מסעות המחקר של חבורת נט''י
יום ו', 08/09/2006 שעה 1:18
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים פרחה סוגת ספרות שנועדה לילדים ובני נוער וניסתה להעביר את המסר של קשר הדוק בין עם ישראל לבין העמים השמיים האחרים שבמרחב ההיסטורי של ארץ ישראל ובין העם לאדמה ולאתריה. אחד הבולטים שבסופרי הז'אנר הזה היה ברוך נאדל, האיש שיצר את חבורת נטי. חבורה זו, שמקורה בשכונה רמת-גנית ושחבריה מייצגים שכבות מעמדיות ורקעים מסורתיים שונים בישראל, יצאה למסעות מחקר באתרים בלתי ידועים והשיגה הישגים ארכיאולוגיים מרשימים. בין השאר, גילתה אוצר שהוסתר על ידי לוחמי בר כוכבא, חשפה רשת מנהרות עתיקה מתחת לעכו והצליחה להביא ארצה מגילה בה העניק הנביא מוחמד את ארץ אדום לשבט לוחמים יהודי. כך ניסה נאדל להוכיח את העובדה שליהודי הארץ זכויות היסטוריות על אדמות שנוספו למדינה רק לאחר מלחמת ששת הימים










איפה נאדל?


כבר למעלה מחצי יובל שנים שאיננו שומעים כמעט דבר על ברוך נאדל. האיש נעלם לו בארצות הברית כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעתהו.

ברוך נאדל נולד בתל אביב ב-‏10 בפברואר 1926. אביו, מנחם נאדל, היה פובליציסט ידוע. ברוך גדל והתחנך בקבוצת חפציבה, סיים את לימודיו התיכוניים בתל אביב ולמד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופת המאבק היה חבר לח''י. במלחמת העצמאות לחם בשורות הפלמ''ח. אחרי שחרורו מצה''ל היה לעיתונאי. בשנים 1970-1980 היה חבר מערכת ''ידיעות אחרונות'', בו כתב, בין השאר, מדור לביקורת משחקים וספרי ילדים בשם ''סימפוניית הצעצועים''. הוא פרסם ב-‏1950 את הספר ''עלילות פלמ''ח'' (תחת החתימה 'פלמחאי'), אך כתב גם ספרי ילדים רבים, בהם ''חלומה של טלי'', ''מה רואים מלמטה'', ''גילי רוצה סיפורים'', ''גילי רוצה עוד סיפורים'', ''בקתן אשר מתחת לפטריה'' ועוד. ''סיפוריו ושיריו של נאדל מעוגנים בהווי הארץ'', כתב עליו מבקר הספרות אוריאל אופק בלקסיקון ספרות הילדים שפרסם, ''מהם סיפורי הרפתקה ומתח ומהם סיפורים לטף בעלי אווירה אגדית, הכתובים מנקודת ראותה של ילדה קטנה, המחפשת ביטחון ופורקן מפחדים''. וכאן, ברשותכם, נעסוק ביצירתו המפורסמת ביותר של נאדל לילדים, הלא היא סדרת שלושת ספרי חבורת נטי.



מגלים את הארץ החדשה


טרילוגיית ''חבורת נטי'' הייתה אופיינית לתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. שלטונה של מדינת ישראל התפרש עתה על שטח גדול פי ארבעה ומחצה משהיה לפני ה-‏5 ביוני 1967. ישראלים רבים שיצאו לתור את השטחים החדשים חזרו משתאים מן המראות המופלאים. עד היום אני זוכר את שירו של שלמה ארצי מפסטיבל הזמר והפזמון ב-‏1972 מהדהד בין קירות ביתי. ''אני גדלתי בארץ קטנה/ על כן שירי מלא תדהמה/ כה אדירים המישורים שטופי השמש הקייצית/ כאלה לא ראיתי מעודי/ כה אדירים הם ההרים העשויים סלעי גרניט/ כאלה לא ראיתי מעודי'', התפעם הזמר הצעיר והמוכשר לאחר ששב ממסע אל חצי-האי המדברי ההוא.

ארצי לא היה היחיד, כמובן. שירי אותה תקופה נכתבו תוך התלהבות מוחלטת מנופי הגולן, הבקעה, השומרון, סיני וכמובן ירושלים על שני חלקיה. חלק מאותה התלהבות נבע מתחושה של התגשמות כיסופי התחברות מחדש על אתרים בעלי משמעות היסטורית. חלק מאותם כיסופים ניתן למצוא גם בז'אנר ספרי החבורות עצמו. ''האם חשבתם פעם, אתם ילדי ישראל, כי קודש קודשי האומה נמצא בידי זרים?'', שואל מפקד חסמבה, ירון זהבי, את חבריו הנבוכים ('''חסמבה' בשבי הלגיון הערבי''). זהבי אף מפרט: ''הכותל המערבי של בית מקדשנו נמצא בידי זרים...קבר רחל אמנו ומערת המכפלה נמצאים בידי זרים. האם חשבתם על כך, חברי 'חסמבה'''? וחבריו, בפנים מסמיקות, מודים שלא.

יובל מועד ונופל לתהום כשרק החבל הקשור לחגורתו מונה את התרסקותו. ניסי וטלי מושכים אותו משפת המצוק כלפי מעלה

הגישה הזאת מוצאת לה ביטוי מאוחר יותר גם באחת הסצינות הידועות ביותר בהיסטוריה החסמבאית. המפקד הנועז של החבורה מצליח לטפס אל ראש הכותל המערבי ביום הראשון של חג החנוכה, מציב עליו חנוכייה ושר בקול צלול ורם את ''התקווה''. ברוח המסרים שהועברו בספרי הילדים של התקופה, כמעט כל הנוכחים מכירים בצדקתו המוסרית של ירון, שלושה עיתונאים אף מתעמתים בשל כך עם קצין בכיר בלגיון וחיילי היחידה של אותו קצין אף מסרבים למלא את הוראת מפקדם לירות בנער.

