מדליין
יום ג', 28/11/2006 שעה 22:36
בשנת 1939 באה מָדֶלַיין לאוויר העולם. היית זו ילדה קטנה, ערנית, סקרנית, מלאת עליצות ושופעת תעלולים. מדליין גדולה בפנימיית בנות מהוגנת בפאריס שנוהלה בקפידה על ידי מדמואזל קלבל בעלת המראה האפור וההליכות הרשמיות. היא הייתה השובבה ביותר בין תריסר הבנות. היא זו שרדפה אחרי עכברים במקום לברוח מהן; היא שהלכה על החומה שליד נהר הסיינה וכמעט הביאה את ליבה של קלבל לפרוח מגופה; והיא זו שבמהלך הביקור בגן החיות הודיעה לנמר שהוא טיפש ושהיא אינה פוחדת ממנו. ספר ילדים זה, על חסכנותו הטקסטואלית, חריזתו המהירה וציוריו המרהיבים, הפך מייד לקלאסיקה של ספרות ילדים. חמישה ספרים נוספים שבמרכזם עומדת אותה ילדה אהודה נכתבו בהמשך. לישראל, משום מה, הגיע רק הראשון שבהם - וגם הוא באיחור של עשרות שנים. מחווה לילדה קלאסית










אישה מאכילה סוס ותריסר הילדות מביטות בה, על רקע בניין האופרה של פאריס. במלמנס צייר את שכיות החמדה התרבותיות של עיר האורות

בתי הקטנה, בת שנתיים וקצת בימים אלה, הייתה היום במצב רוח רגזני במיוחד. וירוס קטן עשה שמות במערכות הובלת הנוזלים שלה והנזלת גרמה לא רק חולשה אלא גם להתרגז ולבכות מכל שטות. אחרי האמבטיה, כשסירבה בעקשנות לאכול ארוחת ערב, נכנסה מ' אל חדר העבודה שלי והודיעה בייאוש שאם לי יש פתרון כלשהו אני מוזמן להציע אותו. ''רצית לקרוא לה סיפור, נכון?'', התגרתה בי, ''הנה ההזדמנות שלך''.

קיבלתי על עצמי את האתגר. הבאתי את פקעת העצבים הקטנה אל חדר העבודה שלי, כיביתי את הטלוויזיה והושבתי אותה על ברכי. פתחתי בפניה את הספר ועיניה ננעצו מייד באיורים הגדולים, המרשימים, החדים כל כך. ''בבית ישן בפאריס, שגפן כיסתה לו את כל הקירות'', פתחתי, ''חיו שש ילדות ועוד שש - שתי שורות ישרות''.

היא ישבה והקשיבה בדממה. אחרי שהבחנתי שדמעותיה יבשו התחלתי לשתף אותה בקריאה, לאפשר לה להשלים מלים בסוף משפט. אחרי עשר דקות הייתה הקטנה מהופנטת מהילדה השובבה שהתגנבה אל הסיפור והייתה לגיבורה הראשית בו.









כשהייתי ילד לא הכרתי את מדליין. לא אותה ולא את התעשייה שנלוותה אליה. מאוחר יותר נפגשנו, אבל זה היה רק בשנות התשעים, למעלה מיובל שנים אחרי ששמה נודע לתהילה ברחבי העולם. רק אז הבנתי עד כמה אני בעצם לא מכיר את אושיית הספרות הזאת. האמת היא שגם אילו הכרתיה באותם ימי התבגרות נינוחים של שנות השבעים לא סביר להניח שהייתי מתחבר אליה יותר מדי. מדליין אחרי הכול, הייתה עלולה להצטייר אצלי כגיבורת ''ספרי בנות'', כאותה ענת, תלמידת בית הספר וגיבורת ספרה הנשכח של מטעמה קשתי ענת: יומן של בת, שהיה מעין ספר חובה של לא מעט בנות במחזור שלי ודיבר על בעיות אופייניות לגיל ההתבגרות שלהן.

מדליין הייתה שונה מאוד מענת. היא הייתה צעירה יותר, סקרנית יותר, פעלתנית יותר ועזת מבע. אבל גדלה באווירה אחרת לגמרי. במקום בית הספר השכונתי באה הפנימייה העירונית. במקום אמא ואבא הייתה לה מחנכת נוקשה וקפדנית. במקום חברים משני המינים היו לה חברות בלבד, שכן היא הייתה תלמידה של פנימיית בנות (שיש רבים הרואים בה בכלל בית יתומות).

