו. בשש בבוקר הגיעה הרכבת לספרינגפילד. כאמור, היה זה יום הבחירות וטיירל ואנשיו העדיפו להקים לעצמם מטה שקט בעיר ונכנסו למלון סנט ניקולאס. בשעה שמונה וחצי דיווח סווגלס שמאלן ויוז שכרו חדר במלון סנט צ'ארלס הסמוך וביקשו להעיר אותם שעתיים מאוחר יותר. הבלשים ניצלו את שעות השינה הללו כדי להכין את עמדותיהם בתוך מונומנט הקבורה. הם ניגשו למקום, סיפרו על העניין לאחראי על האתר וקיבלו ממנו שיתוף פעולה מלא.

בשעות אחר הצהריים הגיעו סווגלס ויוז לאתר כדי לבדוק אותו מקרוב ולסכם את הפרטים האחרונים של תוכנית הפריצה והשוד. מאלן חשש שלא יוכל לפרוץ את דפנות האבן העבות של הארון החיצוני. יוז, מצידו, שמר על אופטימיות וסבר שניתן יהיה לפתוח את מכסה הארון בעזרת בעיטה חזקה או דחיפה עזה. מאלן העדיף להשיג גרזן, לכל מקרה שלא יהיה – והלך לגנוב אחד כזה.

ברבע לחמש אחר הצהריים הצליח סווגלס לחמוק שוב מידידיו ולהגיע למלונו של טיירל. עד מהרה הצטרפו אליהם וושברן, מקדונלד ואינגליש והחבורה קיימה מועצת מלחמה בחדרו של טיירל. בשש יצא טיירל לפגוש שוב את חבריו. הוא סיפר להם שזה עתה פגש בבילי בראון ושהנהג יהיה בבית הקברות עם קרון המילוט בשעה היעודה. זמן מה לאחר השקיעה הגיעו הסוכנים והבלשים לבית העלמין והחלו להתארגן שם לקראת הלילה. שומר המקום, ששותף בסוד המבצע, פץח להם את דלת האתר והובילם פנימה. האורבים בחרו להסתתר במקומות בהן אין סיכוי שנצנוץ של אור ייראה מחוץ למבנה.

כמה מלים על המונומנט עצמו, ברשותכם. הוא נבנה בנקודה גבוהה במרכזו של פארק שגודלו כחמישים דונם. זהו מבנה גרניט מלבני, רחב, שממנו מזדקר אובליסק בגובה 35 מטרים. אל גג המבנה ניתן לעלות באמצעות ארבעה גרמי מדרגות, אחד בכל פינה שלו, וגובהו קרוב לחמישה מטרים. המבנה עצמו כולל מבוך הבנוי ממסדרונות מזוותים המתעקלים לכיוונים שונים ומגומחות הנוצרות כתוצאה מהחיבור בינם לבין הקירות התומכים. שני אולמות גדולים יש במבנה הזה. אולם הקבר, בו טמונים גופותיהם של לינקולן ובנו, מעוצב בצורה מעוגלת למחצה וממוקם בצפון המבנה. הנשיא עצמו נטמן בארון שיש גדול במרכז החדר. אולם זיכרון מעוגל מצוי בצידו הדרומי של המאוזוליאום.

זירת האירוע. המונומנט שנבנה על קברו של אברהם לינקולן בספרינגפילד, אילינוי (מקור תמונה 4).

טיירל מיקם את אנשיו בנקודות מפתח בתוך המבוך. ג'ון אינגליש הוצב ליד הקיר שחצץ בין המבוך לבין אולם הקבורה. טיירל מצא שלמרות שהקיר היה עבה למדי, הרי שכל רחש שבקע מאולם הקבורה נשמע היטב מעבר לקיר. טיירל הורה לאינגליש להודיע לו מייד כאשר ישמע קולות המעידים על כך שהשודדים החלו במלאכתם. את וושברן ושלושת הבלשים הוביל לאולם הזיכרון. שם כיבו הללו את פנסיהם, חלצו את נעליהם והמתינו. סווגלס, כך נקבע, יאותת לסוכני השירות החשאי מייד כאשר יפרצו השודדים אל תוך הקטקומבה.

