זה הווליום שקובע, לא המהות
שבת, 12/08/2006 שעה 22:26
העיתונות הישראלית מצויה כיום בתהליך מתמשך של הידרדרות מקצועית ומוסרית. חלק ממרכיביה הפכו לשופרם של מו''לים, פוליטיקאים ושאר בעלי השפעה. מרביתם מתחרים על אהדת הקהל הרחב באמצעות רידוד מתמיד של התכנים המתפרסמים בהם. רמת הכתיבה והעריכה יורדות. הידע הכללי של המעורבים בהפקת הידיעות קטן והולך. את העיתונאי עצמו מחנכים להביא ''אייטם מהמם'' אבל לא לחשוב מטר מעבר לכך. שום דבר אינו חשוב יותר מהכותרת של מחר, אפילו אם היא מבוססת על מידע מוטעה. הבדיקות וההצלבות מועטות למדי. נטילת התגובות ממושאי הסיקור היא פורמאלית בלבד ואינה מיועדת עוד לאמת את העובדות אלא רק לענות על צורך של שריד אתי כלשהו. קווים לדמותה של מדיה שוקעת










עיתונאים רבים אוהבים לבדוק לעתים את דרכי ההתנהלות של עמיתיהם למקצוע. רבים מהם נוהגים לצקצק בשפתיהם בבוז נוכח מה שהם רואים כהתנהגות בלתי הולמת. אלא שבהיותם חלק מהמאטרייה המקצועית הזו הם אינם שמים לב לכך שהתנהגותם, במקרים רבים, אינה שונה בהרבה מזו שלה הם בזים.

יצא לי להיות עיתונאי בחלק מסוים של חיי. שימשתי גם כעורך. אפילו היום אני עוסק בתקשורת, בעיקר כדובר. חילופי התפקידים מעדכנים בהכרח גם את הפרספקטיבה המקצועית והאתית שבה רואים את העיתונות כמקצוע מתפקד ואת התנהלותה כתהליך דינאמי.

ידיעות אחרונות מכסה את אחת מטרגדיות הצונאמי באסיה. הצורך לעורר הזדהות רגשית גובר על כל שיקול אחר. האם גם האומללים שבתמונה היו רוצים שצערם יהיה חשוף וגלוי כל כך? (מקור תמונה 1)

העיתונות מדרדרת את עצמה בעשרות השנים האחרונות למקומות ששוב אין היא יכולה לשוב מהם בקלות. התנהגויות שפעם היו נראות כחריגות לרעה ונתפסו כקלוקלות – שלא לומר מושחתות – הפכו לנורמה בפני עצמה. עיתונאים צעירים, כאלה שגדלו אל תוך המציאות החדשה, הפנימו אותה במהירות ולמדו להתנהג לפיה. יום יבוא ושיאים חדשים של ציניות וחוסר מקצועיות יישברו ואלה החדשים יקישו בלשונם ויאמרו שבזמנם זה לא היה ככה. ובכן, זה היה ככה, ועוד איך.

כשצוברים ניסיון עיתונאי, כאמור, ומעבירים את הניסיון הזה לתפקידים משיקים, נקודת ההשקפה מתעדכנת ומשתנה. מבט חיצוני על תהליכים ומאורעות נראה שונה מאוד מאותה השקפה עצמה כשהתבונן הוא חלק מהחברה שאותה הוא מנסה לשפוט. אריה קיזל עמד על כך לא מכבר בבלוג האישי שלו. קיזל יודע על מה הוא מדבר. הוא עצמו שימש שנים ארוכות ככתב בעיתון גדול, כעורך וכתחקירן. את המקצוע הזה הוא מכיר מכל זוויותיו. האמירה שלו, המכוונת – באופן בלתי רגיל – דווקא אל האייטם העיתונאי (ולא אל יוצריו) משקפת את התחושה הקשה של התדרדרות עמוקה ומתמשכת בהתנהלות המקצוע הזה ובמעמדו.

ברשותכם, הנה כמה אבחנות שלי על החוליים המרכזיים של העיתונות. חלק מהן מוכרות וידועות עד לזרא, וחלק פחות. ברשותכם, אנסה להביא מספר דוגמאות, אבל מאחר ואין בכוונתי להטיח כאן האשמות אישיות אלא להצביע על התופעה ככלל, לא אנקוב בשמות.

1. כולם מעתיקים זה מזה. התחרות בין העיתונים היא קשה ואכזרית. כאשר עורך רואה בעיתון מתחרה ידיעה שלא הופיעה אותו בוקר (או ערב) בעיתונו שלו הוא מרים טלפון לכתב הרלוונטי ומורה לו לבדוק את הידיעה, ואם אפשר – להביא בדיוק את אותו המידע. לא יתכן, הוא מניח, שהעיתון המתחרה יהיה היחיד שיביא את המידע הזה. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בכלי תקשורת אינטרנטיים, כאלה שנבדקים על פי מהירות הדיווח שלהם יותר מאשר על כל פרמטר אחר. במלים אחרות, העורך מוריד נזיפה על ראשו של הכתב ומורה לו להביא את אותה הידיעה עצמה.

לפיכך, כולם מעתיקים זה מזה. עיתונאים רבים אולי לא יאהבו את הקביעה המפורשת הזו, אבל זו עובדה שגם הם מכירים בה ביומיום. רבים מהכתבים מתנהלים בצוותא גם כאשר הם מייצגים עיתונים מתחרים. כדי למזער את חשד ההעתקה הם תמיד ינסו להביא עוד איזה פריט מידע נוסף ביחס לאותה הידיעה. אם, למשל, עיתון כלשהו יביא מידע בלעדי על חקירה סמויה של המשטרה המתנהלת נגד אישיות פוליטית כלשהי, יביא המתחרה הערכה מפי ''מקורות'' (לרוב בלתי מזוהים) בגוף רלוונטי (המשטרה, הפרקליטות, מקורבי האישיות, חברי מפלגתו) המסבירים שהחקירה הזו היא חסרת סיכוי ושאין לה שום בסיס עובדתי. או ניקח דוגמה אחרת: עיתון א' מפרסם סידרת תחקירים החושפים את שחיתותו של שר בכיר ומשפיע; עיתון ב', מתחרהו של א', נוקט מייד עמדה וקובע שהתחקיר דפוק, שהשר נקי ושנרקמה כאן מזימה אפלה להכפישו ולהשליכו למדבר הפוליטי. במלים אחרות, העיתון שאינו מעוניין להיחשד בהעתקה מייצר לעצמו עמדה בסוגיה הזו כדי להציב את עצמו בעמדת תחרות הולמת מול המתחרה. הידיעות אינן חשובות כל כך; פרשנותן היא הרלוונטית כאן.

2. האמינות משנית לראשוניות. הנחת המוצא של פרנסי המדיה השונים היא שככל שהעיתון מייצר מידע בלעדי בהיקף ובתדירות גבוהים יותר תגדל תפוצתו בהתאמה. לפיכך, מדיום תקשורתי יעדיף בדרך כלל לפרסם סיפור חדשותי נפיץ ראשון גם במחיר אמינותו.

