רקוויאם לארץ שלנו
יום א', 27/08/2006 שעה 23:56
''הארץ שלנו'' היה עיתון הנוער החשוב ביותר בשכונה בה גדלתי. במונחים של ימינו העיתון הזה נחשב, כנראה, לאסון עיצובי: אותיות קטנות, שורות צפופות, נייר עיתון דק ופשוט, כמעט נעדר פרסומות ומותגים, עוסק בבעיות השעה, מביא סיפורי מוסר ואנקדוטות תמימות ולא ממש משתדל להיות מגניב ולזלזל בעבר שחלף. אבל אצלי הוא היה העיתון שפקח את העיניים לראות עולם אחר, בוגר יותר וילדותי לא פחות. רבים וטובים עשו שם את צעדיהם הראשונים בקריירה. לפני זמן מה רכשתי אוגדן כתום וישן של חוברות שנת תשכ''ח (1967/8) במקום זה שעלה בלהבות לפני שנים רבות. קריאה מחודשת של החומר הזה מעלה געגועים לתמימות שחלפה וגם מספקת הצצה מעניינת לחלונם של אלה שהתקדמו מאז והפכו למובילים בתחומיהם.








אני מתגעגע ל''הארץ שלנו''.

זה נשמע קצת משונה בהתחשב בעובדה שאני ילד גדול היום, הרבה מעבר לגיל הממוצע של קוראי השבועון הזה, מנוחתו עדן. ובכל זאת, אני מתגעגע אליו. הוא מייצג עבורי עידן של תמימות ששוב אינו מהווה חלק מעולמנו.

בכרמליה, השכונה החיפאית השלווה שבה גדלתי, היה ''הארץ שלנו'' חלק בלתי נפרד מהתפתחותו האינטלקטואלית הטבעית של הילד. בכיתה א', ב', או ג' היה הילד נלכד ברשתו המקסימה של מיכאל שיר, שהיה סובב בין בתי הספר היסודיים, נכנס לכיתות ומספר על העיתון המצויר שהוא עורך. בכל פעם נמצאו כמה ילדים ששכנעו את הוריהם להניח את כספם על מנוי ל''אצבעוני''. אצלי, אם אני זוכר נכון, המנוי הזה החזיק מעמד ארבע שנים. למדתי ממנו, בין השאר, על ההצהרה ההיא של אנואר סאדאת בפרלמנט המצרי שבה אמר שהוא מוכן לנסוע אפילו עד ירושלים כדי לעשות שלום עם ישראל. וכך היה מיכאל שיר לפרשן המדיני הראשון שאותו קראתי. היו כאלה שעשו מנוי על ''פשוש'', אבל הללו היו מיעוט קטן. מעטים עוד יותר קראו את ''סלעית'' של החברה להגנת הטבע. אבל אני הייתי תמיד קורא נלהב של ''אצבעוני''.

בשלב מאוחר יותר, בדרך כלל מכיתה ד' וצפונה, הגיע תורו של ''הארץ שלנו''. בניגוד ל''אצבעוני'', בעל הדפים הקשיחים, האותיות הגדולות והמנוקדות והציורים הילדותיים, היה ''הארץ שלנו'' משהו אחר לגמרי. דפיו היו דפי עיתונים לכל דבר, הטקסטים נכתבו באותיות קטנות יותר, לרוב בלתי-מנוקדות, והתחושה הכללית היה שבעיתון הזה מתייחסים אלינו כמעט כאל מבוגרים. כלומר, עדיין זה לא היה ה''מעריב'' עב-הגזרה של אבא, אבל זה כבר בהחלט התקרב לשם.

הצטרפתי לקוראי ''הארץ שלנו'' יותר מחצי יובל שנים אחרי שהוא החל לצאת לאור, כך שלא בדיוק גיליתי את אמריקה. אבל מבחינתי זה היה כמו גילוי של עולם חדש. היו שם לפחות שניים או שלושה סיפורים בהמשכים שקראתי בשקיקה מדי שבוע. אחד מהם היה מצויר, כזה שאפשר לקרוא אותו בערך בדקה והופיע תמיד על השער האחורי של הגיליון. שם החלה גלילה רון פדר לפתח סידרת סיפורים שבמרכזם עומד ציון כהן, הילד מבית שאן שמתגלגל בין משפחות אומנות למוסדות חינוך שונים ומשונים ומנסה כל העת לשמור על הדבר היציב האחד בחייו – אהבתו לנערה בשם בתיה. ''אל עצמי'', ''מכתבים לבתיה'', ''ילד חוץ בקיבוץ'' – כל אלה היו חלק מסדרה שלמה של סיפורים שהפכו את ציון האנדרדוג למושא סקרנותם של רבבות קוראים.