שעתיים לאחר מכן, בשעה תשע לכרך, בקע לפתע אורה של עששית קטנה מן האפלה. יד נשלחה מן העלטה, אחזה בידיות הדלת ונענעה אותה. ''זה בסדר'', נשמע קולו המרגיע של סווגלס מדבר אל השודדים. האור כבה וטפיפות קלות של צעדים נשמעו ברחבי תא הקבורה שבעברו האחר של המיתחם. טיירל נעל את הדלת, מוכן לפעולה.

יוז ומאלן החלו לטפל במנעול שעלת דלת תא הקבורה. הם הביאו, כזכור, ציוד פריצה מקצועי בדיוק לצורך זה, אבל דווקא מאלון, שהיה הבלתי מנוסה ביניהם, הצליח מייד לשבור את המנעול. ג'ון אינגליש, שהאזין למתרחש מתוך האפלה, התגנב החוצה ודיווח על כך. אפס, הבלשים באולם הזיכרון המתינו עשרים דקות ארוכות משום שנאמר שלא לפעול טרם שיראו את האור שבאמצעותו יאותת להם סווגלס. איתות זה – שלמעשה היה קצהו הבוער של סיגר שסווגלס אמור היה להדליק – נועד להבהיר שהשודדים פרצו אל תוך ארון האבן. וזה הרגע המדויק בו תיכנן טיירל לעצרם.

סווגלס החזיק בעששית שעה ששותפיו לפריצה החלו לעבוד על פריצת הארון. הם הצליחו להסיר את כיסוי השיש המעוטר והשעינו אותו על אחד מקירות התא. אבל הכיסוי הפנימי כמו מיאן להיפתח. מאלן הוציא פטיש גדול והתכוון לפצפץ את הלוח לחתיכות. אלא שאז חש בזרוע עוטפת את ידו והוא נשא את עיניו הצידה, מסנן קלל חרישית.

- ''השתגעת?'', נשמעה לחישתו הנזעמת של סווגלס, ''השומר עוד יישמע את זה, ימהר לכאן – ואז אנחנו מחוסלים''.

הם גילו שהמכסה הפנימי היה מאובטח באמצעות כמה מהדקי נחושת ועד מהרה התגברו אף עליהם. כיסוי נוסף נח מעל לראשו של המנוח וגם הוא נשלף ממקומו. הם החלו למשוך החוצה את ארון עץ הארז, שכזכור נעטף מבחוץ במעטה מתכת. בשלב זה בדיוק אמור היה סווגלס להביא את קרון המילוט שמאלן ויוז עדיין האמינו כי הוא ממתין להם למרגלות הגבעה. הוא פנה לצאת, כשקולו החרישי של מאלן היכה באוזניו.

- ''כשתחזור שרוק לנו'', הורה, ''אחרת אתה עוד עלול להיפגע. אנו עלולים לירות בך אם נחשוב שהמתקרב הוא מישהו אחר. לא ניתן לאיש להפריע לנו כאן''.

מדוע לא אותת סווגלס באמצעות הדלקת הסיגר שלו כפי שתוכנן מלכתחילה? מסיבה אחת בלבד: לשם ביצוע הפעולה הפשוטה הזו היה עליו לצאת אל מחוץ למבנה הקבורה – אלא שמאלן ויוז הורו לו להחיזק את העששית כדי שזו תאיר עבורם כל עוד הם ממשיכים בפריצה אל תוך הארון.

לבסוף הצליח סווגלס לצאת אל הקרון הפיקטיבי הזה. הוא התגנב מייד אל צידו האחר של המונומנט, לחש את הסיסמה וסיפר לטיירל שהגיעה העת לפרוץ פנימה וללכוד את שודדי הגופה בפעולה. טיירל ואנשי היחפים נערכו סביב צידו המזרחי של המונומנט כשאקדחיהם בידיהם.



כישלון


ואז קרה האסון.

רעם נשמע באפילה ורשף אש הבליח אל תוך הלילה. אקדחו המיושן של מקגין פלט כדור והרעם הדהד ברחבי סביבה. טיירל, שנבהל מעוצמת הירייה, פרץ אל תוך תא הקבורה וצעק לשודדים להיכנע.