אבל נחזור, ברשותכם, לחבורת נטי. בניגוד לחבורות בסגנון ''חסמבה'' של מוסינזון, נטי לא קמה כדי לתת מענה לצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל. היא אף אינה רואה את עצמה כמי שאמורה לשתף פעולה עם עולם המבוגרים כדי להשיג את המטרות שלשמן קמה. נטי קמה כדי להרוות את יצר ההרפתקנות של שלושת חבריה וכדי להשביע את תאוותם לטיולים ארוכים אל מקומות בלתי ידועים. אבל תחת כיסוי זה ניסה נאדל להעביר, הלכה למעשה, את השקפת עולמו הימנית שנגזרה מהכנעניות נוסח שרגא גפני. כלומר, מטרת יהודי הארץ היא לשחרר את המולדת העברית הקדומה, על כל חלקיה, מעול זרים ולהחיות את גדולתה כקדם. הרעיונות של גפני, שלפיהם לפחות חלק מערביי הארץ הם צאצאי יהודים שאולצו להתאסלם בתקופת הכיבוש הערבי הקדום, מוצאים להם ביטוי גם בסדרה זו. כך הדבר גם לגבי הזכויות ההיסטוריות של העם העברי העתיק – וממשיכיו, תושבי ישראל דהיום – על שטחים שלא היו בידי ישראל גם בסוף מלחמת העצמאות. נאדל מנסה, כאמור, להעביר את הרעיונות הללו בספרי חבורת נטי שלו – ועל אף בעייתיותם והעובדה כי הם אינם קלים לעיכול לקורא הריאל-פוליטי – הוא עושה זאת בחן רב.

כרונולוגית, נפתחו עלילות החבורה בנטי והאוצר במדבר יהודה, ספר שיצא לאור ב-‏1970. הספר מתאר בפירוט רב ובריאליזם בלתי שכיח את חייהם של ניסי (נסים) עוזיהו בן השתים עשרה וחצי, טלי אורן בת האחת עשרה ויובל אורן בן השמונה וחצי. השלושה מתגוררים ברמת גן ולומדים באותו בית ספר, אבל באים מרקעים שונים לחלוטין. בעוד שאביהם של טלי ויובל הוא מתרגם בהוצאה לאור, בביתו אין מחסור בספרים ורמת החיים שמקיימת המשפחה היא סבירה, הרי שניסי הוא בן למשפחה מרובת ילדים, אביו פועל בעירייה והכסף מצוי בצמצום רב. שיעור החשבון שבו מנסה יובל לסייע לחבר בפתרון תרגיל ומוצא עצמו מורחק מהכיתה משום שהמורה חשבה שהפריע; מסיבת הבנות בסלון ביתה של טלי שהסתיימה בכך שטלי וחברותיה נרדפו ונפגעו על ידי פרחחי השכונה; ניסיונותיו המאומצים של ניסי להרוויח עוד קצת גוגואים כדי שיוכל להתמודד עם שחקנים אמידים ממנו – כל אלה מתארים סצינות שמוכרות כמעט לכל תלמידת בית ספר.

יחסיהם של שלושת הילדים עם סביבתם הקרובה מתוארים בפרוטרוט. יובל השובב הוא בעל נשמה סקרנית במיוחד: הוא קופץ לתוך שלולית גדולה בחצר בית הספר כדי לראות מה קורה; בודק אם אפשר לקפוץ לתוך השיחים שלצד הוואדי כאשר הראש קדימה ולמטה והרגליים למעלה (וסופג מכה קשה וזעזוע מוח); מבלה שעות בקריאת סיפורי ''רינגו'' ו''ביל קארטר'' על גבי דלת גדולה שחוברה לעץ; ולא חוזר אפילו יום אחד הביתה כשבגדיו או נעליו שלמים. יש לו, ליובל, שני חברים קרובים, דודי ואשי, ואותם הוא משתף בהרפתקאותיו. טלי היא נערה מתבגרת קלאסית, רחוקה מאוד מדימוי ה''טום בוי''. היא מתווכחת עם אימה על הזכות ללבוש בגדים כאלה ואחרים; אוהבת לרקוד; תלמידה טובה; ושומרת על יחסים קרובים עם רבות מחברותיה. ניסי הגבוה, השקט והמהורהר הוא היפוכו הגמור של יובל. הוא חובב קריאה ושואף ללמוד הרבה ככל האפשר ובהקשר זה הוא מוצא מכנה משותף דווקא עם אביהם של טלי ויובל (שהוא, כזכור, איש ספר מובהק). הוא משתף עצמו במשחקי הילדים בשכונה אך אינו נמנה על הפרועים שבילדים; נהפוך הוא. כמי שגדל במשפחה קשת יום, חלומו הגדול של ניסי הוא לסייע להוריו, אולי לרכוש מכונת כביסה (שהייתה אז מכשיר יקר למדי) עבור אימו, שגבה כואב מרוב כביסות, גיהוצים ושאר מלאכות הבית. ניסי וטלי מאוהבים בסתר זה בזו, אבל אינם בשלים רגשית כדי לחשוף את תחושותיהם.

ניסי הוא גם מי שמעלה לראשונה את הרעיון לייסד חבורה שתתמקד בעריכת סיורים במקומות מיוחדים. היעד הראשון – מדבר יהודה - נבחר, בדרך אופיינית למדי, בעקבות ספר שקרא ניסי על הנושא (שניתן לו על ידי אביה של טלי). ניסי משכנע את שני חבריו לרדת מיעדים בלתי מציאותיים כמו ''לגלות ארצות חדשות'' (יובל) או ''לעזור לאנשים זקנים'' (טלי). וכאשר מחליטה החבורה על יעדה הראשון היא יוצאת מייד לביצוע המשימה.

