לצוף על כדורי פינג-פונג
יום א', 04/02/2007 שעה 14:25
השם הארי ריצ'מן אינו מוכר לרבים החיים בינינו. אם תשאלו אותם מי האיש הזה סביר להניח שרובם יגיבו בהרמת גבה או בהבעת פליאה אחרת. אבל בראשית המאה העשרים היה הארי ריצ'מן לאחד הבדרנים והזמרים היותר מבטיחים באמריקה, ובשנות השפל אף הגיע אחד השירים שביצע, ''Puttin' on the Ritz'', לפסגת המצעדים. חלק משיריו זכו לביצועים מחודשים רבים והוא עשה הון מהזכויות עליהם. כשהתפנה מבעיות הפרנסה החליט ריצ'מן לעסוק בתחביב שטיפח מזה שנים אחדות, הטייס. יחד עם טייס נחשב אחר באותם זמנים, דיק מריל, קיווה ריצ'מן להגשים את החלום של טיסה מארצות הברית לבריטניה וחזרה (כולל נחיתה הארץ היעד). על הטיסה המוזרה הזו, שלימים נדעה כ''טיסת הפינג-פונג'', תוכלו לקרוא כאן







פעם, לפני הרבה שנים, קצת אחרי שרציתי להיות ארכיאולוג, החלטתי שאני רוצה להיות הארי ריצ'מן. זה נראה לי אז כל כך קוסם, שפשוט לא הבנתי איך בני אדם בעולם הזה לא רוצים לחיות חיים שיהיו לפחות דומים לאלה של האיש הזה. רק אחר כך גיליתי שאף אחד לא יודע, בעצם, מי זה הארי ריצ'מן.






הארי ריצ'מן (משמאל) ודיק מריל (מימין). הטעות של ריצ'מן טירפדה את המבצע

זוכרים את ''Puttin' on the Ritz''? השיר הזה נחשב פעם ללהיט העדכני ביותר של רחבת הריקודים. לפי אנציקלופדיית אול מיוזיק יש לו עד עתה 205 ביצועים, וייתכן שלא כולם מתועדים שם. הפאר האריסטוקראטי – ויש שיאמרו הדקדנטי - של המלון הוותיק הזה שימש כסמל לעשיית חיים בסטייל א-לה ניו יורק. מתוארים בו ניו-יורקים שנהנים ללבוש חליפות הדורים וכובעים יקרים, להלך בפארק אווניו עם מקלות טיול, לחקות את סגנונו המאופק של כוכב הקולנוע גארי קופר ולהתחכך במיליונרים מהליגה של רוקפלר. הריץ, אותו מלון ששימש כסימבול לגודל ולפאר גם אצל סקוט פיצג'רלד (''יהלום גדול כמו הריץ'') ושמהווה את משכן החוגים האופנתיים של התפוח הגדול, הוא הרקע לכל אלה. את השיר הזה, (שכיום הגירסה המושמעת ביותר שלו היא דווקא זו בעלת האופי הקבארטי בביצוע הזמר ההולנדי יליד אינדונזיה, טאקו), כתב אירווינג ברלין ב-‏1929. והארי ריצ'מן הוא זה שהפך אותו למפורסם. הרבה לפני פרד אסטייר וכוכבי הסרט ''פרנקנשטיין הצעיר'', למשל.

