סופו של שולץ האיום
יום ב', 23/10/2006 שעה 21:21
ב-‏24 באוקטובר 1935 פלט ארתור פלגנהיימר כמה חרחורי גסיסה אחרונים ונפח את נשמתו. זה לא היה בלתי צפוי אם מביאים בחשבון את העובדה שפלגנהיימר דנן היה ידוע יותר בכינויו דאץ' שולץ ונחשב לגנגסטר האלים והמפחיד ביותר בניו יורק בתקופה שהיתה ספוגת אלימות ממילא. שולץ נורה יחד עם כמה מאנשי כנופייתו בסטקייה בניו ג'רסי ששימשה להם כמקום מפגש. כל הארבעה שהיו איתו כבר היו מתים. הוא עצמו מלמל, בשעות גסיסתו, את אחד הטקסטים הסתומים והמסקרנים ביותר בדברי ימי העולם התחתון. אבל מה שמעניין לא פחות הוא הרקע לכל זה. ראשי המאפיה שהורו על חיסולו של הדאטצ'מן והפקידו את המלאכה בידי החבורה שזכתה לכינוי התקשורתי ההולם ''רצח בע''מ'', עשו זאת כדי לשמור על עכוזו של אויבם הגדול ביותר, התובע המיוחד של ניו יורק, טום דיואי. וזה, תסכימו איתי, יוצא דופן למדי










דאץ’ שולץ רצה לראות את דיואי מת.

שושלת הפשע שייסד ארנולד רוטשטיין בניו יורק. שולץ היה אחד מממשיכיו הידועים ביותר (מקור תמונה 1: הספר ''יהודים קשוחים'', מאת ריץ' כהן)

היו לו סיבות טובות, לשולץ. אבל הטובה שבהן הייתה שדיואי כמעט והצליח להכניס אותו לכלא. דיואי, אותו חנון שצץ מאיזו עיירה במישיגן, נעשה איש חשוב בניו יורק והתחיל לרדוף אחריו, אחרי שולץ. ואקסי גורדון לא הספיק לו, לדיואי. הוא רצה את דאץ’ בכבודו ובעצמו.

דיואי היה הבן המושלם של משפחה רפובליקנית טיפוסית. הוא נולד בעיירה קטנה במערב התיכון, היה לבוש תמיד כמו נסיך, פסוקת ישרה בשערו, עיניו פקוחות לרווחה ושימש כמגן שמאלי בקבוצת הפוטבול המקומית. הוא השתתף בחוג לדראמה בבית ספרו וערך את ספר המחזור של השנתון שלו. אף על פי שעבד בחלוקת עיתונים בשעות השחר מעולם לא החסיר יום לימודים בבית הספר. אחד הסיפורים שהסתובבו עליו היה שיום אחד הציעו לו הוריו להחסיר יום לימודים אחד כדי שיוכל לפגוש את סבו וסבתו. הוא השיב להם בפתק בנוסח לורד פונטלרוי הקטן: ''ככל שאני אוהב את סבי וסבתי, תפקידי להיות בבית הספר כדי ללמוד כמיטב יכולתי. זהו חלק מהכנתי לקראת העתיד''. בביתו שררה אווירה שהביא אביו מניו יורק. הלה נשבע להילחם במכונת השחיתות הדמוקרטית ששלטה בעיר. טום רצה גם הוא למגר את אותה שחיתות, אבל היו לו גם חלומות אחרים. הוא רצה להיות זמר אופרה. לכן קם ונסע מזרחה.

כשחלומותיו על עולם המוסיקה החלו להתפוגג, נכנס טום ללמוד משפטים. תוך שנתיים בלבד השלים את התואר ולאחר שעבד כמה שנים במשרד פרטי, התמנה לעוזר הראשי של ג'ורג' מדאלי, שהיה אז פרקליט המחוז הדרומי של ניו יורק. כך החלה מלחמתו בפשע המאורגן. טום דיואי, הילד מן הפרובינציה שמעולם לא חי בגטו ולא הכיר את תרבות המהגרים של ערי הנמל הגדולות והשוקקות, יצא להגשים את חלומות אביו למיגור העולם התחתון. הוא היה איש שקרא תגר על מה שנראה היה כבעיה מקומית במקורה, שהתפשטה במהירות אל כל רחבי האומה. מעין אייב לינקולן של המלחמה בפשע.



