על מדפים מאובקים ודפים מצהיבים
יום ו', 01/12/2006 שעה 11:11
אני אוהב ספרים. אם יש דבר שאני לא מסוגל כמעט לזרוק מהבית זה ספר. כשאנחנו נכנסים למרכזי קניות, העיניים מתחילות לתור אחר חנות הספרים הקרובה. אולי יש שם מציאות חדשות. אבל חנויות הספרים המשומשים מרתקות בהרבה. הריח המיוחד שלהן; מראה הספרים המצטופפים כריכה לכריכה או מתחבאים באחוריו המאובקים של מדף עליון כלשהו; הנשיפה המהירה על ענני האבק, שהצטברותם רק מעידה על הפז''ם המסקרן של המלים שמתחתם; תחושת הגילוי הכאילו-ראשונית בשעת פתיחת כריכת הקרטון הישנה כדי לבחון את התוכן ולגלות אם הכותרת שמשכה את תשומת הלב אכן מובילה אל שדות ההתעניינות של המחפש - לכל אלה אין מקבילים דומים בחנויות הספרים הרגילות





- ''רשום אצלי שהיית אצלנו לפני כמה חודשים'', אמר הקול בטלפון, ''ונדמה לי שיש לנו כמה דברים שיעניינו אותך''.
- ''ועם מי יש לי הכבוד?'', שאלתי.
הוא כיחכח. ''מצטער'', אמר, ''שכחתי להציג את עצמי. אני מדבר מ'שטיין' בירושלים''.






''שטיין'' היא אחת מחנויות הספרים המשומשים היותר ותיקות בעיר הבירה. נתקלתי בה לראשונה לפני ארבע עשרה שנה, כשהייתי סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית, ומאז הפכתי למבקר קבוע. היא לא היחידה, כמובן. יש גם את ''תגא'' בתחנה המרכזית הישנה ואת מחסן הספרים של איתמר לוי במושב צרופה ועוד אי אלו שכאשר אני מצוי בקרבתן, העיניים מתחילות לשוטט לכיוון השעון כדי לאתר כמה דקות פנויות לבקר בהן. יש כאלה שגם יקדישו תשומת לב מיוחדת למה שמבקריהן מחפשים ואפילו ירימו טלפון כדי לעדכן אם דבר כזה הגיע לידיהם.

אני אוהב ספרים. אם יש דבר שאני לא מסוגל כמעט לזרוק מהבית זה ספר. כשאנחנו נכנסים למרכזי קניות, העיניים מתחילות לתור אחר חנות הספרים הקרובה. אולי יש שם מציאות חדשות. ה''חדשות'' הן בדרך כלל יצירות שנעלמו זה מכבר ממדפי הספרים החדשים והלכו לשכון אחר כבוד במחסנים ובמרתפים. מדי פעם נותן מאן דהוא שמץ של כבוד לספרים הללו - אולי בגלל קשישותם - והם שבים ומטפסים אל החנות גופא, נערמים למספר שבועות ואחר נעלמים כלעומת שבאו. אף אחד הרי לא עושה להם קידום מכירות.

אבל חנויות הספרים המשומשים מרתקות בהרבה. הריח המיוחד שלהן; מראה הספרים המצטופפים כריכה לכריכה או מתחבאים באחוריו המאובקים של מדף עליון כלשהו; הנשיפה המהירה על ענני האבק, שהצטברותם רק מעידה על הפז''ם המסקרן של המלים שמתחתם; תחושת הגילוי הכאילו-ראשונית בשעת פתיחת כריכת הקרטון הישנה כדי לבחון את התוכן ולגלות אם הכותרת שמשכה את תשומת הלב אכן מובילה אל שדות ההתעניינות של המחפש - לכל אלה אין מקבילים דומים בחנויות הספרים הרגילות.