שום תשובה לא נשמעה.

טיירל הדליק גפרור והבחין מייד בארון האבן השבור. אבל מלבדו לא היה שם איש.

הוא שעט חזרה אל אולם הזיכרון והורה לשומר להביא עימו עששיות. אחר כך נעל את נעליו ואז רץ אל המדרגות הדרום-מזרחיות, שעליהן היו אמורים השודדים להמתין לקרון המילוט.

הירח עלה לאיטו ברקיע המשחר ועל רקע האור העמום יכול היה טיירל להבחין בקווי המיתאר של שתי דמויות גבריות בפינה הצפון מערבית, בערך כעשרים מטרים ממנו. הוא פתח באש. השניים השיבו אש ונסוגו אל הפינה הצפון-מזרחית.

- ''צ'יף, הם כאן!'' צרח לכיוונו של וושברן, ''בואו הנה, כולכם!''

אבל רק מקדונלד הופיע למשמע קריאתו. האחרים נעלמו.

- ''היי, טיירל, זה אתה?'' בקע קול מתוך האפילה.

קבר לינקולן בספרינגפילד, אילינוי. אחד האתרים המתויירים ביותר באמריקה (מקור תמונה 5).

טיירל ידע שיוז מכיר את קולו ולכן העדיף לשתוק.

- ''טיירל, תענה כבר'', הקול היה כמעט נואש לפני שהמשיך, ''בשם אלוהים, האם זה אתה שיורה בנו?''

הפעם זיהה טיירל את הקול. היה זה מקגין. שלושת הבלשים, כך התברר למרבה המבוכה, ירו זה בזה. רק בנס לא הסתיים הקרב המשונה הזה באבידות בנפש. ''היה זה אחד הלילות הבלתי מוצלחים ביותר בחיי'', התוודה טיירל לימים בדוח שהעביר למפקדיו, ''ועדיין הגן עלינו אלוהים בעשותנו את הטוב והנכון בעיניו''.

אשר לשודדים, אלה נדאגו כאשר סווגלס בושש לשוב עם הקרון והחליטו להמתין לו בחוץ, בין הצללים, בצילו של עץ אלון קטן, כשלושים מטרים משם. כשהחלו היריות הם סברו בתחילה שהיו אלה סווגלס ובילי בראון. אבל עד מהרה הבינו שלא שני אנשים בלבד מסתובבים במקום אלא חבורה גדולה יותר. מכל מה ששמעו הבינו שהבאים הם בלשים או שוטרים ומאחר ולא היה להם חשק מיוחד לספק לאלה הסברים וסווגלס ממילא התמהמה עם הקרון, העדיפו להסתלק בחשאי מהמקום.

השומר, ג'יי.סי פאואר, כתב לימים בזכרונותיו כי בכל זאת היה הכול לטובה. ''לו היה טיירל מגלה אותם בתא הקבורה ונכנס דרך הדלת, כפי שאכן עשה, הם היו מבחינים בו ויורים בו לפני שבכלל היה ביכולתו להבחין באילו פינות של החדר הם נמצאים'', כתב בזכרונותיו.

במשך ימים אחדים לא ידע איש על מה שהתרחש שם, אבל עד מהרה נתגלתה הפרשה על ידי העיתונות ופורסמה ברעש גדול. סוכני השירות החשאי ובלשי פינקרטון לא ידעו – סליחה על הקלישאה הביזארית - היכן לקבור את עצמם מרוב בושה. כמה מעיתוני שיקאגו אף העלו את הסברה שכל האירוע היה בעצם מבוים ונועד מלכתחילה לשרת את יטרותיו הפוליטיות של וושברון, כלומר לעשות לו יחסי ציבור שישפרו את סיכוייו לקבל את הג'וב הנכסף של מפקד משטרת שיקאגו. אחרים סברו שהירייה הראשונה לא הייתה בכלל פליטת כדוק מקרית אלא תוכננה מלכתחילה על ידי אחד מבלשי פינקרטון כדי להזהיר את השודדים מהתקרבות אנשי החוק. בקיצור, תיאוריות קונספירציה הופרחו מכל עבר. אבל לאחר שמאלן ויוז נעצרו בשיקאגו, הובאו לדין והורשעו על סמך עדותו של סווגלס, נעלמו רמיזות אלה כלא היו. הצמד נדון לשנת מאסר בפועל בגין הרשעתו בפריצה. קינלי לא ניזוק, אבל ארבע שנים מאוחר יותר נעצר, הורשע בזיוף כספים והלך לקלבוש.

