התשובה הישראלית לברנרד גץ
יום ב', 15/01/2007 שעה 0:24
שי דרומי, חוואי המתגורר בדרום הארץ, הבחין בפורצים הבאים לשדוד את רכושו והחליט להתעמת איתם. העימות הזה עלה לאחד מהם בחייו. דרומי יעמוד לדין, ככל הנראה, משום שהחוק הישראלי אינו רואה בעין יפה אדם המגן על עצמו או על רכושו באופן שאינו פרופורציונאלי למידת הנזק שעלולה להיגרם לו - ודרומי נתפס עתה בדיוק ככזה. אלא שהתפיסה הזו מערערת עוד יותר את האמון הנמוך ממילא שיש לציבור במשטרה ובמערכת השלטונית המתמודדת עם כנופיות הפושעים האלימות. נוכח מצב זה לא אתפלא אם יקומו כאן ''שי דרומים'' נוספים. את התקדים המפורסם לכך נתן כבר ב-‏1984 ברנרד גץ, מהנדס חשמל ניו-יורקי שהוקף על ידי ארבעה צעירים ברכבת התחתית ונתבע בגסות לתת להם את כספו. לגץ נמאס מכך שגופו ורכושו הפכו להפקר והוא קם וירה בהם. כמה גצים ישראליים עוד יקומו כאן לפני שמישהו יחליט להחמיר את היחס לפושעים מהסוג שתקפו את דרומי?











שי דרומי (במרכז) במעצר. ברנרד גץ הישראלי? (מקור תמונה 1)

''בעל חווה בנגב ירה הלילה (שבת) לעבר ארבעה צעירים שניסו לפרוץ לחוותו שליד מיתר. כתוצאה מהירי נהרג אחד הפורצים, בן 25, ואחר נפצע באורח קשה. שני חבריהם הצליחו להימלט. בחקירתו במשטרה טען בעל החווה כי אין זו הפעם הראשונה שחוותו נפרצת''. כך נפתח הדיווח ב-Ynet על אחת הידיעות המפתיעות של השבוע. והנה המשכה: ''הארבעה הרעילו את אחד מכלבי השמירה של החווה ושברו מנעולים של דיר כבשים שהיה במקום. בעל החווה ששמע את הפורצים יצא לעברם, ירה בהם ופצע שניים באורח קשה. קצין ביטחון שהיה באזור שמע את קולות הירי והזמין את המשטרה''. והסוף: ''כשהגיעו שוטרי תחנת עיירות למקום הם ראו את בעל החווה מבצע החייאה באחד הפצועים. צוותי מד''א נגב פינו את השניים לבית החולים סורוקה בבאר שבע, אולם במהלך הטיפול מת אחד מהם מפצעיו''.

הדיווח שבא לאחר מכן היה כדלקמן: ''דרומי, בעליה של 'חוות שי', חשוד שירה למוות בחאלד אל-אטרש בן 31 ופצע קשה אדם נוסף, לאחר שניסו לפרוץ לחוותו. המשטרה מייחסת לו חשד לרצח, ירי בשטח בנוי ושימוש בנשק ללא רשיון. אל-אטרש הוא עבריין רכוש מוכר, בעיקר בתחום הגניבות החקלאיות. רק לפני כחודש שוחרר ממאסר של ארבע שנים בגין אותה עבירה''.

במלים אחרות, החוואי שי דרומי הגן בנשקו על רכושו מפני גנבים. התגמול שמעניקה לו המדינה על שהעז לעשות זאת עלול להיות כתב אישום ברצח. דרומי לא נדרש עדיין להתנצל בפני חבורת הגנבים על שהחציף פנים למולם ולא איפשר להם לשדוד את רכושו, אבל במצב הדברים הנוכחי זה עוד יכול לקרות.