שלושת בני החבורה מוצאים את סל הנצרים בו נטמנה צוואתו האחרונה של הלוחם ישוע בן גלגולא. פענוח הצוואה הוביל אותם לאוצר שנטמן תחת שלדו של ישוע

ולפני שנרד לעמקי העלילות, כמה מלים על הספרים עצמם. נטי והאוצר במדבר יהודה יצא בשנת 1970, אך מתרחש שנתיים קודם לכן, ב-‏1968. שני הספרים האחרים מתרחשים בהפרשים קצרים מאוד מהעלילה הראשונה, שכן בנטי וסוד המבצר בעכו (שיצא ב-‏1972) גילאיהם אינם משתנים בהשוואה לספר הקודם ובנטי ומראות הסלע האדום (שפורסם ב-‏1974) מתרחשת העלילה במהלך החופש הגדול שלאחר אותן שתי עלילות. במלים אחרות, של שלוש העלילות בספרים אלה התרחשו תוך שנת לימודים אחת בלבד. כל הספרים יצאו בהוצאת מ. מזרחי, הוצאה ותיקה מאוד שהתמחתה בספרות עממית לילדים, החל מ''דנידין'' ו''הספורטאים הצעירים'' וכלה ב''עולם התנ''ך לילד'' ובתרגומי ''השביעייה הסודית''. לאיורים, המובאים כרישומי עיפרון מינימליסטיים, אחראי ניסן בר-דיין.



נטי והאוצר במדבר יהודה


מסע למדבר יהודה, אז ארץ פרועה וכמעט בלתי נודעת, היה מעין יציאה למזרח הפרוע נוסח ישראל. בני החבורה ידעו כי יזדקקו לסכום כסף מסוים כדי לצאת להרפתקה הזו. את הכסף אנו מוצאים אותם מרוויחים בדרכים שונות, ביניהן איסוף בקבוקים והעברתם לשימוש חוזר אצל בעל קיוסק בחוף הרצליה עבודות גינון שונות בחצרות השכנים. בכסף הם רוכשים את הציוד ההכרחי למסע: חבלים, מוטות, מפות, כלי אוכל וכדומה. המטרה הסופית של מסעם היא נחל חבר, מקום מבצרם האחרון של לוחמי בר-כוכבא.

השלושה נעלמים בפתאום. בוקר אחד הם חומקים מבתיהם ומשאירים אחריהם פתק שבו נכתב כי יצאו לסיור ב''מקום חשוב'' וישובו תוך כמה ימים. הם תופסים טרמפ לחברון במכוניתו של ד''ר דניאל אבידור, אנטומולוג (חוקר חרקים) מהאוניברסיטה העברית (שחיבתו לנמלים דווקא מביאה את תלמידיו להעניק לו את הכינוי ד''ר נמלור) המעניק להם הרצאה ארוכה על חיי הטבע במדבר. מחברון הם מתחילים לצעוד על הכביש המחבר את חברון עם הכפרים יטה וסמוע. מכביש זה הם מגיעים לנחל חברון ומשם על האזורים הצחיחים של המדבר.

עד מהרה נחשפים השלושה לחוויה המדברית במלוא עוזה: נחשים גדולים ורושפים המתפתלים מתחת לאבנים, בדואי הרכוב על גמל, באר רחוקה בה הם מצטיידים שוב במים ואף שבים ומתחברים בכל רגע נתון למסורות התנ''כיות המעוגנות בנופי הסביבה, החל מזיהוים של יטה וסמוע כיוטה ואשתמוע וכלה בעלילותיו של דוד המלך ומלחמתו בנבל הכרמלי. באחת הסצינות המרתקות יותר בספר זה הם עדים למלחמה אימתנית בין נחש אפעה לבין כוח מדברי – קרב ששני בעלי החיים אינם יוצאים ממנו חיים. וכאילו כדי להוסיף על החוויה הם נאלצים לצפות גם בחיוויאי חום-תכלכל היורד ממרומים וטורף את פגר הנחש.

תקרית ראשונה המשפיעה על מצבם הפיסי מתרחשת כאשר נוכחים ניסי וטלי שיובל נעלם. מתברר שנפל לאחד הנקיקים שעה שמצא חיפושית נדירה ורגלו נפגעה. ניסי מחלץ אותו משם. אבל עתה נאלצים בני החבורה להתמודד עם מחסור גובר והולך במים. יובל פזור הנפש מחליט לעקוב אחר קוצן זהוב, מכרסם מדברי קטן, ומגיע בעקבותיו למחילה תת-קרקעית שבה חצובה בריכה קטנה האוגרת מים שנובעים מעיין תת-קרקעי. עודפי המים הניגרים מהבריכה זורמים לנקבה תת-קרקעית ונעלמים אי-שם. השלושה עומדים משתאים מול המערכת המתוחכמת הזו שאין איש יודע מי בנה אותה ומתי.

לאחר יממה נוספת מגיעה חבורת נטי אל המחנה הרומאי הקטן שנבנה מעל למצוק נחל חבר בו שוכנות המערות ששימשו את לוחמי בר-כוכבא. השלושה מקיימים דיון רציני ביותר בנושאים ההיסטוריים הקשורים במרד בר-כוכבא, כמו גם בפן ההלכתי שלו הקשור ברבי עקיבא ובהנהגתו השקטה. לאחר מכן הם מוצאים שביל צר המוביל אל ראש אחד המצוקים וממנו מנסים לרדת מטה. בעזרת גרזן הם חוצבים מדרגות שנועדו לסייע להם לרדת במצוק, אלא שעבודה זו כמעט מביאה אותם לאסון. יובל מאבד את שיווי משקלו, צונח לתהום ורק החבל בו הוא קשור אל גופו של ניסי מונע ממנו ליפול מטה ולהתרסק. בכוחות משותפים מצליחים ניסי וטלי למשוך אותו מעלה ולהצילו. שלוש שעות לאחר שהם מתחילים לרדת בבקיע מגיעים הילדים אל מדרגה נמוכה יותר וממנו יורדים אל פתח המערה.