כמה מלים על הדמות הזו, ברשותכם. מָדֶלַיין (Madeline) היא ילדה הגדלה בפנימיית בנות פאריסאית נוקשה. המקום מתנהל כמעט כמו מחנה צבאי. תריסר הבנות מתגוררות בחדר אחד, מיטותיהן מסודרות בשתי שורות ישרות, הן לומדות יחדיו, מצחצחות שיניים יחדיו ושוכבות לישון יחדיו. הסדר והמשטר נשמרים גם כאשר הן יוצאות לרחוב: הן לבושות מדים אחידים, צועדות בשתי שורות ישרות ונראות כמעין מחלקה ממושמעת בצבא של ילדים. חינוכן הוא אחיד ומותאם לשיגרה קפדנית. על הבנות ממונה המחנכת מדמואזל קלבל.

מדליין (או מדלנה, בגירסתה העברית) היא החריגה בסיפור הזה. היא הקטנה שבין הבנות והיא עצמאית וחסרת פחד. יש בה סקרנות בלתי נדלית לדברים בלתי מוכרים והיא תמיד מנסה תעלולים חדשים. ''היא לא פחדה מעכברים/ היא אהבה ברד וקרח ובקרים קרם/ ובגן חיות, לנמרים, היא לחשה: ''טפשים גמורים/ והיא הייתה הכי טובה בלהבהיל ולבלבל – את מדמואזל קלבל''.

הילדות יוצאות אל הרחוב ביום גשום ועוברות ליד כנסיית הנוטר-דאם. רבים ראו בציורי במלמנס ביטוי לתקווה הכמוסה שאוצרות התרבות של צרפת לא ייהרסו במלחמה

ובכן, הילדה הקטנה והפקחית נהנית לשגע קצת את המחנכת שלה. אבל בספר הראשון בסידרה (והיחיד שתורגם עד כה לעברית) הסממן הזה דווקא אינו מודגש במיוחד. סיפור המעשה ראשיתו בבכי ששומעת מדמואזל קלבל מחדר הבנות. היא מגלה שהבוכה היא מדליין, החשה בביטנה. בדיקה רפואית מהירה מסתיימת בדיאגנוזה של דלקת התוספתן ומדלנה מפונה באמבולנס לבית החולים הקרוב. לאחר שהיא מחלימה מהניתוח באה כיתת הבנות – בראשות מדמואזל קלבל, כמובן – לבקרה. מדלנה מראה להן את הצלקת המיוחדת שעל ביטנה ועל הבנות, מסתבר, הצלקת הזו עושה רושם עצום. בלילה שלאחר מכן שומעת קלבל שוב קולות בכי מחדר הבנות. היא טסה לשם ומגלה, להוותה, שכל האחת-עשרה ממררות בבכי משום שגם הן חושקות בחוויה דומה לזו של מדליין: ''והן ביחד כמו מקהלה: גם אנחנו רוצות/ ניתוח כזה עם צלקת גדולה - - !''

יהודה אטלס מספר בחלק השני של ספרו ילדים גדולים, אנציקלופדיה לתולדות חייהם ויצירתם של גדולי סופרי הילדים, על ראשיתה של היצירה. הרעיון למדליין, כך אטלס, נולד אצל הסופר לודביג במלמנס כששהה עם אשתו וביתו בת השנתיים וחצי בחופשה באי נופש צרפתי קטן. יום אחד, כשחזר למלונו רכוב על אופניים, נושא בסל שלפניו ארבעה לובסטרים טריים שקנה, באה מולו מקרטעת, בעיקול הדרך, מכוניתו – היחידה באי – בת ארבעת הצילינדרים, של האופה, והעיפה אותו אל בין השיחים שבשולי הדרך. אגב כך, נתלשה ידית הדלת של המכונית, מה שהגביר את רוגזו של האופה. למרות שסייע לו לאסוף את כל הבאגטים והקרואסונים שהתפזרו, סירב הלה לפנותו לבית החולים הסמוך, בטענה שאסור לו לזוז מהמקום עד בוא המשטרה. בלית ברירה, לקח במלמנס את הלובסטרים וצלע על רגליו שלו אל בית החולים.

''בחדר השני שכבה ילדה, אחרי ניתוח תוספתן. בתיקרה, מעל לראשי, הבחנתי בסדק, שלאור המשתנה של הבוקר, הערב והירח, נראה חליפות כמו ארנב, כמו פרופיל של ליאון בלום וכמו סרדין ענקי. אחות – נזירה עם שביס ענקי = הביאה מרק לילדה הקטנה. אחר כך עמדה הילדה במיטרה והראתה לי בגאווה את הצלקת''.

