הנצחה מוקדמת
יום ו', 23/06/2006 שעה 21:40
טרגדיה אישית של חבר, מותה של בלוגרית וכתבה על חייל שתכנן את לווייתו בקפידה טרם יצא למשימה מסוכנת בשטח עוין - כל אלה העלו בי כמה תהיות לגבי השאלה האם ראוי לו לאדם לתכנן את הטקסים שילוו את מותו שלו: הלווייה, ההספדים, מבנה הטקס והכיתוב על גבי המצבה. מתברר כי הגם שרובנו מנסים להימנע מחשיבה על היום הנורא הזה בו יבוא קץ לחיינו - טבעי או לא - יש רבים שעושים זאת, ואף בצורה מפוכחת ומעוררת כבוד. כשחושבים על זה, הנצחה מוקדמת שכזו אינה שונה בהרבה מרכישה מוקדמת של חלקת קבר לצד הן הזוג האהוב שכבר הלך בדרך כל בשר. כמה מלים על אנשים שעיצבו את הנצחתם בעצמם, רק כדי לא לא להשאיר מקום לטעויות. וברשותכם, גם כמה העדפות פרטיות בהקשר זה





אתר הקבורה הוא אמירה בפני עצמה. אפרים קישון

מה חש אדם המתכנן את הלווייתו?

זו שאלה מוזרה במקצת, משום שהיא מניחה שחלק מאיתנו מכינים את מותם בצורה מפורטת ומדוקדקת. השאלה הזו עלתה במוחי לאחר התאבדותה של הבלוגרית רפונזל. כשחשבתי על כך, נזכרתי שכבר לפני מספר שנים קראתי את הידיעה על קובי נעים, שנהרג בינואר 2003 במהלך קרב עם חוליה פלסטינית בחברון.

והנה ציטוט ישיר מאחת הידיעות שפורסמו עליו, מאותן ידיעות עצובות הנחתמות על ידי כתבים חסרי מזל הנשלחים על ידי מערכותיהם לאסוף פרטים אישיים על אותם חיילים שנהרגו בקרב ושעד כה היו אנונימיים לחלוטין לציבור הרחב.

''סמל-ראשון קובי נעים ז''ל תיכנן את הלוויתו מראש, עד לפרט האחרון. הוא ביקש מבני משפחתו שזו תהיה הלוויה שמחה, כמו חגיגת יום הולדת, עם בלונים לבנים ועם שירים. כשנהרג מאש המחבלים בחברון, בני המשפחה ערכו את ההלוויה כמעט כמושביקש. הם הפריחו 21 בלונים לבנים והשמיעו את השירים שאהב, אבל בקשה אחת הםלא מילאו. ''כי אחרי מותך'', הסביר דודו, עמוס, ''איך אפשר להיות שמח?''. לפני כחודשיים נפצע קובי, בן 20, באורח קל מאד במהלך פעילות מבצעית. חודש לאחר מכן, בהיותו בחופשה, הצטרף ל''טיסת כיף'' עם דודו, אלוף-משנה (מיל.) עמוס. ''במהלך הטיסה קובי פנה אלי ואמר: 'יש נושא שאנחנו צריכים לסגור''', מספר הדוד. ''הוא המשיך בטון רציני ושקול: 'אני מרגיש שלא אסיים בחיים את השירות. יש לי בקשה שתערכו לי הלוויה שמחה. אל תבכו. תגיעו בחליפות שחורות ותדאגו להרבה בלונים לבנים. אני גם רוצה שתשירו שם את השירים: 'Such a Perfect Day' ו-'My Way''.

ברמה הטקסית, קיימו בני המשפחה את בקשותיו המיוחדות של קובי. קצת קשה היה לבקש מהם לשמוח ולעלוז. שמחה בעת הלווייה היא מנהג עתיק במקומות כמו אירלנד, למשל (והדבר מונצח בשיר העם העתיק והיפהפה Finnegan’s Wake, המגולל ברוח עממית את סיפורו של עוזר הבנאי השתיין שבהיותו בגילופין נפל מסולם ושבר את גולגולתו), אבל אלינו הוא טרם הגיע. אופיין של לוויות במדינת ישראל נע בין ההתפרצות הרגשית הקיצונית, המתבטאת לעתים בתלישת שיער הראש ובניסיונות לפציעה עצמית; לבין איפוק שקט ועצירת כל ביטוי רגשי דרמטי. העליזות אינה נמצאת על הסקאלה הזו ואינה צפויה להגיע לשם בקרוב.