אחד הסיפורים שאני מנסה למצוא מאז – ושמשום מה לא יצא בספר – היה קרוי ''קובי נער הים''. סיפור על נער עזוב המחפש את סבו ומתגלגל אל צריף דייגים בחוף תל אביב. כל ניסיון לאתר אותו בחנויות הספרים לא צלח. מי שיודע היכן ניתן לאתרו יבוא על הברכה.









המחסן של אבי באותו בית בו גדלתי היה מקום קריר ואפלולי למדי. הוא היה צפוף מאוד (אבי משתייך לזן האוגרים הבלתי נלאים), אבל לעתים קרובות ניתן היה למצוא בו כל מיני אוצרות. פעם הביא לי משם שני כרכים של ''הארץ שלנו'', כאלה בעטיפת קרטון כתומה שאיגדו את כל חמישים ושתיים החוברות שיצאו בשנה עברית שלמה. השד יודע איך הגיעו אליו הכרכים הללו. הם היו מהשנים 1966-1968. אפשר היה למצוא שם הכול בכל מכל כל: דיווחים על התקדמות בחקירת רצח הנשיא קנדי; סיפורים על ילדים המתגוררים ביישובי הצפון המופגזים על ידי הסורים; כתבות על הישגיו של האתלט המוכשר יובל וישניצר ועל זכייתה של הפועל תל אביב בגביע אסיה. היה את ''צבאו הפרטי של אלכס'', סיפור בהמשכים על סרן יהודי בצבא האדום המארגן חבורת נערים פליטי שואה לקבוצה מאורגנת היטב המתגוררת באחד מיערות גרמניה, לוחמת בנאצים המקומיים ומתכוננת לעלייה ארצה. היה שם גם את ''צוללים קדימה'', סיפור בהמשכים על נער העולה ממרוקו, מעברת את שמו מטבול לשחר, מתגייס ליחידת אנשי הצפרדע ובונה לעצמו, תוך קשיים מרובים, חיים חדשים בישראל. ''צוללים קדימה'', שהפך מייד גם לספר, היה פופולארי מאוד גם בימי ילדותי שלי, לפחות עשור שנים לאחר שנכתב במקור.


אחת מגולות הכותרת הייתה הסיפור המצויר בהמשכים ''מסתרי העכביש הכחול'', שבשלב מסוים אף העתקתי למחברת והנחתי בפינת הקריאה בכיתתי. מעשה במורה למתמטיקה בשם כפתורי הנקרא לסייע בלכידתו של פורץ מתוחכם הקרוי ''העכביש הכחול''. הסיבה לכינוי זה היא טבעת בצורת עכביש כחול המצוידת בזרקור רב עוצמה בו הוא מסנוור את העוקבים אחריו בלילות האפלים בהם הוא מבצע את פשעיו. המורה יוצא לציד בחברת אחד מתלמידיו. זהו אחד מסיפורי הקומיקס הטובים ביותר שקראתי מעודי.

ואז אירע האסון. קצר חשמלי גרם לדליקה שכילתה את רוב פרטי הקריאה שהיו באותו מחסן. שני הכרכים הכתומים היו כלא היו ושוב נותרתי ללא ''הארץ שלנו''. באותה תקופה כבר הייתי מנוי על ''מעריב לנוער'', שעדיין היה עיתון ברמה טובה. כמו כולנו, לא יכולתי להעריך עד אילו תהומות ממותגות תידרדר תרבות הקריאה של בני הנוער בשנים שעוד יבואו. לא הבנתי אז את מלוא האובדן.

למעלה משני עשורים לאחר מכן, כשכבר הייתי צרכן קבוע של ספרים משומשים, מצאתי את אחד מאותם כרכים בחנותו של איתמר לוי ששכנה אז במושב צרופה. היו לי כמה התלבטויות בנושא. אחרי הכול, יש המון ספרים שהייתי רוצה למקם על מדפי ספרייתי. אבל אז בא היום ההוא בו הוצאתי את הסכום הנדרש ורכשתי כרך משומש מאוד, במצב סביר, של ''הארץ שלנו'' משנת תשכ''ח, היינו אוקטובר 1967 עד ספטמבר 1968. קראתי – והניצוץ שב ונדלק בי. לא להאמין שהיום לא עושים כך עיתון לנערים חושבים.









