האלטרואיסטים
יום ב', 07/05/2012 שעה 9:37
לציונות יש הרבה גוונים, ולמעשה קשה למצוא כאלה שלא נוצרו, צבעו והוצגו באופן כלשהו במהלך מאה ושלושים השנים האחרונות. אחרי בדיקה מעמיקה מתברר שדווקא יש אחד כזה. אם מישהו שמע על הציונים האלטרואיסטיים הוא מוזמן לקום. אין אף אחד? טוב, זה מאשר בדיוק את מה שחשבתי. לפני מאה שנים בדיוק כתב מורה מראש פינה מאמר בו הסביר כי זכותה של הציונות להתנחל בארץ כנען מותנית בראש ובראשונה במאמציה לקדם את העם הערבי ולהשתלב בו. למסקנות דומות הגיעו גם מייסד היומון הדתי ''הצופה'' שסבר שנישואי תערובת עם ערביי הארץ ישביחו את האורגניזם היהודי (מעניין מה יאמרו על כך במערכת ''הצופה'' של ימינו) ומרצה ארצישראלי לערבית באוניברסיטת קהיר שסבר שהתרבות היהודית-ארצישראלית חייבת לבסס את עצמה על השפה הערבית ולהשתלב בתכניו התרבותיים של האיסלם. גם זו ציונות







לפני מספר ימים נרעשה הבלוגוספירה בשל מאמר שפורסם אצל זרובבלה, שכותרתו ''אני לא אוהבת ערבים''. המאמר תיאר את השקפתה של הגברת הזו על ערבים בכלל ועל כאלה שפגשה בפרט. היא פוחדת מהם, אינה מבינה איך הם מוכנים שילדיהם יקבצו נדבות בכבישים ובאופן כללי, כפי שמעידה כותרת המאמר, לא סובלת אותם במיוחד. העובדה שזרובבלה היא בלוגרית קלת מקלדת, ותיקה ופופולארית הפכה את הפוסט שלה לאייטם חם ברשת. הפוסט שלה גונה על ידי רוב הכותבים ואחד מהם, העיתונאי אביעד קדרון, הגדיל עשות וזרק אותה מרשימת המקורות של אתר ה-RSS שלו, גרייפס.


כשלעצמי, העדפתי שלא להגיב על זה. גם כי כולם כבר עשו את זה ממילא, אבל בעיקר משום שלא ראיתי בכך שום דבר מיוחד. אז עוד צעירה בת עשרים שמרוכזת בהווייה התל-אביבית שלה ומתבוססת בביצה של נרקיסיזם גילתה שהיא נגועה בדעות קדומות ופלטה כמה אמירות גזעניות. אז מה. יש עוד המון כמוה. הגינוי ההמוני עשוי להטעות: מרבית הבלוגרים הנקראים ביותר נוטים שמאלה מהמרכז, וכפי שהוכיח משאל הבלוגרים המזדהים שערכתי ביום הבחירות לכנסת ה-‏17, אין שום מיתאם של ממש בין העדפותיהם הפוליטיות לבין תוצאות הבחירות בפועל. ממוצע ההעדפה של הבלוגרים המרכזיים ברשת העברית הוא שמאלה מהממוצע המקביל בקרב הבוחרים. זרובבלה אמנם דיברה בטיפשות, אבל היא המטרה הקלה במשחק הזה. לאמירות של זרובבלה אין שום משמעות משום שהיא אינה מעורבת בתהליכים פוליטיים וחסרה הבנה בסיסית שלהם.

לא כך חשב יואב איתמר (''האביר שלא היה''), אחד הבלוגרים הרגישים, האינטליגנטיים והאכפתיים ביותר בסביבה. אני מכיר את יואב מהרשת בלבד, מעולם לא נפגשנו, אבל דומני שקיימת בינינו הערכה הדדית מסוימת. הוא טילפן אלי זמן מה לאחר התפוצצות שערוריית זרובבלה והיה ברור שהעניין הפעיל במוחו חרושת שלמה של מחשבות ורעיונות. בסופו של דבר סיכמנו שלא כדאי להתמקד בפרשה זו עצמה, אבל אולי ראוי להשתמש בה כנקודה ארכימדית לדיון תיאורטי בשאלות של לאומיות ערבית ויהודית ובדו-שיח המתמיד שבין שתי התנועות הללו. סופו של עניין שמצאנו את עצמנו משוחחים על הוגים יהודיים נשכחים מראשית המאה העשרים ועל תפיסותיהם ביחס לציונות.