אני מניח שאפשר להביא אינספור דוגמאות שמעידות גם על ההיפך. כל עיתונאי מכיר דוגמה הפוכה שכזו מניסיונו האישי. ובכל זאת, מניסיון אישי מצטבר של הרבה שנות עיסוק בתקשורת, ככה זה בדרך כלל עובד. לפני שנים אחדות, כששימשתי כעורך חדשות בעיתון יומי נפוץ, עיכבתי את הורדת העמוד שעליו הייתי אחראי משום שהכתב לא הביא אימות לכל המידע שנתן בידיעה הראשונית. הדבר עורר את רוגזו של מנהל המשמרת של אותה שעה, עורך צעיר ומבריק שנחשב לתקווה הגדולה של אותו עיתון. הלה הזעיק אותי אל שולחנו ובטון חריף למדי דפק על השולחן והודיע לי ש''אם אנחנו מעמידים זה כנגד זה עוד בדיקה של אמינות הידיעה מול ההכרח להוריד את העמוד לדפוס בשיא המהירות ולפני שיפקע הדדליין – המהירות לוקחת''. הוא חתם את דבריו בשאלת ''זה ברור?'' רטורית שהבהירה שעדיף שזה יהיה ברור ודי לחכימא ברמיזא.

התוצאה היא שבהרבה ידיעות יש יותר מדי סיפור אבל פחות מדי אמת. בתקשורת שמכורה לסיפורים בלעדיים משום שהם הקטליזטורים להצלחתה המסחרית מדובר במירשם ברור להידרדרות מוסרית ומקצועית.

הנה דוגמה נוספת, גם היא מזיכרוני האישי. לפני כעשרים שנה, שנים אחדות לפני עידן האינטרנט, פרסמו כמה עיתונים גדולים סיפור כואב-מצחיק במיוחד. מעשה באישה שראתה ג'וק בגודל של תמנון מטייל על קירות ביתה. הגברת אספה את הרמש המבחיל בפיסת נייר טואלט, הטילה אותו אל האסלה ולאחר מכן – ליתר ביטחון – ריססה כמות כזו של פליט שהייתה מספיקה להטביע גדוד של ג'וקים. דקה לאחר שהשלימה את המבצע נכנס הביתה בעלה. הלה היה עייף מעבודתו ומאחר וקיבתו רחשה וגעשה ביקש לרוקן אותה בהקדם האפשרי. הוא הלך לשירותים, פשט את מכנסיו, התיישב על האסלה, פרש לפניו את העיתון היומי והדליק סיגריה. את הגפרור הטיל בין ירכיו אל מי האסלה. ואז התרחש האסון: הלהבה הקטנה הדליקה את אדי הפליט שעדיין ריחפו ברחבי האסלה; התבערה התפשטה במהירות וחרכה את מבושיו החשופים של ידידנו. האישה ההמומה הזעיקה את מד''א ואלה עלו לדירת בני הזוג – קומה שלישית בבניין שלא הייתה בו מעלית – והעמיסו אותו על אלונקתם. ברדתם במדרגות לא יכלו נושאי האלונקה להתאפק ושאלו את הגבר המתפתל מכאבים איך, לכל הרוחות, הוא הצליח להעלות באש את בולבולו. כשסיפר להם הלה את השתלשלות העניינים נתקפו החובשים בפרץ צחוק סוחף כל כך שקרסו והפילו מידיהם את האלונקה. לפצוע נגרמו שברים בכמה מצלעותיו. זה לא היה, כנראה, היום שלו.

הסיפור פורסם בכל העיתונים. בדיעבד, כשנמצאו גם כתבים שביקשו לראיין את הבעל האומלל, לא עלה בידם למצוא אותו. חיפוש ממושך הביא לממצא המדהים שמדובר באגדה אורבנית שפורסמה על ידי אחד העיתונים כפרשייה אמיתית. הכתב לא טרח לוודא את אמיתותה; הסיפור היה פשוט טוב מכדי שלא לפרסמו. האחרים - וכאן אנו חוזרים לנקודה הראשונה שהעליתי - פשוט העתיקו את הסיפור, לא טרחו להעניק קרדיט ונכוו בעצמם במקום רגיש.

כותרות הענק והתמונות הגדולות מדרבנות את הייצרים והרגשות. מעריב מדווח על תהליכים פוליטיים (מקור תמונה 2)

אבל בואו נדבר על דוגמאות ברורות ובעייתיות יותר. בנובמבר 1995 שימשתי ככתב המדיני של סוכנות עתי''ם, אללה ירחמה. כולנו זוכרים מה קרה ביום הרביעי באותו חודש. יומיים לאחר מכן, בתום הלווייתו של רבין, נשלחתי לכסות את המגעים המדיניים שקיים ראש הממשלה בפועל דאז, שמעון פרס, עם המדינאים הרבים שבאו ארצה.

פרס קיים את מפגשיו בסוויטה נאה במלון המלך דוד בירושלים. הבולטים שבין אותם מדינאים היו נשיא ארצות הברית, מנהיגי מדינות אירופיות שונות וגם פוליטיקאים בכירים ממדינות מוסלמיות רבות. את תשומת הלב המרכזית עוררו כמה נסיכויות מאזור המפרץ. אחרי הכול, תהליך אוסלו הביא להתקרבות מדינית וכלכלית עם כמה מהן; חלק מאותן מדינות נטו ''להנמיך פרופיל'' ביחסיהן עם ישראל בשל לחצים שהופעלו על ידי מדינות שהיו מסויגות מההתקרבות הזו, כולל סוריה ומצרים. שירותי הביטחון נקטו תגובה מוגזמת, אבל מובנת לחלוטין לאור נסיבות רצח רבין. הם פשוט מנעו מהעיתונאים להיכנס למלון ותחמו את גישתם לצידו השני של רחוב המלך דויד, סמוך למגדל ימק''א. אותו מיתחם גודר בחבל ואת החבל הזה לא היו רשאים הכתבים והצלמים לעבור. כלומר, לא נתנו להם אף לרדת לכביש. בצר להם, פתחו הכתבים את הטלפונים הניידים והתחילו להשאיר הודעות בביפרים לכל מקורותיהם בפמליית פרס. משתיקות הטלפונים הניידים היה ברור שמידע חדש אינו דולף לכתבים המדיניים מהפגישות. ובכל זאת, היה צורך לדווח על משהו. לא יתכן שמערכות תקשורת שלמות יעבדו סביב השעון ולאיש לא יהיה מידע חדש, בלעדי אם אפשר, על פריצת הדרך המדינית הצפויה.

אחד הכתבים הזוטרים שהיו במקום החליט להלעיג על חשבון הקולגות שלו באמצעות הוכחה שמצוקת המידע שלהם תוביל אותם לפרסם כל בדל סיפור, ללא כל בדיקה והצלבה, ובלבד שיישמע סביר. הוא פרש הצידה בחשאי והשאיר לשניים או שלושה מהם הודעה בביפרים. ההודעה הייתה זהה. סופר בה, אם אני זוכר נכון, שבשיחות שקיים פרס עם נציגי מדינות המפרץ מתגבש סיכום לפיו ייצא הדיפלומט הישראלי ברוס קשדן (שבאותם ימים פיתח קשרי אמון עם רבים מבכירי מדינות המפרץ) לביקורים בכמה מהן כדי לגבש טיוטה להקמת קשרים דיפלומטיים ביניהן; כמו כן, נאמר בהודעה כי בינואר צפויה להתקיים מסיבת עיתונאים בה יודיעו קטאר, כוויית ובחריין במשותף על כינון קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל.