הנה דוגמה מקרית מגליון מס' 19 של אותה שנה, שיצא ביום 6.2.1968 (הדוגמה הכי מקרית שאפשר: פתחתי את הכרך עב הכרס וזה ''נפל'' על הגיליון שציינתי). עמוד השער מחולק לשניים: בחלקו העליון מופיעה תמונה של אנשי צוות הצוללת ''דקר''; חלקו התחתון – צילום של הצוללת עצמה. לא קשה לנחש שהיעלמותה של אותה צוללת, במסעה מבריטניה לישראל, הייתה הנושא המרכזי שהעסיק את העיתונות הישראלית אז. העורך יעקב אשמן סבר כי גם לקוראים בגילאי 9-13 – קהל היעד של העיתון – מגיע דיווח מסודר על הפרשה המסתורית הזו. בעמוד השני הופיעו ידיעות המסכמות את החדשות העיקריות לאותו שבוע: מצרים מנסה להחדיר סירות לתעלת סואץ בניגוד לעמדת ישראל, השולטת על חלק מהנתיב; הווייטקונג פתח במתקפה נועזת חדשה נגד האמריקנים ואף הצליח להשתלט על כמה רובעים בסייגון; חוסל ''אל קומיון על ערב'', ארגון מתחרתי אנטי-ישראל שפעל בעזה, ואף מפקדו ונשקו נפלו בידי צה''ל; ישראל מקבלת צוללת חדשה מאנגליה, ''דולפין'' שמה; צוללת צרפתית בשם ''מינרב'' נעלמה באורח מסתורי אף היא; ילד בן 12 מטירת הכרמל חשוד בגרימת מותו של ילד אחר לאחר שבעט בו והיכה אותו בשעת משחק בחצר בית הספר; ו''מאמא עיישה'', ישישה ממגדל העמק, נפטרה בגיל 120, כשהיא מותירה אחריה צבא שלם של צאצאים.

הלאה. עמוד 3 מוקדש ל''ניסיון חינוכי מעניין בבית הספר חשמונאים ברמת גן'', בו התחלפו התלמידים והמורים בתפקידיהם למשך יום אחד. מטעמה קשתי (שהייתה אחראית לאחד מ'ספרי הבנות' האולטימטיביים של ילדותי, ''ענת, יומן של בת'') דיווחה על אווירה רצינית ומכובדת ועל הבנה של התלמידים כמה קשה להיות מורה ולנסות לשלוט בארבעים תלמידים בעת ובעונה אחת. עמוד 4 מדווח בהרחבה על פטירתה של פולה בן גוריון. עמוד 5 מכיל סיפור קצר, מנוקד ומצויר, ''התיבה המכושפת'' שמו. מעשה בצדוק, ילד פחדן למדי, שתיבה מכושפת שהוא מקבל מידי קשיש מסתורי מסייעת לו להתגבר על פחדיו. עמודים 6-7 מוקדשים ל''צבאו הפרטי של אלכס'', אותו סיפור בהמשכים שהזכרתי קודם לכן. עמוד וחצי נוספים מביאים את סיפורם של אנשי חיל הים שנשבו על ידי המצרים והוחזקו בכלא בקהיר. עוד חצי עמוד מספר על רוני, נער שאימץ את הכלבה ''אמיצה, וקשר עימה יחסי רעות חמים. עמוד 10 מביא את ''החרוזים של דן'', פינה מחורזת ובה שיר על ילד המאחר בקביעות לשיעורים בבית ספרו, מקבל מכתב מהמורה להעביר להוריו ומצליח למצוא אלף ואחד תירוצים כדי לא למסרו לידיהם. חלקו התחתון של העמוד מביא חדשות מלפני עשרים שנה, כלומר משנת 1948. ככה משמרים זיכרון היסטורי.


עמוד 11 מביא בתמונות ובכתב מנוקד את סיפורה של ''הזמיר מקהיר'', הלא היא אום כולתום. תהילה עופר דיווחה על הופעתה של הזמרת בפריס: ''היא מחכה שבאולם ישתתקו התשואות. אחד קורא לה 'יפהפיה שלי'. שני קורא לה 'אהובתי'. אחד מטפס על הבמה ומנשק את רגליה. ואז היא מתחילה לשיר את שירה המספר על תלאותיו של זוג נאהבים. התלאות נמשכות, כאמור, שעה ארוכה. הקול עולה, ויורד, מסתלסל. באולם מתמוגגים הצופים והדבר נראה על פניהם. בתום שני השירים שהיא שרה בערב אחד, רוצה הקהל גם בהדרן, וההדרן גם הוא נמשך שעה לפחות. כזאת לא ראתה פריס. כסאות שבורים בהופעתו של אליל זמר – כן. התנפלות על כוכבת כדי לגעת בשמלתה – כן. השתוללות – לא כל שכן. ואילו בהופעת אום כולתום – ממש התעלות דתית''.

