רצח בגן עדן
יום ד', 16/08/2006 שעה 22:13
במשך מאות שנים ניטשו הקרבות בכפר ארטס. לעתים קרובות היו אלה סכסוכים פנימיים: חמולות שאהיני ומאשהני מזה, משפחות ריבעי ועשיני מזה. בניהן הלשינו זה על זה, רצחו זה את זה ושנאו זה את זה במשך דורות ארוכים. לעתים נדמה היה שחלה רגיעה, בעיקר כאשר נאלצו בני הכפר להתמודד במשותף נגד פשיטות הע'זו האכזריות של הבדואים מבני שבט התעאמרה. לאחר שחוסל נגע זה על ידי השלטונות העות'מניים התפנו שוב ארבע החמולות לחיסול חשבונותיהם. אפילו חתונה שגישרה בין חמולות יריבות לא יכלה לכסות על כך. וכך קרה, שזמן מה לאחר ששוחרר אברהים מכלאו, הוא החל לתכנן את נקמתו באיש שחשד שהסגירו לידי הטורקים - סאלם, ראש המועצה. אבל גם לנקמה זו היה סוף משלה: רוצח מוכה צרעת המנודה ממשפחתו ומכפרו ונאלץ למצוא את פרנסתו כקבצן מתפורר בשער יפו



ארטס. כפר קטן בין הגבעות, סמוך לבריכות שלמה. הטראסות היפות, האדמה הפוריה, הנחלים והמעיינות שיוו לו ארשת ציורית ומשכו אליו גם משפחות נוצריות מאירופה.

לעתים קרובות מדווחת התקשורת על מעשי רצח בחברה הערבית המתבצעים על רקע גאולת דם. בדרך כלל האדם שקטל חייב לשלם על פשעו בדמו שלו, אולם אם יימצא שאין הוא ראוי לכך יכול אחד מקרוביו לשמש לו תחליף. דוד, בן-דוד ואפילו קרוב רחוק יותר יכול למצוא עצמו אחראי גם הוא, אף כי הרוצח עצמו עדיף עליהם. פיליפ באלדנספרגר, בנו של המיסיונר הנרי באלדנספרגר שהתיישב בארץ ישראל באמצע המאה התשע-עשרה, סיפר כי בדואי אחד המתין ארבעים שנה לביצוע הנקמה, אולם משנוכח כי לא יעלה בידו למצוא את הרוצח עצמו, קם והרג את בן-דודו. רבע שעה בלבד לאחר מכן נקרה על דרכו הרוצח בכבודו ובעצמו. ניתן רק לשער את צערו של אותו בדואי על שנהג בפזיזות כה רבה.

באמצע המאה התשע-עשרה היה הכפר ארטס סוג של גן עדן בזעיר אנפין. הכפר הנאה התמקם בין הגבעות שבאיזור בית לחם, סמוך לבריכות שלמה. האדמה הפורייה, הגבעות עטורות הטראסות והמעיינות שפכפכו באיזור, כמו גם הזכרונות התנ''כיים והשכנות הקרובה לבית לחם של דוד המלך ושל ישו הנוצרי מחד גיסא ולירושלים ההיסטורית עטורת המקומות הקדושים מאידך גיסא, משכו אליו כמה משפחות אירופיות. אחת מהן הייתה זו של הנרי באלדנספרגר, שהגיע ארצה ב-‏1848 במסגרת המיסיון השווייצרי מבאזל. ארוסתו באה בעקבותיו והם נישאו בירושלים. לאחר תקופה קצרה, החליטו השניים לעזוב את המיסיון, רכשו חלקת אדמה בכפר ארטס ובנו שם בית. למרות פוריותו היחסית של האזור וכמויות המים הגדולות שהתברך בו, היה הכפר כמעט הרוס באותם ימים - בעיקר בשל פשיטות שבטי התעאמרה.

