יהודים עם דגל צלב קרס/ אמיר ליברמן
יום ו', 10/11/2006 שעה 14:44
תאמינו או לא, אבל במשחקים האולימפיים שנערכו ב-‏1936 בברלין ייצגו את גרמניה שני ספורטאים יהודים. היו אלה הסייפת הלנה מאייר ושחקן ההוקי קרח רודי בול. שניהם נמנו על הצמרת העולמית הענפים בהם התמחו ושמם נודע לתהילה הרבה מחוץ לגבולות מולדתם. בגרמניה ידעו היטב כי בלעדיהם סיכויי ארצם לזכות בהישגים משמעותיים באותם משחקים אולימפיים זעירים מאוד, אם בכלל הם קיימים. לפיכך, החל להצטייר כאן מחזה מוזר: גרמניה הנאצית חיזרה אחר השניים כדי שיופיעו במדיה וייצגו אותה בהצטיינות. לכבוד מאייר אף שונה אחד מחוקי הגזע באופן שהוציא אותה אל מחוץ להגדרתה כיהודיה. בול, מבקיע בחסד ומנהיג על המגרש, נשאר ושיחק בגרמניה כל תקופת המלחמה. מאמר אורח של אמיר ליברמן על שני אנשים שכמעט נשכחו מאיתנו





גבוהה, בלונדית, תווי פנים נורדיים. הלנה מאייר, מהסייפות הטובות בעולם בזמנה, יכולה הייתה להיות האבטיפוס של האישה הארית (מקור תמונה 1)

הסיפור שיובא מייד מתפרסם ב-‏10 בנובמבר 2006, 31 שנה לאחר אותו יום קשה בו קיבל ארגון האומות המאוחדות החלטה המשווה את הציונות לגזענות. שגריר ישראל באו''ם, חיים הרצוג, נשא נאום היסטורי, שלימים אף למד בבתי הספר בישראל, וקרע לגזרים את הצעת ההחלטה אל מול פני הנוכחים באולם. אתמול, 9 בנובמבר, מלאו 68 שנה לליל הבדולח, האירוע המזעזע בו ערכו נאצים פרעות ביהודי גרמניה, רצחו חלק מהם, היכו אחרים באכזריות, שרפו בתי כנסת והטילו אותות קלון על עסקים שבבעלות יהודים. רבים רואים באירוע זה ראשיתה של תקופת השואה וההצהרה הברורה ביותר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה לגבי כוונות הגרמנים ביחס ליהודים. מכל מקום, ציונם של שני הימים הללו מביא להכרח לדווח גם הפעם על מקרה הקשור בגזענות. ולא במקרה, הוא קשור גם ביהודים ובגרמניה הנאצית.

רק מעטים אצלנו שמעו על הלנה מאייר או על רודי בול. שניהם היו ספורטאים מצליחים, מהטובים בעולם בתחומיהם באותן שנים. הראשונה הייתה סייפת מצטיינת; השני – שחקן הוקי קרח נפלא. ובכל זאת, שום דבר לא היה מביא אותי לכתוב את המאמר הזה עליהם ועל תקופתם אלמלא היו שניהם בעלי סטטוס מיוחד במינו. שכן, הם נכנסו להיסטוריה בזכות היותם הספורטאים היהודים היחידים שייצגו את גרמניה הנאצית באולימפיאדות שהתקיימו לפני 70 שנה, בשנת 1936 (חורף וקיץ) בגרמניה.

ב־15 בספטמבר 1935, פחות משנה לפני המשחקים האולימפיים בברלין, התכנסה ועידת המפלגה הנאצית בעיר נירנברג, וניסחה את חוקי נירנברג, שעיקרם הגדרת ''מיהו אזרח גרמני'', ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו. ב־14 בנובמבר אותה שנה, פורט החוק הבסיסי, וכוון ספציפית כנגד היהודים. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנע מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לאזרחים מדרגה נחותה. החוקה קבעה שאזרחותם של היהודים נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי כל זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית.

החקיקה החדשה הייתה חדה וברורה: ''חוק אזרח הרייך'' קבע כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. נוצרה הפרדה בין ''אזרח'' לבין ''נתין''. לחוק זה נלוותה תקנה חשובה שהגדירה מיהו יהודי - יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים, שהם יהודים גמורים ע''פ גזעם, וכן כיהודי יחשב גם בן תערובת שמוצאו משני סבים יהודים. כמו כן קבעה התקנה קבעה שיהודי לא יכול להיות אזרח הרייך, ולכן לא מגיעות לו זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות. חוק נוסף שהתקבל באותה התכנסות, ''החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני'', אסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי מין עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה); נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה או לעשות שימוש בצבעיו, כדי שלא לטמאו, אבל הותר להם להציג סמלים יהודיים כמו מגן דוד.