עמודים 12-13 מוקדשים לסיפור המרכזי של השבוע, הלא הוא תעלומת היעלמה של הצוללת ''דקר''. עיקרי הפרטים מובאים כאן ודומה כי לילדים לא חסר כמעט מידע בהשוואה לזה המובא בעיתונות הכללית. עמוד 14 מביא תמונות שצולמו במחתרת ובהם נראים ילדים סיניים המתחנכים לשנאה ולמלחמה. עמוד 15 מביא פינה בשם ''מה, באמת?'' בה מובאות מדי שבוע-שבועיים כמה עובדות מדהימות באיורים קולעים. למשל, שקיים צמח בשים דיטני הדל בדרום אירופה ופולט מתוכו גז מיוחד המתלקח ברגע שהוא בא במגע עם אש. או שכלבים יכולים להחזיק זמן רב יותר בלי מזון מאשר בלי שינה. או שהתפרצות הר הגעש קרקטואה ב-‏1883 גרמה להיווצרות נד מים בגובה של 120 מטרים שנע במהירות של 1300 קילומטרים לשעה והקיף את כל כדור הארץ. עמוד 16 מביא את ''ברכה למה ככה? יואח למה כך?'', מעין פינה המוקדשת למדע שימושי ומתבססת על תחרות על תואר ''מדען הכיתה'' המתקיימת בין ברכה ליואח, שני תלמידי חטיבת ביניים בבית ספר דמיוני. הפעם הדגימה ברכה את השפעת לחץ האוויר על כנפי אווירון באמצעות נשיפה מעל כנף שהוכנה מנייר רגיל. עמוד 17 כולל פינה בענייני מוסיקה בשם ''המנגינה לעולם נשארת'', בה מדווחת נעמה על חבורת ילדים שהקימו תזמורת מנדולינות. באותו עמוד גם מופיע סיפור מצויר באנגלית, “Tilly the Tourist” המיועד לאמן את הקוראים הצעירים בשפה הזרה.

עמודים 18-19 מביאים טקסטים שנתרמו על ידי בני הנוער עצמם. בראשון כתבה ע''ק (עיתונאית קטנה בראשי תיבות; באותה תקופה המונח ''קטן'' שימש לציון גילאי הילדות והנערות ולא היווה מיל גנאי בהכרח. כיום, הס מלהזכיר את המילה ''קטן'' בהקשר זה. ה''צעיר'' החליף אותו לפני למעלה מעשרים שנה) אירית עוזיאל, ירושלמית במוצאה, על השלג הרענן שירד אותו חורף על העיר ועל האווירה המצהילה שהביא העירה. ע''ק ראודור גרטש סיפר על ביקורו במצפה הכוכבים החדש בגבעתיים ועל הפלנטריום המשוכלל ההולך ומוקם בתל אביב. ע''ק צביקה גליק תיאר את קבלת הפנים הנרגשת שנערכה בקיבוץ עינת לבן המקום, גלעד שני, שחזר מ''חופשה'' בת חצי שנה בשבי המצרי, בו נפל במלחמת ששת הימים. גלעד הפתיע את גליק כשסיפר שהוא וחבריו קיבלו יחס טוב בשבי המצרי, בניגוד מוחלט לסיפורי הזוועה שנפוצו בארץ על גורל השבויים. בעמוד 19 מודפסות רשימות קצרות ששלחו קוראים: האחת מספרת על חברה טובה של סבתה שבנפשה נקשרה והלכה לעולמה לאחרונה; האחור – על עבודה קבוצתית שהתבצעה בבית ספרו בנושא המיעוט הדרוזי ומאפייניו; ושלישי כתב שיר קצר על הכמיהה לשלום (מוטיב פופולארי מאוד ביצירה הילדותית של אותה תקופה).

עמוד 20 כולל רשימה קצרה של קוראים המחפשים חברים לעט וכן שתי מודעות פרסומת: של ספר חדש המגולל סיפור עלילתי מתקופת הקנאים שזירתו מצדה; ומודעה של בנק לאומי המציע לפותחים חסכון ''נח'' (נוער חוסך) להשתתף בהגרלת פרסים ואף מבטיח ''פרס נחמה''. עמוד 21 מוקדש לעצותיו של ''הלל המדריך'', דמות פיקטיבית של אדם בוגר (מזכיר את ''ששון המדריך'' שגילם השחקן ששון גבאי בסדרת הטלוויזיה הוותיקה ''הילדים משכונת חיים'') המייעץ מניסיונו לילדים. העמוד מוקדש הפעם לשאלה מה זאת הלשנה, האם מותר להלשין ומתי הלשנה נחשבת לאזרחות טובה. שלושה טורים מקדיש הלל המדריך לתשובה על השאלה הזו, שדומה כי אין תלמיד שלא נתקל בה. הוא תוקף אותה מכל הזוויות האפשריות, כולל תפקידה של הכיתה בעיצוב החוקים ובהתמודדות עימם.