את הניתוח התוספתן ואת הצלקת שהוא מותיר על הבטן הקטנה, את סדק הארנב ואת התיקרה ואת שביס הנזירה ניתן לפגוש בספר עצמו. את הרישומים הראשונים לקראתו עשה בעת ישיבה במסעדת ''וולטייר'' בפאריס. את החרוזים הראשונים כתב על גב תפריט במסעדה ניו-יורקית. אוריאל אופק הביא בלקסיקון אופק לספרות ילדים את סיפור הטקסט מפי הסופר עצמו. ''בכיכר ארווינג בניו יורק נמצא פונדק נושן בשם 'פיט' שנהגתי לאכול בו לעתים'', סיפר במלמנס, ''אחרי הארוחה הייתי מבקש מן המלצר תפריט, והוא הניחו תמיד כשצידו החלק למעלה, כי ידע שאני מבקש לצייר ולכתוב עליו. הטיוטה הראשונה של מדליין נולדה שם''. את השם מדליין שאל מאשתו. את אופייה העצמאי של מדליין הרכיב מתמהיל שלתוכו מסך את אופיין של שלוש הנשים העיקריות בחייו – אימו, אשתו וביתו.

הספר מטפל, בהומור ובקלילות, בנושאים רציניים: מחלה, בית חולים, ניתוח, סכנת חיים, וכל אלה על רקע חיי פנימייה, כשברקע נמצאת פאריס – אתרים, רחובות, סגנון חיים. יש בו מיזוג נדיר של סיפור ריאליסטי עם פתיחה וסיום של מעשייה. יש בו חזרות, יש בו שילוב גאוני בפשטותו ובקיצבו של טקסט מינימליסטי עם איורים מלאי אנרגיה, הומור, תנועה ואירוניה – חלקם בשחור-לבן וחלקם בצבע. יש מעברים חדים, הפתעות, חרוזים מרושלים-משהו במתכוון שתורמים לקלילותו, ומבנה סימטרי, חזותי ומילולי. יותר משנאמר בו, ניתן לקרוא בין השיטין. אגב, שמה של גיבורת הספר עבר שינוי קל (מָדֶלַיין במקום מַדלֶיין) במטרה להתאים את צלילו לחריזה שתכנן במלמנס.

שנים לאחר מכן, ב-‏1954, בעת שיקבל את פרס קלדקוט על הצלת מדליין, הספר השני בסידרה, יספר במלמנס על תולדות מדליין ועל מקורותיה: בית החולים הזכיר לו את סיפורי אימו, על הפנימייה בבוואריה שבה שהתה בילדותה. ''ערכתי שם ביקור, עם אמא, וראיתי את המיטות הקטנות, ערוכות בשתי שורות ישרות, ואת השולחן הארוך, עם כיורי הרחצה הקטנים, שלידם היו הילדות מצחצחות שיניים. נזכרתי גם בפנימייה שבה למדתי אני ברוטנבורג, איך היינו הולכים ברחובות העיר העתיקה ההיא בשתי שורות ישרות. אני הייתי הקטן ביותר, אבל שלא כמו מדליין, הייתי תמיד הולך בראש''.

מדליין פורצת בבכי מר לאחר שהיא חשה כאבים בביטנה. במלמנס נטל את הרעיון מחווייה פרטית שעבר באי נופש צרפתי

את כתב היד ואת האיורים העביר לעורכת בהוצאת וייקינג בשם מיי מייסי, שעימה כבר היה לו שיתוף פעולה פורה וארוך שנים. לראשונה מאז החל שיתוף פעולה זה לקרום עור וכגידים החליטה מייסי שלא להוציא את הספר. הוא נראה לה ''מתוחכם מדי, לא מתאים לילדים'' וכנראה גם יקר להפקה, בגלל הפורמט הגדול שדרש המחבר ובגלל ציורי הצבע. במלמנס התעקש ולא התפשר. לימים יאמר: ''מעולם בחיי לא כתבי לילדים; אני כותב רק לעצמי''. חמש שנים נשמר כתב היד במגרה עד שהוצאת סיימון אנד שוסטר הסכימה להוציאו לאור כמות שהוא.