אני זוכר את האייטם הרדיופוני בגלי צה''ל בו התפלאה המראיינת – הייתה זו יעל דן, אם אינני טועה – באוזני חברתו של קובי על שהלה השאיר בידיה תכנון כה מדוקדק של לווייתו. החברה לא בדיוק הבינה מה כל כך מפליא. אחרי הכול, הסבירה, קובי ידע ממילא שהוא יוצא למשימה מסוכנת ושיש סיכוי שלא ישוב ממנה חי; ולפיכך, זו אפשרות שהתכונן אליה. אם אפשר, מדוע לא לקבוע את סדרי לווייתך כבר בחייך ולמנוע בכך סדרים שלא היו לטעמך לו הייתה מתבקש לשקול אותם עוד בהיותך בחיים?

יש בכך היגיון, חייבים להודות. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר אדם שהזמין – או הרהר בהזמנת – חלקת קבר הצמודה לקברה של זוגתו. והרי גם זו הכנה למוות. זו הצהרה ברורה באשר לשאלה היכן היה מעדיף להיקבר ומי יהיו שכניו. כשרכש הסופר וההומוריסט אפרים קישון חלקת קבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, הוא הצהיר בכך כי הוא רואה עצמו כחלק מהאליטה התרבותית הישראלית. הוא ידע היטב כי באותו אתר, שראשיתו עם העלאת עצמותיו של מכס נורדאו ארצה, קבורים גם אנשי תרבות ויצירה כשאול טשרניחובסקי ואחד העם, חיים נחמן ביאליק ויהושע רבניצקי, נחום גוטמן וש. בן ציון, יצחק אלטרמן וראובן רובין, אשר ברש ודבורה בארון, ברוך אגדתי וחנינא קרצ'בסקי, ועוד רבים רבים אחרים. קישון הכריז כי הוא רואה את עצמו חלק בלתי נפרד מ''פר לאשז'' הישראלי בשל תרומתו החשובה לתרבות המקומית. אקט הזמנת הקבר העיד על כך יותר מכל הצהרה מילולית. והרי מאז צירפנו לרשימת השמות המפוארת הזו גם את שמו של קישון עצמו (והוא בוודאי אינו הזוטר שבהם).

מסיבת סיום וקטע קאמרי ליד הקבר. דן בן אמוץ

אתמול נכחתי בלוויית אביו של חבר קרוב. כאשר סבבתי בין המצבות בהר המנוחות לא יכולתי שלא להתעכב על האותיות שנחקקו בהן. זוהי הנצחתו הסופית, האימתנית, של המת. זה מה שיקראו מבקרי בית העלמין כשיבואו לפקוד את קברו. רוב הכיתובים עוצבו, סביר להניח, על ידי שארי בשרם של הנקברים. הם מביעים את ההוקרה, האהבה, הצער והכאב שחשו כלפי קרובם שהלך לעולמו. ''הותיר בנו חלל'', ''אוהבים אותך כל כך'' וגם ה''ת.נ.צ.ב.ה'' הסטנדרטי הם כיתובים בגוף שלישי המעידים על הנפטר מפי קובריו אבל אינם באים מפיו.

יש המתכננים מראש את הכיתוב על מצבת קברם. זהו ז'אנר יצירתי מורבידי משהו, אבל לעתים הוא מניב פנינים של ממש. למשל, הקריקטוריסט האנגלי סיר דייוויד לאו שציווה שעל קברו יחרטו את המלים ''כאן טמון טרדן שהקדיש את חייו לשפיות הדעת''. לדוגמה, הקומיקאי האמריקני וו.סי. פילדס שהורה לחקוק על מצבתו את המלים ''בסך הכול הייתי מעדיף להיות בפילדלפיה''. או הסיפור על מה שקרה כאשר מת המלצר הראשי במסעדה בה נהג לאכול הקומיקאי הבריטי הארי סיקומב. סיקומב הציע אז לכתוב על מצבתו ''אלוהים סוף סוף תפס את המבט שלו''. על קברו של שודד הדרכים הנודע קלוד דובאל בכנסיית קובנט גארדן שבלונדון רשומה אזהרה: ''אם אתה גבר שמור על ארנקך; אם את אישה שמרי על ליבך''. או אותה כתובת שהביא פעם יוסף לפיד מבית קברות קטן בכפר בטרנסילבניה: ''כאן אני שוכב ואתה קורא; הלוואי שכבת אתה וקראתי אני''.