שלושת העמודים האחרונים של החוברת הם סוגרים קבועים של מגזינים מעין אלו. עמוד 22 מביא שעשועי חשיבה למיניהם: תשבץ, חידת היגיון, מצא את ההבדלים ופתרון החידות מהשבוע שעבר. עמוד 23 כולל את המכתבים למערכת, הנפתחים כולם בפנייה המקובלת והפורמאלית מעט ''עורך נכבד''. נעמי בת ה-‏12 מציעה להעניק צל''שים לכל חיילי צה''ל ולמשפחות הנופלים, בלי יוצא מן הכלל; אורי מהגליל מדקדק ומעיר כי שם קיבוצו הוא כפר סאלד ולא כפר סולד; אסנת בת ה-‏11 מספרת על סבה שנטע את העצים ליד בית הערבה שניתן לראות עתה, כשאזור יריחו בידי ישראל; יאיר מחיפה ממליץ על ''אי המטמון''; וחגי מבני ברק מדווח בשמחה שהוריו רכשו עבורו מנוי על העיתון כדמי חנוכה. בתחתיו העמוד מופיעה רצועה ובה עלילותיו הקצרצרות והמחורזות של יואב בן חלב, דמות נוסח פופאיי המשתמש בחלב כתחליף לתרד כדי להגביר את כוחו הפיסי ולהיחלץ מצרות צרורות. עמוד 24, הוא השער האחורי של החוברת, מביא את הקומיקס העלילתי ''השלישייה בלב ברזיל'', שמספר על הרפתקאותיהם של שלושה אחים האובדים בלב הג'ונגלים של דרום אמריקה.


במונחים של ימינו העיתון הזה נחשב, כנראה, לאסון עיצובי: אותיות קטנות, שורות צפופות, נייר עיתון (ולא כרומו מהודר, חלילה), כמעט נעדר פרסומות ומותגים, עוסק בבעיות השעה (ולא רק באסקפיזם בידורי), מביא סיפורי מוסר ואת לקחיהם, מביא סיפורים תמימים, לעתים על גבול הבנאליות ולא ממש משתדל להיות מגניב ולזלזל בעבר שחלף. נהפוך הוא. אבל אצלי הוא היה העיתון שפקח את העיניים לראות עולם אחר, להתחבר עם ילדים אחרים (פעם האמינו שילדים צריכים לגלות ילדים אחרים ולהתיידד עימם; כיום האמונה הקיימת היא שילד חייב לעטות על עצמו סמנים של מבוגר בגיל צעיר במיוחד, שלא יהיה ''אאוט'' חברתית, חלילה).

העיתון הזה כיבד את הילדים ולא הסתכל עליהם למעלה. הוא לא ראה אותם אך ורק כצרכני נייר שמחירי מנוייהם מכסים את העלויות ומביאים לרווחים אלא סבר שיש להעניק להם תמורה ראויה, ברמה האינטלקטואלית והתפיסתית, על כספם (או יותר נכון כספי הוריהם). אגב, לימים קראתי שהעיתון נוסד לבקשתו של ילד בשם עמוס שוקן שביקש את הדבר מאביו, המו''ל והעורך של ''הארץ'', גרשום שוקן. הלוואי ויקום משהו דומה בשנית.









אבל האמת היא שגעגועים וזיכרונות אלו הם רק ההקדמה. כשעיינתי באותו אגד כתמתם של חוברות ישנות מצאתי שם לא מעט דמויות מוכרות בנות זמננו. והנה כמה דוגמאות, ממש על קצה המזלג.