יהודייה במועל יד


החוק הזה חל, ללא כל ספק, גם על הלנה מאייר בת ה-‏25. היא נולדה ב-‏10 בדצמבר 1912. אמה הייתה נוצריה ואביה יהודי – מה שהביא לכך שבתעודת הלידה שלה רשם פקיד משרד הפנים את דתה כיהודיה. אביה לא הסתיר את השתייכותו הדתית. למעשה, נהגו הוא וביתו לפקוד פעמים רבות את בית הכנסת המקומי. באופנבך, העיר בה התגוררו, הייתה המשפחה ידועה כ''המאיירים היהודים'', להבדל משכניהם בעלי השם הזהה שכונו ''המאיירים הנוצריים''. הייתה זו משפחה מכובדת ומקובלת. אביה של הלנה היה רופא בעל שם ותקופה מסוימת אף שימש כנשיא ליגת הספורט הפדראלית. אביו (סבה של הלנה) כיהן כראש עיריית אופנבך.

הלנה עצמה הצטיינה כבר מילדות בכמה וכמה ענפי ספורט. היא עסקה במקביל ברכיבה, גלישת סקי, שחייה וסיוף. היא רקדה בבלט המקומי ובהופעת הבכורה שלה זכתה לתשואות רמות. היא הצהירה כי העיסוק המועדף אליה הוא רכיבה אך עד מהרה נודעה בעיקר כסייפת, וכבר בגיל 13 ייצגה את מועדון הסייף של אופנבך וזכתה באליפות גרמניה. היא שמרה על תואר זה חמש שנים ברציפות. ב-‏1928 התמוגגה גרמניה כולה כאשר הצעירה הבלונדית הגבוהה (1.75 מ') והנאה שטרם מלאה לה שמונה עשרה זכתה במדליית הזהב בסיוף במשחקים האולימפיים שנערכו באמסטרדם. אלפי פסלונים שלה נמכרו בחנויות ברחבי גרמניה. אחרי טקס הוקרה מרשים בברלין שבה אל בית ספרה, שם קידם את פניה משמר כבוד של תלמידים בחצר בית הספר.

כישרונה של הלנה הביא אותה אל שיאים נוספים. ובשנים 1929 ו-‏1931 הוסיפה לתוארה האולימפי גם זכיות באליפות העולם בסייף ותהילתה נפוצה בעולם כולו. בד בבד, לא שינה הדבר את אופייה. חברותיה סיפרו כי התהילה לא סחררה את ראשה והיא נותרה אותה נערה נעימת סבר שהכירו. אבל בהיבט המקצועי לא עלה כלל על דעתה לוותר למישהו. היא סירבה ללבוש שריון על חזה משום שלטענתה הגביל מאוד את תנועתה. היא גם דחתה את הבקשות להסתייף בפחות קולניות והוסיפה לעסוק בענף הספורט הקשה הזה כשהיא פולטת צעקות התלהבות וגניחות זעם תוך כדי סיוף.

אלופה אולימפית. מאייר לוחצת את ידה של וילהלמינה, מלכת הולנד, בטקס הענקת המדליות במשחקי אמסטרדם 1928 (מקור תמונה 2)

במשחקי לוס אנג'לס ב-‏1932 סיימה, מאוכזבת, רק במקום החמישי. את האכזבה הסבירה בכך שזמן קצר לפני התחרות קיבלה בשורה קשה – ידיד טוב שלה, איש צבא, טבע ומת במהלך ביצוע תמרונים ימיים. בסיום המשחקים החליטה להישאר בלוס אנג'לס במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים עם סקריפס, קולג' יוקרתי שבו למדו מאתיים סטודנטים בלבד. ממילא היותה יהודייה בגרמניה הפך אותה לאזרחית מדרגה שנייה. היא גורשה ממועדון הסייף שלה והחליטה לשפר את חייה באמצעות מגורים מעבר לים.

שנה קודם לכן, ב-‏1931, הטיל הוועד האולימפי הבינלאומי על גרמניה, לארח את המשחקים האולימפיים בשנת 1936. אז הוטלה המשימה על רפובליקת ויימאר, שנתיים לאחר מכן, הייתה זו כבר גרמניה אחרת – גרמניה הנאצית. היטלר סלד בתחילה מהרעיון של אירוח תחרויות ספורט שבהם יתמודדו גרמנים עם מי שהיו בעיניו נציגים של גזעים נחותים. דובר נאצי רשמי, ברונו מאליץ, אף שיגר אגרות לכל מועדוני הסופר בגרמניה בו גינה את הספורט המודרני על היותו ''מזוהם בצרפתים, בלגים, פולנים ויהודים-כושונים''. העיתון ''דר שטירמר'' תקף את המשחקים בשל היותם, לדבריו, ''פסטיבל נודע לשמצה הנשלט בידי יהודים''.

