''הביטו באלה שמנהיגים אותנו''
שבת, 04/11/2006 שעה 23:03
4 בנובמבר 2006. אחת עשרה שנים עברו מאז אותה שבת ארורה, ועדיין אני זוכר כל רגע. את הטלפון שביקש ממנו לבדוק מה קורה בכיכר. את ההודעה ברשת הטלוויזיה סקיי ניוז על מותו. את סיקור דיוניה של מועצת יש''ע, שאחד מראשיה אמר אותו לילה ש''רק רבין היה אשם ברצח הזה''. ומאז אני מוצא עצמי צופה, מדי שנה בשנה, בעצרת לזכר ראש הממשלה שנרצח. אפשר ללגלג ולומר שזה איזה פסטיבל של נערים ונערות שבאים למקום כדי לקבל הופעה חינם, אבל לדעתי זו שטות. וטוב שההצהרות שנשמעו בעצרת האחד-עשר היו פוליטיות באופיין ומחדדות את ההבחנה הזאת. זו עצרת פוליטית. כי יצחק רבין היה איש פוליטי; כי הוא נרצח בשל סיבות פוליטיות; כי רוצחו היה אדם פוליטי; וכי הכדורים, שנורו מימין לשמאל, היו מיועדים לבצע רצח פוליטי





ככה צריכה עצרת להיות. פוליטית, אמיתית, ישירה, לא מתחמקת. עצרת עם אמירה.

אחת עשרה שנים אני צופה בעצרות האלה. בטלוויזיה, לא בכיכר. ואפשר לקרוא לי איך שרוצים וללגלג בציניות ולקרוא לי מיושן או אנכרוניסט, אבל אותי זה מרגש. הכול זורק אותי בחזרה לאותם מוצאי שבת אכזריים בראשית החורף של 1995. היום שבו נורתה הדמוקרטיה הישראלית ובגופה נפער פצע אנוש שאינו מגליד כבר זמן רב, רב מאוד.

''האנשים המנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם, ובוודאי לא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת''. דוד גרוסמן אומר דברים כדורבנות (מקור תמונה)

יש מי שרואים את העצרות האלה כפסטיבלים. כמעין וודסטוק לעניים המיועד לצעירים, חובבי מוסיקה מסוימת מאוד, הבאים מחתך סוציו-אקונומי הנחשב כיהיר ומנותק. אם להודות על האמת, גם אני חטאתי בהרהורים בכיוון זה (ואני עדיין סבור שהטמעת לקחי הרצח ודמותו של רבין במערכות החינוך הפורמליות היא בושה וחרפה). אבל אני שב ומודיע כאן, עכשיו ומעתה – העצרת הזו חייבת להתקיים. וכן, כפי שאמרה דליה רבין-פילוסוף, זו עצרת פוליטית. כי יצחק רבין היה איש פוליטי; כי הוא נרצח בשל סיבות פוליטיות; כי רוצחו היה אדם פוליטי; וכי הכדורים, שנורו מימין לשמאל, היו מיועדים לבצע רצח. רצח פוליטי. פ-ו-ל-י-ט-י.

ואת אלה שמסבירים שזו צריכה להיות עצרת ''לכל העם'' – שטות ניו-אייג'ית ממדרגה ראשונה הנובטת מהקלישאות הריקות של ''אחדות העם'', ''אחוות אחים'' ושאר ביטויים מסוג זה שקל להאביס בהם אנשים המעדיפים שלא לחשוב בכוחות עצמם – אני יכול רק לשלוח אל מישע משכן. היום כבר לא זוכרים את משכן. הוא היה אחד הקיצונים ביותר בימין. תושב קרית ארבע, בן 55 בזמן הרצח. בעת פינוי ימית שבת רעב לאות מחאה במשך כמה שבועות רצופים, וכמעט שקיפח את חייו. רצח רבין, על אף עמדותיו שלא השתנו מאז, מוטט אותו. משכן הגיע להלוויה של רבין כשהוא נושא שלט על הצוואר בו כתוב באותיות גדולות: ''אני מתבייש''. לא לחינם נשא עליו משכן את השלט הזה. בוש היה בכך שהאנשים בקרבם חי ופעל הם שהוציאו מתוכם את הרוצח השפל הזה. שנתיים אחר כך, כשהמעשה אינו מרפה ממנו, אמר משכן ל''זמן תל אביב'': ''המעשה המתועב שעשה עמיר הביא אותי להצדיע מול קברו של אדם שהתנגדתי ואני מתנגד באופן מוחלט לדעותיו. היה לי חבר טוב בעבר. קראו לו אמיל גרינצווייג. התווכחנו מדי יום בירושלים, אבל היינו חברים. המוות שלו על ידי אנשים שדעותיהם כדעותי היה הלם מוחלט. הוא היה הקורבן הראשון של חוסר הסובלנות. רבין היה השני, אבל כאן כבר לא יכולתי יותר, הייתי חייב לזעוק. צר לי, אבל מאז הרצח, חיי השתנו פיזית, ברגעים שאני יכול, העיסוק המרכזי שלי הפך להיות כזה של כדור הרגעה, להרגיע כאן קיצונים, שלצערי לא למדו הרבה. עכשיו אני גם שומע את הצד השני מדבר ככה, ואני חושש שמקרה נוסף בדרך''.

הנה הדוגמה האישית. אדם אינו חייב להסכים עם דעותיו של יריב פוליטי כדי שיזדעזע מרציחתו. אדם אינו חייב לגלות נאמנות לשבטיות הימנית-דתית רק משום שהוא רוצה להגן עליה מפני הדבקת תוויות.