חלק מהע''קים (''עיתונאים קטנים'', כזכור: בני נוער המתמנים לכתבים לתקופה של שנה) הפכו להיות דמויות מוכרות למדי. עופר טלר, למשל, היה אחראי ללא מעט רשימות בחוברות אלה. בין היתר כתב על ביקורו בצוללת חיל הים ''תנין''; ראיין את המזכיר הכללי של הדת הבהאית העולמית, ג'ון ווייד; ראיין את הדייג הטברייני יהודה בן גויה על שיטות הדייג ועל הסכנה בדייג תחת עינם הפקוחה של הסורים; וכתב שיר אהבה לעירו, חיפה (''התבונן בה היטב, ראה חמדותיה/ גנים נהדרים, מפרץ וחן/ הסתכל וצפה בכל פינותיה/ כיפי העיר חיפה, בארצנו – אין!''). טלר המשיך את דרכו בעיתונות גם בבגרותו ובשנות השמונים שימש ככתב 'מבט לחדשות' בערוץ הראשון, ובהמשך כתב ראשי של התוכנית ''כלבוטק''. בתחילת שנות ה-‏90 פרש מהערוץ ושימש כסגנו של רפי גינת בעריכת 'העולם הזה'. לאחר מכן שימש כבמאי וככתב שטח ראשי ב''ערב חדש'' ולאחר שפרש משם מונה כמנכ''ל ושותף בקבוצת 'מירב הפקות' המוציאה לאור זה יותר מ-‏30 שנה רשת עיתונים מקצועיים. טלר משמש מנכ''ל ועורך ראשי בעיתונים המקצועיים ''רכב ותחבורה'' ו''מזון''.

ע''ק אחר שהגיע לגדולות היה יואב קרני מרמת גן, אחד הכותבים החרוצים ביותר באותה תקופה. בין היתר, סיקר קרני את פעילותו של בית האריזה ''בוסתן'', שהיה ממוקם אז בלב פרדסיה המוריקים של פתח תקוה; סיפר אנקדוטה נוגעת ללב על נערה נכה שסירבה לשבת במקום שפינה לה באוטובוס כדי שלא תהיה מושא לרחמי הנוסעים; תיאר כיצד נהגה חבורת נערים להתגרות בקשיש שתקן שנהג לשבת על ספסל בגן הציבורי עד היום בו התגלה להם המספר הכחול המקועקע על זרועו; ראיין את ג'ודי לורי, פיתום שהופיעה בהצגה ''ג'ודי ואודי מהכוכב פופיק''; וכמנהג מרבית הכותבים אז אף שלח ידו בשירה (''אולי רק זו הפעם יקרה/ וגלי הים יסובו אחור?/ נס משה לעינינו ייראה/ ויעלו ממצולות אל אור?/ זועקים הם אלינו מעומק הים/ והיד קצרה מהושיע/ בנים יקרים להורים ולעם/ ספינתם אלי חוף לא הגיעה''). קרני, שסיפר עם מינויו לע''ק על רצונו לפתח קריירה עיתונאית, עמד בדיבורו. הוא שירת בגלי צה''ל והיה לעורך חדשות החוץ הראשון של התחנה, שימש כפרשן פוליטי בידיעות אחרונות, לאחר מכן עבר ל''הארץ'' ושימש כשליחו בוושינגטון ובניו יורק וכיום הוא כותב ל''גלובס'' ומנהל את אחד הבלוגים המבריקים ביותר בשפה העברית.


בפינות שונות של אותו אוגדן ישן ניתן למצוא לא מעט ילדים או נערים שהתפרסמו לאחר מכן בהקשרים אחרים לגמרי. רונית ליברמנש, אז נערה תל אביבית בת 13, תיארה סצינה איטית בחוף הים: ''שכבתי על החול שכיסני כפלומת נוצות. השמש האדומה והלוהטת נראתה כמרכבת אש של נסיכה אגדית היורדת לים הגועש. לנגד עיני צפה ידידות כוזבת שחשבתיה לאמיתית ואחריה באה היקיצה המרה'' (גליון 2, אוקטובר 1967). לימים תהפוך לסופרת, עורכת ומתרגמת ולבלוגרית מוערכת. והנה עוד משהו: בגליון 4 נערך משאל בקרב הבנות על הבנים וההיפך. אחד הנשאלים, דב קוטלר בן ה-‏11 מגבעת רמב''ם, הודיע כי הבנות לא שוות בעיניו כלום בגלל שאיזו בת הלשינה עליו ועל חברו כשגילתה שריגלו אחריה. לימים יהפוך קוטלר לאיש פיננסים ידוע ולמנכ''ל בנק איגוד.

