שלווה ביער
יום ו', 19/01/2007 שעה 22:53
לפחות שש פעמים בשבוע אני מוצא עצמי נוהג בכביש המתפתל של יער ירושלים. בסיבוב מוצא אני פונה ימינה ונוסע לכיוון מושב בית זית, חולף על פני הכניסה למושב ועל פני המיתחם הישן שפעם שימש את בריכת השחייה שלו. ואז, כאילו משום מקום, צצים שורות של אורנים מחטניים משני צידי הכביש והמהמורות מתרבות ופס האספלט הופך לצר מאוד, לחד-סטרי ולמקום שסביבו יש הרבה קסם של שלווה. התנועה מתנהלת לאיטה, ברוגע, וכשהיא מואטת מאוד או נעצרת, אין טוב מפתיחת חלון כדי לנשום את האוויר הרענן של הבוקר, משיר שקט המתנגן ברקע ומפרישת עיתון בוקר על גבי ההגה. אל דאגה, הטלפונים הלחוצים והישיבות הסוערות עוד יגיעו במהלך היום; כך שלא כדאי להיכנס אליהם בבת אחת. עדיף לעשות בהדרגה, בניחותא, בכביש שאין בו עקיפות, צפירות, קללות ועצבים





כביש אספלט צר, מלא מהמורות, שאי אפשר לעקוף בו. מכונית נכנסת אל היער

- ''בוא ואראה לך דרך קיצור'', אמר אברם והיטה את מכוניתו ימינה. המכונית פנתה אל הכביש המוביל לכיוון מושב בית זית והחלה להעפיל במעלה גבעה קטנה, כשמימין מתפתל כביש ירושלים-תל אביב הנכנס אל תוך סיבוב מוצא. הלאה משם נראתה בקעה קטנה ושטוחה ששרידי מים שנשטפו אליה בחורף עדיין התקבצו בה בשלוליות ענק. זכרתי שעשיתי את הדרך הזאת בעבר, אבל מעולם לא שמתי אליה לב במיוחד. עתה, כשנסיעה ירושלימה עמדה להיות חלק מחוויות היומיום שלי, צפיתי בכביש בתשומת לב.

- ''נסעתי כאן בפעם הראשונה כשהייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית'', נזכר, ''כביש הכניסה לירושלים היה אז צר יותר ותמיד היו בו פקקים. ואז גילה לי מישהו שאפשר לקצר דרך היער והחיים הפכו לקלים יותר''.

הוא צדק, אברם. תוך עשר דקות היינו בירושלים. חצי שעה אחרי שהגענו לכנסת פגשנו שם אחד מאנשי הסיעה שעצבי ההמתנה בפקק עוד ניכרו בו. ''לא תאמינו באיזה פקק נתקעתי בכניסה לירושלים'', פלט. ואז, כשהיה באמצע סיפורו קטע אותו אברם: ''את יער ירושלים אתה מכיר?''.





יער ירושלים הוא חוויית הבוקר הקבועה שלי מזה שנים. היער משתפל אל מורדותיו הדרומיים של כביש מספר אחת, הלא הוא כביש ירושלים-תל אביב. תמיד רגוע בו ושליו, אולי בגלל העובדה שרצועת האספלט המתפתלת בו צרה ומלאת מהמורות ואינה מאפשרת כמעט עקיפה של כלי רכב אחד על ידי אחר. הנסיעה בו מרגיעה במיוחד. מזכירה את המשפט היפהפה של יוסי בנאי במונולוג ''השעה שש'': ''שעה שמתנדנדת כמו בערסל ברגע של שקט. אחרי החגים, לפני הגזירות. אחרי היורה, לפני השפעת. אחרי המלחמה, לפני הפיגועים''. הדרך ביער ירושלים אינה שעה. היא בקושי עשר דקות או רבע שעה. אבל אלה דקות שמתנדנדות כמו בערסל ברגע של שקט. הן נותנות מעט מנוחה מהצפירות ומהפקקים, מהעקיפות ומהאיתותים.