במדינת ישראל אדם היורה כדי להגן על רכושו עלול להתמודד עם אישומי הריגה או רצח. אליבא דד''ר דנה פוגץ', מומחית למשפט פלילי וראש 'מרכז נגה' בקריה האקדמית אונו, במקרה של הריגת פורץ, גם אם היה חמוש, קשה להוכיח שלא הייתה דרך אחרת להדוף אותו מלבד ירי. היורה יצטרך להוכיח שהירי כוון שלא על מנת להרוג, אלא כדי להגן על עצמו ועל נכסיו. בית המשפט לא מקבל בקלות את הטענה לפיה ניתן היה להגן על רכוש רק באמצעות המתת התוקף, אפילו אם אין דרך אחרת למנוע את הפגיעה ברכוש. הגנה על רכוש לא יכולה לגרור גביית מחיר של חיי אדם. כדי לטעון להגנה עצמית על היורה לעמוד בתנאים נוקשים מאוד, משום ובית המשפט יפטור מעונש רק את מי שהשתמש בכוח סביר ונחוץ. ירי במטרה לפגוע אינו נחשב כוח סביר ונחוץ. ''בית המשפט יבחן אם תגובתו של היורה היתה פרופורציונלית - האם התגובה היתה באותו רגע בו הוא חש בסכנה, וחדל מהתקיפה מייד לאחר מכן''. משמע: אם הוא יצא מהבית או מהחווה כדי להדוף פורץ, לא בטוח שהוא חש בסכנת חיים מיידית. המבחן שעורך בית המשפט נעשה לגבי תחושה סובייקטיבית של בעל הנכס לסכנה מיידית, וכן לגבי התחושה של האדם הסביר בעת בחינת סכנה שכזו.

''העובדה כי הירי לא ארע בביתו של החוואי אלא מחוצה לו, לא מסייעת לקו ההגנה שלו. על פי רוב, כשמדובר בהגנה עצמית מדובר על תקיפה בבית, שכן אפשרויות הנסיגה מועטות יותר. ניתן לטעון שכשמדובר בשטח פתוח, החוואי לא היה חייב להתעמת גם אם הותקף''. כלומר, אדם חייב להמתין שביתו יוקף על ידי שודדים מזוינים שיפתחו לעברו באש טרם יוכל להשיב חזרה באש חיה ולקבל את הגנת בית המשפט. באנגליה, למשל, כשאדם פורץ לבית אחר מותר לבעל הבית להתגונן מבלי לחכות לתקיפה. ''בארצות הברית הורחבה ב-‏15 מדינות הזכות להגנה עצמית והותר שימוש בכוח, גם קטלני, על ידי קורבנות פשע'', מספרת פוגץ', ''החוקים הללו מונעים העמדה לדין פלילי ומקנים זכות לשימוש בכוח קטלני כנגד הפורץ לבית או לרכב, מבלי שיידרש חשש לחיים וכל שצריך להוכיח הוא את עצם הפריצה בכוח ושלא כדין''.









שמוליק מ' שומע את כל זה ורותח. הוא נולד וגדל במושב במרכז הארץ. אביו הקים בעמל כפיים רפת קטנה מאחורי ביתו ועליה הייתה פרנסת המשפחה במשך עשרות שנים. שמוליק זוכר היטב את תורנויות החליבה שביצעו הוא ואחיו כבר מגיל צעיר. הוא גם זוכר היטב את ניסיונות הפריצה של הגנבים למשק. ''פעם גנבו לנו עגל מהמכלאה'', הוא נזכר, ''אבי ואחי רדפו אחרי הגנבים ותפסו אותם ממש לפני שהספיקו להעלות את העגל על הטנדר שאיתו הגיעו למושב ולקחו אותו חזרה. בפעם אחרת תפס אחי גנבים שבאו כדי לגנוב צינורות. הוא הצליח להוציא מהם תשלום פיצויים בכסף, ככה ביניהם, בלי לדווח למשטרה ושם זה נגמר. אין טעם לערב את המשטרה בכל זה. היא ממילא לא עושה שום דבר''.

את המקרה השני, זה של גניבת הצינורות, אני דווקא זוכר לא רע. שמוליק התקשר אלי באחד הערבים, נסער כולו. ''ככה אי אפשר להמשיך'', נבח מעברו השני של הקו, ''הדבר הזה חייב להיפסק. מישהו חייב להרים איזה חוק שיאפשר לאדם להגן על רכושו בצורה רציניית''. מאז שוחחנו על כך עוד מספר פעמים, אבל איכשהו דווקא את הנושא החשוב הזה לא הצלחנו לכנס לכלל מאמר. אני הסברתי שאם הנושא כל כך בוער בעצמותיו שיישב ויכתוב את דעתו, ואני אדאג לפרסמה; שמוליק, מצידו, טען שהוא לא יודע לכתוב – וכך נפל העניין בין הכיסאות.

קברי כלבי השמירה שהורעלו בחוותו של החקלאי עמוס גולד, הסמוכה לחוות שי (מקור תמונה 2)

לרן א' יש תפיסה דומה של הצדק. הוא גדל באחד ממושבי התענכים ועד היום נראה, בגופו הרחב, בידיו הגדולות ובהליכותיו הפשוטות כחקלאי שהתגלגל בטעות העירה. הוא לא מסוגל לתפוס איך, לכל הרוחות והשדים, מתאנה החוק דווקא למי ששומר על ביתו, על רכושו, על משפחתו, מפני פושעים הבאים לפגוע בו. ''אני הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר'', הוא מסנן לשמע שאלתי על דעתו בעניין, ''אף אחד לא יבוא לגנוב את הרכוש שלי, לפגוע בי, במשפחה שלי, בחיים שלי, וייצא ממני שלם. אף אחד לא צריך לקבל פרס על היותו פושע. מי שרוצה להתעסק איתי, שיידע לפחות שהוא עלול לשלם על זה בחייו''.