המערה שבה הם פותחים את סיורם מתגלה כמיתחם ענק. כתליה הולכים ומוצרים כלפי פנים עד שהם מסתיימים בקיר סלעים בעובי של שני מטרים החוסם כניסה למערה פנימית יותר. מחילה צרה ונמוכה מאוד מאפשרת להם לחדור אל המערה הפנימית ובה הם מגלים בריכת אגירה הניזונה מזרם מים תת-קרקעי דקיק. גם מערה זו מסתיימת בפתח צר ונמוך, שבזחילה דרכו הם מגיעים למערה נוספת. כדי לצאת ממערה זו עליהם לעלות על אבן גדולה. אלא שמשהם עולים עליה, האבן שוקעת תחת משקל גופם והקירות הפנימיים של המערה מתמוטטים פנימה. למזלם, הם שוקעים יחד עם האבן אל מערה במפלס נמוך יותר. אבן זו הייתה, מתברר, מלכודת מתוחכמת שהופעלה על ידי משקל העולים עליה: אדם מבוגר העולה על האבן יכול להינצל באמצעות הנפילה למערה הנמוכה אבל כל יתר הנוכחים בחדר היו נקברים תחת אבני הקירות המתמוטטים. זוהי מערכת הנדסית מתוחכמת שנועדה ללכוד צבא רומאי פולש.

במערה התחתונה מגלים השלושה אבן שעליה חקוקה בעברית הכתובת ''גאולתכה מטה'' (גאולתך נמצאת למטה). הם מצליחים להרים את האבן הכבדה ומגלים תחתיה פתח נוסף שמדרגות מובילות ממנו למטה ושוב למעלה, אל המערה הראשונה שאליה נכנסו (כלומר, מעבר לחומות שקרסו). במערה זו מגלה טלי, למרבה אימתה, שלד אדם שלידו חרב וסל נצרים קטן. בסל מוצאים הילדים קלף מגולגל ובו טקסט הכתוב בכתב מרובע. השלושה מצליחים לקרוא את הכתוב, שהוא, כך מתברר, צוואתו האחרונה של האיש. המנוח, ישוע בן גלגולא שמו, שימש כאחד ממפקדיו של שמעון בן כוסבה (בר-כוכבא) באזור. משהתארך המצור הרומאי על המערות והרעב החריף והלך שילח את אנשיו בחשאי אל עיר הסלכ באדום, היא פטרה של ימינו, ונותר אחריהם כדי לנהל את המלחמה ברומאים לבדו. ישוע מבקש להביאו לקבורה ופניו ירושלימה ומבטיח אוצר למי שיעשה כן. טקסט זה מלהיב במיוחד את השלישייה והיא מזדרזת לחפש אחר האוצר. מתחת לשלדו של ישוע מתגלה ארגז ובו אוצר מטבעות כסף וזהב שעליו מונחת רצועת קלף ועליה נאמר: ''כספה נסי ישראל קודש לירושלם'' (''כספי נשיא ישראל קודש לירושלים''). מייד לאחר מכן מביאים ניסי, טלי ויובל את ישוע לקבורת עולמים בסמוך למחנה הרומאי הנטוש.

בשלב זה כבר שוררת בבתיהם של השלושה בהלה גדולה. מודעה שמפרסמים ההורים ההמומים בעיתונים ובה הם מבקשים את עזרת הציבור באיתור ילדיהם אינה מביאה לתוצאות המקוות. אפס, לאחר מספר ימים יוצר עימם קשר ד''ר אבידור, חוקר החרקים שהסיעם לחברון. אביהם של טלי ויובל, שנואש מהמשטרה, פונה אל טייס אחד מידידיו והלה מגייס טייס נוסף ויוצא במטוסו לתור את המדבר בחיפוש אחרי הנעדרים.

לחבורת נטי יש בעיות משלה. מטען המטבעות מכביד מאוד על תנועת הילדים, מצב רגלו הפגועה של יובל מחמיר והוא מתקשה בהליכה וגם מלאי המים אוזל. ניסי נוטל על עצמו לעלות אל המעיין שבפסגת הר חולד ולהביא משם מים ויוצא לדרך לבדו. אבל זמן מה לאחר מכן מאתרים הטייסים את טלי ויובל התשושים, אוספים אותם ואת מטענם ובהמשך גם מאתרים את ניסי, שהספיק לעבור מחצית הדרך למעיין. משם כבר קצרה הדרך הביתה.

סוף העלילה הוא במסיבת עיתונאים בה הופכים בני החבורה לגיבורי היום. ארכיאולוג ידוע בשם דב מאירי מסביר כי תגליתם היא בעלת חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה ואף נותן תימוכין להשערתם כי חלק מלוחמי בר-כוכבא מצאו מקלט בפטרה והקימו שם מעוז יהודי חזק. אפילו החיפושית הנדירה שגילה יובל מקבלת את הכבוד הראוי לה. חשוב לא פחות: כל אחד מהילדים מקבל מהאוניברסיטה העברית סכום של אלף לירות. כשנשאל יובל על ידי העיתונאים מה בדעתו לעשות בסכף הוא פוסק: ''נלך לטיול יותר רחוק''.



