אופנת החתרנות של הבלוגרים
יום ה', 23/11/2006 שעה 22:54
בלוגרים אוהבים להצטייר כחתרנים. יתכן שזה קשור לעובדה שהרשת מאפשרת להם להחצין את הצד שקצת קשה להם להראות ביומיום האפרורי, הצד הבז למימסד ושואף לבעול באיזוריו הרגישים ולקעקע אותו ככל האפשר. התוצאה היא שבלורגים רבים מאוד ברשת מגדירים את עצמם בפרמטרים אנדרדוגיים, שלא לומר חתרניים. הם מהגרים, לוחמים, מהפכנים, אידיאולוגים חסרי פשרות ומוכנים להאבק במלים על כל דבר שהם רואים בו חלק מאיזה מימסד מסואב ומאובן. בפלפורמת ''רשימות'', המסננת במודע את האנשים הפונים לכתוב בה ומעניקה רק למעטים מהם גישה למערכת ניהול בלוג, זה בולט במיוחד. למעשה, ההגדרה העצמית החתרנית הפכה כמעט לאופנה. לעיתם, אגב, היא אינה יותר מעוד גימיק למשיכת קוראים. כמה דוגמאות, ברשותכם





חתרנות היא עניין אופנתי. זה נשמע כמעט כמו משפט שעומד בסתירה לעצמו, אבל מסתבר שזה המצב. לפחות בקרב הבלוגרים ברשימות.

אני מניח שיימצאו לא מעט אנשים שיטענו שבקרב רבבות בלוגרים במדינה אין אפילו צל צילה של חתרנות; שכותבים אותם בוגרים וילדים שגם אם שמעו פעם את המילה הזו אין לרבים מהם מושג מה פירושה; וכמובן כאלה שיאמרו שאי אפשר להכליל; ושאר נימוקים שכל כולם מיועדים לחמוק מההתדיינות עם התופעה ולהשליך את פסילתה על איזו טעות מתודית עלומה. כדי לנטרל מראש כל טענות מסוג זה אומר מראש שבדברים שאומר מעתה והלאה אני מתייחס לבלוגרים שכותבים בוגרים בגילם ובנפשם, בני אדם המודעים למציאות ודנים בה ובהשלכותיה, שיש להם סדר יום ענייני משל עצמם ושמביעים עמדה על סוגיות אקטואליות. ואם מישהו עדיין לא מבין סוגיות אקטואליות מהן, הכוונה אינה לגירושיה של בריטני ספירס מקווין פדרליין או לטסט הנהיגה של נינט. הכוונה לסוגיות חברתיות ופוליטיות של ממש.

ועכשיו לעניין עצמו. מזה זמן מה מקננת בי התחושה שבקרב בלוגרים לא מעטים החתרנות היא סוג של אופנה. היא מאפשרת לבלוגר להגדיר את עצמו באופן שמבחין אותו ביתר קלות מסביבתו. מצד שני, היא גם מאפשרת לו להסתפח לקבוצה של כותבים שמגדירה את עצמה על בסיס דומה, אם כי לא זהה במהותו. היא מאפשרת לו להיראות כמי שנמנה על קבוצת השתייכות שהעוצמה וההשפעה העומדות לרשותה בהווה נחותות מאלה של מימסד ערטילאי כלשהו, ובאותה נשימה להצטייר כנביא זעם, אינטלקטואל אנטי-אליטיסטי ומהפכן בהתהוות. התופעה הזו קשורה לנטייתם של בני אדם להגדיר את עצמם לא רק בהתאם לסטאטוס החברתי שלהם אלא גם בהתאם לסטאטוס שהם מבקשים להשיג. לעתים המרחק בין שני הדברים רב לאין שיעור. יכול אדם לאהוב להיות בבית, כמאמר שירו של אריק איינשטיין, להעדיף את האווירה החמימה השוררת בו על פני השוטטות והתעסקות בנושאים שמחייבים יציאה ולהסתפק בתה, בלימון ובספרים הישנים – ועדיין לחלום על ההילה הרומנטית שעשויה לרחף סביבו אם תודבק לו תווית האוונגארד, החלוץ פורץ הדרך. והדבר נכון באלף ואחד תחומים ועיסוקים.