אפס, לאחר שעלה היטלר לשלטון ב-‏1933, השתנה לחלוטין יחסו לאירוע הזה והוא הבין את הפוטנציאל שטמון בו, כמכשיר תעמולתי ממדרגה ראשונה שאותו יוכל הרייך השלישי לנצל לצרכיו. הפיהרר החליט להפגין את עליונותו הפיסיולוגית של הגזע הארי בכל ענף ספורט אולימפי אפשרי. לשם כך היה מוכן לעשות כמעט הכול – כולל מתן היתר לספורטאים יהודים לייצג את גרמניה במשחקי ברלין. וכך אירע שב-‏1935, אותה שנה בה נודו יהודים ממולדתם במסגרת חוקי נירנברג, קיבל נשיא הוועד האולימפי דאז, אייוורי בראנדג', הבטחה כי יהודים יכולים להשתתף בנבחרת הגרמנית. לאחר מכן הודיע כי לפחות ספורטאי יהודי אחד, ייצג את גרמניה – ושספורטאית זו תהיה הלנה מאייר, בעלת המראה ה''ארי'' (אותו בראנדג', אגב, הורה ב-‏1936 על סילוקם של שני אתלטים יהודים, מרטי גליקמן וסם סטולר, מנבחרת השליחים האמריקנית, במטרה להפיס את דעתו של היטלר. הןא גם היה האיש שבשנת 1972 הורה להמשיך ולקיים את המשחקים האולימפיים במינכן כמתוכנן, למרות רצח הספורטאים הישראלים על ידי ארגון הטרור ''ספטמבר השחור'').

אבל הלנה מאייר הייתה יהודיה, וגם אם לא נחשבה ככזו מבחינה הלכתית, הרי שבעיני הגרמנים הייתה מוקצה מחמת מיאוס. כזכור, היא גורשה ממועדון הסייף של אופנבך ואזרחותה הגרמנית נשללה. ובכל זאת, הלנה לא הסתירה את אהבתה למולדת הישנה והביעה נכונות לייצג אותה במשחקים האולימפיים בברלין. גם חוקי התקופה לא הותירו לה ברירה: באותן שנים קבעו חוקי הוועד האולימפי הבינלאומי כי ספורטאי שייצג מדינה במשחקים האולימפיים לא יוכל לעולם לייצג מדינה אחרת. הלנה הודיעה על כוונתה לנציגות הדיפלומאטית בסן פרנסיסקו. הקונסול הבריק לגרמניה וציין כי ''הלנה היא גרמניה טובה ואינה מתרועעת עם יהודים. יש להעניק לה אזרחות של הרייך בהקדם האפשרי משום שהלנה מאייר, שידועה כבעלת מזג סוער, אינה שוקלת תמיד את דבריה בזהירות המתבקשת ועלולה לפלוט הערות שיגרמו לנו לנזק בלתי-הכרחי אם לוקחים בחשבון את תפוצתה הגדולה של העיתונות''. העיסקה שעליה רמז הקונסול יצאה לפועל. הלנה קיבלה את האישור להתחרות בשם גרמניה; והיא עצמה מעולם לא אמרה מילת ביקורת על הרייך השלישי.

למעשה, גם תגובתה של הלנה להזמנה לייצג את גרמניה מעידה על הזדהות עמוקה יותר מצידה עם לאומיותה הגרמנית מאשר עם מוצאה הדתי היהודי-למחצה. היא הייתה גאה בכך שהוזמנה להשתתף במשחקים והגיבה בלהיטות רבה לאותה הזמנה. היא הדגישה כי אינה רואה עצמה כיהודייה ואף הודתה באוזני כמה ממקורביה שהיותה ממוצא יהודי מהווה, מבחינתה, נטל בלתי רצוי.

החלטתה של הלנה הכתה גלים ברחבי אמריקה. הסופר הגרמני תומאס מאן, שהיה אחד מראשי המבקרים של המשטר הנאצי והתגורר באותן שנים בארצות הברית, פנה אליה בשידור רדיו וביקשה לחזור בה מהחלטתה ולהצטרף אל הספורטאים הבודדים ואל המדינה האחת (אירלנד) שכבר הודיעו על החרמת המשחקים. מאן, יחד עם הפיסיקאי אלברט איינשטיין והמחזאי קורט וייל, הוקעו כבר ב-‏1929 על ידי אדולף היטלר כיהודים מסוכנים במיוחד. כל השלושה נמלטו לאחר מכן לארצות הברית.

באותה תקופה, כאמור, כבר היו יהודי גרמניה מוקצים מחמת מיאוס בארץ בה נולדו. שלוש שנים של שטיפת מוח בלתי פוסקת שכענו את הגרמנים שהיהודים אשמים בכל מחלותיה של גרמניה, החל מתבוסתה במלחמת העולם הראשונה, עבור דרך תופעות כמו פורנוגרפיה, אמנות מודרנית וכלה בניצולו של הגזע הארי הטהור באמצעות הקפיטליזם או הקומוניזם. הגרמנים אהבו את התפיסה שלפיה הם מהווים גזע נבחר. מעטים העמים שלא יתמכרו לגישה שכזו, במיוחד אם היא מוצגת כבעלת אופי מדעי מוכח.