הייתה זו השנה בה התרסקה הבורסה בניו יורק, הבנקים פשטו רגל, אלפי חוות פשטו רגל במערב התיכון ותורים אינסופיים של אזרחים רעבים ומיואשים השתרכו בשיירות ארוכות למערב ובבתי התמחוי של הערים הגדולות. לימים יתאר ג'ון סטיינבק את הייאוש הנורא שפקד את אמריקה של אז בספרו המונומנטאלי ''ענבי זעם'' וזמרי עם כוודי גאת'רי יזעק את כאבו של האדם הנדכא, חסר האמצעים, הנודד בדרכים בתקווה למצוא עבודה מזדמנת שכמה פרוטות בצידה ולשרוד איכשהו, בשירי העם שלו. על פשיטות הרגל הוסיפו סופות האבק האדירות שהרסו כל חלקה טובה במערב. אלה, נוסף על חוקי היובש הנוקשים שהותקנו ב-‏1919, עוררו גלי פשיעה אדירים והצמיחו, בתורם, אגדות אלימות מסוגן של ג'ון דילינג'ר, פריטי בוי פלויד, בייבי פייס נלסון ובוני וקלייד. רק מי שמכיר את הייאוש הנורא שפשט אז ברחבי אמריקה יוכל להבין מדוע זכו הפושעים האלימים הללו לאהדה ציבורית רבה כל כך. הם דפקו את הבנקים, את המוסדות שריכזו בתוכם את המצרך שהיה חסר לכל אמריקני שני אז ושהבנקים נתפסו כחמסניו: כסף.

זה היה צד אחד של אמריקה. הצד האחר היה עליז מעט יותר. חוקי היובש, שאסרו על מסחר ושתייה של משקאות חריפים, הביאו לצמיחתה המהירה של תעשיית הייצור העצמי, ולא פחות מכך – של הברחת משקאות משכרים לתחומי ארצות הברית. כמה משפחות גדולות ומבוססות עשו לא מעט כסף באמצעות הברחות מעין אלה, החל בקנדים של מסצ'וסטס וכלה בברונפמנים של קנדה. המשקאות הללו זרמו, בין השאר, אל אלפי המסבאות המחתרתיות (Speakeasys) שקמו בין האוקיאנוס האטלנטי לחוף הפאסיפי (במנהטן לבדה היו כחמשת אלפים כאלה). באותם אולמות ניגנו לעתים תזמורות סווינג, להקות של רקדניות בלבוש מינימאלי חוללו על הבמה ושוטרים בלבוש אזרחי (שכיסם תפוחה מהשלמונים שקיבלו מבעלי המסבאה) התרווחו על הכיסאות לצד אנשי המאפיה עגולי המגבעת והדורי הלבוש.

באותן שנים כבר עשה לעצמו הארי ריצ'מן שם של כוכב עולה בתעשיית הבידור. הוא נולד ב-‏1895 בסינסינאטי בשם הרולד רייכמן. כישרונו כפסנתרן וכמוסיקאי התגלה כבר בגיל צעיר והוא החל להופיע עם חבר במופע וודוויל נודד. הארי היה דווקא הקומיקאי שבין השניים, אבל זמן קצר לאחר מכן כבר גיבש לעצמו רפרטואר ששילב קטעי שירה וריקוד. המופע עבר בערי השדה שבין שיקאגו לסן פרנסיסקו והארי הפך לאורח קבוע באולמות. ההצלחה דחפה אותו לעבור מזרחה ובראשית שנות העשרים כבר היה חלק בלתי נפרד ממופעיהן של פרפורמריות ידועות כנורה בייס ומיי ווסט. את הופעת הבכורה שלו בברודוויי עשה ב-‏1922 במחזמר ''מלכת הלבבות''. אחר כך המשיך להופיע בהצגות שונות, עד שב-‏1926 באה הפריצה הגדולה. ריצ'מן ביצע בקולו הרך והנעים את ''Birth of the Blues'', שיר שהפך את המחזה ''שערוריות'' של ג'ורג' וייט והצלחה אדירה. בשנה שלאחריה הקפיץ למצעדי המכירות שני להיטים גדולים נוספים, ''Blue Skies'' ו''I'm on the Crest of a Wave''. הראשון – גם הוא פרי עטו של אירווינג ברלין - מוכר כיום במיוחד בביצועו של זמר הקאנטרי וילי נלסון, אבל בחרתי להביא כאן גם קישור לביצוע אינסטרומנטלי של נגן המפוחית אדי פיבודי שעושה חסד מיוחד עם הלחן היפה הזה. השיר השני מפורסם כיום מעט פחות אבל ריצ'מן הפך אותו בזמנו ללהיט גדול והוא הוקלט ונמכר בהצלחה גם על ידי בינג קרוסבי ותזמורתו של פול וייטמן. לריצ'מן היה מגע של חסד; השוו אותו, בין השאר, לאל ג'ולסון, אחד הכוכבים הגדולים של התקופה שקול הזהב שלו והופעתו המחשמלת הביאו את הוליווד לצלם את ''זמר הג'אז'', הסרט המדבר הראשון, שג'ולסון כיכב בו ושהיה בעצם עיבוד לביוגרפיה של ג'ולסון עצמו.