(בכלל, בלוגרים רבים מעדיפים לבחור צד בצורה קיצונית למדי. אלה בהם העוסקים בסוגיות חברתיות יבחרו רק לעתים נדירות באופציות הנחשבות בעיניהם ''ממוסדות'', כלומר מתונות באופיין וכאלה שאינן מציעות פתרונות רדיקליים. דוגמה מובהקת לכך אפשר היה לראות במידגם הצבעות הבלוגרים שפורסם ב''אפלטון'' במרץ 2006 וריכז את העדפותיהם הפוליטיות של מפעילי בלוגים שהיו מוכנים לחשפם. חד''ש, מרצ, בל''ד, עלה ירוק והירוקים זכו יחד ב-‏28% מהקולות. קדימה, הגימלאים ושינוי – מפלגות מרכז מובהקות – זכו יחדיו ב-‏13% מהקולות. במלים אחרות – מרכז יוק).

האנדרדוג. לעתים הרושם הוא שכמה מהכותבים היותר פעילים ברשת מעדיפים להצטייר כמשתייכים למיעוט קולני וצודק (מקור תמונה 1)

ב''רשימות'' זה בולט במיוחד. על גבי פלטפורמה זו פועלת קבוצה ניכרת של כותבים שנטייתם הטבעית היא להגדיר את עצמם בהתאם למקצועם, השתייכותם הארגונית או החברתית והישגיהם העיוניים. אייל גרוס מגדיר את עצמו כ''ד''ר למשפטים, מרצה באוניברסיטת תל אביב''. אביבה משמרי מגדירה את עצמה בפשטות כ''עיתונאית''. הגדרות עצמיות העונות לאותו מכנה משותף ניתן למצוא גם אצל אהרן פויירשטיין (''כותב מתסרט ועורך גם תוכניות טלוויזיה''), שוקי גלילי (''עיתונאי ואיש מחשבים''), גיא מאירסון (''תסריטאי''), גילי בר-הלל (''מתרגמת ועורכת ספרי ילדים''), גיל רימון (''תסריטאי, איש מחשבים ועיתונאי''), רונית ליברמנש (''משוררת, סופרת, מתרגמת ועורכת''), דרור פויר (''עיתונאי וסופר''), דניאל בלוך (''עיתונאי. עורך 'דבר' לשעבר. כיום עורך מגזינים ושדר רדיו''), דוד כפרי (''לומד ומלמד אמנויות לחימה וריפוי''), דרור בורשטיין (''סופר''), דרור גלוברמן (''עיתונאי ומוסיקאי. לומד כלכלה ומדע המדינה''), קרן פייט (''דוקטורנטית לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה''), טלי וישנה (רופאה. מתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים 'נס ציונה'''), יונתן אמיר (''אמן ועיתונאי'') ועוד רבים אחרים.

חשוב לציין שחלק מבלוגרים אלה, כמו גם רבים אחרים, רואים את עצמם כמחויבים לפעול, מי באמצעות הכתיבה ומי גם באמצעים אחרים, למען אג'נדה חברתית כזו או אחרת – ובמקרים רבים אכן מדובר בסדר יום רדיקלי למהדרין. אלא שכאשר הם באים להגדיר את עצמם בכותרת האישית או את בלוגם בכותרתו שלו הם עושים זאת במונחים נורמטיביים ואינם מעידים על עצמם כחריגים חברתיים, רעיוניים או פוליטיים.