הניסיון להוציא את גופת הנשיא מקברה ולחוטפה הביא לסידרה נוספת של הוצאת הארון מקברו, זיהוי הגופה מחדש וקבורתה מחדש. שבועות אחדים לאחר מכן, במטרה למנוע את חטיפת הגופה פעם נוספת, העבירו ידידיו של הנשיא את הארון והסתירו אותו במקומות שונים ברחבי האתר. במשך אחת עשרה שנים תמימות באו אלפי מבקרים כדי לחלוק כבוד אחרון לקבר שבו נח ארון ריק לחלוטין.



קבורה מחודשת


בשנת 1887 כבר נזקק האתר לשיפוץ מקיף. מאחר שלצורך השיפוצים היה צורך להעביר ממקומו את הארון, ומאחר ושמועות עקשניות טענו שהגופה השוכנת בו אינה גופתו של לינקולן, נפתח הארון לצורך זיהוי נוסף. למרות התיקונים שנעשו באתר, בשנת 1900 היה מצבו גרוע כל כך שנוצר צורך לבנות כמעט את כולו מבראשית. אייב ובני משפחתו הועברו ממקומם פעם נוספת, הפעם לבור קבורה זמני שנכרה בחצר. שם, מתחת לתשע טונות של אבנים, הם שכנו במשך שנה תמימה כמעט. הם הועברו חזרה אל מקום מנוחתם הקודם רק באפריל 1901. בספטמבר אותה שנה שוב הוצאה גופת לינקולן מארון האבן. בנו, שהיה עדיין מודאג מאוד מהאפשרות שמאן דהוא ינסה שוב לחטוף את גוויית אביו, דאג לכך שסורגי פלדה ייבנו בתוך הקבר כך שיפרידו בין הארון לבין פתח הבור. לאחר מכן נטמן הארון בעומק עשרה רגל מתחת לרצפת האולם וכוסה בכמה טונות בטון מוצק. ככל הידוע, עד לרגע זה שוכן אייב בקבר זה ואפילו כאשר נעשו שיפוצים נוספים במבנה במרכזי שבאתר לא היה צורך להזיזו משם.

השאריות הבודדות שנותרו מגופתו של לינקולן בימינו הן כמה ממרכיבי גולגולתו וכמה דגימות דם. כל השיירים הללו מוצגים לראווה במוזיאון הרפואי של וושינגטון. אבל אפילו למוצגים אלה לא ניתן לנוח בשלווה במקום אחד. בשנת 1989 הציע מרצה באחת האוניברסיטאות להוציא חומר גנטי מתוך חלקי הגולגולת במטרה לבדוק השערה לפיה סבל לינקולן מתסמונת מארפאן, מחלה הפוגעת ברקמות החיבור של אברי הגוף. הצעה זו הביאה לדין ציבורי ארוך וחריף בשאלות שנגעלו לרציונאל שבמעשה, לדרכי ביצועו ולהקשרים האתיים שלו. ועדת אתיקה שהתכנסה במוזיאון הבריאות והרפואה הלאומי אישרה את ביצוע המחקר ב-‏1991, אבל שנה לאחר מכן המליצה ועדה אחרת לדחות את בקשת ביצוע המחקר, לפחות עד שיתבצעו מחקרים מקיפים יותר לגבי הגן הגורם לתסמונת מארפאן. יתר על כן, העיסוק התקשורתי הנרחב בנושא זה הביא לכך שבמוזיאון התקבלו מאות מכתבים ושיחות טלפון מתושבים שטענו שבידיהם חלקים שונים של גופת לינקולן.