בימים אלה זה נעשה מעט יותר קשה. איתמר לוי, מ''חנות הספרים של איתמר'', העביר כבר מזמן את האוצר הספרותי הבלום שלו ממושב צרופה לקיבוץ כפר עזה. כשהייתי קופץ צפונה כדי לבקר את ההורים, איתמר היה בבחינת תחנת חובה. הריטואל היה מוכר עד לעייפה: קופצים לבית ההורים, מבלים שם עם מ' והילדים, אני נכנס למכונית ודוהר צרופתה. שם, בין האצטבאות הארוכות והעמוסות הייתי יכול לטייל במשך שעות ארוכות. למעשה, עד שמ' הייתה מרימה טלפון ומודיעה שאואיל בטובי לחזור משום שארוחת הצהריים כבר מתחממת. מזל שזמן הנסיעה מצרופה לבית הורי אינו עולה על עשר דקות. הבעיה במקום כמו כפר עזה, לעומת זאת, היא שאין לי יותר מדי מכרים בסביבה. ומי שמאמין שהוא יכול להסתובב סשלווה בהאנגר מלא ספרים בחברת שתי פצצות אנרגיה בגיל שש וחצי ושנתיים וקצת מגדיר מחדש את מונח התמימות. זה לא הולך.

עכברי הספרים הישנים הם זן אנושי מיוחד. אני לא מדבר על אלה הבאים לבקר בחנות ספרים ישנים רק כדי להיזכר בילדותם הרחוקה. אלה מחפשים תמיד את הספרים ששאלו בספריית הקיבוץ ששוב אינה קיימת (וממילא הם כבר מתגוררים בעיר מזה שלושים שנה), כרכים של עיתוני נוער נוסח ''משמר לילדים'' או אולי איזה ספר מהתיכון שבו למדו יחד עם בת זוגם הנוכחית והם רוצים להביאו לה כמתנת הפתעה לזכר הימים ההם. שלא יהיה מקום לטעות – גם אני עושה את זה, ואפילו לא מעט. למעשה, שחזרתי בשנים האחרונות את מרבית סדרות החבורות של ילדותי ועוד אי-אלו ספרי הרפתקאות ותעלומות מאותה תקופה. אבל אני מתכוון דווקא לאותם אנשים שבאים כאשר באונה האחורית של מוחם מהבהבת ההכרה שניתן למצוא בחנויות מסוג זה ביוגרפיות של אנשים שבהם רקומים סיפורים ששוב אין מי שזוכרם. או יצירות ספרותיות כבירות שיצאו מהאופנה בשל שיקולים מסחריים ושוב אין סיכוי למצאם בימינו על דוכני ''סטימצקי'' ו''צומת ספרים''.

וכך הצלחתי בשנים האחרונות להניח את ידי על כמה חיבורים שלא רבים מגלים בהם עניין אבל גילם ותוכנם הופך אותם לפינות חמד של ממש בז'אנרים שמושכים אותי. הנביא מסן ניקנדרו, של פנחס לפיד, מספר על כפר בדרום איטליה שתושביו עוברים תהליך איטי של התייהדות מרצון (תוך ניתוק מוחלט מהיהדות הממוסדת והתחברות אך ורק לתנ''ך) וחלקם אף עולים לבסוף ארצה. אני וילי סאטן הוא הביוגרפיה המרתקת של שודד הבנקים הנודע שפעל בחוף המזרחי של ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסופר, קוונטין ריינולדס, כתב ספורט בעברו, הוא גם האיש מאחורי בית דין, דרמה סוחפת בהמשכים שמביאה את פרשיות ההגנה של הסניגור הניו יורקי סם לייבוביץ'. משפט הרצח של טראוור רוברט הוא אחת הדרמות המשפטיות היותר מרתקות שקראתי אי-פעם, והוא מסופר כמעט כפילם נואר טקסטואלי (מישהו זוכר עוד את אנטומיה של רצח, הסרט הישן שנעשה לפי הספר הזה בכיכובו של ג'יימס סטיוארט?). קרחונים באופק מספר את עלילות ה'אינוויסטיגייטור', ספינה בריטית שנשלחה למצוא את נתיב השיט הצפון-מערבי המחבר בין אלסקה לגרינלנד, נלכדה בקרח וניצלה איכשהו, הודות לתושייתם של הקברניט וכומר הספינה. ואת האזרח טום פיין, ביוגרפיה עלילתית שכתב הווארד פאסט לאידיאולוג האמריקני הנודע; אותו הווארד פאסט שגדלנו דווקא על ''אחי גיבורי התהילה'' שלו וצפינו בסדרות המופת ''הממזר'' ו''המהגרים'' שנעשו לפי הרומן ההיסטוריים שחיבר. ובקלחת משותפת,אסופה של הומורסקות מהווי הקיבוץ של פעם, המסופרות בהומור משובב נפש שכבר מזמן נכחד מהעולם ואלמלא ספרים מעין אלה לא היה נודע כי בא אל קרבו בכלל.