כמובן שהדבר הבא לעשותו היה לרוץ אל הספריה הקרובה (כלומר זו שבחדר העבודה) ולבדוק שם אם אני זוכר נכון את השמות והעמדות. גליתי שההיסטוריון יוסף גורני עשה עבודה יסודית בנושא זה כבר לפני עשרות שנים ועיקר החומר שאני מביא כאן נטול מכתביו. בחרתי להתמקד בז'אנר ציוני מעניין: הציונות האלטרואיסטית. אנשיה סברו כי תהיה להם לגיטימציה ליישב את הארץ אך ורק אם יסייעו בכך לתושביה הערביים וירכשו את אמונם.







''...ובימיו ראינו טובה ואהבתו...''


ראשיתה של הגישה ההשתלבותית-אלטרואיסטית הוא בניסיון לתת תשובה לאתגר אשר הציבו לפני הציונות הביטויים האנטי-ציוניים הראשונים שהופיעו בעיתונות הערבית בארץ-ישראל ובסוריה בראשית המאה ה-‏20. כבר בשנת 1900 היפנה אליהו ספיר, יליד ירושלים וחוקר ארץ-ישראל, את תשומת לב הציבור היהודי לתופעה המדאיגה של תעמולה אנטי-ציונית בעיתונות הערבית. במאמרו מתח קו מפריד בין התועמלנים האנטי-ציונים הבאים בעיקר מקרב העדה הנוצרית לבין הרוב במוסלמי בארץ-ישראל, אשר טרם גילה יחס של איבה כלפי הציונות. לנוכח מציאות זו, שאין לזלזל בסכנותיה, הגיע ספיר למסקנה כי עתידה של הציונות תלוי בשיתוף הפעולה ההדוק בינה לבין הרוב המוסלמי בארץ-ישראל. והסיבה לכך היא, לדעתו, משום שהעם הערבי-מוסלמי ''הוא אחד העמים – או העם האחד – הקרוב אלינו ולליבנו ובימיו ראינו טובה ואהבתו וקרבתו אלינו עודנו דבר אפשרי גם לימים יבואו''.

הניתוח ההשוואתי של יחסי היהודים עם הנוצרים והערבים בעבר ובהווה הביא את ספיר למסקנה הבאה: ''אם באירופה נעבוד בלי תועלת לשרש ולעקור את השנאה לנו, מורשת אבות, נטועה וטבועה בלב האומות, ולכן האמצעי האחד להציל את כבודנו וכוחנו לנו ולעצמנו הוא: להוציא את עצמנו מתחת השפעת 'ההסכמה הכללית' - הנה פה בארצות אלה שהזכרתי, עלינו למנוע גם אחרים מלקבל את השפעת ההסכמה הזאת. בארץ אבותינו והארצות הסמוכות לה עלינו להודיע את טיבנו ולהיות בהווייתנו ופעולתנו מחאה גלויה נגד כל דיבה ועלילה שמוציאים עלינו. והעיקר, להיות בארצות אלו בשפתן וספרותן כ'בעלי ביתם' חשובים ולא אורחים''.

מאמרו של אליהו ספיר לא זכה להדים בעיתונות העברית, והוא עבר ללא תשומת לב, אולי משום שלא נקט בו נימת ביקורת כלפי המתיישבים היהודים או התנועה הציונית.








''... כי חסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו...''


המאמר שפתח את הפולמוס הציבורי בשאלה העברית, וביסס את ההשקפה ה''השתלבותית'' היה פרי עטו של יצחק אפשטיין, והוכתר בשם ''השאלה הנעלמה''. במאמרו המקיף והמתגרה, אשר פורסם בשנת 1907, יצא יצחק אפשטיין בביקורת קשה על שיטת קניית הקרקעות על ידי היהודים בארץ-ישראל. שיטה זו, שלדעתו הייתה כרוכה בנישול איכרים עניים מאדמתם, גורמת לדעתו עוול מוסרי ותביא גם נזק מדיני בעתיד, משום שהערבים לא יבליגו לאורך ימים על היחס הנוקשה כלפיהם ויתקוממו נגד ההתיישבות היהודית. כאלטרנטיבה לשיטת ההתיישבות הבלתי צודקת והמסוכנת הציע אפשטיין הימנעות מוחלטת מנישול על ידי קניית שטחי אדמה בלתי מיושבים בלבד ועיבוד קרקעות שעד כה נראו כבלתי ראויות לחקלאות.