דאץ’ שולץ היה ההיפך הגמור מדיואי. שמו האמיתי היה ארתור פלגנהיימר. הוא גדל בהארלם היהודית ואת שמו שאל מאחד החברים האגדיים בכנופיית פרוג הולו הוותיקה. בתחילת שנות העשרים היה מחייליו של ארנולד רוטשטיין, אחד מאבות המאפיה הניו-יורקית של אותה תקופה, שהתמחה בהברחת משקאות חריפים. שולץ הגן על משאיות ההברחה מפני מתקפות המתחרים. לאחר מכן הקים כנופייה משלו שהורכבה מפושעים יהודים מצפון העיר שניחנו בהתמחויות וכישורים של יחידה מובחרת: בו ויינברג, רוצח מקצועי; אבדבה ברמן, שהיה מעבד מספרים כמעט כמו מחשב; ולולו רוזנקרנץ, צלף מיומן. לאחר שתמה תקופת היובש נכנסה הכנופייה לעסקי הסטחנות וסחטה כספים גם מהמסעדות המהודרות ביותר במנהטן. הם גם הצטרפו לניהול משחקי המספרים בהארלים, מעין גירסה פרימיטיבית של משחק הלוטו. שולץ פשוט הזמין לפגישה את הגנגסטרים השחורים שניהלו את משחקי המספרים והשגיעו, הניח את אקדחו על השולחן והודיע: ''אני השותף שלכם''. לא הייתה להם ברירה.

להבדיל מגנגסטרים אחרים בני התקופה, כמו לאקי לוצ'יאנו או מאיר לנסקי, שולץ לא ראה בעצמו איש עסקים. הוא ידע שכוחו נובע מהאיום המתמיד באלימות. המוניטין שלו לא הותיר ספק. ג'ו רוק, מנהל באר משקאות בלתי חוקי, ניסה להילחם בסוף שנות העשרים בדירשתו של שולץ לקנות אך ורק את המשקאות שהוא הבריח, וסיים את חייו כשהוא תלוי מאגודליו על שני אנקולי בשר. שולץ לא הסתפק בכך: הוא תלש את התחבושת שהודבקה על פצעי מחלת הזיבה שהיו על גופו של רוק, והדביק אותה על עיניו. רוק התעוור.

אחד מחבריו הטובים ביותר של שולץ היה ג'ו נואי, בעל מסבאה בלתי חוקית ששולץ עבד למענו תקופה מסוימת. הפעילות המשותפת של השניים עלתה לנואי בחייו. לגז דיאמונד (שגם הוא עבד עם שולץ בתחילת דרכו) דאג שיגמרו את נואי. זה קרה בלילה אחד, כשנואי סגר את המסבאה שלו והלך הביתה. זמן קצר לאחר מכן נורה למוות ארנולד רוטשטיין בכבודו ובעצמו, שבמקרה או לא היה חברו הטוב ביותר של לגז דיאמונד. עיתוני התקופה העלו את הסברה שהייתה זו נקמה מחושבת של שולץ על רצח חברו הטוב ביותר.

אחד משותפיו היותר ידועים של שולץ היה וינסנט קול. שולץ צירף אותו כחבר לכנופייתו וקול הוכיח עצמו כרוצח יעיל ומיומן. פעם עצרה המשטרה את קול על החזקת נשק ללא רשיון. שולץ שילם עבורו את הערבות, אבל קול הפר את תנאי השחרור ושולץ אמר יפה שלום לעשרת אלפים דולר, סכום גדול מאוד באותם זמנים, ולא הסתיר את כעסו. קול הסתתר זמן מה וכשצץ מחדש תבע משולץ להכניס אותו כשותף מלא בארגון. שולץ אפילו לא חלם על סידור כזה ומייד כשהודיע לקול שישכח מזה, עזב האחרון – יחד עם אחיו פיטר – את הכנופיה. השניים החליטו לקים ארגון מבריחים משל עצמם. זו כבר הייתה התגרות גלויה. שולץ רצח ביריות את פיטר קול. וינס המשוגע הגיב בחיסול ארבעה נהגי משאיות שעבדו בשביל ההולנדי ושדד את המשקאות שהובילו. שולץ יצא לציד. באחת הפעמים, כשרדף אחרי קול, נמלט הלה במכוניתו כשהוא יורה לעבר רודפיו. קול רצה להרוג את ג'ואי ראו, אחד מחייליו של שולץ. אולי קול לא התכוון לכך ואולי לא היה לו אכפת, אבל במהלך אותו קרב יריות חיסל כדור שלו אדם בשם מייקל ונגאלי. ומייקל ונגאלי היה פעוט בן חמש.

שחור עיניים, פיו קפוץ, אפו נשרי. דאץ' שולץ ידע שהוא מפחיד (מקור תמונה 2)

והיו גם חמישה ילדים אחרים שנפצעו. זה כבר היה יותר מדי. קול, שבעקבות האירוע הזה הדביק לו ראש העירייה, ג'ימי ווקר, את הכינוי ''מאד דוג'' (''כלב משוגע'') ירד למחתרת. יותר מאוחר נעצר, נשפט וזוכה מרצח ונגאלי אחרי שהעד המרכזי הורשע בשבועת שקר. אחר כך ירד למחתרת, אבל שולץ הצליח לעלות על עקבותיו ומצא אותו מסתתר באיזה בניין שיועד להריסה. לקול לא היה טלפון בבניין. ב-‏8 בפברואר 1932 הוא הלך לטלפון ציבורי ברחוב 23 מערב. הוא חייג את המספר של אוני מאדן, הבוס של המאפייה האירית בהל'ס קיצ'ן. זה גם היה הדבר האחרון שהוא עשה בחייו. מאדן משך את השיחה עד ששלושה מאנשיו של שולץ הקיפו את התא ופתחו באש ממכונות ירייה. לכלב המשוגע לא היה שום סיכוי. כשמצאו את מה שנשאר ממנו גילו שהכדורים ביתרו את גופו לשניים.