אילן מאיר מירושלים מגיב על שאלתו של ילד ירושלמי אחר, יוסי פריצקי שמו, בנוגע לסילוקם של שרידי המשוריינים משולי כביש ירושלים-תל אביב וקובע שמדובר ב''מעשה מאוד מכוער''. מכתבו של פריצקי התפרסם בגליון האחרון של השנה הקודמת, כך שהוא איננו בידי כרגע. בגליון 7 מתייחס הנער שלמה רושניק לאותה שאלה עצמה ומסביר ש''המשוריינים לא סולקו כלל אלא הועברו לצידו השני של הכביש''. אנקדוטה מעניינת כרוכה במכתב ששיגרה נערה תל אביבית בשם פנינה אדליסט למערכת ופורסם בגליון 28 של אותה שנה. היא סיפרה שם על זוג התוכים שגידלה. ''למדתי להבחין בציוצם כשהם רוצים ממני משהו'', סיפרה, ''התוכים אינם פוחדים ממני ולפעמים אני נותנת להם גרגרים מכף ידי''. לימים יפגיש הגורל את פריצקי ואדליסט ויהפוך אותם לזוג נשוי ולבעליו של משרד עורכי דין מצליח. פריצקי הפך, כזכור, לאחד מכוכביה של שינוי במתכונתה הלפידיסטית ולשר התשתיות בממשלת שרון. לבסוף הסתכסך עם הנהגת מפלגתו, הוקלט כשהוא משמיע השמצות על אברהם פורז ונבעט מהפוליטיקה.

כוכב אחר שבקע מבין הדפים הללו דיווח על מחזיקי מפתחות מעניינים שהגיעו לידיו. ''המעניין ביותר, לדעתי, הוא מחזיק מפתחות שהשגתי מידי מכר שהצליח לבקר במצרים'', סיפר במכתבו למערכת, באותו מכתב סיפר גם על מחזיק מפתחות שעליו תמונתו של וינסטון צ'רצ'יל ופסוק מפורסם מנאומו, מחזיק שעשוי מ''העצים האדומים הקליפורניה'' ומחזיק מפתחות צרפתי בו נראים איכרים נושאים שיכור עליז. על המכתב המעניין חתם נער ירושלמי בשם רפי רשף, לימים כוכב תקשורת ומנחה טוק שואוז בקול ישראל, בגלי צה''ל ובערוצי הטלוויזיה השונים.

המלחין, המעבד ונגן הסקסופון עמיקם קימלמן שלח אף הוא את ידו בכתיבה. טור שלם באחד העמודים הוקדש לסיפורו ''מינט'', כשמה של חתולה שמצאו הוא וחבריו על ערימת קש בשדה. קימלמן סיפר בחיבה על הריונה של החתולה, על שעשועיה עם יריביה הנושנים העכברים ועל חוסר יכולתם של בני משפחתו לישון כשהפכה מינט לפופולארית במיוחד בקרב חתולי הסביבה. לבסוף נאלצו בני משפחתה למסרה לצער בעלי חיים. נערה אחרת, תמר בן עמי שמה, חיברה שיר אהבה לעיר בה גדלה, רמלה (''צריח ומגדל כמגרדי שחקים/ מוסיפים ליופייך הנשקף ממרחקים/ ההרכב הרבגוני בתושביך/ מעניין את הבאים אלייך...''). לימים תהפוך תמר בן עמי (שהחלה את חייה כתמר בן חמו) לתמי בן עמי, אגדת מסלול (''הרגליים של המדינה'') וזוגתו המיתולוגית של הכדורסלן אולסי פרי. היא נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1995 בגיל ארבעים.

על פנחס פישלר שמעתם? למשך תקופה קצרה ב-‏1996 היה עו''ד פישלר לראש לשכתו של ראש הממשלה הטרי דאז, בנימין נתניהו. פישלר מתועד באותו אוגדן בשל מכתב נזעם ששיגר למערכת העיתון. פישלר זעם על התנהלותה הכושלת של הפגנה שנערכה בתל אביב למען עולי רוסיה. ''ההפגנה התבטלה בגלל טיפות גשם מעטות שירדו'', רתח פישלר, ''אמרתי בליבי: סטודנטים יבשים אנחנו, טוב לנו בארץ ואנו מתעצלים להירטב קצת למען אחינו המדוכאים בגול רוסיה. היכן דאגת האחים לאחינו הנתונים בצרה?''. פישלר שימש בקריירה המגוונת שלו גם כקצין בחטיבת גולני וכקצין חקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה שהקים הניצב המיתולוגי בנימין זיגל ולאחר מכן כמנכ''ל של חברות שונות במשק. כיום הוא שותף במשרד עורכי דין.