הספר הופיע ב-‏1939 וזכה להצלחה מיידית בארצות הברית. פרסום מוקדם של 15 איורים וחלק מהטקסט בשבועון היוקרתי לייף הגביר את הציפייה לקראתו. המבקרים המליצו עליו מייד לילדים בגילאי שש עד שמונה ו''לבני כל גיל שאוהבים את פאריס''. מבקר אחד סיים את ביקורתו במלים: ''למען השם, קראו את 'מדליין'!''

עד מהרה תורגם הספר לשפות אחרות וקנה לו מהלכים בעולם כולו. לקוראים בוגרים הזכירו איוריו את פאריס הכבושה בידי הנאצים ואת האיום שנשקף לשכיות התרבות והאמנות שבה. למרות שמדליין מתוארת בו בחסכנות רבה ובמרומז, היא הפכה עד מהרה מודל לחיקוי, אחות קטנה לגיבורות סוערות אחרות, כמו אן שרלי מהאסופית, ג'ו מארץ' מנשים קטנות, פיפי ארך-גרב (הלא היא בילבי, בגרסתה הישראלית) ואחרות. בשום מקום לא נזכר גילה. ''לכל ילד וילדה היא נראית בגיל שבו קראו את הספר לראשונה'', כתב אחד המבקרים. בעקבות הספר התפתחה גם אופנת לבוש: ילדות ביקשו ''להתלבש כמו מדליין'', ובייחוד קסם להן הכובע הצהוב.

בינתיים התחרטה הוצאת וייקינג על שוויתרה בשעתה על הספר הראשון על מדליין ורכשה את זכויותיו מידי סיימון אנד שוסטר. מעתה והלאה הוציאה וויקינג את כל הספרים האחרים בסידרת מדליין. ב-‏1993, משהתעוררה התעניינות מחודשת בספרים, הוציאה וייקינג את כל ששת הספרים בכריכה אחת תחת הכותרת Mad about Madeline. מכל ספריו של במלמנס, הן לילדים והן למבוגרים, נותרה רק סידרה זו כקלאסיקה ספרותית בפני עצמה.

במלמנס היה עובד במשולב על הטקסט ועל הציורים. תמיד ניסה לחסוך במילים ולספר את הסיפור באמצעות איורים והיה מלטש, מקצר ומתקן אותם ללא הרף. האיורים והטקסטים שלו נשמעים ספונטאניים אבל כל פרט בהם מחושב. לכל ספר היה עושה עשרות רישומי הכנה ועשרות ליי-אאוטים. הוא נהג לקרוא ולהראות את ספריו לילדים, גם באמצע התהליך, ולתקן על פי הערותיהם. כל ספר התפרסם תחילה כסידרה מצומצמת בעיתון או בכתב-עת פופולארי ותמיד היה שוני גדול בין גירסה זו לבין הספר. עד ההורדה לדפוס הוא לא חדל לשנות ולתקן. הספרים זכו להדפסות חוזרות ונשנות ושעשעו קוראים צעירים לאורך עשרות שנים. הם הפכו גם לסדרות טלוויזיה, לבובות, לצעצועים, לפאזלים ולשאר מוצרי לוואי.

את עצמו נהג לתאר כפועל גראפי. ''אני לא חושב במילים'', אמר פעם, ''אני חושב בדימויים. אני רואה כל דבר לתמונות ואז מתרגם אותן לאנגלית''. בהזדמנות אחרת התעקש: ''אני לא סופר אלא צייר, ואין לי שום דמיון!'' היה לו זיכרון חזותי מדהים, לצבע ולצורה, לדמויות ולמקומות. הוא העדיף תמיד לצייר מהחיים ולא מהדמיון. כשחסרו לו פרטים, חזר שלוש פעמים לאותה עיר. ''יום אחד עמדתי על שפת הסיינה בפאריס, מול נוטר-דאם'', סיפר פעם, ''היו שם כמה ילדים שהצביעו על משהו שצף בנהר ואחד מהם צעק: ;אה, הנה באה רגל העץ של סבא שלי!, הסתכלתי על החפץ הקרב במים ורק אז נוכחתי, שבספרי הצלת מדליין תיארתי את הסיינה כזורמת בכיוון ההפוך...''.

מדליין מראה בגאווה את הצלקת שלה לחברותיה. מאוחר יותר יפרצו כל החברות בבכי תמרורים ולשאת קלבל ישיבו בדמעות שגם הן רוצות צלקת כזו...