ב-‏1930 עשה הארי צעד חשוב. הוא עבר מערבה כדי להביא את כישרונו את אולמות הקולנוע. הוליווד האירה לו פנים. כבר באותה שנה זינק ריצ'מן לראש המצעדים עם הלהיט הגדול ביותר בקריירה שלו. הוא ביצע את “Puttin' on the Ritz” בסרט באותו שם בו כיכב הוא עצמו בתפקיד הראשי. ריצ'מן גילם שם את הארי ריימונד, כוכב וודוויל שמעלה יחד עם חבר במופע וודוויל נודד, פוגש נערה, מתאהב בה, עוזב אותה עם חברו לטובת חוזה שמן בברודוויי, מצליח ומתעשר בניו יורק, מסתנוור מחיי החברה גבוהה, שותה לשכרה ומאבד את חבריו בזה אחר זה. אינני יודע אם כל הסיפור הזה הוא שיקוף מדוייק של הביוגרפיה של ריצ'מן עצמו, אבל ברור שיסודות רבים של עלילת הסרט מקורם בה.

מאוחר יותר באותה שנה שב הארי ריצ'מן לברודוויי ושם כיכב במחזמר נוסף והפך שני שירים נוספים ללהיטים: ''Exactly Like You'' ו''On the Sunny Side of the Street''. אבל אלה היו, פחות או יותר, האקורדים הבולטים האחרונים בקריירה המוסיקלית שלו. הקריירה ההוליוודית שלו לא התרוממה, זו בברודוויי הגיעה למבוי סתום וב-‏1934 נפרד מתיאטראות ניו יורק. ריצ'מן אמנם הוסיף לעבוד בתעשייה גם בשנות השלושים והארבעים אבל לא הצליח לשחזר את פסגת ההצלחה שלו כזמר. במשך הזמן הפך לכותב ולמלחין מוערך ובין השאר תרם לא מעט לרפרטואר של דג'נגו ריינהרדט ובסי סמית, אבל עתה היה לו גם זמן לעסוק בתחביב אחר שלו.

כפריים וולשים בתמונה קבוצתית על רקע ה''Lady Peace'' שנחת בסמוך. התמוה שייכת לטרי ויליאמס, הפעוט הבלונדיני שיושב בחייק אימו מלפנים

בשנים בהן הייתה הקריירה המוסיקלית של ריצ'מן בשיאה זרם לחשבון הבנק שלו לא מעט כסף והוא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש מטוס פרטי. למעשה, היה בידיו את אחד המטוסים היחידים באמריקה של אותה תקופה שיכלו לבצע טיסה טרנס-אטלנטית מלאה, ה-V1-A. מאז ביצה צ'ארלס לינדברג את חציית האוקיאנוס האטלנטי הראשונה ב-‏1927 היו באמריקה לא מעט טייסים שחלמו על הכפלת המבצע: לטוס לראשונה מעל האוקיאנוס האטלנטי מארצות הברית לבריטניה ובחזרה (כולל נחיתה בבריטניה). אחד מאותם חולמים היה הנרי ''דיק'' מריל. וזו גם הייתה נקודת המפגש של מריל עם ריצ'מן.