הנרי באלדנספרגר ניסה את כוחו בחקלאות ''כדי להראות לתושבים את רוח הנצרות'', אך הדבר לא עלה בידו. לאחר זמן מה, נענה להזמנת הבישוף האנגליקני גובאט לשמש כמנהל המשק בבית הספר ליתומים של המיסיון בהר ציון. רעייתו שימשה שם כעקרת בית. הנרי באלדנספרגר חזר להתיישב בארטס רק ב-‏1892. הבית והאדמה בכפר נשמרו בבעלותו כל השנים ולשם הייתה המשפחה יוצאת לבלות את החופשות. עד ששב הנרי לארטס נולדו לו שישה ילדים - חמישה בנים ובת אחת. אחד מהם היה פיליפ, מחבר הספר המזרח הבלתי משתנה , ממנו אני מביא את הסיפור שבמאמר זה.

אבל לפני כן, ברשותכם, כמה מלים על מחבר הספר. פיליפ נולד בבית הספר בהר ציון. שם הוא קיבל גם את חינוכו הבסיסי. חבריו לכיתה היו ילדים יתומים מערביי הארץ. בבית הספר דיברו ולימדו בשפה האנגלית, עם חבריו לכיתה הוא דיבר ערבית ואילו בבית המשפחה דיברו גרמנית וצרפתית. לפיכך, שלטו פיליפ ואחיו בארבע שפות. כנראה היתה לו גם ידיעה קלושה בעברית. כשהיה נער, נהג לצאת בשליחות אביו לסקור את אדמות המשפחה ולפקח על העיבודים בארטס, בעמק הירדן ובמואב. כך גם התוודע אל בני הארץ - הבדואים, הפלאחים ובני העיר. ב-‏1875 התנדב לשרת בחיל הפרשים של צרפת, בה נולדו הוריו. עם תום השירות, ב-‏1880, שב לארץ ישראל והחל לעסוק בגידול דבורים. הוא פיתח את ענף הכוורנות הרועית, כלומר נדד עם כוורות הדבורים בארץ לפי עונות הפריחה: לשפלת יהודה ולמישור החוף בעת פריחת ההדרים; לסביבות רמלה - בפריחת הצברים; לעזה - בפריחת עצי השיטה; וכן הלאה. אגב, הנרי האב עסק כבר שנים רבות קודם לכן בענף גידול הדבורים, אך בניו הם ששכללו ופיתחו אותו על ידי הכנסת הכוורנות הרועית. הם החכירו את אדמותיהם לאחרים והתרכזו בנדידה עם הדבורים והכוורות.

מומחיותו של פיליפ בגידול דבורים התפרסמה בעולם, בין השאר בזכות מאמרים שפרסם בנושא בעיתונים מקצועיים באירופה. הוא פנה לכתוב גם בנושאי ארץ ישראל. מאמרו הראשון היה על עצי הזית, ופורסם בשנתון ''ירושלים'' של אברהם משה לונץ. בשנים 1893-1901 פרסם 14 מאמרים ברבעון של הקרן לחקירת ארץ ישראל בנושאים הקשורים במסורת, במנהגים ובפולקלור של תושבי הארץ. בשנים 1903-1929 פרסם עוד 42 מאמרים ברבעון, תחת הכותרת ''המזרח הבלתי משתנה''. כמו כן, כתב ספר על ''רצח ונישואין בארטס'', שהוצא לאור על ידי האקדמיה המדעית של פינלנד. כן פירסם בצרפתית מאמרים על הפולקלור במחוזות ירושלים, בית לחם ועמק הירדן.