עד שיצא הספר מדלנה בעברית היה סיפורה של מדליין כמעט בלתי מוכר לקורא הישראלי. רוב הישראלים שהכירו אותו היו צאצאי משפחות דוברות אנגלית. רק ביישוב אחד בארץ – הקיבוץ הדתי שדה-אליהו שבעמק בית שאן – הוא היה מוכר ואהוב על כולם. מי שהחלה את המסורת ארוכת השנים של הצגות והמחזות מדליין בשדה-אליהו הייתה הגננת הראשונה של הקיבוץ, מלכה האס. ב-‏1952 שיגרה אליה אימה, שגרה בארצות הברית, את הספר מדליין באנגלית וזה שבה מייד את ליבה של מלכה. לימים סיפרה שאחד הדברים המרכזיים שדיברו אליה היה עיסוקו של הסיפור בחיים משותפים בבית ילדים ובהכרה במדליין כאישיות עצמאית – בדומה למתח הקיים בין הקולקטיב לפרט בחיי קיבוץ. האס עיבדה את הסיפור להצגה וזו התקיימה לראשונה בחג הפורים. כל ילדי הקיבוץ השתתפו, כשאפילו הבנים הופיעו בתפקידי בנות. מאז הפכה הצגה זו למסורת והיא מתקיימת כמעט מדי שנה בשנה.

ובכולם, כאמור, חגיגת מדליין נמשכת כבר כמעט שבעה עשורים. סרט אנימציה קצרצר (שמונה דקות בלבד) נעשה עליה כבר ב-‏1952 ואף היה מועמד לאוסקר באותה שנה. ארבעים שנה לאחר מכן, ב-‏1993, הופקה סידרת אנימציה טלוויזיונית העוסקת בעלילותיה של הילדה הנמרצת. פרקיה של סידרה זו, שרצה שנתיים תמימות, משודרים לעתים עד היום בשידורים חוזרים. סרט קולנוע נוסף – הפעם לא סרט אנימציה - יצא למסכים ב-‏1998. בסרט זה שיחקה האטי ג'ונס בת העשר את מדליין, היוצאת לסכל את תוכניתו של הלורד קובינגטון (נייג'ל הות'ורן) למכור את בניין בית הספר שלה. פרנסס מקדורמנד משחקת בסרט זה את מיס קלבל ועושה עבודה טובה אף היא.









החיים בפנימייה עמדו פעם במרכזו של ז'אנר ספרותי תוסס ומלהיב. טלבוט ביינס ריד היה מייסדה בפועל של הסוגה הזאת, כשכתב את אלופי וילובי המופלא. אחריו באו רבים אחרים, בהם אנתוני באקרידג', שברא את פנימיית לינבורי ואת התלמיד הערני ורב-ההמצאה ג'נינגס; איניד בלייטון, שפרסמה את סדרת התאומות המתרחשת בפנימיית סנט קלייר; אריך קסטנר, שיצר חיים מופלאים בהכיתה המעופפת ובאורה הכפולה; ורבים אחרים. אבל כתיבה זו הפכה לנדירה למדי בשנים האחרונות ודומה כי היוצא מן הכלל הבולט ביותר שלה (הארי פוטר, כמובן) רק מעיד על הכלל.

אבל גם הספרים שהוזכרו כאן מתבססים יותר על כתיבה קולחת ועל עלילות מפותלות מאשר על מינימליזם מאויר נוסח מדליין. מבחינה זו, מדליין הייתה פריצת דרך. ומיליוני ילדים ברחבי העולם, מתברר, נתנו לה את ברכת הדרך.









מרבית החומר למאמר זה נלקח מספרו של יהודה אטלס ילדים גדולים, כרך ב' (האמריקאים), שיצא לאור ב-‏2003 בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד. מקור האיורים הוא במדלנה, התרגום העברי של אבירמה גולן למדליין, שיצא לאור ב-‏1996 בהוצאת מודן.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איזה יופי   דודו בן עמי   יום ד', 29/11/2006 שעה 6:57   [הצג]
פוסט נהדר   נינה   יום ד', 29/11/2006 שעה 7:43   [הצג]   [2 תגובות]
תודה.   גילי בר-הלל   יום ד', 29/11/2006 שעה 10:04   [הצג]
(ללא כותרת)   ינשוף   יום ה', 30/11/2006 שעה 2:34   [הצג]   [4 תגובות]
ואזכיר דמות מסדרת הטלוויזיה   מונס   יום א', 17/12/2006 שעה 0:57   [הצג]
מדליין   מיכל   יום ד', 20/12/2006 שעה 4:37   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©