טום דיואי ניהל את משפט המאפיה הראשון שלו ב-‏1933. זה היה המשפט שהפיל את ואקסי גורדון. בשנות השלושים גורדון היה אחד הגנגסטרים העשירים ביותר באמריקה. כמו כל גנגסטר מצליח, הוא נחשד בכך שלא שילם מסים. נוסף על כך, הצליח ואקסי להסתבך גם עם החבורה של לנסקי ולוצ'יאנו. כשנמאס לשני אלה מחילופי היריות עם חייליו של ואקסי, הם איפשרו לכמה מסמכים להגיע לשולחנו של דיואי. המסמכים הוכיחו שגורדון לא שילם מסים לדוד סם במשך עשר שנים שבהן הרוויח משהו כמו חמישה מיליון דולר.

זה היה המשפט הגדול הראשון של דיואי והוא ניצל את ההזדמנות עד הסוף. הוא ירה בגנגסטרים שאלות ועובדות בקצב מסחרר. המלחמה הזו נראתה אישית מאוד. דיואי לא נלחם רק הפשע המאורגן אלא גם באותה עזות מצח שבה ניסו פושעים להתחזות לאמריקנים רגילים מן השורה. ואקסי חטף עשר שנים בכלא הפדראלי ודיואי נחל את תהילתו הגדולה הראשונה.

היריב הגדול הבא היה דאץ’ שולץ. בהתאם לדימוי הציבורי שלו ולמהותו האנושית הוא גם נראה מפחיד. שחור עיניים, פיו קפוץ, אפו נשרי. נערת מקהלה אחת תיארה אותו פעם כ''בינג קרוסבי עם פרצוף מעוך''. הפרצוף המפחיד הזה גרם לא מעט עדים לחשוב פעמיים אם הם רוצים לדבר בבתי משפט. אז דיואי הלך על עבירות מס. הוא ידע ששולץ כבר זוכה במשפט מס שנערך ב-‏1933. עתה, ב-‏1935, הוא היה משוכנע שיצליח להביא להרשעה.

אבל שולץ לא ישב בחיבוק ידיים. עורכי דינו הצליחו להביא להעברת התביעה לעיירה קטנה בשם מאלון, בצפון מדינת ניו יורק. מסוג העיירות שהאמריקנים מכירים טוב כל כך: רחוב ראשי, כנסייה, תמרור אחד, לא הרבה יותר מזה. בעצת חברת יחסי ציבור עבר שולץ להתגורר בבית מלון קטן בעיירה כמה חודשים לפני המשפט. הוא הציג עצמו לפני אנשים זרים בעיירה, תרם למוסדות צדקה מקומיים ולבש בגדים צנועים. כשנשאל מדוע אינו לובש בגדים אלגנטיים יותר, אמר, ''אני חושב שרק מתרומיים לובשים חולצות משי. אני לא קניתי חולצה כזאת בחיים. רק פראייר ישלם חמישה-עשר דולר לחולצה''. הוא נראה באירועים חברתיים של הכנסייה, במסיבות שכונתיות ובמשחקי הבינגו בעיירה. שבוע לפני המשפט, נכנס לכנסייה המקומית והמיר את דתו לקתוליות. עד אשר התבקש חבר המושבעים לגלות שיקול דעת כבר הצליח שולץ לשטות בעיירה כולה או לשחד אותה. הוא זוכה. מייד לאחר מכן אמר לעיתונאים, ''העולם הקשוח הזה הוא לא מקום בשביל מטומטמים. ואתם יכולים להגיד לכל החכמים בניו יורק שהדאטצ'מן לא מטומטם, ומבחינתו אלקטרז לא קיים. אני לא אראה את אלקטרז לעולם''.

בעקבות המשפט שיגר ראש עיריית ניו יורק, פיורלו לה גארדיה, מסר לשולץ לפיו אין הוא רצוי עוד בניו יורק. דאץ’ הבין שבתפוח הגדול מעוניינים לעצור אותו וכדי להימנע מכך התיישב בקונטיקט, ולאחר מכן עבר לניוארק, שבצידו האחר של ההדסון. בכל לילה נפגשה הכנופיה שלו ב''פאלאס צ'ופ האוז'', סטקייה ששכנה בניינים ספורים מתחנת הרכבת בניוארק. הם נהגו לשבת תמיד באחד השולחנות האחרויים, עשרה צעדים מהשירותים. מאחורי השולחן הייתה מראה, ושומר חמוש שישב ופניו למראה היה יכול לראות את המעבר שהוביל מן הבאר. הכנופיה עדיין עשתה כמה אלפים בשבוע ממשחקי המספרים.