בפתיחה למאמרו קבע אפשטיין הלכה מדינית רבת משמעות בהיסטוריה של מערכת היחסים בין היהודים והערבים. לדבריו, ''בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן'' שאלת יחסנו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציונים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו''. אפשטיין היה אפוא הראשון אשר התנה במפורש את הגשמת הציונות בהסכמתם של הערבים.

יתרה מזו, הוא אף הרחיק לכת בהציגו את הטענה כי הארץ שייכת למעשה לשני העמים, היהודי והערבי. הוא מתח ביקורת על מנהיגי התנועה הציונית העוסקים במדיניות גבוהה ''בעוד ששאלת העם היושב בה, עובדיה ואדוניה האמיתיים, עדיין לא נתעוררה לא במקום המעשים ולא במדרש''. כל זאת משום שהעסקנים הללו מתעלמים מן העובדה ''כי יש בארץ חמדתנו עם שלם שנאחז בה מזה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה''. עם זה, לדעת אפשטיין, לא זו בלבד שהוא קשור לארץ בעבותות הזמן, הוא דבק בה גם ברגשותיו ובנימי נפשו. לכן ''טועים אנו ביחס אל עם גדול, תקיף וקנא טעות גסה בתורת הנפש. בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים''.

על יסוד הנחות מוקדמות אלה, הנוגעות כולן לעם הערבי – מעמדו הנוכחי כאדוני הארץ, זכויותיו כמולדת ואופיו הנעלה – הגיע אפשטיין לגיבוש השקפה אידיאולוגית-מדינית בשאלה הערבית. השקפה זו היה בה צירוף של תועלתנות, אלטרואיזם ולא מעט מן המגמה המיסיונרית או רעיון ''התעודה לישראל''.

האפשרות של דו-קיום בשלום בין היהודים השבים למולדתם לבין הערבים היושבים בה היא לא רק פרי ההגבלות העצמיות של היהודים, אלא גם תוצאה של מציאות אובייקטיבית. במציאות זו יכול העם הערבי השליט על שטחי אדמה עצומים לשאת בתוכו את ההתיישבות היהודית, ולא זו בלבד, אלא שעם זה ''מוכרח הוא לטובתו להכניס את היהודים לארצם, כי חסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו ולצאת מעוניו ומבערותו. אך עימנו בלבד יכול למלא את חסרונותיו''.

התועלת היא אפוא הדדית לשני העמים: האחד יזכה מחדש במולדת, והשני – בקידמה. כך תתרחש ''תחיית שני עמים שמיים עתיקים בעלי כישרונות ורבי עתידות המשלימים זה את זה''. אולם אפשטיין אינו מסתפק אך ורק בברית עם הערבים על בסיס אמנה הדדית, ''שתהא רבת תועלת לשני הצדדים''. הוא גם הוגה רעיונות אלטרואיסטיים מובהקים. לדעתו, צריכה התנועה הציונית, מלבד העזרה שתושיט לפלחים הערבים בתחום החקלאות, להעמיד לרשותם כל סיוע אפשרי בתחומים שונים.


אמנם, מעיני אפשטיין לא נעלמה הסכנה הכרוכה בדמיון שבין הצעותיו לבין מעשיהם של המיסיונרים. אולם הוא הבחין בין מגמתם הדתית של המיסיונרים לבין מעשי הציונות הבאים לשמם. יחד עם זאת לא הסתפק אפשטיין בהפצת ההשכלה בקרב הערבים בלבד. הוא הטיף לדרגה עוד יותר גבוהה של התערבות בחיי הערבים. על הציונות ליטול לעצמה את התפקיד של ''מלאך השלום'' בקרב הערבים, ולהשכין שלום בין הכיתות היריבות, והיא תסייע בזה לגיבושה ולפיתוחה של ''ההכרה הלאומית שלהם''. במלים אחרות, הציונות צריכה ליטול על עצמה חלק נכבד מהמאמץ להקמת התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל.