הלנה מאייר מצדיעה במועל יד מעל גבי דוכן המנצחים. שתי האחרות על הדוכן, יהודיות אף הן, לא הניעו שריר (מקור תמונה 3)

השתתפותה של הלנה במשחקי ברלין הייתה בעלת חשיבות עצומה לגרמנים. עד כדי כך רצו בנוכחותה שם, שאף שינו זמנית את הגדרת היהודי למענה: קודם לשינוי הוגדר יהודי כמי שלפחות אחד מסביו או סבתותיו היה יהודי; התיקון לחוק צמצם את ההגדרה לאדם שלפחות שלושה מסביו או סבתותיו היו יהודים. כך יכלה הלנה, שרק סבה וסבתה מצד אביה היו יהודים, לייצג את גרמניה בתחרויות בהתאם לחוקי המדינה. והנה האבסורד (או הפרדוכס, אם תרצו): לפי הקריטריונים שלנו, מאייר גם לא הייתה נחשבת יהודיה, בגלל שרק אביה היה יהודי. מצד שני, לפי הקריטריונים של הנאצים, ניתן בהחלט היה להוציא אותה להורג במלחמת העולם השנייה, בשל מוצאה היהודי (אם היא לא הייתה ספורטאית מצטיינת).

היא הייתה הספורטאית היחידה במשלחת הגרמנית לתחרויות שלא נאלצה לעבור תחרויות מוקדמות. לשם השוואה, הקופצת לגובה גרטל ברגמן, צעירה יהודייה ומוכשרת משטוטגרט שהייתה כבת עשרים בעת המשחקים, הודחה מנבחרת האתלטיקה של גרמניה בנימוק שלא הייתה חברת איגוד האתלטיקה הגרמני – גוף שלא התיר ליהודים להירשם כחברים בו. גל של מחאות בינלאומיות עזות השפיע על הגרמנים להתיר לה להשתתף במבחנים המוקדמים. גרטל ניצלה את ההזדמנות וניצחה במבחנים, תוך שהיא קובעת שיא גרמני חדש לנשים, 1.63 מטר. אבל שבועיים לפני תחילת המשחקים מצאו שלטונות הספורט של גרמניה תירוץ אחר לסילוקה מן הנבחרת והציעו לה, כפיצוי משפיל במיוחד, שני כרטיסי עמידה באיצטדיון. אירוניה היסטורית הביאה לכך שבברלין ניצחה בתחרויות הקפיצה לגובה לנשים דווקא אתלטית יהודייה מהונגריה בהישג של...1.63 מטר.

היטלר התכונן היטב לקראת המשחקים הללו. הוא ידע היטב כי העולם אינו אוהד את משטר האימים שהנהיג. הוראות מאנשי מפתח בשלטונו הונחתו על אוכלוסיית ברלין ודרשו ממנה שלא לעסוק בנושא האנטישמיות במהלך המשחקים. היטלר עצמו הורה להעלים מהרחובות את הכרזות האנטישמיות שהכריזו ''יהודים אינם רצויים כאן''.

תחרויות הסייף לנשים התקיימו בשליטה יהודית מוחלטת. שלוש הזוכות במדליות היו יהודיות: אילונה שאכרר-אלק מהונגריה זכתה בזהב, הלנה מאייר, מיודעתנו, זכתה בכסף ואלן פרייס מאוסטריה - בארד. שאכרר-שרק ופרייס ניצבו ללא נוע על הדוכנים שעה שחולקו המדליות והתזמורת ניגנה Auschland Uber Alles. לעומתן דווקא הלנה מאייר, ראשה מורם בגאון, הצדיעה במועל היד הנאצי כפי שעשו כל שאר המנצחים מגרמניה. הקהל הריע למחווה הזו. מאוחר יותר באותו יום נערכה קבלת פנים למנצחים והלנה מאייר, היהודייה מאופנבך שלא הייתה ראויה להיות בת לעם הגרמני ואזרחית ברייך השלישי, התבקשה ללחוץ את ידו של לא אחר מאשר...אדולף היטלר בכבודו ובעצמו.

קריירת הסיוף של הלנה נמשכה גם לאחר המשחקים. באליפות העולם בנערכה בפאריס ב-‏1937 הביסה בגמר את האלופה האולימפית, אילונה שאכרר-שרק, וזכתה שוב בתואר הנכסף. היא רצתה לחזור הביתה, לאופנבך, ועלתה על הרכבת הראשונה שמצאה. בדרך נעצרה הרכבת בעיר פרנקפורט ושם פגשה הלנה ידיד ותיק. מאחר ולא שהתה זמן מה בגרמניה התעניינה לדעת אם נכתב בעיתונות הגרמנית משהו על ניצחונה בפאריס.
- ''אף לא מילה'', ענה הידיד.
- ''ובכן, עלי להישאר באמריקה, אחרי הכול'', אמרה הלנה.

היא שבה לארצות הברית כמנצחת. היא לא התביישה בכך שייצגה את גרמניה בברלין ובמשך שנים אחדות אף היה תלוי התצלום בו נראה היטלר (''איש קטן וחמוד'', כפי שכינתה אותו) לוחץ את ידה, על קיר בביתה המרווח. היא לא הסתירה את רצונה לשוב למולדתה. בפרסומים המזעזעים על המתרחש בגרמניה ראתה תעמולה פוליטית זולה. היא סברה שגאוותם של האמריקנים נפגעה מכך שמשחקי ברלין היו המוצלחים שבכל עידן האולימפיאדות ומהעובדה שגרמניה זכתה שם ביותר מדליות זהב מכל מדינה אחרת, כולל ארצות הברית עצמה.