נטי וסוד המבצר בעכו


תחילתו של הספר השני בסדרה מתמקדת, כמו הראשון, בחייהם האישיים של בני החבורה. יובל, מסתבר, הוא בעל היסטוריה בגידול בעלי חיים בביתו: עכברים לבנים, זוג תוכים, צב וכמה חתלתולים. הדלת שמותקנת בין ענפי העץ היא בכלל סיפונה של ספינת שודדי ים ויובל עצמו הוא הקורוגל (שיבוש של הדרגה קולונל) קוק, מפקד הספינה. ניסיון של ושל חבריו הוותיקים, דודי ואשי, לארגן קומזיץ קטן מסתיים בכיבוי מדורתם ובגערות מהשכנים. טלי, אחותו, מתמקדת בהקמת פינת יופי בחדרה ומקטרת על הבנים, שמרביצים לבנות ולא מבינים אותן (חוץ מניסי, כמובן). ניסי עצמו עסוק בניצול הסכום הגדול שקיבל כפרס כדי לשדרג את רמת חייה של משפחתו. הוא יוצא עם אביהם של טלי ויובל רכוש מכונת כביסה לאימו המותשת. בעסקה נאה מצליח ניסי להשיג מכונה טובה לאימו במחיר סביר ואפילו נשאר לו קצת עודף למימון ספרי הלימוד שלו.

כך התגלו אולמות האבירים בעכו העתיקה. חברי נטי במהלך סיור במבואות התת-קרקעיים של העיר

בספר זה מביעים הילדים עמדות אידיאולוגיות מובהקות. במהלך ראיון לעיתונאי בריטי על המסע למדבר יהודה מדמה ניסי את עם ישראל לצמח מדברי שראה. ''אנחנו'', אמר ניסי בהתרגשות, ''חייבים ללמוד מהמלוח הקיפח. עלינו להכות שורשים סביב סביב, בכל הארץ, אבל בימים קשים אנחנו חייבים להתקיים מהעומק, מעומק ההיסטוריה שלנו, בת אלפי השנים...כאשר אנו חושבים, איך נשאר ישוע בן גלגולא לבדו, במערה במדבר, מול לגיונות רומיים, ולא פחד, אנחנו יודעים, שתמיד נתגבר על אויבינו. לכן אנו צריכים ללכת לכל מקום בארץ ולהכיר אותו, ולדעת מה קרה בו בעבר''. החיבור בין האדם לארצו הוא חוט השדרה של התיזה הזו. אם מצרפים לכך אמירות נוספות של ניסי, המשקפות את האווירה המסורתית שרווחה בבית בו גדל, ניתן לשייך אותו לזרם המרכזי של תנועת העבודה דאז וימינה מזה.

נלהבים מהסיור למדבר יהודה ומעודדים מהמחמאות הרבות שקיבלו בעקבות גילוייהם, מצטרפים בני החבורה אל הארכיאולוג דב מאירי, המנהל פרויקט חפירות בעכו העתיקה. בין הייתר הם פוגשים שם דייג מקומי חביב בשם סעיד אברהים עבד אל-עזיז וצוללן ג'ינג'י בשם אמי. ב''אולם הצלבנים התת-קרקעי האדיר'' (כנראה חלק מ''אולמות האבירים'') מגלה יובל פתח של ניקבה חצובה בסלע. דב, שניים מעוזריו ובני החבורה הולכים בניקבה הארוכה ומגיעים בה עד למסגד אל ג'זאר המפורסם, בו שמורות, לפי המסורת, כמה שערות מזקנו של הנביא מוחמד. למעשה, הם מגלים כי רשת שלמה של ניקבות, מנהרות ומחילות משתרעת מתחת לעיר והם עושים בה את דרכם מערב, לכיוון הים.

הסיור הארוך ברשת המנהרות מסתיים בפתח עגול שיוצא אל אוויר העולם סמוך למרגלות החומה התורכית של העיר, הגובלת בים, ולמבצר התורכי הישן הקרוי בורג' כוראג'ים. שם מגלים הילדים מנהרה נוספת. כשהם מתחילים לרדת בה, הם שומעים קולות הדוברים ערבית. למטה, על משטח סלע רחב, הם מבחינים בגברים שחומי-עור הלבושים מדים צבאיים מנומרים, חגורים בחגורות כדורים וחמושים ברובים, רימוני יד וסכינים. הגברים עוסקים אותה שעה בפריקת תיבות כבדות מסירה. ניסי, שהוריו עלו מתימן, מבין את דבריהם היטב. לאחר שהוא מרחיק את חבריו מהמקום הוא מספר להם בלחישה כי המדובר ביחידה של אנשי פתח המבקשים להעביר חומר נפץ דרך המנהרה ולפוצץ את מסגד אל-ג'זאר בשעת תפילת המנחה בו. יש לכך גם סיבה טובה, מסביר ניסי ליובל התמה: ''הם יגידו אחר כך שאנחנו עשינו את זה, כלומר – היהודים, ואז יתחילו כאן מהומות בין יהודים וערבים, וזה מה שהפתח רוצה''.

החבורה נכנסת לפעולה. ניסי נשאר במקום כדי לעקוב אחר מעשי המחבלים, בעוד טלי ויובל ממהרים להזעיק עזרה. האח והאחות מצליחים לאתר את ידידיהם, אמי הצוללן וסעיד הדייג, והללו נרתמים אף הם לעזרה. הילדים עמלים קשות כדי לשכנע את המשטרה שאין זו מתיחה, אבל לבסוף מצליחים לשכנע בדבריהם וכוח משטרתי מתארגן לסיוע. בינתיים יוצאים אמי וסעיד אל המנהרות. סעיד מצטרף אל ניסי, המצוי עדיין בתצפית סמויה על המחבלים ומטענם הנפיץ. אמי, לעומת זאת, מגיע בצלילה סמוך מאוד אל רציף הפריקה של חומר הנפץ ומצליח לחסל את אחד החבלים. אפס, שנייה לאחר מכן הוא נורה בעצמו וצולל למעמקים כשדם רב ניגר מגופו. סעיד עוד מצליח לחסל מחבל נוסף בסכינו ומייד לאחר מכן נמלטים הוא וניסי אל תוך מבוך המנהרות.