הרווחים היפים שהפיקו האחים באלדנספרגר מעסקי הכוורנות הביאה את השלטון התורכי לתבוע מהם מסים גבוהים. שניים מהאחים עזבו לאלג'יריה ונטלו עימם חלק מהכוורות ומהציוד. אח שלישי טבע בימה של יפו. פיליפ עצמו נשא לו לאישה אמריקנית בשם דברה סטיב. מאוחר יותר עברו השניים, בצוותא עם ילדיהם, להתגורר בניס שבריביירה הצרפתית. אחד אחר, אמיל, נשאר בארץ והמשיך בגידול דבורים. שני האחים שעברו לאלג'יריה שבו ממנה מאוכזבים וחזרו לעסוק בדבורים כאן. אחותו של פיליפ, לואיז, החליטה עם פטירת הוריה לשוב ולהתגורר בביתם שבארטס. הכפריים קראו לה ''סת לואיז''. היא כתבה ספר על הפולקלור של צמחי ארץ ישראל, בשם ''מהארז עד האזוב''. ב-‏1938 נפטרה ונקברה בהר ציון, סמוך להוריה. פיליפ באלדנספרגר העביר, כאמור, את שנותיו האחרונות בדרום צרפת. לא ברור באיזו שנה הלך לעולמו והיכן נקבר.



חקלאות בארטס. מתחת לבתי הכפר שעל הגבעות שוכנים כרמי גפנים ומטעי זיתים וביניהן מפכות תעלות השקיה. באחד מאותם מטעים רצחו ג'עבר וסלימאן את סאלם א-רחמן.

נחזור, אם כן, לסיפור גאולת הדם. באלדנספרגר מספר כי על אף ציוריותה של ארטס, היא לא חרגה ממנהג קדום זה. כאשר הגיע לשם אביו, נוכח מייד באיבה השוררת בין בני שאהיני ומאשהני מזה, לבין חמולות ריבעי ועשיני מזה. למרות זאת, התגוררו שם כולם יחד והתלכדו רק כאשר איימה עליהם הסכנה המשותפת – פשיטותיהם האכזריות של הבדואים משבט התעאמרה. לאחר שחיסלו הטורקים את מכת הפשיטות הזו שבה ורצה אותה איבה ישנה-נושנה בין המשפחות. אותה נקמה המתמידה מדור לדור ודורשת כי לא יינקה רוצח ללא מעשה תגמול הוסיפה לפקוד גם את הכפר הנאה הזה.

לגאולות הדם של ארטס היו הסתעפויות שונות. מדובר, למעשה, בשורה של תקריות. הראשונה שעליה מספר באלדנספרגר התרחשה כאשר מכה מבני משפחת שאהיני עזבו את הכפר בבקשם מקלט מהרציחות ההדדיות אצל כמה מבני טאניב בדרום. יום אחד, כאשר שבו הביתה מבית לחם פגשו ליד חורבות עיטם באיברהים א-טיש משבט המאשהני, שהיה בעל בריתם. אפס, החבורה טעתה וסברה כי זהו אחד מבני משפחת ריבעי, היריבה. לפתע הניף אחד מבני החוברה, ח'ליל אבו-אל-ע'רייר, את גרזנו, חבט על גבו של איברהים וכמעט פשע בעמוד השדרה שלו. ''הא! יא בן כלב!'', זעק, ''סוף סוף מצאנו אותך!''.

איברהים, צעיר כבן עשרים, צנח על הקרקע בזעקה מרה. הוא התחנן בפני בני החבורה להניח לו, הסביר שזוהי טעות ושאין הוא מי שהם סבורים שהוא וניסה להסביר שהם עומדים להכתים את ידיהם בדם נקיים. את עבדאללה עודי, צעיר אחר מאותה חבורה זה לא עניין כלל. הלה שלף את חרבו וכמעט קרקף את איברהים האומלל, תוך שהוא זועק לעומתו: ''אתה חושב שאנו ילדים, חתיכת בן זונה? הלוואי שאללה לא יארחם על הוריך ולא על קדושיך!''. מתנפל שלישי, חסן אחמד, שלף אף הוא את חרבו, הניח את ברכו על חזהו של איברהים וניסה לשסף את גרונו. איברהים, מבוהל עד מוות, הגן על צווארו בידיו ופרקי אצבעותיו הם שספגו את מכות החרב.