לעומת זאת, ניתן להבחין בבלוגרים לא מעטים שמגדירים את עצמם מראש כאיים בזרם. הגדרות אלה הן לעתים חלק מהסבר רחב יותר לגבי הכותב. אורן עמית, למשל, הוא ''עיתונאי, אקטיביסט ותרבותניק אשפתות דרומי''. עמית הכניס את המילה 'אשפתות' להגדרתו העצמית ובכך קיטלג את עצמו כאנדרדוג. מי שיש לו בכך ספק יכול לבדוק בפירוט שבדף הפנימי בבלוג שלו, שם הוא מוזכר בין השאר כ''מתבונן מדי פעם ושואל שאלות תם. גר בבאר שבע ומנסה לנשוף בה רוח''. כלומר, עמית הוא תושב פריפריה ורואה עצמו כתם, זן נדיר בין ציניקנים. דן אלבו מגדיר עצמו כ''סופר, משורר, מהגר''. בעוד שתי המלים הראשונות מבשרות על עיסוקו הרי שהאחרונה מתייגת אותו כנטע זר בחברה שבה הוא חי ופועל. יעל ישראל היא ''סופרת, עורכת, מבקרת ספרות וקולנוע, רדיקלית חופשית, חתולאית''. מי שמעידה על עצמה לא רק כעל ''רדיקלית'' (כלומר בקצה של סקאלה רעיונית כלשהי) אלא גם ''חופשית'' מרמזת שקיימים בינינו גם רדיקלים שאינם חופשיים. ישראל יכולה לנמק שמדובר במשחק מלים על הביטוי המקורי (כלומר ''רדיקל חופשי'') שמשמעותו אטום שבו אלקטרון נמצא במצב בלתי מזווג. ברם, סגנון הכתיבה המתגרה שלה לא מותיר קום לספק שהיא מעוניינת שנתייג אותה כרדיקלית בתחומים מסוימים.

הלאה. מילי דיוויס מגדירה את עצמה כ''פעילה, פולשת, עריקה מהאזרחות''. דיוויס מספרת, בין השאר, על חוויותיה בקרב קבוצות של צעירים הפולשים לבתים בלתי מאוכלסים. ההתנהגות הזו היא אנטי-מימסדית במופגן. קורינה הסופרת אינה רק ''סופרת ומו''לית'', כהגדרתה, כי אם גם ''הופכת עולמות'', כלומר פעילה כדי לשנות את הסדר החברתי הקיים. אולה גרויסמן, למעט היותה ''אמא לשניים'' ו''יושבת באנגליה'', מגדירה את עצמה (בדומה לדן אלבו) כ''מהגרת תמידית'', כלומר כמי שסובלת מניכור כלפי המדינה או הקהילה בה היא יושבת.

חלק מאלה המגדירים את האג'נדה שלהם כמבוססת על השתייכות למיעוט לוחמני כלשהו עושים זאת בתיאורים הקיימים בעמודים הפנימיים של בלוגם. רחביה ברמן הוא דוגמה טובה. כותרת הבלוג שלו היא ''רדיקל מקלדת'' ובתיאור הבסיסי המופיע בפתח הבלוג נאמר כי הוא ''עיתונאי, מתרגם, עורך וכותב, תלמיד היסטוריה, חובב עשבים, מהפכן ומאהב''. זהו תיאור מורכב יחסית, המשלב בין תחומי העיסוק ותחביביו של הבלוגר לבין נטיותיו האידיאולוגיות. ברמן מעיד על עצמו שהוא ''חובב עשבים'', כלומר תומך בלגליזציה של סמים קלים ואף אינו מהסס לספר על חוויותיו האישיות בתחום זה. ''מהפכן'' גם הוא שם תואר המדגים היטב אדם המגדיר את עצמו במושגי אנדרדוג. ה''מהפכן'' יוצא בדרך כלל נגד הסדר החברתי הקיים ומבקש לשנותו ולעתים אף להחליפו כליל.