דיואי לא ויתר. הוא תבע את שולץ פעם נוספת, הפעם בגין מעשי הסחיטה שלו במסעדות במנהטן. ראש העיר לה גארדיה ניסה לחסל את אימפריית ההימורים של שולץ, החרים מכונות, השליך אותן על אסדות בנהר וניפץ אותן לרסיסים. ההתרכזות בנושא המשפטי עלתה לשולץ במחיר לא קל. שליטתו על שטחי ההשפעה שלו התרופפה, עבריינים אחרים החלו לפעול בטריטוריות שלו ואיש לא האמין שאחרי מאלון יעלה בידו לחזור. על כל אלה נוספו צרות מבית. שולץ תפס את בו ויינברג קשור נגדו קשר יחד עם לוצ'יאנו. לוויינברג הולבשו נעלי בטון והוא הושלך לאיסט ריוור. ב-‏1936 נמאס לשולץ מכל זה והוא זימן פגישה של ראשי העולם התחתון כדי לדון במצב.

כל החשובים באמת מאיזור ניו יורק היו שם. לואיס לפקה וגורה שפירו ומאיר לנסקי ולאקי ולצ'יאנו ובן סיגל וג'ו אדוניס ואחרים. שולץ הופיע בפני כל החבורה הזו, שעם חלק מאנשיה היו לו חשבונות ישנים משלו, וביקש לחסל את טום דיואי, שחדבריו לא ינוח ולא ישקוט עד שיכניס לכלא את כל הפושעים החשובים. הגנגסטרים החליטו לבדוק אם הדבר בכלל אפשרי. העניין הועבר לטיפולו של לפקה, שהעביר אותו לאלברט אנאסטאסיה, האיש שניהול את ענייניה השוטפים של חבורת ''רצח בע''מ''.

שולץ מרוצה מהחיים לאחר שזוכה במשפט בעיירה מאלון. בעצת אנשי יחסי ציבור עבר הגנגסטר להתגורר בעיירה זמן מה לפני המשפט, התלבש בפשטות, התיידד עם המקומיים ותרם לעסקיהם (מקור תמונה 3: הספר ''יהודים קשוחים'', מאת ריץ' כהן)

דרך ארוכה עבר אנאסטאסיה מאז הגיע לאמריקה מאיטליה ב-‏1917 כשכל רכושו מסתכם בבגדים שלגופו. היו לו פנים עצובות ונפוחות. כשדיבר, התרוצצו אישוניו לפינות עיניו. אפו היה רחב וידיו היו ענקיות. הוא היה ידוע כמוציא להורג הראשי של העולם התחתון. אומרים שרצח במו ידיו חמישים איש. הוא היה עוזרו של לפקה, והלה סמך עליו יותר מאשר על כולם. יותר מאשר על אייב ''קיד טוויסט'' רלס, ויותר מאשר על פראנק אבאנדאנו ולואיס קאפון ובאגסי גולדשטיין והארי מאיון ופיטסבורג פיל שטראוס ואלי טננבאום וסימור מאגון ובאגס וורקמן. לכל אלה, חברים נאמנים בזרוע החיסולים של המאפיה, נתלתה קופת שרצים גדולה מאוד על הצוואר. אבל כשלפקה רצה הערכה רצינית וזהירה הוא לא הלך לגולדשטיין חמום המוח או לאחרים. הוא הלך לאנאסטאסיה.

אנאסטאסיה הלך לחבר ו''לווה'' ממנו את תינוקו. במשך כמה ימים טייל אנאסטאסיה עם העגלה ובה התינוק כשהוא מגיע שוב ושוב לקרבת הבניין מספר 214 בשדרה החמישית, שם התגורר טום דיואי. במשך אותם ימים מיפה אנאסטאסיה את פעולות השיגרה של דיואי, פעולות שניצול נכון שלהן יכול היה להביא את ההתנקשות אל סופה המוצלח. הלה יצא מהבניין מדי יום בשמונה, מוקף בשומרי ראשו, נכנס למכוניתו ונסע לכיוון מרכז העיר. לאחר כמה דקות עצר בדראגסטור, שתה כוס קפה ועשה כמה שיחות טלפון מתא טלפון ציבורי שהיה מאחור, בעוד שומרי הראש שלו משגיחים בחוץ. הוא נהג לבדוק את ההועדות שלו בענייני עבודה לפני שהגיע למשרד. אנאסטאסיה חשב שיוכל להמתין ליד הדלפק כשדיואי נכנס, ללכת אחריו אל תא הטלפון הציבורי שמאחור, להרכיב את משתיק הקול ולירות בדיואי דרך השמשה. כמובן שיהיה עליו לחסל גם את עובד הדלפק וכל לקוח מזדמן שיהיה עד למתרחש. אבל עד שיבינו השומרים מה קורה שם, בעצם, הוא כבר יוכל לחמוק בשקט אל הרחוב ולהתרחק מהדראגסטור.