הידיעה לא הייתה בלתי סבירה מבחינת הכיוון המדיני שאליו הובילה. אפס, כל מי שהיה מצוי אז בעניינים יכול היה לדעת כי יש בה כמה בעיות עובדתיות (ולא ניכנס אליהן כאן, ברשותכם, משום שזה יסיט את הסיפור מהמסר העיקרי שלו). הדבר הבא שאני זוכר הוא שכעבור עשר דקות קיבלתי טלפון בהול מחברתי, שהייתה כבר בבית. כנוהל שבשיגרה, נהגה לדווח לי על כל מה שמשודר במהדורות החדשות של אותן שעות. ''עכשיו דיווחו בערוץ 2 שכוויית, קטאר ובחריין עומדות לכונן קשרים עם ישראל'', אמרה לי. הסתכלתי חליפות בר', הכתב הנמרץ של הערוץ שעמד מטרים ספורים ממני, ובכתב שהשאיר את ההודעות ושהוכיח בכך את הנקודה שלו. על פני עמיתי המפברק התפשט חיוך רחב. הוא צדק. ר' לא טרח לבדוק לשנייה את העניין. הוא שידר בלוף ללא כל הצלבה. היו לכך שתי סיבות: לא היה לו עם מי לבדוק – והוא רצה להקדים בכך את הערוץ המתחרה. זה הספיק.

3. התיזה היא החשובה; לא העובדות. על פניו נראה משפט זה כמעט כסתירה פנימית. תיזה מטבעה שהיא אמורה להיתמך בעובדות, בממצאים אמפיריים. אם, למשל, מס על עסקים בשיעור ניכר ובעקבות זאת פושטים רגל עסקים במספר רב בהרבה מאשר בתקופה שלפני ההעלאה, כנראה שקיים קשר ישיר בין הדברים. כלומר, יש למצוא אישוש לתיזה בעובדות. נבצר ממני למנות כמה פעמים נתקלתי בכתבים שלא טרחו לאמת את הנחת המוצא שלהם עם עובדות קשות; כשבחרו לעשות כן – הם לא נתנו לעובדות להפריך את התיזה.

דוגמה קטנה. לפני מספר ימים התקשרה אלי עיתונאית ושאלה אותי לגבי נושא מסוים שהגוף בו אני עובד אמור לקבל לגביו החלטה. השבתי שהנושא נמצא בבדיקה.
- ''מה פתאום בדיקה?'', התרגזה הכתבת, ''הרי בעבר לא טרחתם לבדוק. החלטתם מייד וזהו''.
- ''זה פשוט לא נכון'', אמרתי, ''אין דבר כזה שלא בודקים''.
- ''אני זוכרת שזה מה שעשיתם''.
- ''אז הזיכרון שלך לקוי. תבדקי את עצמך שוב. מעולם לא אמרתי דבר כזה. אנחנו לא מקבלים החלטות אוטומטיות בסוגיות כאלה''.
- ''אני לא מבינה למה בנקודה הזאת אתם מתלבטים ולגבי עניין אחר באותו הקשר החלטתם מייד''.
- ''הנחת המוצא שלך לא נכונה. אנחנו תמיד מבצעים קודם כל בדיקה. אני שב וחוזר על כך שוב ושוב''.
- ''טוב, בסדר, שמעתי אותך...''.

הידיעה שפורסמה לאחר מכן הייתה כזו: הגוף שבו אני עובד נמנע מקבלת ההחלטה; הסיבה היא חשש מאותו גורם שבו אמורה לעסוק ההחלטה; והחשש הזה (שלא הועלה כלל בשיחה אבל ביטא פרשנות חופשית של הכתבת) אומר שהחלטות דומות בעבר התקבלו באורח לא-דמוקרטי. ופרשנות נוספת הייתה שטוב שהתקשורת מפחידה גופים כמו זה שבו אני עובד, משום שהם סוף סוף לא מחליטים בלי לבדוק. במלים אחרות, הכתבת החמיאה לעצמה על שכתבה שטויות והעניקה לעצמה קרדיט שקרי. עובדתית, לאחר אותה בדיקה התקבלה בדיוק ההחלטה שהכתבת דיווחה שהגוף בו אני עובד נמנע מקבלתה. בלי לחשוף את מהות הנושא או את שם הכתבת ואת המדיום בו היא עובדת, אני משאיר לשיפוטכם את השאלה מה מתוך זה קשור לשיחתנו ומה לא.

אבל זו באמת דוגמה קטנה. ישנן דוגמאות גרועות בהרבה.

4. חיבה לבריאת מיתוסים. עיתונאים, כמו כל בעלי מקצוע אחר, הם בני אדם. ככאלה, הם מוצאים לעצמם את מושאי התיעוב וההערצה. כאשר קיימת ביניהם הסכמה רחבה לגבי אישיות מסוימת או קונספציה מסוימת היא נתפסת כנכונה בכל מקרה. כך נולדות ידיעות וכתבות שמשדרות אהדה כלפי אותו מושא הערצה. מאחר והעיתונאים ניזונים זה מזה ומשפיעים זה על זה, הרי שהמגע המשותף, הן בינם לבין עצמם והן בינם לבין חוגים המקורבים להם, מייצר אצלם מושאי הערצה ארוכי טווח, או במילה אחרת – מיתוסים.

המיתוסים יכולים לעבור שינוי עם הזמן. אריק שרון, למשל, היה פעם פאשיסט מסוכן שביקש להקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים ולהשליט את ישראל על המזרח התיכון. לימים היה אותו שרון למיתוס מסוג אחר, ובעיני אותם עיתונאים עצמם: שועל פוליטי קר שהיפנה עורף למתנחלים והפך למדינאי החד-צדדי הראשון בתולדות ישראל. כולם ''יודעים'' שאיש עסקים כזה הוא הגון ואילו האחר – נוכל מדופלם.

ויקי כנפו. העיתונאים בראו את המיתוס של האישה הבודדה שנלחמת במערכת הכלכלית. במציאות, כנראה, פעלה מאחורי כנפו מערכת משומנת לא פחות (מקור תמונה 3)

בואו נבדוק לרגע את פרשת ויקי כנפו. הסיפור היה מדהים: הנה קמה אישה ממצפה רמון, אחת שעובדת כטבחית בבסיס צבאי, שבנה הסתבך בעבירות סמים ושלביתה בקושי יש מה לאכול, ומחליטה למרוד בגזירות הכלכליות שמטיל עליה ראש הממשלה. היא יוצאת לדרך ארוכה ברגל, מעין מצעד מחאה נוסח מונטגומרי. היא סוחפת עימה חד-הוריות נוספות שנזעקות להציל את המצב ופותחות בצעדות דומות. היא מעוררת סימפטיה אדירה אצל כתבי רווחה שכבר ראו הכול. היא עוברת מאות קילומטרים בעצמה, אישה בודדה ללא כל תמיכה כלכלית או לוגיסטית. היא הפכה לסמל של מאבק שלם שנערך בין שכבות חברתיות מוחלשות לבין שר אוצר שבע וזחוח שמסתופף בחוגי הבנקאים ואילי ההון. אם הייתה בעשור האחרון מנהיגה אותנטית לפלבאים (לפחות מאז עלייתם ושקיעתם של יהושע פרץ, איש נמל אשדוד, ופיני גרוב, מנהיג פועלי מפעל אתא) הייתה זו ויקי כנפו. העובדה שהיה מדובר באישה, בפועלת, במזרחית ובחד-הורית ליכדה סביבה תנועות שלמות. הפמיניסטיות ראו בה כוכב חדש בשמיהן; הקשת הדמוקרטית המזרחית ניכסה אותה לעצמה; וכמובן, כל ארגוני הרווחה ועמותות המחאה למיניהן. בעקבות מסעה יצאו לדרך עשרות נשים ברגל ממקומות מגוריהן בפריפריה, בואכה מאהל המחאה בירושלים.