שמוליק ורן צודקים. אזלת היד של משטרת ישראל הגיעה כבר לפני שנים למצב בו היא אינה מסוגלת עוד להגן על בני אדם שנגדם מופעלים פשעים ''פשוטים'', כלומר כאלה שאינם מסתיימים במוות. לפיכך, כפי שאירע בהיסטוריה של הספר המערבי באמריקה, על המותקף להגן על עצמו. ובעניין זה כדאי, אולי להביא דוגמה מאותה אמריקה עצמה. דומני שהיה זה ג'יימס הארינגטון (Harrington) רפובליקני מתון ומתנגד לשלטון ריכוזי, שספרו Commonwealth of Oceana שפך אור על מודל הרפובליקה המאוזנת, מודל שבמידה רבה תאם לזה ששורטט בפירנצה ונתן עומק רב יותר למודעותם החברתית והפוליטית הרדיקלית של הוגי התקופה. הארינגטון ייבא מפירנצה שני עקרונות שעליהם ביסס את תפישת האזרחות הפעילה שלו. האחד הוא הזכות לשאת נשק לצורך הגנה על הקהילה, מעין פיתוח של תפישת מקיאוולי על מיליציה אזרחית שתוכל לפעול תמורת תשלום עבור הנסיך, או השליט המקומי. האחר הוא הזכות להיות בעליו החופשי של רכוש (כולל אדמות) כתנאי להגנה על האזרחים וכערבות לעצמאות שיפוטם, פעילותם ובחירתם. לימים עוגנה זכותם של האמריקנים לשאת נשק בתיקון השני לחוקת ארצות הברית, תיקון העומד בתוקפו עד ימינו אלה.

הנה סיפור קטן. לפני מספר שנים פרצו כמה פלסטינים לביתו של ל' בראש העין. הם נכנסו באישון ליל, גנבו את מפתחות שתי המכוניות, את כרטיסי האשראי וכל דבר אחר שהצליחו לשים עליו יד. כשל' סיפר לי על כך הוא היה נרעש בהתאם. ''היה לנו יותר מזל משכל'', אמר בלהט, ''הם הסתובבו בסלון, במטבח, במבוא, ועשו שם ככל העולה על רוחם. אנחנו ישנו למעלה בשלווה ולא הרגשנו בכלום. תאר לעצמך שהם היו מחליטים לעלות למעלה; הם היו יכולים לשחוט אות כולנו במיטות מבלי שמישהו בכלל יוכל לזוז''. ביתו של ל' נבזז אך חייו לא אוימו. האם היה עובר על החוק אם היה משתמש בנשקו ויורה בפורצים? או שמא עליו להמתין שהללו יבואו בסכינים שלופות לחדר המיטות שלו כדי לרצחו נפש?

כל תפיסת המשטרה כמגנה על ענייניו של האזרח הפשוט מצויה כיום בפשיטת רגל. לאנשים מן היישוב אין עוד אמון בגוף הזה, שנתפס כמתבוסס בביצת טובענית של שחיתות פנימית. ההפרטה המוחלטת שעברה המדינה בעשרים השנים האחרונות הביאה אנשים כמו שי דרומי למסקנה שנגד פלישת הפושעים לחוותו אין לו להסתמך אלא על עצמו בלבד. העובדה שהפרשנות של בתי המשפט לחוק בישראל מגינה יותר על זכויות האדם של השודד מאשר על זכויות הנשדד לשמור על שלומו שלו ועל קניינו פגומה לחלוטין. הפרשנות הזו מדלדלת את שארית האמון שנותר לאנשים הפשוטים ברצונו או ביכולתו של החוק להגן עליהם.









חזרה לאמריקה. ב-‏22 בדצמבר 1984 למד העולם להכיר את בארי אלן, טרוי קאנטי, גיימס ראמסר ודארל קייבי. ראמסר היה אז בן 18; האחרים- בני 19. ארבעת הצעירים הללו נכנסו לרכבת התחתית של ניו יורק בטרה להגיע למנהטן. באותו יום הציבו לעצמם הארבעה משימה מאתגרת במיוחד: לשדוד את הפדיון היומי של מועדון משחקי וידיאו בחלק זה של העיר. בתחנה של הרחוב ה-‏14 נכנס לקרון ברנרד גץ, מהנדס חשמל בן 37. הייתה זו ראשיתה של תקרית שהניו-יורקים זוכרים עד עצם היום הזה, תקרית שסימלה את תחילת ''עידן ג'וליאני'' בעיר החשובה ביותר בעולם.