ויש את ספרי הילדות הישנים, אלה שקסמם לעולם אינו פג. את ילדי הבית המוזר ורודפים אחריך יונתן, שמקימים שוב לתחייה את דמותו הכריזמטית של הנער הירושלמי יונתן שיריזלי, גיבורו של משה בן שאול. את הצ'וקצ'ים קראו לו סון, שזכרתי עוד כסיפור בהמשכים ב'הארץ שלנו'. את לאן נעלם קפיטן קוק של דבורה עומר, שכבר החלטתי לקרוא כסיפור-בהמשכים-לפני-השינה לצאצא בן הארבע וחצי. ואת לחזור ויהי מה בעל המסר המיושן (על נער ישראלי שבורח חזרה ארצה לאחר שמשפחתו היגרה לארה''ב) ובן הסולטן, פנטסיה מחוייכת על קבצן שהופך למלך. ואת מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי הבר, שאפשר למצוא עד היום תרגומים מחודשים שלו, אבל אף לא אחד מהם משתווה לקסם הנעורים של הגירסה הארכנית והמנוקדת מראשית שנות השבעים בהוצאת עם עובד, עם התרגום העשיר והארכאי של ח.ש. בן-אברם.

מזל שיש אנשים שמודעים להתמכרות הזאת אצלי. שאם לא כן, לא הייתי מקבל את כל מה שהם רצו לפַנות מבתיהם ולא היה להם לאן. וכך התגלגלו אלי קסמי פריז ואור ירח הליריים של מופַּסַן; הקפטן והאוייב, קונסול של כבוד והגורם האנושי, פרי עטו של גרהאם גרין; תורת היחסות והשכל הישר של הרמן בונדי; צלב הברזל של וילי היינריך; ומאחורי פרגוד המשי של בארטלי קראם. וכל אלה עוד לפני שהגעתי בכלל לכותרים בשפות אחרות.

בחדר העבודה שלי הכונניות עמוסות עד להתפקע. כשקונים או מקבלים כאן ספר חדש, רוב הסיכויים הם שהוא ינוח אופקית על גבי שורת ספרים המצטופפת במאונך, ובמירווח הצר שבין השורה לבין המדף שמעליו. לאחר שמשכיבים את הפעוט לישון ולקול הג'אז הרך שמתנגן מהחדר שלו (הייתם מאמינים שילד בגילו יבקש לשמוע דווקא את החצוצרה הרומנטית של צ'ט בייקר כשהוא הולך לישון?), אני מבלה שם שעות, קורא ומדפדף ומנסה למצוא הקבלות ולהיזכר איפה שמעתי כבר פעם סיפור דומה. השעות פולשות מן הערב אל הלילה ואני עוד שם, נהנה מכל שנייה. שהרי זה מסוג ההנאות שהפרנסה השוטפת אינה יכולה לספק. מעין תבלין לנפש היגעה.

אבל האמת היא שגם אנחנו, חובבי הספרים, מהווים חלק מהיסטוריה ספרותית. משום שאלה מאיתנו השומרים את הספרים שקנו או קיבלו בילדותם שוב אינם יכולים למצאם בחנויות. את מספר הפעמים שבהם ניסיתי למצוא פריט ספרותי כלשהו בחנות ספרים כדי שאוכל להעניקו למאן דהוא כחדש כמעט אינו ניתן למדידה. ולכן, העותקים של אלופי וילובי, המכשפה מאגם הקיכלים, מונפליט , אוצר הפחה התורכי, מרד הדרוזים ואחרים שמצויים אצלי הם מרוטים ובלויים למדי ואיני יכול לשתף בהם את האחרים אלא באמצעות השאלה.