למעשה, שפר עליה גורלה. דודה נרצח באחד ממחנות הריכוז. אחיה אויגן, רופא ונאצי נלהב, גויס לוורמאכט אך אולץ לעזוב לאחר שהתגלתה יהדותו. הוא ואח אחר, לודוויג, עבדו במהלך המלחמה כפועלים חקלאיים באחד הכפרים באיזור היער השחור. גם הישגי האתלטים היהודים בגרמניה לא עמדו להם למגן וההתעללות בהם הלכה וגברה. ספורטאים יהודים שנטלו חלק במשחקי ברלין נרצחו בכל מדינות אירופה לאחר שצבא הרייך סיפח אותן לתחומי האימפריה הנאצית.

בשנת 1938 הגיעה הבמאית לני ריפנשטאהל לסיור בארצות הברית, במטרה לקדם את ''אולימפיה'', ספקטאקל קולנועי שתיעד את המשחקים האולימפיים בברלין ברוח המיתוס הארי שבנה היטלר. ריפנשטאהל עשתה שימוש בטכניקות צילום חדשניות כדי להעצים את המיתוס הזה, כולל צילום ברור של הר אולימפוס היווני והבניית המסר שלפיו הגזע החסון והחזק שנבנה בגרמניה הוא הוא המאגר האנושי העילאי והחשוב ביותר בעולם. הסרט זכה בפסטיבל הסרטים בוונציה וכשהגיעה ריפנשטאהל לארצות הברית כבר היה לשם דבר. הלנה הצטרפה אליה באותו סיור והשתיים אף הפכו לחברות טובות בעודן מעתירות שבחים על הישגי הנאציזם במולדתן. אבל כל זה לא שינה את העובדה שלמרות געגועיה לגרמניה, הלנה מאייר לא יכלה לשוב אליה.

תנועה נחושה והחלטית. הלנה מאייר בשיאה (מקור תמונה 4)

ב-‏1940 קיבלה אזרחות אמריקנית. היא הוסיפה להתחרות ובסך הכול זכתה שמונה פעמים באליפות ארצות הברית בסיוף, האחרונה שבהן ב-‏1946. אנקדוטה מעניינת היא שגם חברותיה של מאייר לדוכן המנצחות ב- 1936 הוסיפו לעשות חייל. אלן פריס, שהייתה אלופה אולימפית כבר ב 1932 וזכתה במדליית הארד ב-‏1936, זכתה בארד גם ב-‏1948, בגיל 36. אילונה שאכרר-אלק הגדילה לעשות כאשר הגנה על תוארה האולימפי וזכתה בשנית בזהב ב-‏1948 והוסיפה מדליית כסף בשנת 1952, כאשר הייתה כבר בת 45, ''סבתא'' במושגים ספורטיביים.

הלנה הוסיפה ללמד מדע המדינה וגרמנית במילס קולג', מכללת נשים קטנה ויוקרתית באוקלנד, קליפורניה. היא עצמה הפכה למרכז החברתי של הקמפוס והארוחות הדשנות שארגנה בביתה היו למקום מפגש לסטודנטיות רבות. רק ב-‏1950, חמש שנים אחרי שהובס הרייך השלישי סופית, העזה ליטול חופשה ממקום עבודתה ולנסוע לביקור בגרמניה. היא סבלה עתה מסרטן העצם, אבל הדבר לא מנע ממנה להינשא – לראשונה בחייה – לידיד ותיק שהכירה עוד בשנים שקדמו למלחמה, הברון ארווין פאלקנר פון שוננבורג. ב-‏1952 הלכה לעולמה. מותה של הספורטאית הדגולה עורר תשומת לב ציבורית רבה. אגודת הבוגרות של מילס קולג' ייסדה קרן מילגות על שמה, וזו פעילה עד עצם היום הזה.

יחסה האוהד של הלנה לגרמניה הנאצית נשאר בגדר תופעה כמעט בלתי מוסברת עד עצם היום הזה. אחרי הכול, הנאצים הם הם שהרסו את משפחתה וכפו עליה לגלות מהארץ אותה ייצגה לבקשתם. עד אחרון ימיה לא הביעה חרטה על האהדה המוזרה הזו.





החבר הגיש אולטימטום


רודי בול גם הוא היה יהודי. וכמו הלנה מאייר, גם לו היו שני אחים. וכמותה, גם הוא היה ספורטאי מצטיין שייצג את הארץ שלא רצתה בו כאזרח במשחקים האולימפיים.אבל מזוויות מסויימות סיפורו מדהים אף יותר.

הוא נולד בברלין ב-‏27 במרץ 1910. כשהיה בן 15 החליט, למרות מימדי גופו הצנועים (1.63 מטר, 63 קילוגרם), להפוך לשחקן הוקי קרח. היה זה לאחר שחבר הציע לו לצפות במשחק הוקי קרח בין שתיים מהקבוצות הטובות באירופה באותה תקופה, א.וו. וינה וס.ק. ברלינר. בשורות הקבוצה האוסטרית כיכב אז בלייק ווטסון, סטודנט צעיר לרפואה שהגיע מקנדה. רודי היה מהופנט. הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מתנועותיו האלגנטיות של ווטסון, שבקלילות אופייינית כבש את כל ארבעת השערים של קבוצתו והוביל אותה לניצחון 4-3 על הגרמנים.