תחקיר של חנן עמיאור ב''העין השביעית'' חשף מציאות אחרת לגמרי. ויקי כנפו, לשיטתו של עמיאור, הייתה מעין פיון שעמד במרכזה של מניפולציה תקשורתית-פוליטית מדהימה. ''כנפו אומרת שמהרשק אמר לה שהוא 'מסיע את הנשים, רואה תקשורת, מוריד אותן מהאוטו שילכו לפני המצלמות ומעלה אותן חזרה עד הפעם הבאה שיש תקשורת''', דיווח עמיאור. אילנה אזולאי הסיעה את בנה הנכה על כסא גלגלים מערד לירושלים. נכון? לא בדיוק. עמיאור מספר שאזולאי ובנה הוקפצו על ידי מכוניות שהפעיל יואל מהרשק מהתנועה הקיבוצית המאוחדת. בדיעבד, התברר שהבן לא היה כלל רתוק לכיסא גלגלים. עוד מניפולציה שעבדה בהצלחה. העובדה שבנה של כנפו יושב בכלא לא דווחה במשך שבועות ארוכים. גם לא רצונה של ביתה לעשות קריירה בדוגמנות. זה היה מקלקל את הדימוי הפועלי האותנטי שהודבק לכנפו ולאלה שהלכו אחריה.

למותר לציין שתחקירו של עמיאור נותר בעיתון של עיתונאים בלבד. הוא לא פרץ את מסגרת כתב העת הזה ולא הפך על פיה את התפיסה התודעתית של מאבק הנשים החד-הוריות. צדק אולי היה במאבק הזה; אותנטיות – זה כבר שנוי במחלוקת. ועכשיו בואו ותראו לי את כתב הרווחה שמודיע קבל עם ועולם ששגה כשהפך את כנפו למיתוס סוציאלי. והגרוע שבכל זה הוא שגם היום ישנם רבים, רבים מאוד, הסבורים שכל אמצעי כשיר כדי לקדם מאבק צודק – אפילו דרכי רמייה והונאה.

5. חיבה יתרה לשחיטת המימסד. זה נשמע כמעט כדבר והיפוכו. במונחים עיתונאיים, ניפוץ מיתוסים הוא כמעט משימה מקודשת. אני לא מכיר יותר מדי עיתונאים שלא היו רוצים להיות מודל כזה או אחר של וודוורד וברנסטיין (שחשפו את פרשת ווטרגייט ב-‏1973 והביא בכך להתפטרות הנשיא ניקסון שנה לאחר מכן) או לפחות דן מרגלית (שסדרת כתבות שלו הביאה, בסופו של דבר, להתפטרות יצחק רבין מראשות הממשלה ב-‏1977). במערכות מלמדים אותם שבמקצוע העיתונאי יש דואליזם מוקצן: המימסד הוא מקור עיקר המידע; ומצד שני, אסור להאמין למימסד אפילו טיפ-טיפה, שהרי הוא מושחת ורקוב מיסודו ותמיד רוצה לעקם את העובדות לטובתו.

אבסורד? בהחלט. זה נשמע מאוד לא-פופולארי, אבל זה בהחלט כך. לא מעט עיתונאים באים עם עמדה חשדנית מאוד כלפי מושא כתיבתם הממוסד. תפיסת העולם שלהם נגזרת מכך שהממשלה היא הגוף המפלצתי שתמיד רוצה לדכא ולעשוק את האומללים ולהזרים את משאביהם של אלה אל העשירים והחזקים. בכל גוף ממשלתי שאני מכיר זה המצב: כשהוא אינו מוכן להתיישר לפי דעת הכתב (המייצג, לשיטתו, את החלכאים והנדכאים) הוא בהכרח נתפס כמי שמשרת אינטרסים זרים.

לפני מספר שנים קיבלתי טלפון מכתב שבדק סוגיה משפטית מסוימת שהעלה אחד ממקורותיו. הוא ביקש לדעת מה עמדתי. הפניתי אותו לסעיף הרלוונטי בחוק, סעיף שהבהיר חד-משמעית שהעמדה שהביע המקור שגויה בתכלית. הסעיף, במקרה הזה, היה ברור ומדויק. ובכל זאת, למחרת נכתבה בעיתון הגירסה השגויה (כלומר, הטענה שהחוק אינו מכסה את האפשרות שעליה הצביע הכתב) ובשתי השורות המוקדשות לאותה תגובה פורמאלית שהכתבים מתבקשים לקחת ממושאי הסיקור - שעבדכם הנאמן ''טען שהחוק אומר'' כך וכך. במלים אחרות, הכתב כנראה לא האמין שהצבעתי בפניו על נוסחו האמיתי של החוק; אולי סבר שפיברקתי חוק שלם למענו. אינני יודע. מכל מקום, לא עלה על דעתו (וגם לא על דעת עורכיו, מסתבר) שהעובדה שבמחי שורה וחצי סתרתי את טענת המקור שלו אמורה, בעצם, להביא להשלכת הידיעה לסל הניירות. כלומר, ידיעה תתפרסם אם היא ''סיפור טוב'' ולאו דווקא אם היא נכונה עובדתית.

עוד דוגמה. לפני מספר שנים פורסמה ב''גלובס'' ידיעה מדהימה: נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, מבקש לקדם את נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, לבית המשפט העליון. המשמעות: סגניתו של אדלק, השופטת אלישבע ברק, תתמנה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה במקומו. אלישבע ברק היא רעייתו של אהרן ברק. אדלר עצמו - איש מקצוע מוערך, אני מניח - לא הוזכר עד אז אפילו כמועמד לתפקיד שופט עליון במלים אחרות, ''גלובס'' טען נשיא בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו מבצע מהלך נפוטיסטי גלוי ומושחת שנועד, בראש ובראשונה, לקדם אינטרס אישי ומשפחתי שלו. ברק הזדעזע. הנהלת בתי המשפט הכחישה בתקיפות. הכתבת לא הצליחה להביא בדל ראייה שיאשש את הטענה הזאת מלבד טענה שהיא מסתמכת על מקור אמין. הצלבה של המידע לא הייתה כאן. התחשבות בהכחשת המערכת המשפטית? הצחקתם אותי. מבחינת העיתון הרי ברור שהיא תכחיש. מה, אתם באמת מצפים שהיא תודה בכך שהעומד בראשה מתנהל בצורה מושחתת וקלוקלת?