חיבה לספרים, מסתבר, יכולה להביא לתוצאות מפתיעות. לפני מספר שנים נכנסה למשרדי ד', עורכת דין מוערכת מעברו השני של המסדרון. הכרנו לפני שבע שנים כמעט, כשהתחלתי לעבוד בתפקידי הנוכחי. לאחר פתיחה מסויגת מעט של היחסים החל תהליך איטי של נורמליזציה. אחרי כמה חודשים גילה כל אחד שגם האחר שייך לאותה קבוצה מצומצמת של עובדים שעימם ניתן לשוחח גם על נושאים שאינם קשורים בהכרח בעבודה השוטפת ובנגזרותיה. ד' הכירה מצוין את סיפורי הים הדרומי של סטיבנסון, הזדהתה עם החיבה שלי לשיריו של רוג'ר ויטאקר ומצאה בי מאזין נאמן לסיפוריה על הידידות שפיתחו היא ובעלה עם בכירים בכנסיות הנוצריות בירושלים – ידידות שהובילה להיכרות מעמיקה עם הטקסים, המיסות והמנהגים האחרים של אותן עדות. למרות היותה פורמליסטית חסרת תקנה, גילתה ד' התמצאות מפתיעה בטריוויית ספורט ובסצנות היסטוריות נידחות מהסוג שאני כה אוהב לפרסם כאן. זמן קצר לפני השיחה שאתאר כאן הלכה אימה של ד' לעולמה בשיבה טובה והותירה אותה נטולת הורים באופן סופי. למעשה, הייתה זו אחת הפגישות הראשונות שלנו לאחר שקמה מהשבעה.

- ''יש משהו שעליו רציתי לדבר איתך'', פתחה ללא הקדמה.
- ''קדימה''.
- ''אנחנו מפנים עכשיו את הדירה של הורי בתל אביב. יש שם אוצר בלום של ספרים ועם חלק מהם אין לי כל כך מה לעשות. רציתי לתרום אותם לאחת מחנויות הספרים או לאיזו ספרייה, אבל חשבתי שאולי תרצה לראות אותם קודם. יכול להיות שיהיה שם משהו שימצא חן בעיניך''.
- ''את בטוחה שזה בסדר?'', שאלתי, ''הרי לספרים כאלה יש לפעמים ערך סנטימנטלי עצום''.
- ''בוא ותראה בעצמך'', הציעה, ''אני חושבת שאהיה שם ביום שלישי הבא. תבדוק אם זה מתאים לך ותודיע לי''.

בימים כתיקונם אני עובד דווקא בירושלים. אבל דווקא באותו שבוע העניינים הסתדרו כך שביקשו ממנה לקפוץ למשימה קצרה בצפון כחלק מיום מילואים. העניין הסתיים מהר למדי ובשעה ארבע אחר הצהריים כבר מצאתי את עצמי בעיבורה של תל אביב, נדחק בקושי בין קיר ומכונית כדי למצוא מקום חנייה ליד הבית הקטן ומבואו האפלולי.


ד' קידמה את פני בברכה. היא הכניסה אותי לסלון והודיעה לי שאני יכול לבחור שם כראות עיני, אבל שבאמת יש ספרים שהיא מעדיפה להשאיר אצלה או אצל אחיה ולכן ביקשה שאשאל אותה לגבי כל אחד שבכוונתי לקחת.