את המצב הציל חלילו של רועה צעיר שטיפס עם עדרו על הסלעים. שלושת הרוצחים נטשו מייד את קורבנם למשמע הצלילים שנישאו ברוח ונמלטו מהמקום. איברהים, עור קרקפתו צונח על פניו, ניסה לקום וזעק לעזרה. הרועה, שהבין מייד מה התרחש, הזעיק אף הוא עוברים ושבים אל המקום בו התבוסס איברהים בדמו. כיוון שזהותם של התוקפים הייתה ידועה וטעותם נתקבלה, נערך משא ומתן בין שני הצדדים וסוכם על כפור-דם. נערכה חגיגת סולחה, הוחלפו בגדים והוצהר בגלוי כי לא יהיו עוד מחשבות בדבר גאולת-דם.

כמה חודשים לאחר מכן התחוללה תקרית נוספת. אחד מבני עשיני, חסן, נתפס בידי גובי המסים של הפחה שעברו ליד בריכות שלמה. בן מאשהני הלשין עליו כאילו היה בין המורדים בשלטונות. כיוון שהצד נעשה בימים ההם ללא שהיות, נערף ראשו בו-במקום וגופתו הושלכה על אם הדרך. המת הובא לארטס ונקבר, ומייד צצה סיבה חדשה לאיבת החמולות. העשיינים המתינו בסבלנות להזדמנות לנקום את נקמתם.

בשנים הבאות נמשך המאבק המתמיד בין הריבעי והמאשהני על העליונות בכפר. איברהים א-טיש, הצעיר שכמעט קיפח את חייו בהתנקשות ליד עיטם, עמד עתה בראש משפחת מאשהני ואילו סאלם א-רחמן היה ראש בני ריבעי. שני הצדדים עשו כל שביכולתם כדי לשחד את פקידי השלטונות בירושלים לצדד בהם. סאלם, יש לציין, עשה זאת טוב יותר, וככל הנראה היו מתנותיו משובחות ורבות יותר משל יריבו. כאשר נפוצו שמועות על התעשרותו של איברהים ניסה סאלם לנצל זאת לתועלתו, אך כיוון שלא היו כל הוכחות לכך, הטיח במאשהני האשמות של גניבה, שוד, רצח וכמעט כל פשע חמור אחר שעלה על דעתו. סאלם גם כיהן אותה תקופה כראש מועצת הכפר בחסדי המושל שבסראייה הירושלמית. הוא נחשב לאדם כה מושחת שעד מהרה כל בני הכפר התנכרו לו, להוציא בודדים.

סאלם הזכיר, על פי כל העדויות, את מוכתר הכפר הדמיוני עין כמונים שבו מתרחשת עלילת סרטו של אפרים קישון ''השועל בלול התרנגולות'': פשוט עם שעלה לגדולה והתנפח כתרנגול הודו מרוב הידור וחשיבות עצמית. לראשו חבש טורבן עצום ממדים, את גופו עטף קאפטן משי אדום, לרגליו נעל נעליים אדומות מחודדות בחרטומן ועל בגדיו העטה מקטורן עשוי עור כבש. לרוב נשא זוג אקדחים באבנטו.בהיותו איש מדון, נהג להטיל מורא על כל סובביו. היו לו שתי נשים, ובאלדנספרגר נהנה הנאה רבה מהשוואתן לרח ולאה התנ''כיות. האחת, זו שהייתה אהובה עליו במיוחד, לא הצליחה ללדת כהלכה וחלפה את ארוכה עד שילדה תינוקות חיים. האחרת, בדואית שחומת עור, הייתה פורייה בהרבה. הראשונה לא פסקה לקנא בשנייה ונהגה ללבוש את בגדי נשות בית לחם האופנתיות. הבדואית, לעומת זאת, שמרה על בגדיה המסורתיים הכהים.