השבוי


בשנת 1992 פירסם קלייב קאסלר את רומן המתח סהרה. קאסלר, טיפוס צבעוני שעוסק – מלבד כתיבתה - גם בארכיאולוגיה ימית ובאיסוף מכוניות עתיקות, שילב את גופתו של לינקולן בעלילה המרתקת שרקם. עלילה זו אף הוציאה את לינקולן מתחומי ארצות הברית והעבירה אותו, בעודו חי, ליבשת אחרת. שם גם, אליבא דקאסלר, מצא את מותו.

לפי ספרו של קאסלר, נחטף לינקולן סמוך לסיום המלחמה על ידי יחידת פרשים של הקונפדרציה שהייתה לבושה במדי פרשי הברית, שעה שסייר באיזור הכפרי המקיף את וושינגטון. הנשיא השבוי הוברח על פני הנהר פוטומק אל תוך שטח שהוחזק עדיין על ידי מדינות הדרום. את מזימת החטיפה הגה אחד מעוזריו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס בניסיון להציל מה שעוד נותר מן הדרום. גראנט כבר הידק את הלולאה סביב ריצ'מונד ושרמן התקדם בצפון ועמד לתקוף מאחור את צבאו של הגנרל לי מווירג'יניה. השנאה בקונגרס למדינות הדרום לא הייתה בגדר סוד. דייוויס וממשלתו היו בטוחים שהצפון יגבה מחיר נורא, כאשר תובס הקונפדרציה כליל. הרעיון המטורף שעמד ביסוד חטיפתו של לינקולן היה שבאמצעות החזקתו כבן ערובה יוכל הדרום להשתמש בו כבמנוף לקבלת תנאים נוחים יותר בשלב הכניעה.

עטיפת הספר ''סהרה'', פרי עטו של קלייב קאסלר. ההשערה: לינקולן מת על ספינה שעלתה על שרטו בנהר מדברי, כשהוא שבוי בידי כוחות הקונפדרציה (מקור תמונה 6).

לאחר היעלמו של לינקולן היה שר ההגנה, אדווין סטאנטון, לאיש החזק ביותר במימשל. הוא קיבל דיווח מלא משומרי ראשו של לינקולן שנותרו בחיים על מה שהתרחש. סטאנטון ניחש את מזימת הקונפדרציה וכאשר הגיע נציגו של דייוויס כדי לפתוח במשא ומתן דחה מייד כל הצעה למגעים, תוך שהוא רומז כי מבחינתו אין אפילו מניעה שלינקולן ימות בשבי. דייוויס ההמום החליט ללכת על תוכנית חליפית. הוא העלה את לינקולן כאסיר על ספינת המלחמה ''טקסאס'', שעליה היו גם ארכיון הקונפדרציה וסכומים אדירים בכסף ובזהב. ספינה זו פרצה את המצור הימי של צי הברית ועשתה את דרכה אל מעבר לאוקיאנוס. היא הגיעה לאפריקה, נכנסה אל נהר הניז'ר ועשתה את דרכה אל עבר שטח שרכשו ראשי הדרום ובו ביקשו להשתמש כבסיס להקמת ממשלה גולה שתוסיף לקרוא תיגר על מדינות האיחוד.

גורלה של ה''טקסאס'' היה רע ומר. היא פנתה אל אחד מיובלי הניז'ר, נהר בשם אווד-זאריט, והחלה לעשות בו את דרכה. באותה תקופה ירדו פני המים בכל מערכת הנהרות של הניז'ר והאווד-זאריט לא יצא מכלל זה. בקיץ נתקעה ה''טקסאס'' בנהר רדוד מאוד שהלך והתייבש עד שנעלם לחלוטין. משהחלו המזון והשתייה לאזול רכש הצוות מוצרים בסיסיים מבני השבטים שבאיזור ושילם בזהב. הללו, שהריחו את העושר הטמון בספינה, החליטו להשתלט עליה ולאחר שנהדפו מספר פעמים פשט שמו מצור עליה והמתינו בסבלנות עד שאחרון הנמצאים בה נפח את נשמתו בייסורים. לאחר מכן פשטו על הספינה, רוקנו אותה מאוצרותיה ובזזו כל מה שיכלו. אחד המתים בספינה היא גבר ארוך גפיים ורזה בשם אברהם לינקולן.