במקביל מוביל יובל את כוח המשטרה העכואי אל פתח נוסף של המנהרה שגילו הילדים קודם לכן. הכוח מאתר את גוויות שני המחבלים ושובה שני מחבלים אחרים, השומרים על רציף הפריקה. השבויים מודים כי חבריהם מתכוונים לפוצץ את מסגד אל-ג'זאר, ממש כפי שדיווחו ניסי, טלי ויובל. מייד לאחר מכן מגלה מפקד כוח המשטרה, הקצין אבו מוסה, את ניסי המסתתר במנהרות. מתברר כי לאחר שברחו הוא וסעיד מהמחבלים שלח סעיד את ניסי להתחבא במנהרה צדדית וניסה בעצמו לרדוף אחר המחבלים העוברים ולפגוע בהם בגרזן. אלא שהמחבלים ירו בו וניסי מדווח לאבו מוסה שסעיד נהרג.

כוח משטרה נוסף מגיע אל המסגר דקות אחדות לפני המחבלים ומפנה משם את מאות המתפללים. אז פותחים אנשי הפתח באש על המתפללים וכמעט פוגעים באימאם הזקן. אחד השוטרים הורג את אחד המחבלים והיתר נמלטים אל מבוך המנהרות שדרכו באו. שני כוחות המשטרה נעים זה אל מול זה ולוכדים את שלושת המחבלים האחרונים באולם צלבני ענק. השלושה נכנעים תוך תחיה שהשוטרים לא יפתחו עליהם באש. לאחר חיסול חולית המחבלים מתברר גם כי אמי הצוללן וסעיד הדייג נפצעו אמנם מאש המחבלים אך נותרו שניהם בחיים.

גילוי מקרי. ניסטי, טלי ויובל מבחינים בחוליית אנשי הפתח הפורקת את מטעני חומר הנפץ על גב סלע שטוח במטרה לבצע פיגוע במסגד אל-ג'זאר

אחד הדברים המעניינים בספר זה הוא שיתוף הפעולה היהודי-ערבי נגד מה שנתפש כאויב חיצוני משותף. סעיד הדייג, הקצין אבו מוסה המוביל את אחד הכוחות במירדף במנהרות, זכי אבן-אל-ווליד, מפקד הכוח המפנה את הסגד ממתפלליו, שומר המגדלור סולמין המשגיח חליפות על טלי ויובל ודואג לשלומם – כאל אלה הם ערבים תושבי עכו המשתפים פעולה עם יהודים דוגמת מפקד המשטרה, סנ''צ יצחק ורדימון, אמי הצוללן וחברי נטי עצמם. אפילו אימאם המסגד מזדהה עם המטרה של חיסול כוח הפתח. היו ימים, כנראה, שבהם אימאם לא נתפס דווקא כמי שרוצה בהשמדת היהודים אלא דווקא רואה בהם בני ברית.

כאמור, ספר זה הוא חריג במשהו. הילדים אמנם מגלים במהלכו מנהרות מפותלות, אולמות תת-קרקעיים וניקבות חצובות בסלע אבל תגלית זו אינה נתפסת כמשמעותית כל כך כמו הממצאים שהביאו בהרפתקתם הקודמת ממדבר יהודה. יתר על כן, התפתחות העלילה מציבה את הנושא הארכיאולוגי בצל ומבליטה מאוד את ההתמודדות האלימה, שבה משתלבת החבורה, נגד המחבלים. בשום ספר אחר בסדרה זו לא שיחקה נטי תפקיד קריטי כל כך באירוע ביטחוני כפי שהיה ב''נטי וסוד המבצר בעכו''.



נטי ומוראות הסלע האדום


עיר הסלע האדום הייתה משאת נפש עבור ישראלים רבים. היופי המיוחד של ארמונותיה, ההיסטוריה המרשימה שלה והסמיכות הרבה לגבולה של ירדן עם ישראל פיתו לא מעט ישראלים לצאת לשם. התעקשותם של שומרי הגבול הירדנים להגן על הטריטוריה הזו מפני חדירת זרים הביאה לכך שלא מעט מאותם מטיילים הרפתקנים לא שבו לישראל בחיים. שירו של הזמר אריק לביא ''הסלע האדום'', אף נפסל להשמעה מחשש שיגביר את המודעות למקום ויביא, בעקיפין, לעידוד המסעות הבלתי-חוקיים לשם.

הקשר של חבורת נטי לפטרה תחילתו עוד בימי המסע למדבר יהודה. כזכור, נאמר בצוואתו של ישוע בן גלגולא, אותו קצין בכיר של צבא בר-כוכבא שאת שלדו גילו חברי נטי במערה, כי שיגר את חייליו בחסות האפלה לעיר הסלע האדום. דב מאירי מסביר אז כי כאשר הגיע מוחמד לפטרה עם צבאו יצאו נגדו שבטים יהודיים אמיצים ויתכן שאלה הם צאצאי חייליו של בר-כוכבא. החבורה מחליטה, אפוא, לקיים הפעם מסע מסוכן במיוחד לפטרה.

כרגיל בסדרת הספרים הזו, נפתחת העלילה בחייהם האישיים של השלושה. יובל, כך עולה מהכתוב, שיפר בהרבה את ציוניו וההרפתקאות שבזכותן התפרסם אף הפכו אותו לחביב הבנות בכיתתו (ולמושא לקנאת הבנים). מצד שני, עודף תשומת הלב מצד הבנות הביאה לכך שלא יכול היה להקדיש זמן רב לכל אחת מהן. כך יצא שעורר את זעמם של רוב בני ובנות הכיתה ולבסוף אף סירבו להזמינו למסיבות. עם תחילת החופש הגדול יובל גם מואס במשחקיו הרגילים ומבקש לצאת למסע חדש. טלי וניסי, לעומת זאת, עסוקים בעיקר בעצמם. ניסי מגלה לטלי את אהבתו אליה ונענה בהצהרה דומה מצידה.

