תמונותיו של מיסיונר סקוטי/ יונתן אמיר
יום ג', 18/07/2006 שעה 16:17
בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה היה ג'יימס גרהאם לצלם הידוע ביותר בירושלים ובסביבותיה. האיש, שהיה מראשוני המבינים את הפוטנציאל התיעודי העצום הגלום בהמצאת המצלמה, עבר גלגולים שונים טרם הגיע לירושלים כחוזר בתשובה וכמיסיונר בכיר. בחמש השנים שעשה בירושלים עלה בידו ללכוד בעדשותיו את נופיה ואנשיה של העיר, שבאותה תקופה הייתה עדיין נחשלת ומפגרת אך כבר היוותה מוקד לעניין מצד המעצמות. אוסף התמונות של גרהאם, שחזר בתושם שליחותו לארצו, עבר אף הוא תהפוכות שונו, עד שסיים את דרכו במוזיאון ישראל בירושלים. יונתן אמיר, במאמר אורח, מציג את קורות התצלומים המיוחדים הללו



כנסיית הקבר באחד מתצלומיו של ג'יימס גרהאם (מקור תמונה: מוזיאון ישראל)

מעטים הם הצילומים שמתעדים את ירושלים של אמצע המאה ה-‏19. צלמים שונים הגיעו מאירופה לביקורים קצרים באזור במסגרת מסעותיהם במזרח, אך הצליין ג'יימס גרהאם הוא אחד החריגים שבהם, בהיותו הצלם הראשון שהתגורר בעיר.

סיפורו של גרהאם מתחיל בסקוטלנד בשנות השלושים של המאה ה-‏19. באותה תקופה היה גרהאם בנקאי ואיש עסקים מצליח ומבוסס. כספים שצבר אפשרו לו לפתח עניין בתחביב יקר, טכנולוגיה חדישה שהומצאה לא מכבר – הצילום. בשנות הארבעים, לאחר שירד מנכסיו ואיבד את עבודתו, החליט גרהאם להתנער מהחומרנות ולעבור אל חיי הרוח. עני, אומלל ומבקש תשובה, הוא הצטרף למנזר והתחיל את פרק ב' כצליין. לאחר שהות במנזר בסקוטלנד, נשלח בשנת 1853 לירושלים ומונה כראש המיסיון מטעם האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב יהודים. צלמים מקצועיים עוד לא היו באותן שנים, ובוודאי שלא צלמים ביתיים חובבים. גרהאם, ששמר אמונים לגאדג'ט החדש, לקח עימו מצלמה למסע. הוא התגורר במגדל אנטוניו שליד גת שמנים, ובמקביל לעבודת הקודש בילה את חמש שנות שהותו במקום כשהוא עורך מסעות צילום בעיר ובסביבתה.

את צילומיו סידר וכרך באלבום שנתרם לפני שנה וחצי לאוסף הצילום של מוזיאון ישראל. האלבום – הכרוך בקפידה ובעבודת יד ומוקדש לאליזבת, אחותו של גרהאם – כולל אוסף צילומים המתארים את חומות העיר ושעריה, את השדות ומטעי הזיתים שמקיפים את העיר, את בריכת ממילא ועוד. ניתן אף לזהות כמה מן הדמויות שמופיעות בצילומים, כמו אלינור פין, אשתו של הקונסול הבריטי בירושלים באותה תקופה. ניסן פרץ, אוצר הצילום במוזיאון ישראל, סבור כי בחלק מן התצלומים מופיע גם גרהאם עצמו, שצולם, כנראה על ידי אחד מעוזריו, כשהוא עומד בגבו אל המצלמה. רק עוד שלושה אלבומי צילומים של גרהאם קיימים בעולם, אך הם מתעדים את מצרים וסביבתה וזהו ככל הנראה העותק היחיד העוסק בירושלים.

גרהאם היה צלם בעל שאיפות אמנותיות, וליווה את צילומיו בהסברים, בציטוטים מהברית החדשה ומהתנ''ך, בשרטוטים וברישומים. לעתים, כשלא הצליח להכניס למסגרת הצילום את כל הפרטים שרצה, נהג להוסיף ליד הצילום רישום של עץ, שביל או מבנה, כמו ביקש להמשיך את עבודת התיעוד שבצילום. כדי להדגיש פרטים בצילום עבר גרהאם על קווי המתאר שלהם בעט או בעיפרון, וכשפרט מסוים לא היה לרוחו, טשטש אותו בעזרת כימיקלים. הוא גילה חיבה עזה לנופים ירושלמים פנורמיים, מה שחייב אותו לערוך טיולים ארוכים בסביבות העיר בחיפושים אחר נקודות תצפית רחוקות מספיק כדי שישקיפו על העיר ויאפשרו לעדשתו ללכוד את חומותיה בזוויות צילום רחבות. במקרים רבים חיבר מספר צילומים לכדי פנורמה אחת, תרמית שנחשפת משום שכמה מן הדמויות מופיעות מספר פעמים באותו התצלום. ובכל זאת, נחשב לאחד מגדולי הצלמים של תקופתו, ואף היה מורהו לצילום של צלם ידוע אחר, מנדנהול ג'ון דניס.