באותה תקופה התפרקו נישואיו של עות'מן, בן אחיו של סאלם א-רחמן. אשתו של עות'מן הייתה עקרה ולאחר שנים בהן ספגה מכות והעללויות מבעלה עזבה אותו וחזרה לבית אביה. סאלם החליט לחפש עבורו כלה עתידית דווקא במשפחת שאהיני. לאחר חיפושים ארוכים מצא נערה כלבבו. מוסטפה שאהין, ראש המשפחה, הגיע להסכם כי הנערה, שרה, ביתו בת החמש-עשרה של ח'ליל איברהים, תהיה לאשתו של עות'מן תמורת סכום של ארבעים לירות עות'מניות בנוסף לבגדי הכלה, כמקובל, וזבחי משתה החתונה. ברם, לאחר משא ומתן קצר בוטל הסכם זה למען הסדר משפחתי כולל. לח'ליל היה בן נוסף, סלימאן, שהגיע אף הוא לפרקו. כיוון שלעות'מאן הייתה אחות לא-נשואה, סעדה, הסכימו הצדדים שהאחים יחליפו אחיות ביניהם וכל אחד יעניק מתנות למשנהו, כמו מלבושי החתונה.

חתונה בארטס. הכלות עטויות צעיפים ומובלות, על מטלטליהן וכבודתן, על גבי גמלים בואכה ביתן החדש. הגברים רוקדים את ריקוד הסחג'ה. האירוע כולו אורך שבעה ימים שבהם לא פוסקים הריקודים, העישון, האכילה והירי.

באלדנספרגר מתאר בפרוטרוט את הנישואין הללו. הן נערכו ביום השביעי של חודש רביע, הוא חודש האביב. המיית היללות של הנשים נישאה מגגות בתיהם של עות'מן וסלימאן והדהדה מצידו האחד של ההר לצידו האחר. הבחורים הצעירים ירו באוויר והקשישים ליוו בקולותיהם הנמוכים את הסחג'ה, אותו ריקוד המתמשך בשורה אחת ובו נוטלים חלק עשרה גברים או יותר. בתום שבעה ערבים של ריקודים, שירה, לגימת קפה, עישון וירי, הגיע יום החתונה עצמו. שתי הכלות, במיטב מחלצותיהן, כתרי נוצות יען על ראשיהן וכל מטלטליהן עימן, הועלו על גמלים והובלו לבתיהן לעתיד. גמלה של שרה הובל על ידי בן-דודה יוסוף, שלו ניצל את זכותו יכול היה לדרוש אותה לאישה לו; על גמלה של סעדה השגיח דודנה מוסה סאלם, שאך הוא יכול היה לבקש את ידה ולקבלה. בעקבות הגמלים פסעו קרובי הכלות בהמולת שירה וירי. כשנפגשו שתי התהלוכות פתחו הצעירים במשחקי היאבקות ויוסוף ומוסה קיבלו מג'ידה כל אחד, מעין תשלום סמלי על ששחררו את הכלות והתירו ל''זרים'' לקחתן. השייח' עוואד, הח'טיב של הכפר, אישר בברכתו את הנישואין, שעליהם סוכם בין המשפחות בחשאי. בהגיעם לבתי הכלות הוברכו הגמלים והכלות ירדו מהם, כשהן עוטות צעיפים. שארית הערב הוקדשה להכנת ארוחה לאורחים. הזוגות הצעירים נחשבו עתה נשואים כדת.

הנישואין הכפולים הללו, שנערכו באווירה חגיגית כל כך, כמו השכיחו את העוינות ההדדית בין החמולות. מבחינת ההשקפה המקומית התחזקה קבוצתו של סאלם בשל נישואין אלה. אבל בטרם חלפה שנה התרגשו צרות חדשות על הכפר. איברהים המשיך להעמיד פני אביון, משתדל בכך שלא לעורר את תשומת ליבו של חברו הקרוב של סאלם, יוסוף אגא, ששימש כקצין משטרה בכיר בסביבה. אבל למרות זאת הוא נאסר באחד הימים, נכבל יחד עם אשתו ונגרר אל הכלא. זמן מה לאחר מכן שוחרר, ואין יודעים אם היה זה משום שיוסוף אגא מצאו חף מפשע או משום שאיברהים עצמו השכיל לשלשל סכום נאה לידי אותו קצין. איברהים, שהיה משוכנע שסאלם עומד מאחורי כליאתו המשפילה, החל לתכנן את נקמתו.