כאמור, לא קרה כלום אחרי אותו פרסום. ''גלובס'' פרסם מידע שלא היה בו, כנראה, שמץ של אמת. אבל הסיפור היה טוב מכדי לשמור אותו במגירה וממילא יתכן שאותו ''מקור'' ידליף את המידע הלוהט הזה לעיתון אחר. ובכן, מדוע לא לפרסם?

אבל זה לא נגמר כאן. הסטיגמה הזו קיימת בכל מקום: גוף ממוסד אינו יכול לקבל החלטה עניינית; הוא תמיד נתפס כמי שמשרת אינטרס זר. פוליטיקאי אינו יכול להביע רגש כן; כל הבעה אמוציונאלית שלו היא חלק ממשחק שנועד להשיג דיווידנד פוליטי. כולם משקרים כל הזמן כדי לשמור על עמדות הכוח שלהם וכדי להשקיע בעתידם האישי. איש אינו רוצה למלא באמת ובתמים את משרתו באמונה וביושר. נסו פעם להסתובב במערכות ולבדוק בעצמכם: המגע הישיר בין הכתבים, העורכים, המגיהים ושאר בעלי התפקידים יוצר מערכת דעות קדומות שקשה מאוד לשבור אותה.

יש לכך גם סיבה נוספת. עיתונאים, בעיני עצמם, הם מהפכנים. לפחות הם רוצים לבצע מהפכות. אתה המהפכה הם יבצעו באמצעות מתיחת ביקורת גלויה על המימסד. לעומת זאת, תמיכה גלויה בגוף ממוסד או במישהו שנתפס כחלק מהמימסד עלולה להביא לביזויים בקרב הקולגות שלהם. ותראו לי אדם שהערכתם של חבריו למקצוע אינה חשובה לו. ''אני מכיר אתכם'', אמר לי פעם עיתונאי חדש במקצוע, ''כולכם רמאים. כל הפוליטיקאים ואלה שמייצגים אותם''.
- ''אז למה אתה בכלל פונה אלי?'', שאלתי אותו, ''אם ממילא אתה מניח שאני מספר לך שקרים אל תפנה אלי ודי''.
הוא היה נבוך. ''טוב, אולי זה לא בדיוק אתה'', התחמק, ''אבל אתה מבין על מה אני מדבר''.
- ''לא, אני לא מבין. רוב הדוברים שאני מכיר הם אנשים הגונים שעובדים קשה ומשתדלים לעדכן כל כתב בפרטים אמיתיים בתכלית. הנחת המוצא שלך מעוותת לגמרי. תאר לך שאומר לך שלדעתי כל העיתונאים שקרנים ומניפולטורים ואסרב לדבר עם כולכם. מה תגיד אז?''
הוא שתק.

אהרן ברק. ידיעה בגלובס טענה כי הוא מבק לפנות דרך לרעייתו לתפקיד נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. ''גלובס'' לא הצליח להביא לכך שום אימות. החיים נמשכו כאילו כלום (מקור תמונה 4)

6. נטייה לפרסונליזציה של התרחשויות. התקשורת הישראלית אינה מסוגלת להתמודד עם גופים. היא מעדיפה להתמודד עם אנשים. כאשר עמיר פרץ, למשל, נכנס למשרד הביטחון ומפגין קו ניצי, הפרשנות המיידית היא שהוא הפך את עורו הפוליטי או, אם נהיה בהירים יותר, המיר את האידיאלים החברתיים שלו באחרים, ביטחוניים במהותם. זו, כמובן, הנחה שגויה מיסודה. סביר יותר להניח שפרץ התוודע בתפקידו החדש למציאות שלא הכיר מחייו האזרחיים ושלמציאות זו כללים והכרחים משלה ובתוך אלה עליו לפעול. משרד הביטחון כארגון הוא בעל מורכבות גדולה בהרבה משאפתנותו הפוליטית של העומד בראשו, יהיה מי שיהיה.

זה נכון גם בעימותים בין גופים שונים. כאשר משרד הביטחון מתעמת עם האוצר על תקציב השנה הבאה, למשל, זה מוצג כמעט תמיד כקרב אישי בין שני השרים. זה מופז נגד נתניהו או פרץ נגד הירשזון או כל צירוף אחר שתוכלו להעלות על דעתכם. קל מאוד לצמצם את מלוא המורכבות של המאבק הזה – שהוא כמעט אינהרנטי כשזה מתקשר להקצאת תקציבים – ליריבות פוליטית בין שני אנשים בלבד. השטחיות נחשפת עוד יותר כאשר המערכות משתדלות להביא את הגורמים שעומדים, לכאורה, ביסוד היריבות הזו. כאשר פרץ בתפקידו כיו''ר ההסתדרות ונתניהו בתפקידו כשר האוצר התעמתו לעתים קרובות על רקע מאבקי שכר וזכויות עובדים, נהגו העיתונים להציג זאת כמאבק בין הפעיל המרוקאי משדרות לבין האליטיסט האשכנזי מרחביה. והרי מאבקים כאלה התנהלו גם בעבר, כשלא אלה בהכרח היו הרקעים האישיים של המנהיגים. כמה קל להפיל הכול על מוטיבציות ורקעים אישיים ולהתנער מניתוח קצת יותר יסודי ודקדקני של תפקידי הגופים הללו, מהצורך לערוך מיפויט לאינטרסים המובנים שבבסיס פעילותם וכן הלאה.

7. השתלטות העורכים על הכתיבה בעיתון. בשום מקום לא נאמר שלעורך אסור לכתוב בעיתון שעל הטקסט שלו הוא האחראי הראשי. אבל בשנים האחרונות ניכרת שוב ושוב המגמה של השלטת הטקסט שכותב העורך על פני האינפורמציה שמביאים כתביו. במקום שהערוך יכתוב טור צד או מאמר מערכת בו הוא מתייחס לאירועים המרכזיים של היום, הוא מפקיע לעצמו עמודים שלמים ובו הוא כותב את דעתו על העולם, על האקטואליה ועל החיים בכלל.

בשנים האחרונות העמידו המו''לים הגדולים בראש מערכותיהם אנשי תקשורת שבנו את הקריירה שלהם על הרייטינג הטלוויזיוני. ב''ידיעות אחרונות'' זהו רפי גינת, האיש והלב שמאחורי ''כלבוטק'', ''בשידור חוקר'' ושאר תכניות שהרייטינג שלהן נגזר לא רק מתחקיריהן אלא גם מהאישיות הדומיננטית של האיש שהוביל אותן. ב''מעריב'' חלפו בזה אחר זה יוסף לפיד, דן מרגלית ואמנון דנקנר – כולם בוגרי טוק שואוז טלוויזיוניים סוערים שהביאו רייטינג גבוה בשל אישיותם הדומיננטית של משתתפיהן. כשכל אלה הלכו אל העיתונות הכתובה (חלקם כבר חזרו למשודרת) הם הביאו לשם את התפיסה הזו: אישיותי הוכחה כמביאת רייטינג ולכן רצוי שתבלוט גם מעל דפי הטקסט. לפיכך, אפשר לראות בשנים האחרונות את עמוד 3 בעמודי החדשות מכוסה בהגיגיו של העורך הראשי. להזכירכם, זהו מקום מרכזי בעיתון; מרכזי עד כדי כך שניתן היה להביא בו את הסיפורים המרתקים ביותר. אבל לא; הסיפור המעניין ביותר בסביבה הוא מה חושב העורך על השחיתות השלטונית, הניהול הכושל של מלחמת לבנון השנייה או כל נושא קרדינאלי אחר. לאחרונה גלשה תופעה זו גם ל''גלובס'' והיא עתידה להוות חלק ניכר מהפרסומים העתידיים של העיתונות היומית כאן. כאשר עורך מחליט לדחוק ידיעות מפני פרשנות הוא חוטא בכך למטרתו העיקרית של העיתון: להביא את מירב העובדות לקוראיו.