כמו ב''נטי והאוצר במדבר יהודה'', גם המסע הזה מתחיל בחמיקה מבית ההורים עם שחר. השלושה נוסעים לבאר שבע, רוכשים בגדים ערביים וגמל לרכיבה (כשפם אינו מספיק ליותר מגמל אחד) בשוק הבדואי ופונים אל הערבה. תוך כדי מסע הם נתקלים בנחש שפיפון מסוכן (ומחסלים אותו) ופוגשים בגשש בדואי המשרת בצה''ל. לאחרון הם מספרים כי הם משתייכים לאחד השבטים שמצידו הירדני של הגבול; אפס, הלה, למרות חשדותיו, אינו עוצר בהם משום שממש באותם רגעים מותקף הכוח אליו הוא משתייך על ידי חוליית מחבלים ובמקום מתפתח קרב יריות. חבורת נטי מסתלקת מהמקום, אך עד מהרה נקלעת לקרב נוסף, הפעם בין חיילי הלגיון למחבלי הפתח. קרב אחרון זה מתנהל משני צדדיו של ואדי שהשלושה מתנהלים בו על גבי גמלם. יובל מציע שבמקום לצאת מהוואדי תתקדם החבורה בתוכו על ההרים. ההצעה מתקבלת והשלושה ניצלים שוב.


לילם הראשון של בני החבורה בארץ העוינת עובר עליהם בפחד רב. השלושה נכנסים ללון במערה, אך עד מהרה באים בדואים זרים למקום והשלושה נאלצים להיכנס אל פנים המערה ולהמתין שם להסתלקותם של אלה. עיטוש מקרי של יובל מבריח את הבדואים מהמקום, בסברם שזהו קולו של נמר או צבוע, והחבורה ממשיכה בדרכה. ביום המחרת נקרע אחד הנאדות בשן סלע וכמות המים שלהם מצטמצמת במחצית. בהמשך מנסה לעכבם בדואי החושד בהם כי אינם בני הסביבה (מבטאו הזר של ניסי וישיבתה פשוקת הרגלים של טלי על גבי הגמל – בניגוד לישיבה המסורתית של הבדואיות, כששתי רגליהן מצידו האחד של האוכף וגבן אל צידו האחר – מעוררים לא מעט חשדות) וכשהשלושה נמלטים ברכיבה מתפתח מרדף במדבר. הם מותירים את הגמל בקניון, נכנסים להסתתר במערה קטנה שבקיר הסלע וכעבור זמן קצר נאלצים לצפות, חסרי אונים, בגמל האומלל כשהוא נטרף בשיני ברדלס. קולות גרימת העצמות והשאגות מעבירים עליהם ליל סיוטים.

חבורת נטי נאלצת לעשות מעתה והלאה את דרכה ברגל. מצוקת המים של המטיילים נפתרת זמנית כאשר הם מגלים בריכה חצובה בסלע האוגרת מים ממורדות ההרים ומשמרת אותם בקרירותם. לאחר מכן הם נכנסים לקניון צר וארוך ובסופו הם מגיעים אל המקדשים החצובים בסלע האדמדם של פטרה. הסיור שלהם בעיר היפהפייה הזו, בקבריה ובארמונותיה מסתיים במהירות וניסי כבר מורה להתחיל בהכנות לשיבה הביתה, כאשר שני גברים בלבוש ערבי מסורתי, חמושים ברובים, עוצרים בעדם. אחד מהם חוקר את השלושה ומתעניין אם באו מישראל. כשמשיב ניסי בחיוב, ממטיר עליו הלה חיבוקים ונשיקות ומודיע לו כי בני עמו מצפים לו ולחבריו מזה שנים ארוכות.

מתברר כי השניים משתייכים לשבט המתגורר בסביבה ומתקרא ''אל-בדול'', כלומר ''הנבדלים''. אסד סולימן, האיש שחקר את ניסי בפגישתם הראשונה, הופך עד מהרה לידידם הגדול של חברי נטי. הלה מספר לשלושה כי לפי המסורת המקובלת בעמו בני אל-בדול הם צאצאיהם של יהודי אדום עזי הנפש. יהודים אלה הגנו, בין השאר, על אילת הקדומה מפני פלישת צבאו של מוחמד והאחרון, שנמנע מלהיכנס עימם בקרב, מסר לידיהם מגילת קלף גדולה בו הוא מעניק להם שלטון מלא על כל ארץ אדום תמורת נאמנותם לו. כמו כן, הוא מוסיף כי מסורת קדומה ''קישרה את יהודי אדום אל מנהיג קדום שנקרא בן כוכב''. ניסי, נפעם מגילוי זה, מסביר כי אותו ''בן כוכב'' הלא הוא בר-כוכבא, הוא הוא האיש שבעקבות לוחמיו הלכו בבואם לפטרה. אסד סולימן, מנגד, מסביר כי מאז קום מדינת ישראל ממתינים בני השבט לבואו של מלך ישראל, בראש צבאו, לבקרם.