לריצ'מן היה מטוס וולטי V1 חד-מנועי. מריל, טייס מוכשר כשד ועקשן כפרד שאופיו הרגזני הלך לפניו, שימש אז כטייס הראשי של חברת איסטרן אירליינס. הוא למד לטוס בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה עבד כמה שנים ככבאי באילינוי. ב-‏1920 רכש מטוס קטן תמורת 600 דולר והחל לבצע בו טיסות להנאתו. מאוחר יותר החל לשמש כטייס דואר בקו שבין ריצ'מונד, וירג'יניה לאטלנטה, ג'ורג'יה. הוא נודע לתהילה בכך שמעולם לא ביטל או נמנע מטיסה בשל מזג אוויר גרוע. ב-‏1930 לבדה עבר בקו זה מאה ושלושים אלף מילין והרוויח 13,000 דולר, סכום עצום באותה תקופה. ב-‏1931 עבר לאיסטרו אירליינס ובה עבד כטייס במשך שלושים שנים רצופות.

מריל התקין במטוס מיכלי דלק נוספים, מנוע בעל אלף כוח סוס ופרופלור בעל שני להבים. כדי לממן את כל השיפורים הללו היה עליו לפנות גם אל אדי ריקנבקר, הבוס שלו באיסטרן אירליינס ולבקש את סיועו. לריצ'מן, שלא היה בדיוק ספץ בהנדסה אווירוונאוטית, היה רעיון משלו. הוא סבר שאם המטוס ייאלץ לנחות על פני המים ניתן יהיה להציפו באמצעות עשרות אלפי כדורי פינג-פונג קטנים שיידחסו בחלל הכנפיים. הרעיון הזה, שכיום נשמע לנו מגוחך להפליא, נשקל אז ברצינות גמורה. וכך הובאו 41,000 כדורים קטנים ואוכסנו בחללי הכנף. המטוס, שנוכח האווירה הנוטה למלחמה באירופה זכה לשם Lady Peace, היה השחקן המרכזי במה שלימים נודע כ''טיסת הפינג-פונג''.

בשני בספטמבר 1936 המריאו השניים לכיוון לונדון. הטיסה עברה ללא אירועים מיוחדים עד לנקודה בה היו בערך שש מאות מילין מאת הנחיתה. בנקודה זו השתנה פתאום מזג האוויר הנאה. השמים קדרו, הרוחות העזות טלטלו את המטוס מצד לצד ובמשך ארבע שעות תמימות נאבקו מריל וריצ'מן כדי לייצב אותו ולהוסיף לנוע בהתאם לתוכנית המקורית. בשלב מסוים החלו השניים לחשב את כמות הדלק שנותרה במיכלים. כמות זו נועדה, כזכור, להספיק לטיסה לאנגליה הלוך ושוב ללא נחיתת ביניים, אבל בהתחשב בצריכת הדלק הגבוהה של המטוס בשעות הסערה לא יכלו השניים להרשות לעצמם להיקלע למצב בו יאזל הדלק לחלוטין כשהם בדרכם חזרה. הם נחתו, אפוא, בעיירה לאנדילה שבדרום ויילס, מרחק של 175 מילין (280 קילומטרים) מלונדון. הישג אחד כבר רשמו לעצמם: 18 השעות ו-‏36 הדקות של טיסתם הרצופה קבעו שיא מהירות חדש לחציית האוקיאנוס האטלנטי בטיסה. למחרת עלה בידם להשלים את הטיסה עד לונדון.

ב-‏14 בספטמבר, שבוע וחצי לאחר נחיתתם בלאנדילה ולאחר שהשלימו תידלוק מחודש וכמה תיקונים במטוס, המריאו השניים ממשטח החול המהודק של סאות'פורט בדרכם חזרה לאמריקה. בדרך חזרה, בהיותם מעל צפון מזרח קנדה, פתח ריצ'מן בטעות את הדלת הסוגרת על מיכלי הדלק, מה שהביא כמובן לשפיכת כל הדלק שנותר במיכלים אל מי האוקיאנוס. מריל, רותח מזעם, הצליח להנחית את המטוס בשלום על החול שליד מאסגרייב הארבור שבניופאונדלנד. כשהגיעו כמה תושבים סקרנים למקום היה עליהם ממש להפעיל כוח כדי להוריד את הטייס הרגוז מעל גופו המפרפר של ריצ'מן. במלים אחרות: מריל פירק את הצורה למי שהיה אחראי לכך שהשניים לא הצליחו למלא את המשימה שקבעו לעצמם. ריצ'מן יצא מזה חי, איכשהו, אבל הכעס ששרר בין שני השותפים למבצע לא פג במשך חודשים ארוכים. שבוע מאוחר יותר, מכל מקום, נחתו השניים בתפוח הגדול.