אותו סלון היה בלתי ייאמן ממש. הוריה של ד' כיסו אותו במדפים ממסד ועד טפחות, עמוסים כולם בספרים. אביה של ד' היה האספן העיקרי ובחור כלבבי. את הספרים שרכש נהג לפקוד, כנראה, הרבה יותר מפעם אחת. בצד הפנימי של כריכת הספר הדביק כיס נייר, בסגנון דומה לזה שקיים עד היום בספרים שאנו שואלים מהספרייה ושמשמש לעתים להכנסת הכרטיס בו מתועדים מועדי ההשאלות וההחזרות. אלא שאביה של ד' נהג לתחוב שם קטעי עיתונים. כשראה כתבה, מאמר או ראיון שהיה לו קשר כלשהו לנושא הספר היה גוזר אותו בקפידה, מקפל וטומן באותו כיס נייר מודבק. זו הייתה דרכו של האיש ''לעדכן'' את הכתוב בספריו. הייתה זו תקופה בה נכרכו ספרים רבים בכריכת קרטון שעליה קופלה עטיפת נייר, שעל גבה או בשוליה נכתב תקציר הספר. רבים מאותן עטיפות נייר כבר בלו מזוקן, קרעים מנמרים אותן ושוליהן מתפוררים.

כמו בתו, היה גם אביה של ד' משפטן. אבל מעבר לספרות משפטית יבשה, הוא גילה עניין עצום בהיסטוריה של הפשע – גם זו נטייה מובנת אם לוקחים בחשבון את מקצועו - ובכלל בהיסטוריה מסוגים שונים ומשונים. לקחתי כמה קרטונים ובאישורה של ד' מילאתי אותם בהדרגה בספרים. אני מניח שאלמלא חששתי שמכוניתי לא תוכל עוד לזוז מהמקום בשל המעמסה הייתי דוחס לתוכה עוד ועוד מהם. אבל גם כך יצאתי משם בשלל נאה.

הנה כמה פרטים שמרתקים אותי במיוחד. משפט שווארצבארד, ספרו של מאיר קוטיק על אחד מהאירועים המשפטיים המסעירים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. שלום שווארצבארד, שען יהודי שנמלט מהפוגרומים באוקראינה לפאריס, ירה למוות במנהיג הפורעים, סמיון פטליורה ולאחר מכן הועמד לדין ובתום משפט ארוך זוכה ושוחרר. אנוסים בדין האינקויזיציה, מחקר ישן ומרתק של חיים ביינארט על רדיפת יהודי ספרד. וכאמור, אינספור ספרים על ההיסטוריה של הפשע, על ניסיונות לרדת לחקר טבעו של העבריין, על משפטים סנסציוניים או עקרוניים. למשל, Life + 99 Years, אוטוביוגרפיה שכתב נתן ליאופולד, בן טובים מבריק משיקאגו שיחד עם חברו ומאהבו, ריצ'ארד לב, רצח את חברם המשותף, בובי פראנקס, כחלק מניסיון להוכיח את תאוריית ''האדם העליון'' של ניטשה. או Victorian Murderesses, סיפורן של נשים בריטיות וצרפתיות שביצעו מעשי רצח שזעזעו בשעתו את המדינות הללו. וגם They Escaped the Hangman, שהרבה שנים לפני פרשת או.ג'יי סימפסון הראה שלא חסרות דוגמאות שעל רוצחים שזכו בחייהם למרות שלפי שיטת הענישה האמריקנית היו אמורים לאבד אותם. וA new Handbook on Hanging, מניפסט מדהים בו מתאר צ'ארלס דאף את תלייתם של פושעים כאמנות, מדווח בפרוטרוט על מאפייני השיטות השונות להוצאה להורג ואף מביא בסוף טבלת מידות ומשקלות האמורה להקל על התליין לחשב את אורך החבל בו עליו להשתמש כדי שלא ייקרע תחת כובד משקל התלוי. ואת הביוגרפיה של קלארנס דארו, הפרקליט האגדי שמעולם לא הפסיד במשפט רצח. וספר עב כרס על חייהם האינטימיים של מאות אנשים מפורסמים, שאולי יהיה פעם מי שיעלה את הרעיון להעניקו כשי לסלבריטאים מסוימים הסבורים כי הם המציאו את הסקס. במלים אחרות, אוצר בלום לחובב היסטוריה שכמוני.