הייתה זו תקופה בה הייתה ניו יורק מסוכנת אף יותר מאשר בימיהם של באגסי סיגל ומאיר לנסקי. שיעור הפשיעה בה הגיע לממדים חסרי תקדים. באמצע שנות השמונים היה שיעור הפשיעה המדווח בתפוח הגדול גבוה בשבעים אחוזים מהממוצע בכל יתר חלקי ארצות הברית, הכל מרציחות ומעשי אונס וכלה בסחר סמים ובשוד מזויין. בלי להיכנס לפרטים נוספים, אפשר להסתפק רק בנתון המדהים שלפיו בוצעו בממוצע 38 מעשי פשע ברכבת התחתית בכל יום.

גץ התיישב. הארבעה שמו עליו עין כמעט מייד. הם אותתו זה לזה בקריצות ובהעוויות פנים ואז קמו, ניגשו את מקום מושבו של הגבר המקריח והממושקף והקיפו אותו, יוצרים בכך חיץ אנושי ברור בינו לבין שאר הנוסעים. קאנטי היה הראשון שדיבר.

- ''תן לי חמישה דולרים'', תבע.
- ''מה אמרת?'' שאל גץ כלא מאמין.
- ''חמישה דולרים'', שנה קאנטי.

''האם ראית את ה-‏0.38 שלי, יקירתי? אני צריך ללכת למכולת'', כך, כשתמונת גץ תלויה על קיר חדרו, מתעדת קריקטורה פופולארית את החרדה מפני פשיעת רחוב בעיר הגדולה באמריקה (מקור תמונה 3)

גץ הביט בארבעת הצעירים החסונים שהקיפו אותו וידע שזה אינו משחק. כאלה פעלו בניו יורק לאלפיהם. הם יכלו ללסטם אדם ברכבת התחתית, להכותו ואולי אף לרוצחו נפש בלא שמישהו מהנוסעים יעז לפעול. הם הטילו את חיתיתם על כל אדם הגון וישר דרך. מקרים כאלה כבר אירעו לא אחת בעבר. הוא עצמו עבר זאת פעמיים, לראשונה באמצע שנות השבעים ושוב ב-‏1981. הוא לא התכוון להיות הפראייר המסכן שיאפשר לטיפוסים האלה לגנוב את הכסף שהרוויח בעבודתו כעצמאי העוסק בתיקון מכשירי אלקטרוניקה. ומה שגרוע יותר היה שנמצאו לא מעט אנשי ציבור שתמכו בהם; שטענו כי הדבר נובע ממצוקה, כי יש להבין לנפשם של עלובי חיים אלה, כי נולדו היישר אל תוך העזובה והדיכוי בני מאות השנים שהיו נחתם של כל שחורי אמריקה, שהתנהגותם אינה אלא ''זעם שחור'' שניתן להבינו.

אחרי ששב קאנטי ותבע את כספו התרומם גץ ממקומו. הוא הכניס את ידו אל מתחת למעילו, שלף משם את הסמית' אנד וסון שלו ופתח באש מהירה. קאנטי, שנפגע ראשון, ספג את העופרת במרכז החזה. הקליע השני פגע בגבו של אלן ויצא מזרועו. השלישי טס קרוב מאוד לקייבי אך החטיא אותו ופגע בקרון. הקליע הרביעי כבר מצא את צידו השמאלי של קייבי וגרם לו לשיתוק בפלג גופו התחתון. החמישי נתקע בזרועו של ראמסר וחדר אל צד שמאל של גופו. כל זה לא לקח יותר משנייה וחצי. ''אם היו ברשותי יותר כדורים הייתי יורה בהם שוב ושוב ושוב'', אמר לאחר מכן.

כל הנוסעים שהיו בקרון נמלטו משם בבהלה, למעט שתי נשים שאיבדו את הכרתן. לכרטיסן, שהגיע למקום ודרש מגץ להסביר לידיו את נשקו, השיב היורה בשלילה והודיע לו: ''הם ניסו לשדוד אותי''. אחר כך ירד מהרכבת ונעלם בהמון. כעבר תשעה ימים הסגיר את עצמו לשלטונות. ''היורה מהרכבת'' הועמד לדין, זוכה מאשמה של תקיפה וניסיון לביצוע רצח אך בסופו של דבר בילה שמונה חודשים בקלבוש לאחר שהורשע בהחזקה בלתי חוקית של כלי נשק. כמה שנים לאחר מכן נמאס סופית לניו יורקים מחולשת ראשי הערים שלהם והם בחרו בעו''ד הכריזמטי רודי ג'וליאני לג'וב הזה. השאר כבר הפך מזמן להיסטוריה.