עמדות אלה היו חריגות למדי בנוף האידיאולוגי של אותה תקופה, קל וחומר בימינו. בפרספקטיבה של מאה שנים הן מצטיירות כנגועות הפטרנליזם על אף הכוונות החיוביות שמאחוריהן. למרות שאפשטיין רוצה לנהוג בערביי הארץ כבשווים ואף לקדם את מצבם הכלכלי והחברתי ולקרבו לאלה של היהודים בני התקופה, הרי שברור שאיש מאותם ערבים לא ביקש זאת ממנו. הערבים לא נשאלו לדעתם כאשר הוקמה התנועה הציונית והחלה לעודד הגירת יהודים ארצה, ולפיכך קל לראות את העמדה הזו כנובעת מחשיבה אפולוגטית מסוימת. מכל מקום, היא רחוקה מאוד מהלאומיות הקלאסית, זו שפרחה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-‏19 והיוותה קרקע פורייה להתהוות התיאוריות ההרצליאניות לגבי מקומם בהיסטוריה של היהודים כלאום עצמאי המוצא מקלט במולדתו ההיסטורית.

דעות דומות לאלה של יצחק אפשטיין הביע באותה שנה עצמה ר' בנימין מעל דפי ''המעורר''. אולם, בעוד שאפשטיין, שהמציאות בארץ-ישראל הייתה מוכרת לו, גרס השתלבות באמצעות דו-קיום בין שני הלאומים, הטיף ר' בנימין, הרחוק מן הארץ, להשתלבות על ידי הטמעתם של הערבים בקרב היהודים. כוונתו של ר' בנימין הייתה לא רק הטמעה תרבותית על ידי חינוך ועזרה כפי שהציע אפשטיין, אלא גם מיזוג איתם. נישואי תערובת בין יהודים וערבים נראו לו כדרך להשבחת האורגניזם של העם היהודי. ''ואת בניך תיתן לו ולקחת לך גם מבניו, ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול ומצא מין את מינו והיה מין אחד'', כתב בחיבורו ''משא ערב''.







''... שאלה מוסרית חברתית בעיקרה, שאלה שבין אדם לחברו...''


אחרי מהפכת ''הטורקים הצעירים'', כשגברה התסיסה הלאומית הערבית בעלת הגוון האנטי-ציוני בארץ-ישראל, ולנוכח הבהלה שעוררה תופעה זו בקרב פובליציסטים עבריים שונים – לא שינו בעלי גישה זו את דעותיהם. ההיפך הוא הנכון. ההתפתחויות החדשות כאילו הוכיחו בעיניהם את צדקת טענותיהם הראשונות. ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית נתפרשה על ידם כתוצאה של התרחקות היהודים מן הערבים והתבדלותם המודעת מהם. זאת ועוד: ה''אוריינטציה'' על הערבים, שבה דגלו בעלי תפישה זו – שנבעה מהערכת כוחו של העם הערבי ומיחס של ביטול כלפי הציונות המדינית – נתחזקה אחרי המהפכה חיזוק יתר מכוח האכזבה שנחלה התנועה הציונית מיחסו של המשטר החדש כלפיה.

האקטיביזם ואף המקסימליזם הציוני תלויים, לדעת בעלי השקפה זו, בעשיית הסכם עם הערבים. ההסכם תלוי בהשתלבותנו במזרח, בסיוע שנעניק לערבים וברכישת אמונם. בשנת 1912 יצא ר' בנימין (שמו הספרותי של ר' יהושע רדלר-פלדמן, סופר ועיתונאי שהוציא, יחד עם יוסף חיים ברנר, את העיתון ''המעורר'', ייסד את העיתון ''הצופה'' וערך את כתב העת ''נר'') להתפלמס עם דעותיו של אחד העם בשאלת עתיד ההתיישבות היהודית ההמונית בארץ-ישראל. עם שדן באפשרויות המעשיות להתיישבות המונית, טען ר' בנימין כי בארץ יימצא מקום לחמישה מיליוני תושבים, והימצאותם של כמה מאות אלפי ערבים בה אינה מהווה, מבחינה זו, מכשול. אולם כל זאת בתנאי שנדע לקרב אלינו את הערבים ולפעול יחד עימם לפיתוחה ולקידומה של הארץ.