כל הסיפור עלה לריצ'מן, בסופו של דבר, סכום של 360 אלף דולר – המון כסף במונחים של אותם שנים. אבל הוא יצא מזה עם חוויות לכל החיים. עד סוף ימיו נהג לספר את סיפורה של אותה טיסה לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. החוש המסחרי שלו הביא אותו להציע למכירה את אותם כדורי פינג-פונג מפורסמים כשהם חתומים בחתימתו האישית. כמה מאות מאלו אכן נמכרו ומדי פעם מופיע אחד מהם באתר המכירות הפומביות ebay ומוצע כמזכרת היסטורית מאותה טיסה.

מריל לא זנח את חלום הטיסה הרצופה הלוך ושוב מעל לאוקיאנוס האטלנטי. הוא גייס את הטייס ג'ק לאמבי והשניים הצליחו לשכנע את המיליונר בן סמית' לממן את הפרויקט. סמית' רכש עבורם מטוס מדגם לוקהיד E10 מאיש העסקים הרולד ואנדרבילט והשניים שיפצו אותו וביצעו התאמות מאותו סוג שנדרשו בזמנו ל''Lady Peace''. למרות אסון ה''הינדנבורג'' שאירע כמה ימים קודם לכן והישרה מצב רוח עגום על אמריקה, הם יצאו לדרך והצליחו לטוס לבריטניה בשלום ולשוב בשלום. בכך השיג מריל את המטרה שעמדה לנגד עיניו בעשר השנים שמאז טיסת לינדברג.

מעטפת ההכתרה. חותמת הדואר מכתירה את טיסת 1937 כטיסת ההכתרה האנגלו-אמריקנית

מה קרה לכל המעורבים הפרשה? ובכן, ריצ'מן, שלא הוסיף עוד לעסוק במוסיקה באופן פעיל וגם לא טיפח אמביציות לעיסוק בטייס, הוסיף לחיות חיי עושר ורווח. העובדה שהשירים שכתב וביצע לא התיישנו במשך עשורים תמימים והושמעו שוב ושוב רק תרמה לכך. ב-‏1972 הלך לעולמו בגיל 77. דיק מריל כיכב בסרט הוליוודי בשם ''טיסה אטלנטית'' שעלילתו עסקה, באופן לא מפתיע, בטייס המנסה לעשות זאת לראשונה בשני הכיוונים. לאחר מכן שב למקצועו והוסיף לטוס עוד עשרות שנים באיסטרן אירליינס. ב-‏1982 הלך לעולמו, והוא בן 89. מטוס ה''Lady Peace'' הוברח בשלב כלשהו לספרד, שם הוסב שמו ל''קפיטן האיה'' והוא שרד את מלחמת האזרחים האיומה. ב-‏1953 נשלח אל מחסן הגרוטאות.





ועכשיו תשאלו מדוע רציתי כל כך להיות הארי ריצ'מן. תחשבו על זה לרגע: לעבוד עשרים שנה במשהו שאתה אוהב לעשות; לעשות מזה המון כסף; להפוך חלק מיצירותיך לקלאסיקה ארוכת שנים; להתפנות בגיל צעיר יחסית לתחביבים; לממש חלום שרק מעטים העיזו לנסות להגשים (טיסה טרנס-אטלנטית כפולה); ולאחר מכן לעשות חיים במשך כל שנות הפנסיה. מה רע?





כל התמונות במאמר מקורן באתר Early Aviators.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   יואב איתמר   יום א', 04/02/2007 שעה 16:56   [הצג]   [2 תגובות]
''שם על שפת הים''   אביבה   יום ב', 05/02/2007 שעה 12:28   [הצג]   [3 תגובות]
אתה נהדר!   אורטל   יום ה', 01/03/2007 שעה 22:16   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©