אביו של רודי לא התנגד לבחירה של בנו. הוא רכש עבור בנו מחליקיים מקנדה והנער, שבעבר נרתע מהספורט האגרסיבי הזה משום שחשש שרגליו הדקות לא יעמדו במעמסה וייפגעו, לא ירד עוד מעל משטח הקרח. מזלו הפגישו אותו עם נילס מולאנדר, שחקן הוקי קרח ממוצא שוודי שהתיישב בגרמניה והיה אחד מכוכביה של ברלינר באותה תקופה. מולאנדר היקנה לרודי את יסודות המשחק ולאחר מכן יעץ לו ואימן אותו. ברם, רודי עצמו בחר להצטרף לשורות מועדון אחר מברלין, ס.ק. בראנדבורג.

רודי בול. היהודי הצנום וקל המשקל נחשב לבעל שליטה אבסולוטית במחבט ולאחד המחליקים המהירים התקופתו. אפילו הנאצים לא היו מוכנים לוותר על שירותיו (מקור תמונה 5)

רודי הופיע בהצלחה במדי בראנדנבורג במשך כשנתיים. לאחר מכן הצטרף לברלינר כשחקן מחליף. אפס, עד מהרה בלט לעין כשרונו הנדיר בהבקעת שערים ובעונה השנייה שלו בקבוצה כבר עלה לשחק בהרכב הראשון, כשהוא גובר בדרכו על שורה ארוכה של חלוצים בעלי יכולת ומעמד שהיו ותיקים ומנוסים ממנו, כמו גוסטב יאנקה הגרמני, הרברט ברוק האוסטרי ואלבר הסאלר הצרפתי – כולם כוכבי נבחרותיהם הלאומיות.

סגנונו המהיר והאלגנטי של רודי בול ותיפקודו המזהיר באגף הימני של התקפת קבוצתו הפכו אותו עד מהרה לכוכב. למהירותו המדהימה לא היו מתחרים, כמו גם ליכולתו לשלוט במחבט באופן שנראה כמעט כעל-אנושי. חבטותיו המהירות הפכו כמעט לסמלו המסחרי. פקחותו ורוח הלחימה שלו סייעו לו להתגבר על רזון גופו והוא נהג להפגין רמת משחק גבוהה דרך קבע.

ההישגים הגיעו בשרשרת. בשנת 1929 זכתה ברלינר באליפות גרמניה כשגברה על יריבתה הקשה ביותר, ס.ק. ריזרסה, בתוצאה 2-1. רודי הבקיע את שער הניצחון לטובת קבוצתו בתחילת הרבע השלישי של המשחק וזכה לתשואות אדירות מפיהם של אלפיים הצופים. באותה תקופה זומן לנבחרת גרמניה והשתתף בכמה משחקים בינלאומיים. אחיו של רודי, היינץ, היה גם הוא לכוכב – ועד מהרה הצטרף אליהם גם האח השלישי, גרהארד. בשנת 1930 נטלו שלושת האחים חלק במשחק שהביא לברלינר את תואר האליפות. הקבוצה הביסה את ט.ס.וו. בראנדנבורג בתוצאה 9-1. רודי הפגין משחק מדהים כשכבש שלושה שערים ומסר אסיסט לשער נוסף. בסך הכול הבקיע בשלושת משחקי סדרת הגמר שמונה שערים. גרהארד בול, שעמד בשער ברלינר, תרם אף הוא משחק משובח והיה אחד מגורמי הניצחון של הקבוצה. ב-‏1931 חזרו השלושה והיוו גורם מפתרח בזכייה נוספת של ברלינר באליפות גרמניה. שוב היה רודי כוכב הניצחון בגמר, הפעם 9-2 נגד וו.פ.ב. קניגסברג. ב-‏13 בדצמבר 1929 הופיעו האחים בול יחדיו בהרכב הקבוצה ובמשחק שנערך באולם ברלינר ספורטפאלאסט זכו לקבלת פנים של מלכים. ברלינר הביסה באותו משחק את נבחרתה של אוניברסיטת אוכספורד, בתוצאה 6-0. שוב הפגין גרהארד בול משחק אמיץ בשער קבוצתו וזכה לסטנדינג אוביישן מהקהל. היינץ שיחק היטב ואילו רודי, כרגיל, הבקיע שני שערים. אביהם, שהיה גורםמסייע בהצלחתם המקצועית, ישב ביציע ונהנה מכל רגע.

למרות ששלושת האחים שיחקו בהרכב ברלינר לא היה כל ספק כי רודי הוא המוכשר שביניהם. כאשר הורכבו קבוצות כוכבים למשחקי ראווה ברחבי היבשת כמעט תמיד הוזמן אליהן גם רודי. הוא השתתף במשחקי הראווה הללו מאז היה בן 18, ובין היתר שיחק לצידם של כמה מגדולי השחקנים של אותה תקופה, ובהם הרברט ברוק וגוסטב יאנקה, שכבר הוזכרו כאן, וכן השווייצרי ביבי טואירני והצ'כי יוזף מאלאצ'ק.