צניעות? ענווה? השתגעתם? בתקופה שבה כל אחד אמור לספר על מפעלותיו ועמדותיו במספר מלים רב ככל האפשר ותחת כותרות בסדר גודל מלחמתי אם אפשר, זה נשמע משהו ארכאי למדי. בוודאי אצל העורכים הנוכחיים.

8. בחירת נושאים לקויה. העיתונות הישראלית מרוכזת מזה עשרות שנים במתרחש בארץ. אין לה כמעט עניין בדברים המתרחשים בחו''ל, אלא אם יש להם רלוונטיות מיידית לחיינו או שהם מספקים יצר מציצנות עז (דהיינו, דיווחים על סלבריטאים למיניהם). תהליכים בינלאומיים בעלי השפעה הם חסרי משמעות עבורה. המלחמה הכלכלית בין ארה''ב לסין, אולי האירוע המרכזי בסחר העולמי בשנים האחרונות, כמעט ולא כוסתה כאן. התעוררות הלאומנות האירופית לא קיבלה שום ביטוי בכיסוי התקשורתי כאן, אלא אם כן היא הייתה כרוכה בגילויי אנטישמיות אלימים במיוחד. בזמנו היה קיים באחד העיתונים מדור שסיקר את ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות במדינות האסלאם על בסיס יומי. מאז נסגר אותו עיתון ושוב אין דיווחים אלה מופיעים אלא במידה שיש להם רלוונטיות עכשווית או שהם מספקים סוג כלשהו של פיקנטריה.

אחד הדברים הקלים ביותר לביצוע הוא למרוח ידיעה על פני שלושה-ארבעה עמודים. אם, למשל, מתעורר ויכוח בין ראש הממשלה לשר הביטחון, הרי שהידיעה על כך תהיה כמעט זניחה. פרשן אחד יביא בכותרת גדולה את הדעה שזהו סדק ראשון בקואליציה שממילא נראית כבלתי אפשרית (ומבעד לדבריו תבצבץ הזחיחות שהמלים ''אמרתי לכם'' היא הבסיס הדיאלקטי שלה). אחד אחר יביא סיכום של שיחה בת דקה וחצי תחת כותרת שמקורבי הצדדים מעריכים שלא ניתן לסבול יותר התנהגות כזו מצידו של האחר. מקורב נוסף יצוטט בבוקסה שלישית כשהוא מעריך שראש הממשלה הוא אסטרונאוט או, לחילופין, ששר הביטחון הוא חסר כל יכולת מנהיגותית. תוסיפו לכך תמונות ענק של המעורבים ותגובות מפי גורמים כאלה ואחרים בקשת הפוליטית וכבר חיסלנו עשרים אחוז מעמודי החדשות. וזו, כאמור, הדרך הקלה – משום שהיא מאפשרת להתחמק מהצורך להביא ידיעות רלוונטיות נוספות.

על מוספי סוף השבוע כבר נאמר כמעט הכול. הבחירה לראיין סלבריטאים או לכתוב על הרגליהם היומיומיים והעדפותיהם האסתטיות והחברתיות גלשה כבר לפני זמן רב אל מחוץ למסגרת הקשיחה של מוספי הבידור והפכה לחלק אינטגראלי מהאג'נדה השבועית שלהם. מקומם של התחקירים נדחק, מעמדם של התחקירנים ירד ואת הקרדיט המקצועי העיקרי מצליח לקבל מי שמביא ראיון חושפני עם נינט על הרגלי הבילויים עם בן הזוג התורן או כתבה מסעירה על ליאור אשכנזי ושינוי התדמית שעבר בעקבות עיצובה מחדש של מלתחתו. אפשר תמיד לומר שהעיתון הוא עסק כלכלי ושהוא צריך לקלוע לטעמם של קוראיו. זו שטות ממדרגה ראשונה ומה שיותר גרוע הוא שפרנסי העיתונים יודעים זאת. העיתון אינו רק קולע לטעם קוראיו אלא גם מעצב אותו. כשאני משווה את עמודי המוסף של ''הארץ'' מלפני חמש או עשר שנים עם העמודים המתפרסמים בימינו אנו, אני רואה צניחה של ממש באיכות. מישהו בעיתון הזה מנסה להביא קוראים מ''ידיעות אחרונות'' או מ''מעריב'' באמצעות קליעה לטעמם. אבל בכך הוא מאבד את אותם קוראים שבמשך שנים האמינו שיש אלטרנטיבה אינטלקטואלית איכותית בעיתון הזה למה שמייצגים העיתונים הגדולים.

ערוצי הטלוויזיה אינם טובים מהם. נהפוך הוא. מי שרוצה לקבל היום תוכניות שיש להן ערך מוסף אינפורמטיבי נאלץ לנדוד אל ערוצי ההיסטוריה, המדע ודיסקאברי. בשעות שבהן משדרים ערוצי 1, 2 ו-‏10 אנו נידונים לתוכניות שמנסות להביא כמות מכסימלית של קהל באמצעות חנופה בוטה אל הטעם ההמוני ושכנוע הצופים שהם יכולים להשפיע על תוצאות המשדרים. אתרי האינטרנט מחליפים ידיעות בקצב מסחרר רק כדי לעמוד בתחרות העיקשת עם מתחריהם ואין להם שום חשק למקד תשומת לב בידיעה אחת לאורך יומיים תמימים או להביא, למשל, נושאים שאינם קשורים למיינסטרים. מתי, למשל, ראיתם ידיעה על חילופי השלטון באיטליה או על מלחמת האזרחים בקונגו מככבת בראש החדשות של Ynet, ואללה או NRG?

על כל אלה נוספה נטיית המדיה בשנים האחרונות לעסוק בעצמה ובמרכיביה. עיתונאים מראיינים עיתונאים אחרים. המרואיינים, בתורם, מראיינים את מראייניהם. כל אחד מהם משתבח בהישגיו ומגמד את הישגי מתחריו, מקלס את חבריו ומשתלח ביריביו. ומדובר, להזכירכם, באנשים שיש להם נגישות לתשומת הלב של כולנו בעבודתם המקצועית. לשם מה, לכל הרוחות, הם זקוקים לעוד שעות חשיפה אישיות? ולמה זה צריך לעניין אותנו שאהוד יערי ויורם בינור לא סובלים זה את זה או שהעורך המפוטר של מוסף כלשהו ב''ידיעות אחרונות'' על סכינים עם מפטריו? מה, אין סכסוכים אישיים בעולם פרט לאלה?