זמן מה לאחר מכן החל סאלם להתלונן כי גניבות המתבצעות מעדריו מדלדלות את צאנו במהירות רבה. הוא ניסה לשכנע את השלטונות כי רוב אנשי הכפר חברו נגדו ובכך עורר נגדו את שנאתם. כך קרה שכאשר נעדר לרגל מסע ירושלימה התגבש נגדו קשר והקושרים דנו אותו למוות. מארבים הוצבו על הדרכים המובילות לארטס והוחלט על דרכי קשר בין קבוצות האורבים.

סאלם, כנראה, חשד במשהו. בדרכו הביתה פנה בפתאומיות מהדרך בקרבת קבר רחל ופנה לעבר בית לחם., להצטרף אל חבריו שם ולהינצל. אולם לרוע מזלו עקבו אחריו שניים מהקושרים, ג'עבר וסלימאן, וראו מרחוק כיצד פנה ללכת בנתיב שונה. הם מיהרו אחריו והדביקו אותו בעומק מטע זיתים, שערה שרכב לאיטו על חמורו. ג'עבר לא היסס: הוא הנחית מכה מכוונת היטב בנבוט שלו על גופו של סאלם, ומכה זו הפילה אותו על האדמה. סלימאן, אחיינו, שלף את השברייה שלה ותוך שניות פילח בה את גרונות של ראש המועצה. זקן מבית לחם, שנקלע במקרה למקום, הוכה באלם מתדהמה ורק למחרת הצליח לשחרר את חרצובות לשונו ולספר את אשר ראו עיניו.

בינתיים, נמלטו הרוצחים דרך המטעים והגיעו לבתיהם שבארטס. תוך שעות ספורות התגלתה הגופה והשמועה על הרצח פשטה והגיעה עד לארטס. זמן קצר לאחר מכן באו אנשיו של המת ונשאו את הגופה אל ביתו. ידידים ואויבים הצטרפו אל התהלוכה, מי בשל אבל כן ומי בשמחה כבושה. מאחר והח'טיב של ארטס נחשד כאחד הקושרים נקרא הח'טיב של אל-ח'אדר לנהל את טקס הלוויה. הגופה נרחצה וטוהרה כהלכה, נכרכה בתכריכים צחורים ונישאה עוד באותו ערב אל הקבר. שכן גופת מת אסור שתישאר ללא קבורה, שמא תטמא את האדמה ולא תהיה מוכנה להשיב לשאלות שיציגו בפניה נאכר ונכיר, מלאכי החקר בקבר, המעירים את המת ומודיעים לו כי שבק חיים לכל חי ושואלים אותו על מעשיו, הטובים והרעים. ארוחה דשנה הוגשה לכל אלה שבחרו להפגין את נוכחותם ולהביע תנחומים לאבלים. לפני הארוחה חיבק כל גבר מבין הנוכחים את האחרים, כמחווה של פיוס בנוכחות המת, והאבלים נתקבלו במלים: ''סלאמת ראסא'' – ''ראשך מוגן''.

כפר המצורעים בירושלים. במקום זה בילה הרוצח סלימאן את שנותניו האחרונות. האם הרהר באותן שנים שמא זה הגורל שהועיד לו אללה, כמו היה קין שנשא את אות חטאו על מצחו?

מאחר והחוק הטורקי נהג בארץ היה על השלטונות להביא את החשודים ברצח למשפט בפני בית הדין בירושלים. אך חברי המועצה המשפחתית שדנו בעניין שברו כי עליהם לפעול בכוחות עצמם ולנקום את נקמתם כדי שהבושה תרחק מהם. ולמרות זאת, התעקשו כמה מידידיהם שיש להניח את הטיפול בפרשה זו בידי השלטונות, ככל הנראה בנימוק שבידיהם יהיו הרוצחים בטוחים יותר. התוצאה הייתה שג'עבר וסלימאן נאסרו לשנים אחדות ובעודם משחדים את הסוהרים כדי שיזכו ביחס טוב יותר שיחדו אותם גם עות'מן ומרעיו כדי שהשניים יישארו בחבושם. כשאזל כספם של כולם ושדותיהם מושכנו ושלא נותרו עוד מקורות כספיים לשוחד ולשלמונים שוחררו שני האסירים ''מחוסר הוכחות''.