דוגמה נוספת הוא מואיז בן הראש. בהגדרתו העצמית, הקורקטית מאוד, בן הראש הוא ''סופר, משורר, מתרגם''. אבל מעבר לעיסוק ביצירתו, בן הראש מתעמת לעתים קרובות עם תחושת הזרות שלו בארץ (וגעגועיו למולדתו מרוקו ולעיר בה נולד, תטואן) ובאובססיביות נדירה עם ''האשכנזים'', מעין קבוצה שבה הוא רואה את שורש כל הרוע בחברה הישראלית ובתרבותה. קשה לדעת אם בן הראש סבור ברצינות שבמדינת ישראל קיימת קונספירציה אשכנזית מאורגנת לדכא את יוצאי ארצות ערב, אבל טענותיו חוזרות שוב ושוב למאמצי האשכנזים להנציח את עליונותם על פני המזרחיים בכל תחום מתחומי החיים. אם יש אלמנט תרבותי חיובי אצל ''האשכנזים'' הוא כנראה אומץ על ידם (או נגנב, תלוי בנקודת ההשקפה) מהאותנטיות המזרחית. בן הראש, על אף שהוא משתייך לאחת העדות הגדולות במדינה, רואה עצמו כיהודי-ערבי – תיוג שרק מעטים מוכנים לשאת בגאון. סמי שלום שטרית, פעיל בשמאל הרדיקלי, מתנגד חריף של האידיאה הציונית וקטגור של מה שהוא רואה כדומיננטיות אשכנזית נצלנית ואלימה בחברה הישראלית, מגדיר את עצמו כ''מורה וכותב'', אבל את הבלוג שלו הכתיר בתואר ''ישראל מזווית כהה''. כותרת זו באה ללמד שוב על עמדת הנחיתות המובנית בה מצוי הכותב. היא מבליעה בתוכה את המסר שלפו את ישראל נוהגים בדרך כלל לראות ולנתח מזווית בהירה, כלומר אשכנזית במוצאה ובאופייה, ומציעה אלטרנטיבה ''כהה'', כלומר מזרחית.

רשימות. מרוב חתרנות כבר לא רואים מימסד (מקור תמונה 2)

מהיכרות מסוימת עם התחום אני יכול לומר שללא מעט בני אדם יש חיבה למעמד האנדרדוג. אדם ניגש למאבק כשהוא בהגדרה בעל סיכויים אפסיים לנצח. אם לא ינצח במאבקו הדבר לא יעורר נגדו ביקורת משום שממילא לא ציפו ממנו ליותר מדי בהתחשב במערך הכוחות הראשוני. המאבק שלו הוא עקרוני, בסיסי, בלתי מתפשר. ועל עקרונות אסור לוותר. מי שמוותר עליהם הוא נמושה, רכרוכי, חסר כל חוט שידרה. יום אחד, כשתתהפך הפאראדיגמה הקיימת, אמונותיו של האנדרדוג עוד עשויים להפוך נחלת הרוב. ואז, או אז, איזה ניצחון מתוק זה יהיה. הוא יוכל לנופף בצדקתו ולטעון שרק מאבקו הביא את הרוב האמורפי שמתנגד לו להשתכנע שהצדק עימו. הוא ירגיש על גג העולם. הוא יחוש התעלות משכרת, אופוריה ממכרת, כאותם ישראלים שקפצו ה-‏1977 למימי המזרקה בכיכר התל-אביבית ההיא לאחר ניצחונה של מכבי תל אביב על צסק''א מוסקבה. זו תחושה מתוקה מדבש. אהדת ההמון נתונה כמעט תמיד למי שהוא רואה כיחיד העומד במריו הצודק נגד איזה מימסד אפל. מין הלמו שכזה, שבכל פעם מחדש משתאים הבלוגרים כיצד הוא מוכן לשבת על עקרונותיו במעצר. להיות צודק, ואת זה כבר אמרו הרבה לפני, זו אחת התכונות הנערצות ביותר.