חודשים אחדים לאחר מכן סיפרה לי ט', עובדת אחרת, שהיא עושה סדר בביתה ומפנה משם אי-אלו ספרים ששוב אין מי שקורא בהם והם סתם שוכבים ומעלים אבק. אם תרומתה של ד' לספריה שלי הייתה בעיקר בתחום ההיסטוריה והמשפט, הרי שאצל ט' תוססת חיבה עזה לפרוזה. עשרות ספרי כיס עשו את דרכם אל משרדי, בהם פרשה בטראנסוואל, רומן אפרטהייד של הארי בלום, עורך דין יהודי מיוהנסבורג, שבמרכזו התנגשות-דמים בין השחורים החיים בצפיפות ובעוני ב''תחום המושב'' שלהם לבין השלטונות; יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש, רומן היסטורי סוחף של יגאל מוסינזון שעל פי עלילתו לא בגד יהודה בישו ואף לא התאבד, אלא מצא מקלט באחד מאיי יוון, נחשד שם בביצוע רצח ונאלץ להתמודד שוב מול רוחות העבר בדמותם של פטרוס ופאולוס, עמיתיו לפרשיית חייו ומותו של ישו; כיסופים, ספרו של יהודה בורלא על התקופה בה שהה הרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות במאה ה-‏19, בירושלים; וספר השירות והבלדות של שמשון מלצר, אמן הבלדה החסידית, הפואמה הלירית והשיר הסיפורי-עממי.

לפני מספר שנים עבר אלון דירה. הוא היה אז כבר נשוי ואב לפעוטה מקסימה, אבל עדיין שמר אצלו סטוק מרשים של ספרים שהעניקה לו חברתו לשעבר (כלומר זו שקדמה לאשתו). בתקופה בה עדיין היו זוג, הלך סבה של החברה – קומוניסט אדוק בנטיותיו האידיאולוגיות - לעולם שכולו טוב והותיר אחריו ארגזים מלאי ספרים. מאחר ואלון היה אספן של ספרי היסטוריה, פוליטיקה והגות לפחות כמוני, הוא קיבל על עצמה ברצון את תפקיד המסלקה הספרותית של משפחת החברה. לימים נפרדו השניים, אלון שמר את הספרים אצלו ולאחר שהקים משפחה העביר אותם לדירתו השכורה במבשרת ציון. אלא שלאחר כמה שנים החליטה המשפחה להעביר את מרכז חייה לדירה ירושלמית שבבעלות משפחת אשתו של אלון. ושם, באותה דירה, לא היה מקום למאות הספרים הללו.


- ''אתה יכול לקפוץ אלי בשבת?'' שאל אלון בטלפון, ''אני צריך למצוא פתרון לספרים הללו עד אמצע השבוע ופשוט אין לי לב לזרוק אותם. ואתה מכיר את הספרייה שלנו – היא טובה ונעימה, אבל כמה אנשים כבר יבואו לקרוא את הספרים האלה בה? אני מעדיף לתת אותם לך''.
- ''בסדר'', צחקתי, ''אתה יודע ללחוץ על הכפתור הנכון. אהיה אצלך בשבת בבוקר''.

מה שהבאתי מביתו של אלון יכול להיות בקלות אבן הפינה של ספרייה לתולדות הקומוניזם הבינלאומי. קובץ מאמרים של מארכס ואנגלס בנושאי מדינה ופילוסופיה בעריכת לואיס פוייר; לנין והמהפכה הרוסית של שלמה צירולניקוב; On the Opposition ועל השאלה הלאומית הקולוניאלית של סטאלין; the Struggle against Fascism in Germany של ליאון טרוצקי; The Develpoment of the Monist View of History, ניתוח סוציו-היסטורי של מלחמת המעמדות מאת פלכאנוב, שעל עטיפתו מופיעים דברי שבח מפי לנין; ההיסטוריה הכללית והמארכסיזם של ארנסט מאנדל; Soviet Marxism: A critical Analysis מאת הרברט מרקוזה, אחד מעמודי התווך של אסכולת פרנקפורט; וגם את זכרונותיו של מהפכן מצאתי, הלא הוא ספרו הגדול של פיוטר קרופוטקין, איש של ניגודים, בן אצולה ומהפכן שהיה ממניחי היסוד לאנרכיזם; את תולדות תנועת הפועלים הארצישראלית ותנועת הפועלים הבינלאומית שכתב פרץ מרחב; וכמובן, כתבי הקודש של הקומוניזם, הלא הם המניפסט הקומוניסטי והקפיטל.