ההומוריסט והעיתונאי דן בן אמוץ סבל זמן רב ממחלת הסרטן. כשהיה ברור כי הקרב אבוד, ארגן לעצמו מסיבת פרידה מחבריו ב''חמאם'' ביפו. מסיבת הפרידה הזו נצרבה בזיכרונו של כל מי שהיה שם. אחד הקטעים הבלתי נשכחים של דן בן אמוץ היה ההספד שכתב לעצמו. זה היה אמנם מערכון שהיווה פרודיה על הספדים (וגם על הסופדים עצמם), אבל הכותב השכיל לשזור בו כמה פנינים ספרותיות (''...הוך יה-דן יה-דן, וולא יה-ערס, באמצע האוכל הולכים?! ואל תחשבו, דווקא אכל יפה. אבל אכל – נפל. נפל – הלך. הלך – לא שילם. אין דבר, שילמתי אני, שיהיה לו לבריאות...''), שאחת הזכורות שבהן (''..מה נעשה עכשיו? מי יאכל איתנו ולא ישלם? מי יקלל אותנו ככה? מי יספר לנו עליך טובות? מי יזכור אותך, מי?...'') נראית כיום עיטור מילולי הולם לערפל השכחה שפקד את עולם הבידור הישראלי בנוגע ליצירתו של האיש הזה. דומני שההספד הזה לא נישא על קברו של בן אמוץ באותו יום ב-‏1989 בו נטמן בעפר הארץ. אבל הנפטר עצמו, וזאת אנו יודעים כיום היטב, תכנן את לווייתו בקפידה ואף הורה על נגינת קטע קלאסי מסוים על ידי רביעיית מיתרים בסיום הטקס.

נעמי שמר, שהלכה לעולמה ביוני 2004, ידעה אף היא לאן היא הולכת. לפני שהלכה לעולמה פירטה במפורש אלו שירים היא מבקשת שישירו בלווייתה (''חורשת האקליפטוס'', ''שם הרי גולן'', ''לשיר זה כמו להיות ירדן'' ו''נועה''). שירים אלה, אפשר להניח, שיקפו יותר מכל את היחס בין הביוגרפיה האישית של שמר (שחלקים ממנה מצויים בכל אחד מהארבעה) לבין הארץ שעימה גדלה ושעימה פיתחה יחסים סימביוטיים. שמר לא הסתפקה בהכנת רשימת השירים הללו, אלא אף האיש שיבצעם – הזמר והשחקן דודו אלהרר.





מה יהיה איתנו? האם כדאי להותיר אחרינו - מלבד צוואה וחברים, משפחה ורכוש, מורשת וזיכרונות - גם את הפירוט המדויק של הדרך בה אנו מבקשים להיטמן, להיחקק ולהיזכר? מדוע לא, בעצם?

ובכן, אין לי כל כוונה להחזיר ציוד בזמן הקרוב, אבל כשלעצמי, לפחות, הייתי מעדיף להיטמן בטקס שבו לא ידקלמו טקסטים אוטומטיים בארמית אלא שיאמרו דברים של טעם בעברית. שבבוא יומי לא יטילוני עטוף תכריכי בד בלבד אל האדמה אלא יטרחו להניחני בארון עץ תחילה. שישירו את ''זה קורה'' החכם של אריק לביא (אקפלה אם אפשר; או, לכל היותר, בליווי גיטרה אחת) ; את “Today” האופטימי של ג'ון דנוור, שהיה אחד השירים הראשונים ששמעתי יחד עם זוגתי בפגישתנו הראשונה בנחל התנינים; ושישמיעו את הנעימה “Summer Place”, בביצוע המוכר של תזמורתו של פרסי פיית'. לרגע חלפה במוחי גם האפשרות לבקש שישמיעו את “Gone Fishin’”, הדואט הבטלני והמחויך של לואי ארמסטרונג ובינג קרוסבי, כמעין אלגוריה למה שהממזר שביקש את זה עושה עכשיו, ככל הנראה, בשמיים. אבל זה כבר חורג אל מעבר לתחום הקריצה, כך שנשאיר את זה בינתיים בצד. על מצבתי הייתי מעדיף שיכתבו משהו כמו ''עשיתי כמיטב יכולתי'', או אולי את הציטוט של ליאונרדו דה וינצ'י: ''כמו שיום שעבר כראוי מביא שינה טובה, כך גם חיים משומשים כראוי מביאים מוות טוב''. אפשרות אחרת היא המימרה שטבע הרקליטוס: ''האלים הם אנשים בני-אלמוות - האנשים אלים בני תמותה''. אבל גם זה עדיין פתוח לדיון.