נחל נעמן המזוהם. באמצע הצחקיר, כשרטנר עמד בתום המים, הודיעו לו טלפונית לרדת מהעניין לטובת משהו אחר. זה היה האות לעזוב (מקור תמונה 5)

9. הולך ומתמעט הצורך בעיתונאים שעיקר עיסוקם הוא בהבאת מידע ''קשה''. חלק גדול מהתחקירים, מהראיונות ומהכתבות המתפרסמים כיום במוספי העיתונים משרת מחויבות של העיתון לגורמים המשרתים את טובתו שלו: מפרסמים גדולים, מקורביהם של בעלי העיתון או עורכיו הבכירים או גורמים פוליטיים העיתון מעוניין בקידומם. גם כאשר האייטם אינו כזה מצפים מהכתב שיביא התייחסות קיצונית במיוחד. לעתים, כתבות שהם מצליחים לפרסם עומדות דווקא בעורכיהם, משום שהתגובה של מושאי הסיקור כלפי העיתון מדרבנת את ראשי העיתון לפגוע במעמד הכתבים או להביא להתפטרותם או פיטוריהם.

ענת באלינט מ''הארץ'' פרשה לאחרונה מהמקצוע. בכתבה שפרסמה ב''העין השביעית'' היא מביאה את הדוגמאות הבאות: ''אפשר, למשל, לשאול איך קרה שהעיתונאי החוקר גיא לשם זכה בפרס סוקולוב על עבודתו ב''ידיעות אחרונות'' (שכללה, בין השאר, תחקירים שהובילו להרשעתו של עמרי שרון), אך כשביקש לחזור לעיתון מחופשה ללא תשלום שלקח, לא שב לשם בסופו של דבר. הצלחתו המקצועית לא התבטאה בקידום או בתגמול כלכלי בתוך עיתונו, וגם העיתונים האחרים לא עטו עליו בהצעות מפתות. הוא עובד כיום ככותב חופשי ב''דה מרקר'' ומועסק כתחקירן ב''עובדה''.

או, למשל, סיפורו של דוד רטנר, עמית מ''הארץ''. מספרת באלינט: ''התקשרתי אליו כדי לכתוב ידיעה קצרה על זכייתו בציון לשבח במסגרת פרסי ''פראט'' לתקשורת בנושאי איכות הסביבה (על כתבות שתרם לסדרה על מצב הנחלים). זה היה ימים אחדים לאחר שעזב את העיתון והפך לדובר בית־החולים רמב''ם. דיברנו על החלטתו לנטוש את המקצוע, למרות אהבתו אליו. ''את יודעת מה היה רגע השבירה שלי?'', סיפר. ''עמדתי באמצע נחל נעמן, שקוע בבוץ עד מעל הברכיים, והתקשרו מהמערכת. הם התעקשו שאעזוב הכל ואלך לכסות איזה סיפור של התאבדות על רקע פסיכיאטרי. העומס היה בלתי נסבל והמאמץ הפך לחסר תוחלת, משום שזה לא שינה דבר שכולם ידעו שאתה יכול להביא סיפורים נהדרים, עדיין היו מריצים אותך על כל שטות שאפשר לקחת מכל סוכנות ידיעות''. כן, גם ניצול חסר גבולות של עיתונאים ככוח עבודה הוא דרך לפגום באיכות עבודתם, או פשוט לשבור אותם סופית.

בכלל, נדמה שלעיתונאי ישראלי, זכייה בפרס על הצטיינות היא סימן מבשר רע. זמן קצר לאחר שזכה עיתונאי ''ידיעות אחרונות'' מירון רפופורט בפרס ''נאפולי'' הבינלאומי על סיפור עקירת עצי זית של פלסטינים בידי מתנחלים, הוא פוטר, לאחר שנתן כותרת לא מספיק ''רכה'' כלפי ראש הממשלה דאז אריאל שרון, כפי שהורה לו עורך העיתון ערב קודם לכן.

10. ''מקורות'' מפוברקים. הכתבים מרגישים, לעתים, במילכוד. מצד אחד הם אמורים להביא התייחסויות נוספות לידיעה המקורית. מצד שני, אין שום מקור המוכן לתת הערכה כלשהי לגבי המידע הזה או להתייחס אליו בכלל. מה עושים? ממציאים. ''מקורות בירושלים העריכו אתמול ש...'' היא שורה החוזרת על עצמה, בוואריאציות כאלה ואחרות, במאות ידיעות. לעתים קרובות ה''מקורות'' הללו הם הכתבים עצמם. הרי ממילא אין כמעט באפשרות הקוראים לאלצם לחשוף את מקורותיהם בשמם. ובכן, מדוע לא לייצר מקור פיקטיבי? אף אחד לא יבחין בהבדל.

11. מחסור באנשי מקצוע טובים. הכלל הזה נכון בכל מקצוע ומקצוע, אבל הוא מקבל משנה חשיבות כאשר מדובר במקצוע המשפיע על התודעה היומיומית שלנו באופן בולט ומובהק כל כך. מעיתונאי מצפים כיום ''להביא סיפור''. הוא אינו אמור להתמצא במאטרייה המקצועית אותה הוא מכסה מעבר לסיפור של הערב או של מחר בבוקר. התמצאות כזו היא בגדר בונוס ותלויה באישיותו ובסקרנותו של הכתב. התמצאות בתחומים משיקים היא בכלל הפלגה למחוזות שאין מה לדבר עליהם.

אין דובר שאינו יכול לספר על כל הפעמים בהן מתקשרים אליו עיתונאים בשאלות שמוכיחות שאין להם אפילו מידע בסיסי על הנושא עליו הם שואלים. קורה ששאלות הללו משקפות מידע מוטה מלכתחילה שהעיתונאי אינו טורח בכלל לבדוק. מנהלת שעבדתי איתה פעם כינתה את הפניות התוקפניות הללו ''שאלות בנוסח 'למה אתה מכה את אשתך'''. כלומר, שאלות שגלומה בהן הנחה ראשונית הנשענת על מידע שערורייתי העיתונאי מקבל כאמת כבר מהרגע הראשון בלא לבדוק אותו תחילה.

איתמר ב''ז ושוקי טאוסיג הבהירו את הדברים בכתבה שפרסמו ב''העין השביעית'': ''המציאות הכלכלית החדשה הכתיבה למו''לים הוותיקים הסתגלות לרמות רווח נמוכות בהרבה. אולם במקום להדק חגורות בעצמם, הידקו את חגורות עיתוניהם, פיטרו עובדים וצמצמו עלויות. חלק גדול מכלי התקשורת החדשים, אלו ששינו את המפה, יישרו קו עם הסטנדרטים הנמוכים המעודכנים שקבעו המו''לים הוותיקים.

''את התוצאות ניתן לראות בבירור: מטעויות דפוס ועד ויתור על אימות מידע העומד להתפרסם. ''אין מי שילמד כתבים חדשים מה הן חדשות ומה לא'', אומר יוסף כהן, עורך ''כל העיר'' בשנים 1996-2002, שפרש לטובת הקמת הוצאת הספרים ''עברית''. ''אין מי שיזכור ש'אייטם מאאאמם!!!!' פורסם כבר לפני שבע שנים. אין מי שירמוז לכותב מהו טקסט רהוט ומה על הפנים. אין מי שיהפוך את המוכשרים שבין החדשים הללו לעיתונאים טובים יותר, אולי עורכי העתיד''.