לדבריו, אין ניגוד מהותי בין שני העמים, היהודי והערבי. החיכוכים הנוכחיים הם זמניים ומשניים בחשיבותם. האינטרס האמיתי של שני העמים הוא באיחודם ''לשם מטרה אחת ועזרה הדדית''. אולם ההדדיות שעליה דיבר ר' בנימין הייתה ''לחיי קולטורה וניקיון'' על ידי ''בניין שכונות נאות לעירונים מבני הארץ''. מעשה כזה, לדעתו, אינו מצריך השקעת כסף יהודי; הניסיון, הכישרון והמרץ היהודיים דיים למשימה זו. זוהי גישה אשר לו זו בלבד שכרוכה בה תועלת מדינית, אלא משמשת גם ביטוי עקרוני ליחסנו כלפי הערבים, משום ש''שאלת היחס שבין הערבי והערבי אינה דבר שבפוליטיקה של שיקול הדעת והאינטרסים, של חשבון וערמומיה, אלא שאלה מוסרית חברתית בעיקרה, שאלה שבין אדם לחברו''.


דעות אלה הביאו את ר' בנימין לידי ביקורת גלויה על עמדתה של תנועת הפועלים בשאלת העבודה העברית. למרות אהדתו לצעירים הנאבקים לכיבוש העבודה העברית, ואף על פי שהכיר בכך שעקרון ''העבודה העצמית'', שבו דגלו הצעירים בני העלייה השנייה, הוא תנאי לתחייה הלאומית – שלל את יחסם הקיצוני, המתנגד, לפועלים הערבים שעבדו במושבות היהודיות. הנימוק שלו לשלילה זו היה שאסור להעמיד את החיים הלאומיים על תנאי אחד בלבד, תנאי ''העבודה העצמית'', שהרי ''החיים בכלל אינם עומדים על תנאי אחד. בחיים יש תרי''ג תנאים ואולי גם למעלה מזה. ואף היישוב בר-חיים הוא. חייו תלויים במילויים של כמה וכמה תנאים. תנאי הכרחי הוא, כמו כן, יצירת יחס טוב ורצוי אל העם היושב בארץ''.

עמדה זו אינה אופיינית לציבור בכללו, קל וחומר לאדם דתי כר' בנימין. קשה למצוא בימינו חובשי כיפות המאמינים שנישואים עם ערבים הם מתכון להשבחת הקולקטיב היהודי עצמו.. גם כיום פועלים כמה הוגים, דוגמת סופר הילדים שרגא גפני (הידוע גם בשמות עט אחרים דוגמת אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור ועוד), ששואבים את עמדותיהם מהכנעניות של ראשית המאה וסבורים שבין הערבים ליהודים קיימת קירבה היסטורית ואף גנטית. אלא שגפני היה רוצה לראות את הערבים מתגיירים ובכך מחסלים את הניתוק ההיסטורי שלהם מהיהדות (לשיטתו) ומתחברים חזרה לשורשיה. ר' בנימין סבר, כנראה, שהתמזגות שני העמים היא תהליך כמעט טבעי שיתרחש לאורך זמן ויקהה את השונות התרבותית המפרידה ביניהם כיום. וזאת, כמובן, בתנאי ששום עם לא יפעל מתוך תחושת עליונות כלפי האחר אלא מתוך שליחות של שותפות גורל ואחווה. אופטימיות מעין זו שוב לא ניתן למצוא במקומותינו.







''...ועל ידי ערבית נוכל ליצור תרבות עברית ממש...''


הרחיק לכת מכולם במגמת ההשתלבות במזרח ד''ר נסים מלול, יליד צפת וחניך אוניברסיטת קהיר ולאחר מכן גם מרצה בה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ולימים גם עורכו של היומון ''אל אח'באר''. מלול הטיף להשתלבות מוחלטת בתרבות הערבית כתנאי לחידושה של התרבות העברית המקורית. לדבריו, אם חפצים אנו, יורשיהם של ר' יהודה הלוי והרמב''ם, ללכת בדרכיהם – עלינו לדעת את השפה הערבית ולהתמזג עם הערבים...בתור לאום שמי עלינו ''לבסס את לאומיותנו השמית ולא לטשטשה בתרבות האירופית, ועל ידי ערבית נוכל ליצור תרבות עברית ממש. אבל אם נכניס לתרבותה יסודות אירופיים, אז נהיה פשוט כמאבדים את עצמנו לדעת''.

בוויכוח עם מבקריו הרחיק נסים מלול לכת עד כדי טענה, כי קיום לאומי או תחייה לאומית אינם מותנים בשפה הלאומית. להוכחת דבריו הביא את העובדה, כי חלק מיהודי אירופה הנחשבים ללאומיים, וביניהם מקס נורדאו, דוברים וכותבים בשפה זרה.