סלימאן, רוצחו של סאלם, חמק ממשפט נוסף. אפס, גורלו היה רע ומר. כתמים הופיעו על גופו ובעקבותיהם באו כיבים. אגודלו ואצבעו נתעוותו וקמלו. לבסוף הוכרז כמוכה צרעת. אשתו שבה הביתה, אל אחיה, והשיגה גירושין. בני משפחתו התנכרו לו. היו שאמרו שקיבל את עונשו מאללה; המעטים שהבינו בכך משהו אמרו כי ודאי הוא שלקה במחלה תורשתית. זאת, על אף שבריאות של אביו וסבו הייתה קתינה למדי, למעט עקימות זו או אחרת באיבר כלשהו בגופם. סלימאן נאלץ להצטרף אל מושבת המצורעים האומללים השער יפו, לקבץ נדבות ולחיות על נדיבות ליבם של עוברי אורח רחמנים. בזה אחר זה נעלמו אצבעותיו, אפו, אוזניו וכפות רגליו. מדי ערב נהג לפרוש לבית המחסה הציבורי שמעל לבאר איוב, ליד מעיין השילוח. הוא סירבה להצטרף אל באי ''ישו הילף'', בית החולים הגרמני למוכי צרעת, או לבית סנט לאזאר, שנוהלו שניהם בידי נזירות פרוטסטנטיות או קתוליות אדוקות. הוא חשש כי ייאלץ לקבל עליו שם את הנצרות ולהתפלל כמנהג מארחיו ומטפליו. היה בכך מן העצוב והגרוטסקי כאחד: בעודו גוסס סירב רוצח חולני זה לקבל עליו טיפול רפואי פן ייאלץ להמיר את דתו תמורתו. מעין קידום השם של שכיב מרע. וכך, שערה שכמעט כל אבריו נוגעו במחלה, כאשר קולו נכחד ולא ניתן היה עוד להבין אם פניו צוחקות או בוכיות, דעך, מת ונקבר הרחק מביתו.

כל אלה עוררו, אני מניח, לא מעט דיונים כפריים אל תוך הלילה בנושאים של שכר ועונש, של מותר ואסור, של שמירת מסורות ומחירה. מה עבר בראשו של סלימאן באותן שנים אחרונות אומללות שבילה כקבצן מתפורר ודווי? האם גם הוא סבר שקיבל את עונשו מאללה? האם ראה בכך סוג של נקמה שמיימית שספג משום שביצע רצח לאור היום, כמוהו כקין בגן העדן? האם השמירה על אמונתו המוסלמית הייתה הנחמה האחרונה שמצא בחייו, תוך שהוא מבקש להטות בכך - אולי בפעם האחרונה - את לב אללה הרחום?

לפני זמן מה סיפרתי כאן את סיפורה של הפרוצה הירושלמית זוהרה, כפי שהביאוהו לבמה יהורם גאון ויוסי בנאי בתוכניתם ''רומנסרו ספרדי''. זוהרה זכתה למחילה על חטאיה, אף כי קהילתה נידתה אותה בחייה. והנה סלימאן, חוטא גדול ממנה שהושלך על ידי משפחתו לאחר שחלה בצרעת, מצא עצמו נע ונד עד יום מותו כשאפילו לאחר מותו אין מביאים אותו להיקבר בכפרו כמקובל. כמה דומה. כמה שונה.



הספר המזרח הבלתי משתנה מאת פיליפ ג'. באלדנספרגר, יצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1992. ההדיר: רחבעם זאבי. תרגם מאנגלית: דוד קרסיק. ספר זה הוא גם מקורן של כל התמונות המופיעות במאמר.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מעניין   עמרי   יום ה', 17/08/2006 שעה 13:47   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©