אם לינקולן מצא את מותו בספינה ששקעה באמצע המדבר מי נרצח בתיאטרון פורד? לפי עלילת ''סהרה'' לא היה רצח אלא תרמית מבויימת בקפידה שעליה ניצח שר ההגנה סטאנטון. איש מחברי הקבינט האחרים או ממפקדי הצבא לא ידע על המתרחש. סטאנטון שכר את שירותיו של ג'ון וילקס בות'. בות' הכיר שחקן שבקומתו וברזונו דמה ללינקולן. מרי טוד לינקולן סוממה על ידי סוכניו של סטאנטון כך שכאשר הגיעה לאותה הצגת תיאטרון ב''פורד'' היא הייתה כל כך מטושושת עד שלא יכלה לזהות את המחליף שאופר במדויק כמו בעלה האמיתי. בתיאטרון קיבל השחקן בקידה את מחיאות הכפיים של הצופים, שהיו רחוקים מהתא הנשיאותי מכדי שיוכלו להבחין שמי שיוןשב בו אינו אלא כפיל. בות' שיחק את תפקידו בנאמנות כשירה, למעשה, בעורפו של השחקן שלא חשד במאומה, לפני שזינק אל הבמה. אחר כך נישא המסכן המרומה אל מעבר לרחוב, כשממחטה מכסה את פניו, כדי להוליך שולל את העוברים ושבים, ומת בסצינה שביים סטאנטו בעצמו. אפילו הרופאים שטיפלו בשחקן הגוסס היו ידידו וסוכניו של סטאנטון.

סטאנטון לא הסתפק בכך ואף זמם להתנקש בחייהם של סגן הנשיא אנדרו ג'ונסון ומזכיר המדינה ויליאם סיוארד. כשאלה יוצאו מן התמונה הוא עצמו יהיה הבא בתור לרשת את הנשיא. אלא שהאנשים שאותם שכר בות' כשלו במשימתם. סטאנטון, שביקש לשלוט על מהלך העניינים, ניהל בעצמו את חקירת הרצח, פיקח על מאסר הקושרים ומשך בחוטי משפט הבזק והתלייה. בות' עצמו הצליח להתחמק ומת באוקלהומה ב-‏1903. באסן שהועלה באש ושבו נורה למוות בות', כביכול, מצא את מותו אדם אחר, כפיל של בות'.

לקינוח, מתייחס קאסלר גם אל הנסיון לחטוף את גופת הנשיא מקברה, אותו ניסיון שנוהל ותוזמר על ידי ביג ג'ים קינלי. לקאסלר אין בעייה לרתך את שי האירועים ליחידה אחת. הגורמים שהכינו את הגופה לקבורה מחדש גילו שהם מחזיקים בידיהם את גופת החשקן המחליף. בשלב זה הורתה להם וושינגטון לשמור על שתיקה ולהסדיר את העניינים כך שלעולם לא אפשר יהיה שוב לפתוח את הקבר. זו הסיבה שטונות של בטון נשפכו על ארונות הקבורה של אברהם וטד לינקולן. באופן רשמי נעשה הדבר כדי למנוע משודדי קברים עתידיים לחלל את הקבר. מעשית, רצה המימשל לקבור כל ראייה לפשע.

מותר להניח שלמרות העלילה הנאה שרקם קאסלר ושמנומרת, כרגיל בספריו, בפרטים היסטוריים מוכחים לצד סיפור שכולו בדיון, היא אפילו אינה מתקרבת לאמת. בכל זאת, צריך להודות שזהו כנראה הניסיון היצירתי ביותר שאני מכיר לשבץ את גופתו של אברהם לינקולן במשחק הכיסאות ההיסטורי שהתנהל סביב מלחמת האזרחים האמריקנית.







מקורו של החומר למאמר זה הוא באתר American Heritage ובספרו של אדווין מרפי, After the Funeral, שיצא לאור בשנת 1995 בהוצאת בארנס אנד נובל.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הערה/שאלה/תהיה   אלעד יאיר   יום ד', 04/04/2007 שעה 2:14   [הצג]   [2 תגובות]
מה השתנה?   יגאל לביב   יום ד', 04/04/2007 שעה 16:22   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©