אנאסטאסיה בא עם התוכנית לחבר המנהלים של המאפיה. כשהחל לדבר, התבקש שולץ להמתין מחוץ לחדר. שיטת העבודה הזו מזכירה את ההצבעות בדירקטוריונים של חברות ציבוריות: כשהעיסקה נוגעת למי מחברי הדירקטוריון או מבעלי השליטה, נאסר עליו להיות בחדר בזמן הדיון עליה.

הם החליטו לדחות את התוכנית. אפילו אם הייתה מבצעת ללא כל תקלה, כולם ידעו שזה יהיה סופה של המאפיה. הלחץ שייווצר כתוצאה מחיסולו של אדם כדיואי יהיה יותר מכפי שמישהו מהם מוכן בכלל לדמיין. אולי שולץ ירוויח עוד כמה חודשים, אבל כולם יסבלו. לא כולם הסכימו על הדחייה. גורה שפירו חשב שהתובע יעלה, בסופו של דבר, על כולם, ולכן יש לחסלו לפני שייגרם ממנו נזק נוסף.

כששמע שולץ את ההחלטה התפרץ בזעם. ''קודם גנבתם לי את הפרנסה ועכשיו אתם רוצים להסגיר אותי לידי החוק'', צרח, ''דיואי חייב ללכות! אני אחסל אותו בעצמי תוך ארבעים ושמונה שעות!''.

זה מה שחרץ את גורלו של דאץ’ שולץ. אם יניחו לו לחסל את דיואי זה יעלה להם כל כך ביוקר, שהמחיר של חיי שולץ יהיה כדאי לשלמו תמורת ההימנעות מכך. כל האחרים הסתכלו אחד בשני בשתיקה והמסר היה ברור. לאחר מכן גם נדון העניין בכובד ראש בינם לבין עצמם. בתחילה הטילו את המשימה על אנאסטאסיה. אבל לאחר מכן הוחלט שמאחר ומדובר בעניין יהודי פנימי, האיטלקים יהיו מחוץ למשחק. קתולי או לא קתולי, שולץ החל כחלק מהמאפיה היהודית ושותפיו לשעבר הם אלה שיסגרו איתו את החשבון.

הטבח ב''פאלאס צ'ופ האוז''. המיתוס נותר: יריית הפרידה הנואשת של לנדאו, הזחילה ההירואית של שולץ, הבריחה האינסופית של וורקמן (מקור תמונה 4)

לפתע פתאום הייתה ללפקה משימה חדשה: לטפל בשולץ לפני ששולץ יטפל בדיואי. שולץ היה פצצה מתקתקת והיה צריך לעשות זאת מהר ככל האפשר. מעניין מה היה אומר דיואי לו ידע שהמאפיה שומרת בקיצוניות שכזו על שלומו.









לפקה הטיל את הג'וב על צ'ארלי וורקמן. הלה היה בארגון מתחילתו וקור הרוח שלו ואכזריותו לא נפלו מאלה של אנאסטאסיה. יחד עימו נבחר לעבוד מנדי וייס, אחד האלימים ביותר בחבורה. רמת האינטליגנציה שלו הייתה נמוכה למדי ויש שטענו שעמדה על גבול הפיגור. הוא לבש את החליפות הזולות ביותר. מעיליו היו רחבים וחפתי מכנסיו נגררו על המדרכה. כשמשך את כובעו מעל עיניו וחייך ראו רק שיניים וכשמשך את כובעו בזעף על עיניו ראו רק אף.

שני לילות לאחר אותו מפגש הסיע ברנש בשם פיגי, בר כנופיה מניו ג'רסי, את וורקמן ווייס ל''פאלאס צ'ופ האוז''. בעשר ורבע נכנסו צ'ארלי ומנדי פנימה ופיגי חיכה בחוץ. החדר הקדמי היה ריק מלבד הבארמן וכמה מלצרים שהסתובבו בו. וייס פתח את מעילו וחשף את הרובה התפור לבטנתו. ''תהיו בשקט'', הוא אמר, ''ותשכבו על הרצפה''.