אילו חי מלול בתקופתנו סביר להניח שהיה מצוי היכן שהוא בגוון הציוני של הקשת הדמוקרטית המזרחית. המכנה המשותף שמצא מלול בין היהודים לבין הערבים גדול מהרבה מכפי שחש שהיה לו, כיהודי מזרחי, עם היהודים האשכנזים. הרתיעה שלו מתרבות המערב קיבלה חיזוק מהעובדה שההיסטוריה הוכיחה כי ניתן ליצור תור זהב יהודי במסגרת תרבות ערבית. מעניין מה היו התגובות לו היה מלול מציע היום שכדי להשתלב במרחב תוותר מדינת ישראל על העברית כעל שפתה המרכזית ותמיר אותה לערבית. מצד שני, יתכן מאוד שהיה טוען כי דווקא ההתעקשות על המאפיינים הייחודיים של הלאומיות היהודית-ישראלית הם שהביאו לסכסוך רב השנים עם ערביי המזרח התיכון.

בהשקפתו המתגרה והאפיקורסית של נסים מלול הגיעה, כמדומה, המגמה ההשתלבותית-אלטרואיסטית לשיאה. מגמה זו, למרות הבדלי גישה בין מבטאיה, היו בה כמה עקרונות משותפים. היא הכירה בקיומה של אומה ערבית באימפריה הטורקית בכלל ובארץ-ישראל בפרט; היא גילתה יחס הערכה עמוק כלפי אופיו של העם הערבי והתרבות הערבית-מוסלמית; היא דגלה בהושטת סיוע מירבי לערבים על ידי התנועה הציונית בהווה ובעתיד בהסכמתם של הערבים. עם זאת, לא נגרע מאומה מהשקפתם הציונית המקסימליסטית של מבטאי השקפה זו. ההיפך הוא הנכון; בגישתם זו ראו את התנאי להגשמת החזון הציוני גדול הממדים.








לאלטרואיסטים לא היה כמעט סיכוי מלכתחילה. הציונות, ככל תנועה לאומית, הונעה כבר מראשיתה על ידי עקרון הבדלנות - בין אם באופן כפוי, משום שיהודי אירופה והמזרח סבלו מאנטישמיו, ובין אם במוצהר, משום שרצה לבדל את הקיום היהודי על טריטוריה דלילת אוכלוסין שלעם היהודי יש כלפיה זיקה היסטורית ודתית חזקה. הסיכוי שתנועה לאומית מתחדשת (ולעניין זה אין זה משנה באיזה לאום מדובר) תבנה מציאות ריבונית בדלנית בצוותא עם עם אחר שלו שאיפות אחרות וטענה מתחרה על אדמת הארץ שאותה מקדשת התנועה הלאומית, נמוך עד כדי גיחוך.







מרבית הטקסט מקורו במאמרו של יוסף גורני, ''ארבע גישות בראשית אל הבעייה הערבית'', שפורסם בספר החלום והגשמתו – הגות ומעש בציונות. הספר, בעריכת יחיעם פדן, יצא לאור בשנת 1979 בהוצאת משרד הביטחון. מקור הכרזות הציוניות (לא עלה בידי למצוא תמונות של ההוגים המצוטטים במאמר או כאלה הממחישות את עמדותיהם, כך שהיה עלי להסתפק באיורים ששיקפו מסרים ציוניים מובהקים אחרים) הוא בארכיון התמונות הציוני.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פוסט מעניין (כרגיל)   יונתן   שבת, 17/02/2007 שעה 16:20   [הצג]   [305 תגובות]
מעניין ולוקה בחסר   yigal laviv   שבת, 17/02/2007 שעה 17:43   [הצג]   [33 תגובות]
פשטני מדי   דניאל בלוך   שבת, 17/02/2007 שעה 18:05   [הצג]   [32 תגובות]
לצערי, גם היום חלק גדול מיהודי   סטיבי   שבת, 17/02/2007 שעה 18:46   [הצג]   [33 תגובות]
הכל תלוי בנראטיב   אלמוני   יום א', 18/02/2007 שעה 2:40   [הצג]   [49 תגובות]
חריגות האלטרואיסטים   רואי חדש   יום א', 18/02/2007 שעה 8:50   [הצג]   [33 תגובות]
מעניין!   אליעזר   יום א', 18/02/2007 שעה 17:48   [הצג]   [31 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©