אני יודע, עכשיו יזנקו ממקומם כל חובשי הכיפות ויודיעו לי שאני שמאלן קיצוני, חילוני חסר שורשים וסתם שונא דתיים. שיגידו. שורשיו של הרוצח היו במחנה מסוים מאוד. הוא התחנך לאורן של אידיאות מסוימות מאוד. את הלגיטימציה לרצוח מנהיג בישראל נתנו לו אנשים שראשם אינו מגולה. אלה האנשים שצריכים לשאת על עצמם את נטל האשמה ולהצמיח מתוכם את ההנהגה השפויה. באחת עשרה השנים האחרונות זה לא קרה. נהפוך הוא: בעצם הימים האלה אנו עדים לחובשי כיפות שמאיימים ברצח על אנשים שרצונם לצעוד בעיר בירתם ומדביקים לקצין משטרה שתפקידו לשמור על הסדר תווית של נאצי, פושע מלחמה, אדם שמן הדין להוציאו להורג אם תרצו. מתי יירצח האמיל גרינצווייג הבא? היצחק רבין הבא?

וחזרה לעצרת. עצרת הזיכרון השנה הייתה אחת האפקטיביות ביותר שראיתי מבחינת המסר שהעבירה. לא חייבים להסכים עם המסר הזה, אבל הוא חייב להיאמר – ודווקא משום שהוא בא בעצרת שיש לה זיקה ישירה לאדם פוליטי שנרצח בשל דעותיו ומדיניותו.

דומני שגם מתנגדיו של רבין לא יוכלו להכחיש שמאז נרצח עלו לשלטון במקומו מנהיגים שיושרם ואומץ ליבם נופלים בהרבה משלו. דליה רבין קיבעה את ההפרש העצום הזה בתודעת השומעים כשהגדירה את אביה: ''מנהיג חף מספינים ומלהטוטים. הוא ראה לטווחים ארוכים, מנהיג פרגמטי, נחוש וחרוץ ללא עיגולי פינות ועיוותים. לא היה איש של טפיחות סחבקיות על השכם. הוא לא היה קדוש, סלד מכיבודים, איש מסמיק, אדם מופנם. הכאב הנורא של אובדן היה נצור בו. מנהיגות אמינה ולא מתחנפת - זוהי מורשת רבין''.

מנהיגות? מישהו מכיר פוליטיקאי שנתן משמעות למושג הזה מאז 1995?

והסופר דוד גרוסמן חידד את ההבחנה והעמיק את ההבדלים: ''התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך, של מקסם הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך וטועה דרך זקוק לו. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.

ושעה שדיבר נעה המצלמה חליפות בינו לבין הפוליטיקאים הרופסים וחסרי חוט השדרה שטרחו להגיע לעצרת הזו. והיא שוטטה על פניה של דליה איציק ועל פרצופו של אפרים סנה ועל קלסתרם של רבים אחרים שכל אישיותם מתמצה בהישרדות פוליטית ובהתעסקות בלתי פוסקת במריחת דבק נגרים על אחורי מכנסיהם כדי שאלה לא יתנתקו, חס ושלום, מכיסא השר או סגן-השר. ואז שבה העדשה והתמקדה בפניו של איש הרוח ותהיתי ביני לביני מתי, לעזאזל, הקשיבו כאן לאחרונה לא רק למה שאומרים קבלני הקולות אלא גם למה שאומרים אלה שמייצרים את התרבות הישראלית בכל שעה ושעה של חייהם. ומדוע, לכל הרוחות, מוכנים לשמעם רק ברגעים כאלה, שבהם הקולקטיב מגדיר את אבלו וצערו.

''הביטו באלה שמנהיגים אותנו'', קרא גרוסמן, אב שכול שחווה בעצמו את האובדן המר ביותר, ''לא בכולם כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת, את ההתנהלות שלהם, הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח פתאום איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף. מתי היתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי - ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות למהלכים שכפו עליו אחרים?...האנשים המנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם, ובוודאי לא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת''.

אביב גפן הוא חלק בלתי נפרד מהעצרות האלה מאז אותה שבת ארורה ב-‏1995. לא תמיד אני מסכים עם צורת ההבעה שלו, אבל המעשה שעשו הוא וחברי להקתו כשהופיעו עם חולצות שעליהן הכתובת ''לדבר עם סוריה'' הוא אחד הישירים והאמיצים שנעשו כאן. כך ייעשה בעצרת כזאת: לא עוד הסתתרות מאחורי אותן סיסמאות נבובות של איזושהי אחדות מפוברקת (שהימין, כמובן, תובע מהשמאל להגיע אליה), אלא אמירה חד-משמעית, ערכית, פוליטית. אפשר להתווכח איתה, אבל אחד המקומות המתאימים ביותר לומר אותה הוא העצרת השנתית הזאת. מורשתו של אדם פוליטי מן הראוי שתיגדש בתכנים פוליטיים.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הנאום של גרוסמן מפיח תקווה   יונתן ליפשיץ   יום א', 05/11/2006 שעה 2:06   [הצג]   [2 תגובות]
רצח רבין   נינה   יום א', 05/11/2006 שעה 7:57   [הצג]   [18 תגובות]
פוליטי - לא. בעל משמעות - כן.   אורן   יום א', 05/11/2006 שעה 8:29   [הצג]   [1408 תגובות]
כוחם של סיוטים או ''כל הפחדים כולם''   אילן   יום א', 05/11/2006 שעה 12:11   [הצג]   [4 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©