הבעיה האמיתית צצה כאשר החתרנות אינה בדיוק רק ביטוי לאידיאולוגיה צרופה אלא גם אמצעי למשיכת קהל. יעל ישראל, למשל (שאת האתר שלה הכתירה במלים ''עושה רוח'', ביטוי שיש בו אמנם כפל לשון המרמז על עשייה רוחנית אבל מזוהה אצל ישראלים רבים כמגדיר אדם המעורר מהומה על לא מאומה), מגדירה עצמה הן כרדיקלית והן כחופשית, מתמחה בהכתרת מאמריה בכותרות מעוררות סקרנות. כמה דוגמאות: '' ואגב, אנחנו עדיין הבוגדים'', ''אנשים, תפסיקו לעשות ילדים!'', '' איך פיספסתי זיון עם ז'ראר דפרדייה''. בתגובה לגולש שמתח ביקורת על כותרת שהעניקה למאמר שפרסמה (''אז שנאתי את הודו, מה תעשו לי?'') הודתה ש''כותרת צעקנית באה להכניס אנשים, והיא באמת מכניסה, מה לעשות. מה מפריע בזה, עדיין לא הבנתי? למה כולם צריכים להיות אותו הדבר ולדבר חלש? אז לי בא לדבר חזק, זו זכותי הלגיטימית. מי שלא נאה לו, שלא ייכנס''.

אחד מוותיקי ''רשימות'', גדי שמשון, יצא נגד המגמה הזו, שלשיטתו מובלת על ידי יעל ישראל ואבי לן. ''שום דבר ממה שקורה פה איתם לא קרה כבר בעבר לפני שנתיים ואף שלוש'', תקף, ''אבל זה תמיד מועיל, ונאצל מבחינה פואטית אף כשמגוחכותו ניכרת, שאדם יחשוב על עצמו כמוביל, כמרדן, כ - היי, זה רוק'נרול...הדברים הללו משעממים, שעתוקים של מה שכבר התחיל להיות מיושן במאה שעברה. גילוי חדוות המין הוא מרגש לכל אדם, נדמה לי, אבל לא תמיד אתה חייב למחוא כפיים כשילדי אינטרנט חדשים מגלים איזה כיף זה שעומד להם...בכל פעם שיעל ישראל תובעת בקול את עלבונה במין טרוניה פולנית על זה ש''צולבים אותה'' מכיוון שהיא ''נועזת'' זה חמוד ופאתטי, כמו כל זקפת נעורים, אבל בשום אופן לא חדש - ובביצועים הנוכחיים, מצליח לרתק כמעט אך ורק מבחינה סוציולוגית...ברור שכדי שהאשליה תצליח ישראל ולן צריכים להרגיש, לפחות ולו ברגע האקט האמנותי, כאילו הם מוקפים בחבורה נפוחה ומושחתת, בעלת שיערות שיבה, מין מועדון ג'נטלמנים ויקטוריאני רקוב עם רשת חברתית ומעמדית נאלחת ונוקשה. חבורה שמורדים צעירים ושוברי מוסכמות כמותם, מגניבים כפרסומת סלקום ד'אשתקד, יכולה לדקור בסיכות דקות כדי להוציא את כל האוויר החם ובעיקר להראות כמה היא מגניבה, אחרת ושובבית''.