ארבעה שירי אקפלה בביצוע זמר נבחר. נעמי שמר (צילום: יעל רוזן).

נותר המקום עצמו. כמי שאוהב על היסטוריה וכותב קצת היסטוריה הסתובבתי בלא מעט בתי עלמין ברחבי תבל. אחד הקטנים והיפים שבהם מצוי בטאלקיטנה שבאלסקה, עיירה ובה אלף תושבים בערך, שלימים אף סיפקה את ההשראה לסדרת הטלוויזיה המקסימה ''חשיפה לצפון'' (המתרחשת בעיירה דמיונית בשם סיסלי, שממוקמת אף היא באלסקה). בית העלמין הצנוע והיפה של טאלקיטנה מצוי בליבה של סביבה ירוקה, שנהרות ופיורדים משובצים בה לרוב והיא צופה אל מדרונותיו המושלגים של הר מקינלי, הפסגה הגבוהה ביותר (ובלי ספק אחת המרשימות ביותר) בצפון אמריקה. המצבות בו קטנות וצנועות, למעט כמה גדולות יותר המשמשות כיד לזכרם של מטפסים שנספו על המקינלי. אין שם את התחושה המוכרת כל כך של פס ייצור ללוויות, של אנשי חברה קדישא העוברים מקבר לקבר כדי להספיק לסיים לפני החשיכה, של המכוניות הנוסעות בשבילי האספלט ומקנות למקום תחושה של יומיומיות מתסכלת באמצע העיר. אבל את כל זה אין אצלנו כיום, כך שאצטרך להסתפק בפחות.

ובכל זאת, אם אפשר הייתי רוצה שיהיה זה אתר מוריק ומדושא, שונה כל כך מהבטונאדות המדכאות והמורבידיות שבתי העלמין שלנו – ירקון, חולון, הר המנוחות, רק תבחרו – הפכו להיות. אתר שדומה, ולו במעט, לבתי העלמין הצבאיים הבריטיים שהוקמו כאן לאחר מלחמת העולם הראשונה. אתר שמבקריו (כלומר, אלה החיים עדיין) יוכלו למצוא בו מעט טבע לנחמה. אתר שהפרחים בו אינם רק קטומי גבעול ומאוגדים בזרים מעשה ידי אדם, אלא שיש בו גם כאלה המחוברים לאדמה במלוא שורשיהם והם מנמרים את הסביבה במאות ובאלפים. אתר שיש בו עצים ושקול ציוץ הציפורים בוקע משם בבקרים וצילם הרחב של האילנות מתארך ומפכה לכל עבר. סביר להניח שיש כאן כמה כאלה, אולי בקיבוצים, אבל אני מודה שבגילי ובמצבי הבדיקה בנושא זה טרם החלה.

המוות הוא עניין סופי למדי (לפחות לפי גישתי). ''הואיל ואין אנו יודעים היכן המוות מחכה לנו, בכל מקום הבה נחכה לו אנו'', אמר על כך הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטיין. אין לי ביטחון שלכך התכוון המשורר, אבל דומני כי אפשר לפרשה כהמלצה להכין גם את הלוויה, הטקס, הקבורה וכדומה – בדקדקנות הראויה. המוות, אחרי הכל, מגיע רק פעם אחת.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
''הוא ניסה''   בנו   שבת, 24/06/2006 שעה 0:23   [הצג]   [2 תגובות]
הכיתוב   דודו   שבת, 24/06/2006 שעה 1:14   [הצג]   [3 תגובות]
Comments   David   שבת, 24/06/2006 שעה 6:53   [הצג]   [4 תגובות]
אבל מה עם הנחמה?   כרמית   יום ד', 28/06/2006 שעה 12:18   [הצג]
מוצדק לתת את הדעת על ההנצחה הבאה לכדי ביטוי במודעות האבל   מירב   יום ג', 04/07/2006 שעה 19:03   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©