הכתבים האיכותיים הולכים הביתה. בערוצי הטלוויזיה מעדיפים, בכלל, את הצעירים והיפים. כמה מהכתבים שמכהנים שם כיום נראים מצוין, עוברים את מבחן הטלגניות אבל בעלי ידע כללי ואינטליגנציה מקצועית נמוכים מאוד. אלה שניחנו במראה ''אפור'' נזרקים לשוליים או פורשים מהמקצוע.

חיים צינוביץ'. המניפולציה שביצע בתרגיל ''השרוף'' הייתה מבוססת על ההבנה שסיפור אישי קורע לב ישווק את התקליט בצורה טובה בהרבה מאשר המוסיקה שלו (מקור תמונה 6)

12. עידוד המניפולציה הרגשית. העיתונות הישראלית כיום הופכת יותר ויותר לשופר של אליטה מצטמצמת של אנשים. היא מסקרת את המציאות באופן בסיסי בלבד ומתמקדת באייטמים אמוציונאליים ובפרשנויות מלהמות, כאלה שאינן מעודדות חשיבה אלא מדרבנות את צרכניהן לפלוט גידוף עסיסי כלפי אחד ממושאי הסיקור או לחלופין, להעתיר עליו רחמים, חיבה או השתתפות בכאב. תחושות עזות מסוג זה הפכו לבעלות מקדם מכירה גבוה במיוחד. תמונות תקריב של פצועים מדממים והרוגים המוטלים ברחובות הפכו לסימן היכר של העיתונות המודרנית. אי אפשר גם בלי כותרות נוסח ''הזוועה'', ''האימה'', ''רצח לאור יום'' ודומיהן. אולי כדאי ללמוד מהאמריקנים איפוק תקשורתי מהו. לאחר פיגועי ה-‏11 בספטמבר 2001 לא הותר לכלי התקשורת לצלם את אלפי הגופות השרופות והפצועים המרוטשים מקרוב. יש גבול לחוסר הטעם, כמו גם לחדירה לפרטיות הנפגעים.

לפני מספר שנים היתלו המוסיקאי חיים צינוביץ' וכמה מחבריו בכתב ''ידיעות אחרונות'' גדעון מרון ו''מכרו'' לו סיפור בעל מקדם רגשי גבוה במיוחד. צינוביץ' התחפש לזמר אנונימי שנכווה קשות בדליקה ועטוף כולו בגבס ובתחבושות, אך למרות זאת ממשיך לעשות מוסיקה. האיש סירב לחשוף את שמו האמיתי והיה מוכן להתוודע רק בכינויו. ''השרוף'' נחשף בסדר גודל לאומי על עמודי השער של ''שבעה ימים'', מוסף סוף השבוע של העיתון הנפוץ במדינה. החשיפה גם הזניקה לראש מצעדי המכירות את אלבומו של ''השרוף'' ששילב רוק סיקסטיז נוסח רחוב המסגר עם נגיעות מזרחיות.

ההזדהות הטוטאלית של קוראי ''ידיעות אחרונות'' עם ''השרוף'' לא הייתה קשורה בכלל למוסיקה שלו. היא הייתה קשורה אך ורק למצבו הפיסי ולטרגדיה הנוראה שעבר, כביכול. צינוביץ' טען לימים כי נאלץ לעשות זאת משום שהמדיה התעלמה בעקביות מהמוסיקה שיצר. בדבר הזה הוא צדק: אם המפתח לפרסום אינו האיכות או העניין בפרטים עצמם אלא הסיפור שסביבם הרי שיש להמציא סיפור מושך דיו כדי שיעורר תשומת לב תקשורתית. במקרה של צינוביץ' זה עבד. והצלחתו בביצוע התרמית הזו רק עוררה את קנאתם של מוסיקאים מתוסכלים כישרוניים ומתוסכלים אחרים שלא העלו על דעתם לעשות שימוש כה מניפולטיבי במדיה לצרכיהם.

אגב, הנפילה הזו לא שינתה הרבה בהתנהגותו של העיתון הזו או של אחרים. סיפורים סוחטי דמעות מתפרסמים שם על ימין ועל שמאל, החל מהזמר שסובל בפנינו מהשמועות העקשניות על נטיותיו החד-מיניות וכלה בדוגמנית לשעבר ואשת העסקים בהווה שמספרת בדמעות על ילדותה דלת האמצעים. הם לא מוסיפים שום דבר מלבד הגדלת מקדם ההתבכיינות. האמת היא שכאשר ההתבכיינות הופכת לנורמה היא מחנכת אותנו למניפולציה דומה ברמה הבינאישית. בכך היא משחיתה את המוסר האנושי והופכת אותנו לחסידי הנורמה שלפיה כל הזועק חזק יותר הרי זה משובח – וככל הנראה גם ראוי למיכה רבה יותר. בשורה התחתונה זה הווליום שקובע, לא המהות.



אני מניח שישנם עוד כשלים רבים שניתן לדון בהם כאן וכשיו, אבל זה כבר הופך את העסק כמעט לתיזה שלמה. אז אני עוצר כאן, ברשותכם, ואשמח אם תוכלו להעלות טענות נוספות – וכמובן גם תגובות ענייניות לטענות שהובאו כאן. ושוב – הן אינן מתיימרות לכסות את כל מרכיבי הבעיה.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא בן אדם עיתונאי   אליצור סגל   שבת, 12/08/2006 שעה 23:42   [הצג]   [979 תגובות]
חבל שלא ציינת עובדות בתיאור הסיפור הזה. חבל מאוד   עיתונאי שאוהב עובדות   יום א', 13/08/2006 שעה 10:37   [הצג]   [2 תגובות]
אני כבר כמעט ולא קורא עיתונים   בועז   יום א', 13/08/2006 שעה 10:49   [הצג]   [3 תגובות]
ומה אמר מארק טוויין??   אילן   יום א', 13/08/2006 שעה 13:12   [הצג]
הכל רייטינג   דודו   יום א', 13/08/2006 שעה 14:17   [הצג]   [3 תגובות]
ר' ב-‏1995 - סיפור מדהים   דודו בן עמי   יום א', 13/08/2006 שעה 15:04   [הצג]
צהובונות לא אחראית   אריה קיזל   יום א', 13/08/2006 שעה 19:26   [הצג]   [3 תגובות]
נו - אז איזה עיתון בכל זאת ?   אלי תל אביב   יום א', 13/08/2006 שעה 22:02   [הצג]
ראוי להקדיש פסקה או אף מאמר שלם   איתי   יום ג', 15/08/2006 שעה 10:20   [הצג]   [2 תגובות]
צודק בגדול   דודי   יום ד', 16/08/2006 שעה 12:16   [הצג]
עוד ספין מטופש   דודו בן עמי   יום ד', 16/08/2006 שעה 17:37   [הצג]   [1713 תגובות]
ראו אבי לן בעניין דומה   אריה קיזל   יום ב', 28/08/2006 שעה 18:12   [הצג]   [247 תגובות]
(ללא כותרת)   אלעד יאיר   יום ג', 12/09/2006 שעה 23:44   [הצג]
(ללא כותרת)   אלעד יאיר   יום ג', 12/09/2006 שעה 23:46   [הצג]
גם עיתונאים טובים נופלים בפח הזה   מונס   יום ה', 12/10/2006 שעה 22:27   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©