אבל כל אלה היו משחקי ראווה בלבד. את ההצלחה הממשית שלו נחל דווקא בטורנירים בינלאומיים חשובים. ב-‏1930, והוא בן 18 בלבד, נטל חלק באליפות העולם בשאמוני ובחמישה משחקים הבקיע שער אחד ומסר ארבעה אסיסטים. את השער הבודד שלו הבקיע במשחק הגמר, ולמעשה היה זה שער ניחומים בלבד, שכן גרמניה הובסה על ידי קנדה החזקה בתוצאה 6-1.

את העונה שלאחר מכן פתח רודי בעוצמה ובנחישות שהדהימו את כל צופיו. הוא היה בלתי ניתן לעצירה. ב-‏17 בדצמבר 1931 בחר עיתון צרפתי את עשרת שחקני ההוקי קרח הטובים באירופה. בראש הרשימה התנוסס שמו של רודי בול. אחד מאלה שהשתרכו אחריו באותה רשימה עצמה היה אלילו של רודי מנוער, בלייק ווטסון. ראשי הנבחרת הגרמנית לא יכלו, כמובן, לוותר עליו לקראת אולימפיאדת החורף בלייק פלאסיד והוא זומן לאימונים.

רק ארבע נבחרות השתתפו באותו טורניר אולימפי, מה שאומר שמתוכן רק אחת לא זכתה במדליה. גרמניה הסתפקה במקום השלישי ובמדליית הארד. רודי היה הגרמני שהפגין את היכולת הגבוהה ביותר במשחקים והוא סיים עם שלושה שערים ושני אסיסטים בשישה משחקים. ב-‏1933 כיכב רודי שוב במדי הנבחרת, הפעם באליפות העולם בפראג, בה הבקיע חמישה שערים בשישה משחקים.

בסוף 1933 עקרו האחים מגרמניה והתיישבו בסנט מוריץ שבשווייץ. בניגוד לגרהארד ולהיינץ (ששיחקו תקופה קצרה ב-‏1930 בקבוצה לונדונית וזכו עימה באליפות בריטניה) לרודי הייתה זו התנסות ראשונה מסוגה, משום שמעולם קודם לכן לא התגורר דרך קבע מחוץ למולדתו. אבל רודי השתלב מהר בקבוצתו החדשה ועד מהרה הפך לכוכבה העיקרי. הוא הבקיע בממוצע שער למשחק ונחשב לשחקן הפופולארי ביותר בקבוצתו. ב-‏1934 ארזו שוב האחים את מזוודותיהם ועברו לשחק בקבוצה האיטלקית דיאבולי רוסו נרי ממילאנו. רודי, יחד עם הקנדי יואי גראנט, היה השחקן החשוב ביותר בקבוצה. שניהם שמרו על ממוצע של יותר משער למשחק. גם גרהארד הפגין יכולת טובה ושמר על ממוצע ספיגה נמוך של שני שערים למשחק. היינץ, לעומתם, שותף רק במשחקים מעטים בהרכב הראשון. גם בעונה שלאחריה המשיכו השלושה לשחק במילאנו. רודי שמר על ממוצע של יותר משער למשחק זו העונה השלישית ברציפות והיווה גורם מפתח בזכייתה של דיאבולי בגביע ספרנגלר – הטורניר האירופי היוקרתי ביותר באותה תקופה – בסוף 1935. ב-‏3 בינואר 1936 שיחק בפעם האחרונה במדי דיאבולי ולאחר מכן שב לגרמניה.

הגרמנים, כזכור, כבר היו שקועים עד מעל לראשם בהכנות למשחקים האולימפיים. בגרמניה הייתה זו חגיגה כפולה, משום שהמדינה נבחרה לארח לא רק את משחקי הקיץ אלא גם את אולימפיאדת החורף. יהדותו של רודי עלתה עתה על סדר היום. ראשי הנבחרת השאירו אותו מחוץ לסגל. הדבר עורר את חמתו של גוסטב יאנקה, חברו הטוב ביותר של רודי ומגדולי השחקנים באותה תקופה. הלה הודיע למארגנים כי אם לא יוחזר רודי לסגל הם יכולים לשכוח גם ממנו, מיאנקה. חישוב מהיר העלה כי ללא רודי בול וגוסטב יאנקה סיכוייה של נבחרת גרמניה להגיע להישג כלשהו במשחקי החורף שווה, פחות או יותר, לאפס. שני השחקנים הללו נשאו על כתפיהם את הנבחרת כולה, מה גם שהיה ברור כי ויתור על החשקן הטוב ביותר באירופה הוא מעשה שאינו בא בחשבון כלל וכלל.