הבדול מביאים אותם אל מקום משכנם – עיר חצובה בסלע המצויה כמה קילומטרים מפטרה ונחשבת בעיניהם ל''פטרה האמיתית''. בינתיים, בעקבות היתקלויותיהם של השלושה בבדואים בדרכם מישראל לפטרה, מתפשטת השמועה על הגעתם ובדואים מכפר סמוך מופיעים במקום ותובעים מהבדול להסגיר לידיהם את הילדים הזרים. אלא שהבדול מסרבים ומודיעים כי יגנו על אורחיהם בנשקם, אם יהיה בכך צורך. הבדול עורכים סעודה דשנה לאורחיהם ובמהלכה מסביר מנהיגם כי בימי קדם שלטו המלכים דוד ועוזיהו בפטרה ומאחר והשבט רואה בניסי, בטלי וביובל את ממשיכיהם, הגיעה השעה למסור לידיהם את אוצרו הגדול: המגילה שהעניק מוחמד לשבט לפני יותר מאלף ושלוש מאות שנה ובו העניק להם את הזכות לשלוט על ארץ אדום ומטבעות שהונפקו בשנות מרד בר-כוכבא והובאו לאדום על ידי לוחמיו הנועזים.

בשלב זה כבר נערך אחר הילדים הנעדרים חיפוש מקיף בתחומי ישראל. משטרת באר שבע מצליחה לעלות על עקבותיהם ומתחקה אחריהם עד לאזור הגבול. היחידה שאחד מגששיה נתקל בשלושת הילדים על סף הגבול מקבלת הודעה על היעדרם ופותחת מייד בסריקות. במקביל, הופכת תביעתם של הבדואים מכפר אל-ג'י מהבדול להסגיר לידיהם את השלושה לקולנית כל כך, שאסד סולימן ממהר להבריח את אורחיו אל הגבול ומשלח אותם כשהם רכובים על שלושה סוסים. ג'יפים של הלגיון הערבי, המסיירים בסביבה, שועטים אחריהם במטרה ללכדם, אלא שבדיוק באותם רגעים מזהה הסיור הישראלי את המרחש ופותח באש כדי לחפות על הילדים הנמלטים. אנשי הלגיון מעדיפים שלא להיכנס לקרב וכך מגיעה חבורת נטי בשלום אל הגבול.

החבורה מגיעה ליעד. אחוזת הקבר המפוארת בפטרה מפליאה את שלושת התיירים הצעירים . ההפתעה האמיתית ציפתה להם מאוחר יותר, כשנוכחו ששבט לוחמים ממוצא יהודי מתגורר בסביבה

שורת ההרפתקאות הללו מביאה את האוניברסיטה העברית לצאת מכליה מרוב הערצה לילדים. ניסי זוכה, בגיל שלוש עשרה בלבד, לתואר דוקטור כבוד. הארכיאולוג דב מאירי מאשר סוף סוף את התיזה בדבר הקשר בין לוחמי בר-כוכבא לבין היישוב היהודי באדום. פוליטית, לפחות, המגילה שנתן מוחמד לבדול היא נכס שלא יסולא בפז, שהרי באמצעותה מקבלת מדינת ישראל את הגושפנקא ההיסטורית – ועוד ממייסד האיסלאם - לשלוט גם בעבר הירדן המזרחי.



נטי והמטמון ביריחו העתיקה


שלושת הספרים הראשונים בסדרת חבורת נטי עוררו לא מעט סקרנות. נאדל סבר, כפי הנראה, שניתן יהיה לפרסם ספר רביעי ואף נפרד מקוראי נטי ומוראות הסלע האדום במלים: ''להתראות בספרנו הבא – 'נטי והמטמון ביריחו העתיקה'''. נאדל סבר, אפוא, שניתן יהיה להוכיח קשר היסטורי משמעותי בין יהודי ישראל בימינו לבין מרבית האתרים ההיסטוריים הרציניים בשטחי יהודה ושומרון. יריחו העתיקה הייתה אמורה להיות זירת איתורו של מטמון קדום, שיתכן והיה מביא את השלושה למעמד של אלילים בקרב בני עמם. מכל מקום, תוכנית זו לא יצאה אל הפועל ואנו נפרדים סופית מניסי, מטלי ומיובל במעמד הענקת דוקטורט הכבוד של האוניברסיטה העברית לניסי, מעמד שבו מתברכת טלי על כך שהנער הנערץ הזה אוהב דווקא אותה ויובל, שמרגיש לא בנוח, שמח על השלמתו עם חבריו מבית הספר.

סיום מסוג זה מותיר לא מעט קצוות פתוחים. מה עלה בגורלם של השלושה? כיצד עברו עליהם יתר שנות ההתבגרות? האם אכן גילו אוצרות נוספים באתרים האקזוטיים בהם ביקרו? האם שרדה זוגיותם של ניסי וטלי גם בבגרותם והפכה לנישואין?

נאדל לא נותן פתרון לכל אלה. ב-‏1981 קם ועזב לארצות הברית ומאז כמעט ולא נשמע קולו בספרות הישראלית. ניסיתי למצוא את הד פסיעותיו, אך לשווא. פה ושם מוצאים התייחסויות להשקפותיו על האידיאות הציונות או להיסטוריה של הלח''י, אבל הרשת אינה משופעת בקישורים לכתביו או בפרטים על קורותיו מאז ראשית שנות השמונים. ואשר לספריו - דומה כי לו היה מוסיף ומספר בעלילותיהם של שלושת הילדים הנועזים מרמת גן, הייתה הסדרה הופכת לקלאסיקה בפני עצמה. אחרי הכול, חיי הילדים תוארו בה בפירוט בלתי מצוי ובאופן מציאותי מאוד כך שלא מעט מהקוראים יכלו למצוא עצמם מזדהים עם הגיבורים הקטנים. אחרי הכול, הכיסופים שאחזו בי לראות את פטרה בימי בית הספר היסודי לא היו תולדה של סיפורים על סיירים כדוגמת מאיר הר-ציון, שהלכו למקדשי הסלע ההם ושבו משם בשלם. לכך הייתה אחראית דווקא חבורת נטי.









מקורם כל של הציטוטים והאיורים בספרי חבורת נטי שנזכרו במאמר.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©