בעוד מנדי מטפל באנשים שבחדר הקדמי, הלך וורקמן בעקבות הקולות אל החדר האחורי, שם ישבו אנשיו של שולץ אל שולחנם הקבוע ובדקו קבלות. היו שם לולו רוזנקרנץ, אייב לנדאו ואבדבה ברמן. וורקמן כיוון את ה-‏0.38 שלו ופתח באש. לנדאו החליק ארצה והושיט יד לאקדחו. לולו בעט והפך את השולחן והחל להשיב אש. מה ברמן עשה לא ממש ברור. מה שידוע הוא שמנדי החל צועד לאחור בעוד רובהו פולט אש. האוויר נמלא בכדורים. לולו נורה שבע פעמים וברמן שש פעמים. שני כדורים ניפצו את המראה שמעל לשולחן. חמישה נוספים חוררו את קירותיה הירקרקים של המסעדה.

לנדאו, שחטף כדורים בצוואר ובזרוע, המשיך לירות. מנדי הצליח לדחוק אותו לפינה. אבל הוא תהה היכן נמצא שולץ עצמו. הוא הטיל את ה-‏0.38 לרצפה, שלף 0.45 והלך לשירותים. ליד המשתנות לא היה אף אחד. גם המראה שמעל לכיור לא שיקפה איש. הוא פתח את דלת תא השירותים ותפס את שולץ בפנים. הוא ירה.

קליע הארבעים וחמש חדר מתחת לחזהו של דאץ’, עבר דרך המעי הגס, כיס המרה והכבד יצא מהגוף ונחת על הרצפה. כדור שני נתקע בקיר מעל ראשו. אבל לא היה צורך בשני בכלל. הראשון עשה את העבודה. שולץ נפצע פצעי מוות.

וורקמן יצא לראות איך וייס מסתדר. הכל היה בסדר, אז הוא חזר לשירותים, רכן על שולץ והחל ממשש את כיסיו. וייס אהב לשדוד קורבנות. טיפוס כמו דאץ’ יכול להחזיק בכיס עשרת אלפים דולר כמו כלום. אבל כל מה שהיה להולנדי בכיס זו סכין מתקפלת קטנה. כשוורקמן חזר לחדר האוכל שרר שם שקט מוזר. הקירות היומכוסים בדם. ברמן זחל לאורך הרצפה. יללת סירנה נשמעה ממרחק. ''איפה וייס?'', הרהר וורקמן בעצבנות.

הוא יצא לחדר הקדמי וגם שם לא ראה את מנדי. המלצרים עדיין שכבו על הרצפה. מרגע שכל הסיפור החל לא חלפו יותר מארבע דקות. וורקמן יצא החוצה. לא מנדי, לא פיגי ולא מכונית. הוא שמע ירייה, וכשהסתובב לאחור ראה את לנדאו, צווארו שותת דם, עומד מתנודד ויורה בפראות. וורקמן ירה בו ולנדאו הסתחרר ונפל על פחי הזבל. וורקמן ראה אותו נופל וברח מן המקום.

בפנים היה שולץ עדיין בחיים. הוא הצליח להזדקף, לעמוד על רגליו ולהגיע אל החדר הקדמי. ''הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שולץ'', סיפר אחר כך הבארמן למשטרה, ''הוא נכנס לחדר מתנדנד כמו שיכור וידיו כיסו את צד גופו. היה לו קשה להחזיק את עצמו על הרגליים. הוא לא הוציא הגה, רק התקדם אל השולחן, השעין עליו את ידו השמאלית כדי לייצב את עצמו ואז נשפך אל תוך הכיסא. ראשו נחבט בשולחן ואני חשבתי שזה הסוף שלו, אבל הוא התחיל לזוז ואמר, 'תביא רופא, מהר!''

תעודת הפטירה של שולץ. המסך יורד על חיים אפלים ואלימים (מקור תמונה 5)

בחוץ נמלט וורקמן על נפשו. כשהבין שנותר לבדו, רץ מהסטקייה אל פארק קטן, שם נפטר ממעילו המוכתם בדם. הוא המשיך במנוסתו אל תוך ביצה ולאחר מכן למזבלה העירונית. הוא צעד כל הלילה בנעליו ספוגות הגשם על כבישי האספלט הרטובים של ניו ג'רסי וחיפש את הדרך למנהטן. הוא מצא פסי רכבת וצעד עליהם מזרחה. כעסו הלך וגבר. הנה הוא עושה את כל העבודה, הורג את האיש החשוב ומה עושה מנדי וייס? בורח ברגע שהוא שומע את הסירנה הראשונה. וורקמן האמין באמת ובתמים שמנדי וייס נטש אותו למוות. זעמו הגיע לנקודת רתיחה. לו היה וייס מזדמן לידיו באותם רגעים ודאי שהיה מנסה לחסל אותו מייד. הוא הוסיף לצעוד, נצטדד מפני פעם בשמעו רכבת חולפת. הוא נכנס למנהרה שמתחת לנהר ההדסון. כשהגיע ללואר איסט סייד, כבר היו הדיינרים מלאים באנשי עסקים שפרשו את עיתוני הבוקר שלהם מעל לכוסות הקפה ולכריכים. צ'ארלי חלף על פני פינות הרחוב ההומות בריונים צעירים ושמע את רחש השמועות. דאץ’ שולץ חוסל. מנדי וייס חיסל את דאץ’ שולץ הגדול.