זה קורה מייד לאחר שעוברים את הפנייה למושב הציורי בית זית, חולפים על פני המתחם ההרוס שהיה פעם הבריכה של המושב ולפתע הדרך הופכת להיות צרה מאוד. פס האספלט המשחיר חודר אל תוך החורשות של הרי ירושלים, חורשות שיש בהן עצי אקליפטוס חלקי גזע ואורני ירושלים עתירי מחטים וברושים מחודדי צמרת. אי פה אי שם מנמרים שולחנות פיקניק, מדרגות אבן ומתקני שעשועים לילדים את הסביבה.

ויש שקט באוויר. שקט נעים, מבורך, כזה ששונה כל כך מהדחיסות של שיירות המכוניות בכבישים של מרכז הארץ ושל ענני גזי הפליטה המיתמרים באוויר וחודרים אל חלון המכונית כל אימת שמאן דהוא פותח אותו כדי להתרענן במעט אוויר צח. ובשקט הזה נעים לנוע אט-אט בין שורות העצים, לפתוח חלון ולשאוף את הקרירות הירושלמית המוקדמת אל הריאות. ואז אני מוצא עצמי מכניס למערכת דיסק ג'אז איטי או איזה שיר של וילי נלסון, פרנק סינטרה או רוחמה רז ונהנה מכל שנייה. הרוגע, האיטיות, היכולת לשקול כל מילה כדי שמשמעותה תחדור אל תוכנו ונוכל לעבדה כהלכה, תואמים כל כך לשלוות השחר הפרושה על פני היער הזה.

בני הבכור, עוד מעט בן שבע, אוהב אף הוא את הכביש הזה. ממקומות מסוימים לאורכו ניתן לראות היטב את כביש תל אביב – ירושלים הגולש אל תוך סיבוב מוצא ונמתח משם במעלה ההר בואכה הבירה. באותן פעמים בהן המורים שובתים או שהוא בחופש מבית הספר ואני נוטלו עמי לעבודה, הוא פוקח עיניים גדולות, מציץ בנוף הנאה, עיניו מתרחבות והוא קורא: ''היי, אבא, תראה את המכוניות האלה! הן קטנות ממש כמו חיפושיות!''

קרני השמש חודרות אל היער הדליל של עצי האורן. בוקר בהרים





ליער הזה יש פולקלור משל עצמו, כזה שאותו מכירים רק הנהגים המבקרים בו באדיקות מדי יום ביומו. משפחה של צבאים גרה בו, השד יודע היכן. פעם בחצי שנה, בערך, יוצא לי להבחין בהם כשהם מסתובבים על גבי המדרונות המתונים או מלחכים עשב טרי באחת הגבעות. תמיד יש שם שלושה, ותמיד הם נראים כמו צבי בוגר אחד ושניים צעירים, ואני מוצא את עצמי מהרהר שוב ושוב בשאלה מדוע אינם גדלים והיכן, לכל השדים, מתחבא ההורה האחר ואיפה מתגוררת החבורה הקסומה הזו.

ויש את הדרבן שלי. אני קורא לו ''שלי'' למרות שמעולם לא גידלתי, טיפחתי או אימצתי אותו. פשוט מפני שכל כך נדיר לראותו שם ודווקא לי יצא להיתקל בו פעם או פעמיים. זה קורה בעיקר בערבים החשוכים, שעה שפנסיה הקדמיים של המכונית הם האור היחיד המפלח את האפלה ביער. מי שעיניו חודרות דרך המסך הכהה יכול להבחין בחיים הקטנים הרוחשים בו כמעט בגלוי, שעה שבני האדם הולכים הביתה ומתפנים לענייניהם הפרטיים. באחד מאותם ערבים הבחנתי לפתע בצרור הקוצים הגדול, בעל הגב המקושת, החוצה את הכביש במהירות. נעצרתי כדי שלא לפגוע בו. והוא, הדורבן הענק הזה, הרים לפתע את ראש ונראה היה לי שהוא נועץ מבטים בעצם הגדול והלבן ההוא שהגיח מתוך העלטה ושילח בו שתי קרני אור חזקות. ואז השיב את מבטו אל האספלט ואץ רץ אל השיחים שבשולי הדרך, ממהר למצוא מחסה במקום אליו לא יגיע האור המוזר. דרבנים, יצורים מונוגמיים מטבעם, חיים בדרך כלל בזוגות. גורים שמגיעים לבגרות יוצאים לחפש נקבות ליצירת קשר. כל לילה יוצא הרווק הצעיר לצעדה של לשמונה ק''מ, וכשהוא מוצא בת-זוג, הוא נשאר איתה בטריטוריה שלה. תהיתי אם מדובר בזכר צעיר שכזה, שמסכן את חייו בחציית כביש האספלט כדי למצוא דרבנית נאה ולהקים עימה בית בישראל. לחשתי לו ''לילה טוב'' חרישי והמשכתי בנסיעה.