מהוויכוח המתמשך הזה בוקעות שתי שאלות שנותרו עד עתה ללא כל מענה. ראשית, מדוע מעדיפים בלוגרים רבים כל כך לבזבז את זמנם בהתנצחויות הדדיות במקום ביצירת תוכן שיהיה לו ערך מוסף אינפורמטיבי או אחר. ושנית, אם רבים כל כך חותרים נגד אושיות אחוס''ליות ממסדיות שכאלה (אחוס''ל = המקביל הישראלי ל-WASP האמריקני; ביטוי שהמציא הסוציולוג ברוך קימרלינג ומשמש לתיאור מקוצר של השכבות האליטיסטיות בישראל הנלחמות בעקשנות על שמירת מאחזי ההשפעה שלהן – אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים) היכן מסתתרים, לכל השדים והרוחות, אותם טיפוסים מסואבים ושנואים. משום מה כמעט ולא ניתן למצוא אותם ברשימות, וגם אם הם שם, רואים ואינם נראים כדנידין בשעתו – דברם כמעט ואינו נשמע.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אנשים אוהבים ללכת מכות   אבי   יום ו', 24/11/2006 שעה 0:05   [הצג]   [6683 תגובות]
אז בסוף אני החתרנית האמיתית   כרמל וייסמן   יום ו', 24/11/2006 שעה 1:16   [הצג]   [3197 תגובות]
אורי אתה מעט נסחף   אלי צחור   יום ו', 24/11/2006 שעה 9:01   [הצג]   [2 תגובות]
מי הוא חתרן?   באנדר   יום ו', 24/11/2006 שעה 10:10   [הצג]   [238 תגובות]
אז מסתבר שהחתרנות האמיתית   ה.מ.מ   יום ו', 24/11/2006 שעה 10:26   [הצג]   [1667 תגובות]
בלוג שכותרתו אפלטון   עוזי   יום ו', 24/11/2006 שעה 12:41   [הצג]   [240 תגובות]
פרסום עצמי חסר בושה   ערן בילינסקי   יום ו', 24/11/2006 שעה 12:45   [הצג]   [498 תגובות]
חרטאנות   חתול תעלול   יום ו', 24/11/2006 שעה 13:07   [הצג]   [468 תגובות]
עוד 2 סנטים   ZivP   יום ו', 24/11/2006 שעה 14:34   [הצג]
הבלוגרים   קלמן   יום ו', 24/11/2006 שעה 19:17   [הצג]   [254 תגובות]
פנתיאון היצירה החדש   מייקי   יום ו', 24/11/2006 שעה 21:29   [הצג]   [1470 תגובות]
מהומה מדומה   איריס   יום ו', 24/11/2006 שעה 22:27   [הצג]   [987 תגובות]
'רשימות' הוא התאגדות של השייכים לממסד   שולמית דוידוביץ   שבת, 25/11/2006 שעה 0:42   [הצג]   [235 תגובות]
משהו בנקודת המוצא שלך, אורי, טעון בדיקה   אבי לן   שבת, 25/11/2006 שעה 6:05   [הצג]   [722 תגובות]
נ.ב   קלמן   שבת, 25/11/2006 שעה 8:49   [הצג]   [720 תגובות]
יש לך טעות קטנה   רן   שבת, 25/11/2006 שעה 12:40   [הצג]   [765 תגובות]
חתרנות ופרובוקציה   כרמית   שבת, 25/11/2006 שעה 15:50   [הצג]   [2 תגובות]
אפשר להוסיף?   עומרון   שבת, 25/11/2006 שעה 17:57   [הצג]
נהניתי לקרוא.   יעל ישראל   שבת, 25/11/2006 שעה 18:25   [הצג]   [250 תגובות]
(ללא כותרת)   חצישלישרבע   יום א', 26/11/2006 שעה 1:55   [הצג]   [742 תגובות]
להיות ביקורתי - על הוירטואליות של החיים וחוסר משמעותם   עץ השדה   יום א', 26/11/2006 שעה 10:29   [הצג]   [240 תגובות]
יש חיים שם בחוץ?   מורי   יום א', 26/11/2006 שעה 14:48   [הצג]
הכב בשביל הרייטינג...   בלוגר זוטר   יום ב', 27/11/2006 שעה 18:18   [הצג]   [251 תגובות]
(ללא כותרת)   שפי   יום ג', 28/11/2006 שעה 1:39   [הצג]
אגב,   נינה   יום ג', 28/11/2006 שעה 8:10   [הצג]   [252 תגובות]
סליחה על התגובה התמימה   שרית   יום ב', 11/12/2006 שעה 23:50   [הצג]   [488 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©