דודו גבע, ההומוריסט שהיה לאחד מעמודי התווך של תרבות הקומיקס הישראלית, מבליח אף הוא ב''הארץ שלנו'' מאותה שנה. בגיליון 31 היה גבע הצעיר – אז בן 18 - אחראי לכמה ציורים צבעוניים שעיטרו את מאמרו של אביו, אהרון גבע, ''ישראל בעוד 20 שנה''. גבע סניור ניסה לחזות את פניה של ישראל ב-‏1988. תחזיותיו העתידניות של גבע לא התגשמו במלואן. בין היתר צפה שמכוניות ינועו במסלולים דו-מפלסיים, שמונורייל חולף על פסים מעל גגות הבתים, שרכבת תחתית נוסעת מתחת לאדמת תל אביב ושהתחבורה מתבססת על מנועים חשמליים. גיבור הסיפור, גדי, לומד אנגלית באמצעות באמצעות תקשורת מסך עם המורה ומתרגל את המבטא בהקלטה על רשמקול שאותה הוא משווה להקלטת המורה. הבחינות מתבצעות בשיטה מקורית: הוא נכנס לתא, בו מוצב מכשיר ועליו מסך (מחשב?) שעל גבו מוקרנות השאלות בחשבון ובצידה פתרונות אחדים; גדי נוטל את השקע החשמלי ותוקע אותו לתוך השקע המסמל, לדעתו, את התשובה הנכונה. כאשר הוא מתקשה בפתרון התרגילים מופיעים על המסך פני המורה והלה מציע לו לעזוב לרגע את המכונה ולשמוע ממנו הסבר אנושי התכלית (''גם בתקופת המכונות לא יהיה תחליף למורה''). גם גיאוגרפיה לומדים התלמידים באמצעות מסך טלוויזיה, ובכל זאת אין מוותרים שם על הסברי המורה.

כמה אלמנטים בסיפור זה דווקא הפכו למציאות. אביו של גדי מספר שבשנת 1968 לא הייתה מכונית לכל משפחה ואילו כיום (1988, כאמור) יש לכל משפחה שתיים. די קרוב למציאות. מכוניות שהרעישו וזיהמו את הסביבה, כמו פיאט 600, מצויות בכלל במוזיאון. וכאשר חוזר גדי לביתו מציע לו אביו לנסוע לבקר בפירמידות בקהיר. גדי הרוטן מסביר שאין לו חשק משום שממילא כבר ביקר שם אינספור פעמים. יש בזה משהו: לא מעט ישראלים הספיקו לבקר בפירמידות קודם ל-‏1988. אחרי הכל, חוזה השלום עם מצרים נחתם כמעט עשור שנים לפני כן.

היו ימים. כנראה שלא ישובו עוד.







מקורם של כל הציטוטים והתמונות הוא באוגדן ''הארץ שלנו'' לשנת תשכ''ח.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   כדור מרובע   יום ב', 28/08/2006 שעה 0:50   [הצג]
אחלה נוסטלגיה אחלה רשימה   עמי   יום ב', 28/08/2006 שעה 7:35   [הצג]
לי זה מאוד הזכיר את ''משמר לילדים''   שיר-דמע   יום ב', 28/08/2006 שעה 9:24   [הצג]
נעים להיזכר   ilanagraf   יום ב', 28/08/2006 שעה 9:37   [הצג]
הארץ שלנו   החברה השמינית   יום ב', 28/08/2006 שעה 12:30   [הצג]   [7 תגובות]
זיכרונות מתוקים מילדות נהדרת   ילדה של שנות ה-‏60   יום ב', 28/08/2006 שעה 12:53   [הצג]
אכן נהדר   אביבה   יום ב', 28/08/2006 שעה 20:51   [הצג]   [3 תגובות]
עוד מישהו   אורי קציר   יום ב', 28/08/2006 שעה 21:13   [הצג]
וואוו   תראזימאכוס   יום ג', 29/08/2006 שעה 16:17   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   אורטל   יום ב', 04/09/2006 שעה 19:48   [הצג]
הארץשלנו 1951 -1952   שרה   יום ד', 06/09/2006 שעה 0:01   [הצג]   [2 תגובות]
יישר כוח   יוסי גודארד   שבת, 28/10/2006 שעה 7:38   [הצג]   [2 תגובות]
גםפ אני מחפש את תעלומת קטרינה הקדושה   מאיר   יום ו', 08/12/2006 שעה 16:53   [הצג]
קומיקס   איתן   יום א', 24/12/2006 שעה 13:34   [הצג]   [3 תגובות]
זה קרה לאמך ולאביך בני   דן הלוי   יום ד', 14/11/2007 שעה 18:55   [הצג]   [2 תגובות]
גם אני בין הכותבים   צחי מירון   יום ב', 28/09/2009 שעה 5:51   [הצג]   [2 תגובות]
מחפש ע''קים לשעבר   גוסטב חושב   יום ה', 28/01/2010 שעה 13:45   [הצג]   [2 תגובות]
גם אני גדלתי על הארץ שלנו   זהבה אדלר (רופולוביץ)   יום ד', 22/02/2012 שעה 11:42   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©