מתברר שאותו סב גילה עניין מיוחד בקומוניזם הסיני. מאז 1949 נכתבו מאות ספרים המתעדים את מה שהתרחש במדינת ענק זו בתקופת מאו טסה טונג ואחריה. לא פחות מששה ספרים שונים על מאו – ביוגרפיות, מאמרים פרי עטו ותמלילי שיחות עימו - יש בידי, כולם ''ירושה'' מאלון. לצידם ניתן למנות את Essential Works of Chinese Communism, המאגד (לצד מאו) את כתביהם של ליו צ'או-צ'י, ליאן פיאו ופנג צ'ן – אנשים שהגותם הדהדה פעם ברחבי העולם וכיום אין רבים שזוכרים את שמם. ויש את The Cultural Revolution in China, ניסיון של ג'ון רובינסון, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת קיימברידג' שניסה לעמוד על משמעותו של התהליך המצמרר שניסה מאו להעביר את ארצו ושעלתה בחייהם של מיליונים.

במלים אחרות, אם מישהו רוצה לכתוב דוקטורט על הקומוניזם הבינלאומי הוא יכול להתחיל אצלי.





כשיש לי כמה דקות פנויות (כלומר חופשיות מעבודה, מעיסוק בענייני המשפחה ומכתיבה) אני לוקח ספר ושוקע בקריאה. זהו העולם המרתק ביותר שאני מכיר. עולם שבו אין גבול לתיאורים, לדמיון ולביטוי המנסה להקיף את המציאות.





[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
שנים לא הייתי אצל שטיין   כרמית   יום ו', 01/12/2006 שעה 12:28   [הצג]   [3 תגובות]
ביבליופיליה   בועז כהן   יום ו', 01/12/2006 שעה 14:09   [הצג]   [5 תגובות]
correlation   David   יום ו', 01/12/2006 שעה 14:35   [הצג]   [7 תגובות]
השבוע קראתי   דבי מ.   יום ו', 01/12/2006 שעה 19:35   [הצג]
עם התה והלימון והספרים הישנים...   אלי מ.   שבת, 02/12/2006 שעה 2:25   [הצג]
''כפיה'' הסרט,הספר בעברית ועל אופן אהבת הספרים   אלי מ.   שבת, 02/12/2006 שעה 3:08   [הצג]
אני מהצד השני   ערן עסיס   יום א', 03/12/2006 שעה 0:30   [הצג]   [2 תגובות]
האזנה לתוכניות אינטרנט באנגלית הדומות ל''שעה הסטורית'' ולעוד   שמעון זילבר   יום א', 03/12/2006 שעה 14:56   [הצג]   [8 תגובות]
(ללא כותרת)   תראזימאכוס   יום א', 03/12/2006 שעה 23:09   [הצג]   [2 תגובות]
המלצה   בלוגר זוטר   יום ב', 04/12/2006 שעה 9:12   [הצג]
(ללא כותרת)   גיטל   יום ב', 04/12/2006 שעה 20:06   [הצג]
לשוח עם קופים ועוד ידע בתחום השפות   שמעון זילבר   יום ג', 05/12/2006 שעה 5:54   [הצג]   [4 תגובות]
Hay-on-Wye   קרפד   יום ד', 06/12/2006 שעה 12:46   [הצג]   [2 תגובות]
טוב שתיים ביד מאחת על העץ   שפי   יום ד', 06/12/2006 שעה 17:22   [הצג]
''קרחונים באופק'' - זכרון ילדות ושאלה   עומר   יום ה', 27/12/2007 שעה 0:09   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©