כנסיית הקבר באחד מתצלומיו של ג'יימס גרהאם (מקור תמונה: מוזיאון ישראל)

כאמור, היו אלה שנותיו הראשונות של הצילום, פלא טכנולוגי שהוצג לראשונה על ידי ממציאו, אנרי דאגר, בשנת 1837 ודרש מאלו שהתמכרו לו ידע, אמצעים, כושר המצאה ויצר הרפתקנות. מצלמות רפלקס קלות משקל עדיין לא הומצאו, ומצלמתו של גרהאם הורכבה מקופסת עץ גדולה שהייתה כה כבדה ומסורבלת, עד שכדי לשאת אותה ממקום למקום נדרשו סבלים (גרהאם, ראש המיסיונרים בעיר, יכול היה להרשות לעצמו מותרות כאלו). חובבי הצילום החדשים נאלצו להכין בעצמם את לוחות הנגטיב, לפתחם ולהדפיסם באופן ידני. הפרסומת הראשונה של חברת קודאק ''אתה לוחץ על הכפתור, אנחנו עושים את היתר'', הומצאה רק חצי מאה מאוחר יותר. בתקופה זו היו שתי טכניקות מוכרות להכנת נגטיב. האחת נעשתה על גבי זכוכית, והשנייה על גבי נייר. על הצלם היה למרוח בעצמו אמולסיה (חומר רגיש לאור שהוכן מחלבון ביצה) על גבי המשטחים. גרהאם השתמש בשני סוגי הנגטיב. פעמים רבות מופיעים באלבום צילומים כמעט זהים המסודרים זה לצד זה כשהאחד נעשה על גבי זכוכית, והשני על גבי נייר. שיטת הצילום על זכוכית, הנפוצה יותר, הייתה למעשה שכלול של צילום הדאגרוטייפ הראשון (שנקרא על שם ממציאו, המדען הצרפתי אנרי דאגר). טכניקת הצילום על נייר נקראה קאלוטייפ, וגרהאם השתמש בה לצורך יצירת אפקט מטושטש ורישומי משהו, שבזכות סיבי הנייר הגסים מזכיר ציור אימפרסיוניסטי. זאת בניגוד לתוצאות הקונטרסטיות, החדות והמדויקות להפליא, שהתקבלו על לוח הזכוכית. לוחות הנגטיב הביתיים היו בעלי רגישות (ASA) נמוכה. עובדה שאילצה את הצלמים לערוך חשיפה של כמה דקות בכל צילום, והקשתה במיוחד על צילום פורטרטים ואובייקטים בתנועה. גם מכונות הדפסה והגדלה עוד לא הומצאו ולכן גודל התמונה היה כגודל הנגטיב, שלרוב לא עלה על עשרים סנטימטרים.

ספרו של גרהאם עבר גלגולים רבים עד שהגיע אל אוסף המוזיאון. לא הכל ידוע, אך ככל הנראה אחותו של גרהאם החזיקה את הספר בביתה שבסקוטלנד עד יום מותה. בדורות הבאים עבר האלבום מיד ליד והתגלגל במכירות פומביות בין אספנים ומשוגעים לדבר, עד שבשנות השמונים של המאה ה-‏20 נרכש על ידי אספן יהודי אמריקאי תמורת שמונים וחמישה אלף דולר. סכום לא מבוטל, בפרט כשמדובר בצילום. הספר הגיע למוזיאון במצב סביר אך מרופט, ובילה את הימים הבאים במעבדת הרסטורציה כשהוא עובר ניקוי ושיפוץ. התשובה לשאלה מדוע נתרם הספר אינה קשורה, מן הסתם, רק בציונות; סיפור שמתחיל בוויתור על החומר לטובת הרוח, עלול להסתיים לפעמים בתרומה לצורך הקלות במס.




יונתן אמיר, בלוגר, אמן ועיתונאי, כותב על אמנות ותרבות בעיתון ''העיר'', באתר ''מארב'' וב''העין השביעית''.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   דודו בן עמי   יום ה', 20/07/2006 שעה 20:32   [הצג]   [1106 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©