ברנרד גץ ירה בתוקפיו כשהותקף על ידם בשטחי ציבורי. שי דרומי עשה זאת כאשר באה כנופייה לבזוז את רכושו בביתו שלו. זה הבדל גדול ומשמעותי, אבל המשותף לשני המקרים הוא העובדה שהמותקפים הבינו כי לא יוכלו לסמוך על שום הגנה חיצונית כדי לשמור על שלומם ורכושם ונאלצו לפעול לשם כך בכוחות עצמם.

האם יהפוך שי דרומי לגירסה הישראלית של ברנרד גץ? ואם כן, מי יהיה הג'וליאני החדש, אם בכלל? ימים יגידו. מה שברור הוא שההזנחה המשטרתית וההבנה שאדם אינו יכול לסמוך עוד על גוף זה כדי שיגן עליו מכשירים את הקרקע לעוד דרומיים, או שמא יש לומר גצים כחול לבן.










[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תיקון טעות   חיים   יום ב', 15/01/2007 שעה 1:13   [הצג]
אתה באמת מרגיש נוח עם זה?   רונית   יום ב', 15/01/2007 שעה 3:47   [הצג]   [24 תגובות]
נוהלי פתיחה באש   גיל   יום ב', 15/01/2007 שעה 9:15   [הצג]
ניסו לפגוע בו?   נדב פרץ   יום ב', 15/01/2007 שעה 10:28   [הצג]   [4 תגובות]
הגנה על הרכוש   מונס   יום ב', 15/01/2007 שעה 10:43   [הצג]
בטקסס זה לא היה קורה   בועז כהן   יום ב', 15/01/2007 שעה 11:45   [הצג]   [6 תגובות]
צריך להשתמש בנשק פחות מסוכן,   שושי   יום ב', 15/01/2007 שעה 15:32   [הצג]
אם יותר לי טוויסט קטן   דיז   יום ב', 15/01/2007 שעה 16:02   [הצג]   [4 תגובות]
לכל המתייפייפים   משה   יום ב', 15/01/2007 שעה 17:15   [הצג]   [2 תגובות]
הדעה שלי: מסכים עם כל מה שאמרת, והנה נקודה שצריך לחדד:   יונתן אורלב   יום ב', 15/01/2007 שעה 20:52   [הצג]
סירוס מתקדם   דודו   יום ב', 15/01/2007 שעה 23:07   [הצג]
ויש כבר גם עצומה   עדו   יום ב', 15/01/2007 שעה 23:08   [הצג]
ביקור   אנונימוס   יום ג', 16/01/2007 שעה 13:19   [הצג]
רכוש מול חיים   One of the Crowd   יום ד', 17/01/2007 שעה 12:09   [הצג]   [6 תגובות]
תחילת ''עידן ג'וליאני'' ???   יוסי ביטוחים   יום ד', 17/01/2007 שעה 22:31   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   תראזימאכוס   יום ה', 18/01/2007 שעה 23:40   [הצג]
(ללא כותרת)   אסף   יום ו', 19/01/2007 שעה 11:34   [הצג]
מאמר של משה פייגלין בענין   אליצור סגל   יום ו', 19/01/2007 שעה 14:06   [הצג]
עוד מקרה   צבי גיל   שבת, 20/01/2007 שעה 0:20   [הצג]
(ללא כותרת)   David   שבת, 20/01/2007 שעה 11:58   [הצג]   [3 תגובות]
אין כמו הטקסנים   סטיבי   שבת, 20/01/2007 שעה 19:11   [הצג]
כל הכבוד   גיא   יום ב', 22/01/2007 שעה 1:02   [הצג]   [2 תגובות]
Self defence?   David   יום ב', 22/01/2007 שעה 20:53   [הצג]   [11 תגובות]
חקלאי אחר שהלך לכלא בנסיון הגנה על רכושו   זאב בק   שבת, 27/01/2007 שעה 22:44   [הצג]
More relevant facts and arguments - Haaretz *Op-Ed*   David   יום א', 04/02/2007 שעה 14:07   [הצג]
מצב הבטחון בנגב   אליצור סגל   יום ד', 07/02/2007 שעה 14:46   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©