וורקמן הגיע לנקודת רתיחה. לא זו בלבד שמנדי ברח כמו שפן מבלי לחכות לשותפו אלא שאף נטל לעצמו את תהילת החיסול. ''הבן זונה הזה'', סינן בוודאי מתחת לאפו, ''אני אגמור אותו עוד לפני שיספיק לזהות אותי''.

הוא הלך לישון בדירה של חבר בצ'לסי. בשעות אחר הצהריים התעורר ושלח הודעה ללפקה. הוא רצה אישור להרוג את וייס. נטישת שותף בזמן ביצוע משימה היא עבירה חמורה ביותר.

לפקה לא רצה מלחמה בין חייליו. הוא עשה כמה טלפונים, שכנע את מי שצריך ולאחר כמה ימים הפגיש את וורקמן ווייס בביתו של האחרון באושן אווניו 400 שבברוקלין. לפקה הקשיב לטיעוניו הזועמים של וורקמן. אחר כך ביקש מווייס להיכנס. למנדי היה הסבר טוב. ''אני טוען שהטיפול בדטאצ'מן היה עסק של המאפיה'', אמר, ''ואני נשארתי עד שהג'וב הזה הסתיים. אבל אז באג חזר לשירותים כדי לשדוד את דאץ’, ואני טוען שזה כבר לא היה עסק של המאפיה – זה כבר היה עסק פרטי''.

לפקה התלבט קצת בינו לבינו, ואולי אף חתך את וייס על החלטתו להסתלק מוקדם מדי. אבל בשורה התחתונה היה ברור לו מה צריך לעשות. ''הכעס שלך לא שווה לנו הרג נוסף'', אמר לוורקמן, ''תשכח מזה. זו הייתה טעות. ותגיד לכולם שיפסיקו לדבר על זה''.

- ''ומה עם זה שווייס לקח לעצמו את כל הקרדיט על חיסול דאץ’?'' שאל וורקמן.
- ''מה זה משנה מי ירה בו?'' אמר לפקה, ''הוא מת. בואו נשכח ממנו. זה ממש לא משנה. למה שלא תשכחו מכל העניין?''

וורקמן נשלח למיאמי להירגע. גם לוצ'יאנו היה שם באותו זמן ובאג, שהיה קצר במזומנים, הלך אליו כדי לקבל קצת. וורקמן היה עדיין מלא טענות כרימון. ''הנה הכסף'', אמר לו לאקי, ''ועכשיו תפסיק לדבר על העניין ההוא''.









מ''פאלאס צ'ופ האוז'' נלקחו שולץ וחבריו היישר אל בית החולים העירוני של ניוארק. לנדאו, ברמן ורוזנקרנץ הוציאו את נשמתם אחרי כמה שעות, ואילו דאץ’ הצליח להחזיק מעמד יותר מכולם. האחיות נכנסו ויצאו מחדרו כאילו הייתה זו תחנת הגראנד סנטרל. חמשת אלפים מיליליטר דם מגופו הוחלפו בעירוי. הכרתו אבדה ושבה אליו לסירוגין. בכל פעם שפקח עיניים היה עליו לראות את פרצופו של לוק קונלון, בלש ממשטרת ניוארק, שידע שזוהי ההזדמנות היחידה להוציא איזה בדל מידע ממישהו בדרגתו של דאץ’.

מה ששולץ אמר באותן שעות הוא אחד המסמכים המרתקים והבלתי מפוענחים ביותר בהיסטוריה של הפשע האמריקני. ברור שחלק מדבריו היו תשובה לשאלותיו של קונלון. ברור גם שחלק אחר היו דמדומי הזיה של אדם גוסס. לפי הדיווח הרשמי היה חום גופו של שולץ 106 מעלות פרנהייט, או 41.1 מעלות צלסיוס. הוא פלט צרורות של מלים מעורבות באנחות, שהקשרן הכללי היה מבולבל למדי.

הדיווחים לאחר הרצח. שוטר שהיה ברשימת המשכורות, מאות בעלי חוב ששילמו דמי חסות - וגם ספקולציות על זהות הרוצחים, שנותרו אנונימיים בשלב זה (מקור תמונה 6)