ויש את אותו קשיש חובש כיפה, שזקנו הלבן מגיע עד חזהו, והוא עוסק מדי בוקר בהליכה מהירה במעלה הכביש המתפתל. לא תמצאו נוהגי בוקר במשעול הזה שאינם יודעים מיהו. על אוזניו רכובות זוג אוזניות ובחגורתו תקוע בקבוק מים. הוא לא מוותר לעצמו, ממשיך ללכת עוד ועוד, על אף שכנראה עלומיו כבר הרבה מאחוריו והכושר הגופני אינו הולך ומשתבח עם השנים. אבל ניכר בו שגופו אינו עבה ושהוא מתנהל כהלכה. מדי פעם הוא מושיט יד אל מותן ימין, שולף את בקבוק המים מנרתיק הבד שלו ולוגם, תוך שהוא ממשיך לצעוד. לעתים, כשהוא כבר ממש בעלייה הישרה המוליכה מן היער בואכה גבעת שאול, אפשר לראות אותו מבצע את אחד מהרגליו החביבים: צועד אחורנית במעלה הגבעה. יש הטוענים כי הליכה לאחור קלה יותר, במצבים מסוימים, מפסיעה קדימה.

ובעונות החורף הכביש מוצף ולעתים נקוות בו שלוליות גדולות ואז משתדלים לעקפן או להיכנס אליהן לאט ובזהירות. ומפלי מים קטנים דוהרים במורד מדרגות האבן שקבועות במורדות הגבעות. ובמקומות מסוימים, בהם הצוקים גבוהים ואין מדרגות, יורדים מפלים של ממש, בגובה מטר בערך, היישר אל התעלות הרדודות החפורות בצידי הכביש. ומי שלא נהג ביער ההוא כשהעצים בו עמוסים בפתיתי שלג ירושלמיים צחורים אינו יודע חוויית ירושלים במלואה מהי. שכן שלג ירושלים אינו דבר חדש, אבל כמה פעמים יצא לכם לנהוג בתוך יער מחטני שהפיסות הלבנות מרחפות מעליו כמו קונפטי שנשפך ממטוס ענק המרחף בין העננים?

לאחר כמה וכמה עיקולים נראה צידו הנסתר של בית העלמין בהר המנוחות משמאל. אני נזכר ב''עיר הלבנה המשגשגת במורדות הכרמל'', כפי שתיאר סמי מיכאל ב''חצוצרה בוואדי'' את בית העלמין החיפאי בכפר זמיר, מקום אליו הולכת הודא לבקר את קבר אהובה, אלכס, שנפל במלחמה. ''שורות נאות של מעונות קטנים עם פרחים. עיר למופת, נוף מרהיב של ים כחול, שמים זכים והר ירוק. ואין ריחות רעים ואין שכונות עוני ואין המולה המונית. ואף-על-פי-כן אין איש מתאווה לדור בה. היה צורך לקטול אותם תחילה כדי להובילם ולשכן אותם במעונות השיש היפים האלה האוצרים שמש כה רבה''. אבל בהר המנוחות הרושם שונה מעט – אין ים, והירק נדיר יותר וכל כולו נראה כמעין שער מקאברי לעיר שהמוות הוא אולי סמלה הבולט ביותר: אלה שבאים להילחם עליה ולמות למענה; אלא שתובעים את עלבונותיה ביצרים אלימים; אלה שנהרגים בשל מזימותיהם של אחרים החומדים אותה; וואלה שבאים מכל קצווי תבל כדי למות בה בשלווה ולהיטמן באדמתה המקודשת.