במשחקים עצמם ספג רודי פציעה שהקשתה עליו לתפקד היטב. הוא הבקיע שלושה שערים בשישה משחקים, מאזן שנחשב למאכזב מבחינתו, וגרמניה סיימה במקום החמישי בלבד. רודי עצמו התאושש במהירות מהפציעה, הצטרף שוב לס.ק. ברלינר וסייע לה לזכות שוב באליפות המדינה, הפעם בניצחון בגמר על הארדפוגט בתוצאה 3-2. משחק ידוע אחר שלו מאותה תקופה היה מול ס.ק. ריזרסה, התמודדות שהוכרעה בעשר של רודי שהובקע אחרי שלוש הארכות. גם ב-‏1937, שוב בגמר מול ריזרסה, הבקיע רודי את שער הניצחון לקבוצתו.

התגברות מאמציהם של הנאצים להתנכל ליהודי גרמניה ואירופה לא השפיעה על מעמדו של רודי. הוא הוסיף לככב במדי קבוצות הוקי קרח גרמניות במהלך השנים 1938-1944, שנים בהן הייתה שרויה אירופה במלחמה אדירה. ב-‏1938 וב-‏1941 היה חבר בנבחרות שייצגו את גרמניה באליפויות העולם. ב-‏1944 פרש לזמן מה, ולאחר מכן חזר (יחד עם אחיו גרהארד), הפעם במדי קבוצת ס.ג. אייכקאמפ. גם בשנות הקאמבק שלו נראה כמו בימים הטובים של שנות העשרים והשלושים. הוא היה חד, ערני, מהיר ויעיל. בחמשת משחקי הידיות הראשונים בהם השתתף הבקיע 18 שערים. יחד עימו טיפסה אייכקאמפ עד לגמר אליפות גרמניה. שני האחים שירתו את אייכקאמפ עד 1948. ואז עשה רודי את התפנית הגדולה של חייו.

ה''דיאבולי רוסו נרי'' ממילאנו בתמונה קבוצתית. רודי בול, כוכב הקבוצה, עומד רביעי משמאל (מקור תמונה 6)

היינץ בול התגורר מזה למעלה מעשור בדרום אפריקה. הוא הציע לרודי להצטרף אליו ורודי נענה בחיוב. הוא השתקע ביוהנסבורג והצטרף לקבוצה המקומית, הטייגרס. בעונת 1949-1950 שיחק כמגן בקבוצה והבקיע עשרה שערים בשעה משחקים. בעונה שלאחר מכן עבר לקבוצת הוולבס, ובששה משחקים עימה הבקיע שבעה שערים. ב-‏1951, והוא בן 41, זכה רודי עם קבוצתו באליפות דרום אפריקה. ב-‏1952 היה חבר בהרכב שנאסף במיוחד לצורך התמודדות במשחק ראווה עם נבחרת כוכבים אחרת. קבוצתו של רודי ניצחה 10-4 והכוכב המזדקן הבקיע ארבעה שערים בעצמו. היה זה סיום הולם לקריירה מזהירה בת שלושה עשורים, הבקיע רודי למעלה מ-‏500 שערים.

רודי פרש ממשחק פעיל אחרי גיל ארבעים. הוא הוסיף להתגורר בדרום אפריקה, נכנס לעסקים ועשה חיל. ב-‏1975 הלך לעולמו. 29 שנים מאוחר יותר, בשנת 2004, הוכנס להיכל התהילה של ההוקי קרח.

להבדיל ממאייר, שלא שבה הביתה לאחר משחקי 1932, העדיף רודי לחזור לגרמניה ושם המשיך לשחק בליגה המקומית. להבדיל ממאייר, אף גורם חיצוני לא לחץ על הוועד האולימפי הגרמני, לשתף ספורטאי יהודי במשחקי החורף. הסיבה לשיתופו, כפי שראינו, הייתה פרוזאית הרבה יותר - האולטימטום של גוסטב יאנקה, חברו הטוב של רודי. אבל החלק המדהים בכל הסיפור הייתה העובדה שרודי לא ברח מגרמניה, אלא להיפך – הוא המשיך לשחק בליגה הגרמנית והשלים זכייה בשמונה אליפויות בין השנים 1928 ל-‏1944.





שני יהודים, שני סיפורים. האחד על ספורטאית מצטיינת שהתגעגעה למולדתה אפילו כשזו לא רצתה בו. והאחר על ספורטאי מצטיין שנשאר במולדתו למרות שזו לא רצתה בו. סיפורים שמעוררים לא מעט מחשבות על הטבע האנושי, על השאיפה לתהילה, על היכולת לתפקד במצבים קשים ועל הזהות הכפולה והמשולשת שבנפתוליה נאלצו שני אלה לתמרן.





אמיר ליברמן, פרשן ספורט לעת מצוא, הוא סוציולוג בהכשרתו ועובד במשרד המשפטים





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ישראל...?   אורי קציר   שבת, 11/11/2006 שעה 15:43   [הצג]   [6 תגובות]
לא נסחפת קצת?   יוסי   יום ב', 13/11/2006 שעה 7:33   [הצג]   [9 תגובות]
Deja-vous, all over again   David   יום ו', 17/11/2006 שעה 15:46   [הצג]   [3 תגובות]
Good info   Pharmc363   יום א', 17/02/2013 שעה 20:50   [הצג]
Good info   Pharme270   יום א', 17/02/2013 שעה 20:50   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©