- ''מי ירה בך?'' שאל קונלון.
- ''הבוס בעצמו'', השתנק שולץ.
- ''למה הוא ירה בך?''
- ''אני הראיתי לו'', אמר דאץ’, ''שמעת שפגשתי אותו? פגישה. בקשה תקועה. בסדר גמור, אמא'לה''.
- ''האם היה זה הבוס שירה בך?'' התעקש קונלון.
- ''מי ירה בי? אף אחד''.
- ''האם היה זה באו-לגס''?
- ''יתכן שזה היה הוא שירה בי. זה לא היה רובק או הברנש האחר. אני עוד אתראה איתו. אף פעם אינני שוכח, ואם אשכח אזהר מאוד''.
- ''האם היה זה באו-לגס שירה בך?'' שב קונלון ושאל.
- ''אני לא יודע מי ירה בי. בחיי אלוהים! מה דעתך לעזור לי לקום, כמו בחור טוב?''
- ''אנחנו נעזור לך''.
- ''אכפת לך לעזור לי לקום?'' שאל שולץ, ''טוב, אני אפסיק להיות כזה שרץ. אוי אמא'לה, אני לא יכול יותר. אוי בקשה, ואז הוא מכניס לי. נו כבר, תפסיק עם זה! אנחנו לא חייבים אגורה. חכה רגע...''.
- ''אל תצעק''.
- ''אני לא רוצה לצעוק''.
- ''למה ירו בך?''
- ''אני לא יודע, אדוני'', אמר שולץ, ''בכנות, אני לא יודע. אני אפילו לא יודע מי היה איתי. בכנות. הלכתי לשירותים. הבחור התנפל עלי''.
- ''אז הבחור הגדול הכניס לך?''
- ''כן, הוא הכניס לי''.
- ''אתה יודע מי היה הבחור הגדול?''
- ''לא''.

ככל שחלפו השעות הפכו דבריו של שולץ חסרי שחר יותר ויותר. למחרת אחרי הצהריים עלה חומו שוב לאזור ארבעים המעלות והוא שקע אל תוך הזיות חום. בשעותיו האחרונות דיבר ללא הפסקה, ממלמל תערובת של שמות ומקומות מתוך הבזקים של מוח גוסס. המשטרה, שחשבה שאולי תוכל להציל כמה דברי טעם מתוך הבליל הזה, הכניסה קצרן לחדרו.

''אנחנו רק עשרה אבל יש עשרה מיליונים שנלחמים איפה שהוא לפניך, אז תאסוף את עצמך ונניף דגל לבן...הוא אוכל כמו מוכר נקניקיות קטן...המדרכה בצרות והדובים בצרות ואני הפסקתי את זה...בבקשה, אמא, תרימי אותי עכשיו...הילד אף פעם לא בכה, וגם לא ניפץ אלף תנורים...בבקשה תכבידו את ידכם על החברים של הסיני ועל המפקדים של היטלר...אמא היא ההימור הטוב ביותר, ואל תניחו לשטן לאסוף אתכם מהר מדי...אני חצי משוגע. הם לא נותנים לי לקום. הם צבעו לי את הנעליים. תנו לי משהו. אני מרגיש כל כך רע. תנו לי קצת מים, זה כל מה שאני רוצה...''.

שולץ המשיך לדמדם עוד זמן רב, מפטפט ללא הפוגה דברים שחלקם חסרי שחר. הוא איבד את הכרתו בשעה שש בערב וכעבור כמה שעות נוספות נפח את נשמתו. בשבועות שלאחר מכן חולקה האימפריה שלו בין חברי הנהלת המאפיה, כשלפקה וגורה משתלטים על עסקי סחיטת המסעדות.









בימים שאחרי הרצח הייתה ניו יורק כמרקחה. היו אלה שנים סוערות מאוד ממילא, אבל גם בהתחשב בנתיבי הדם שהותירו מאחוריהם ננגסטרים שג'ון דילינג'ר, פריטי בוי פלויד, בייבי פייס נלסון ואחרים, נחשב חיסולו של שולץ למשהו מיוחד. המאפיה, כמובן, שמרה על שתיקה. העיתונים התמלאה בספקולציות שונות ומשונות, החל מההשערה שהחיסול בוצע על ידי אחד מחייליו לשעבר של ואקסי גורדון וכלה בכך שהייתה זו נקמה שביצע מישהו שנסחט על ידי שולץ. את האמת המדהימה - שהרצח בוצע בראש ובראשונה כדי לשמור על עכוזו היקר של התובע המבריק של העיר - לא ניחש איש.









מרבית הפרטים במאמר זה מקורם בספר יהודים קשוחים מאת ריץ' כהן. הספר יצא לאור בישראל בשנת 1998 בהוצאת מודן.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תמיד טוב לדעת שיש בנו יותר מאשר רק אינטלקט ...   עץ השדה   יום ג', 24/10/2006 שעה 9:09   [הצג]   [2 תגובות]
נושא שתמיד ריתק אותי,   קרפד   יום ג', 24/10/2006 שעה 19:50   [הצג]   [5 תגובות]
מלחמות המאפיונרים   סורנטו   יום ד', 25/10/2006 שעה 3:01   [הצג]
מאמר מצויין   דורון   יום ב', 06/11/2006 שעה 10:36   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   שבת, 30/07/2011 שעה 17:23   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©