בחורף מזרזפים מפלי מים קטנים על גבי מדרגות האבן היורדות במדרון. פסטורליה אחרת

וכשאני מגיע אל העיקול המסוים הזה, שמעבר לוואדי שמשמאלו רובצת כתפו השחוחה של בית העלמין הענק הזה, אני יודע שהדרך – באופן סמלי כל כך - קרבה אל סיומה. שכן זמן קצר בלבד לאחר אותו פיתול נעלמים הקברים מעיני הנוסע ועוד עיקול או שניים ואני בישורת המטפסת אל הגבעה שעליה שרועה שכונת גבעת שאול.





ופעמים, כאמור, התנועה משתרכת לאיטה, כמעט זוחלת. ואם יש מקום בו אני מעדיף, כמעט אוהב, שלא לנסוע מהר, זהו המקום. כאן, כאשר המכונית שלפני ספק עומדת ספק נוסעת, ומלפניה תור ארוך של מכוניות, אני יכול לפרוש בהנאה את עיתון הבוקר על ההגה, להרגיש את צפרירי הבוקר חולפים ליד הזגוגיות ולהאזין בניחותא למוסיקה רגועה. תורם של הטלפונים הבהולים ושל הישיבות הסוערות יגיע ממילא וכדאי להיכנס אל היום הזה בהדרגה, בניחותא, ולהגיע עם חיוך שליו למשרד.

לעתים אני מוצא עצמי מהרהר בחוויות שצברתי במהלך מסעותיי במערב התיכון ובמישורים הגדולים של אמריקה. תארו לעצמכם אדם הנוסע לעבודתו וחולף בדרכו על פני כרי אחו מוריקים, הרים מושלגים, ערוגות פרחים ונחלים צלולים, ומגיע אליה בראש אחר לגמרי מכפי שאנו מתארים לעצמנו. ראש שונה לגמרי מזה שיש לאותם רבבות המשתרכים מדי בוקר בבוקרו בפקקי המרכז, שעה שהטוק שואוז הרדיופוניים מבשרים להם על פרשיית השחיתות החדשה, על הפוליטיקאי התורן שסרח, על התקרית האלימה של אתמול בלילה במועדון תל אביבי או בקסבה פלסטינית.

ישראל אינה דקוטה, ואיומינג, מונטנה או איידהו. אין לנו את כיפת השמיים הענקית שפרושה שם מעל לטבע ואת המרחבים העצומים שבתוכם יכול אדם לחוש עצמו רגוע בתכלית ולפנות לעצמו זמן לחשוב מעט. אבל באורח החיים האישי שלי נסיעת הבוקר ביער ירושלים היא הדבר הכי קרוב לזה. השקט שלפני הסערה, אם תרצו.





מקור התמונות: אתר JerusalemShots.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יפהפה   הופמן   יום ו', 19/01/2007 שעה 23:23   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   ולדי   שבת, 20/01/2007 שעה 0:12   [הצג]   [3 תגובות]
An even nicer road   David   שבת, 20/01/2007 שעה 1:12   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   עודד   שבת, 20/01/2007 שעה 1:59   [הצג]
לקרוא בהנאה את עיתון הבוקר?   דרור   שבת, 20/01/2007 שעה 13:14   [הצג]   [2 תגובות]
כביש מדהים!!!   עידית גוטליב   שבת, 20/01/2007 שעה 19:32   [הצג]   [2 תגובות]
שלווה בכביש מספר 1   זאב בק   יום א', 21/01/2007 שעה 10:46   [הצג]   [2 תגובות]
איזו מן שלווה...   אורחת לרגע   יום א', 21/01/2007 שעה 15:46   [הצג]
מדהים   עדו   יום א', 21/01/2007 שעה 17:43   [הצג]   [2 תגובות]
ד''ש מהיער ומהאגם.   אבי פירסט   יום ב', 22/01/2007 שעה 19:43   [הצג]   [15 תגובות]
אמת   יעקב קלאר   יום א', 28/01/2007 שעה 8:23   [הצג]
(ללא כותרת)   יעקב קלאר   יום א', 28/01/2007 שעה 8:33   [הצג]   [2 תגובות]
יער ירושלים   מונס   יום ה', 01/02/2007 שעה 11:05   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©