מותה של בלוגרית (חלק א')
יום ב', 19/06/2006 שעה 0:12
בשבת בצהריים קפצה רפונזל אל מותה. היא הייתה בת 36, גרושה, אם לשניים, בלוגרית סוערת ושנויה במחלוקת ואישה שנאבקה בבעיות של נפש וסביבה כמעט כל חייה. היא סיפרה שהוכתה, שהוטרדה, שהושפלה על ידי אנשים שהיו קרובים אליה ברמה זו או אחרת. היא פתחה בלוגים חושפניים והשתמשה בהם כבמה להעלאת כתבי אישום נגד אותם גורמים שביקשה למגר. אבל בוטותה היתרה הביאה למצב שבו הייתה שנויה במחלוקת, שלא לומר מבודדת חברתית, עוד לפני מותה. מותה הטיל את הבלוגוספירה העברית לאנדרלמוסיה של האשמות וחרטות, ויכוחים וניחומים. כמה הרהורים על התאבדות שמותירה סימני שאלה פתוחים בנושאים כה רבים, החל מאתיקה רפואית וכלה בשמירת הפרטיות ברשת



''נודע לי עכשיו שהבלוגרית שכינתה את עצמה רפונזל התאבדה היום בצהריים''. כך, בצורה טלגרפית וישירה, דיווח הבלוגר חנן כהן לקוראיו ב''רשימות'' על מותה של אחת הכותבות השנויות ביותר במחלוקת בבלוגוספירה הישראלית. הדיווח הקצר הזה נתן את האות לתחילתה של חרושת שמועות, ניחושים, ויכוחים והתפרצויות שכולם כולם עסקו בשאלות חייה ומותה של הבלוגרית הזו.

לא היכרתי את רפונזל. מדי פעם נכנסתי לאתר שלה וקראתי קצת, אבל לא התמכרתי לחיים הסוערים שניהלה מעל דפי הרשת ולא השתתפתי בחילופי המהלומות המילוליות שלה עם בלוגרים כאלה ואחרים. אישית, לפחות, הסגנון הזה אינו מושך אותי ואני מעדיף – מה לעשות – את הענייניות המאפירה ואת העיסוק בנושאים שאינם גולשים אל מתחת לתחתוניו של הכותב. אבל זו הייתה בחירתה של רפונזל. איש איש וטעמו.

כינויי הרשת שאנשים בוחרים מעידים, לעתים קרובות, על אישיותם, על הווייתם, על עולם האסוציאציות שלהם. רפונזל, למי שאינו מכיר את אגדות האחים גרים, היה שמה של ילדה מתוקה שנולדה לזוג הורים עקרים שמכשפה עשתה איתם עיסקה נוסח פאוסט: היא תסדר להם תינוקת חמודה והם, בתמורה, יתחייבו להעניק לה אותה במתנה מייד לאחר שתיוולד. וכך היה. לא עזרו להורים בכיים ותחנוניהם: המכשפה הופיעה ונטלה את הפעוטה עימה. כשהייתה רפונזל בת שתים עשרה כלאה אותה אימה בראש מגדל גבוה, מגדל שאף מדרגה או דלת לא הובילו אל פסגתו. הנסיך שהתאהב בה כשראה אותה מציצה בחלון נאלץ לטפס מעלה בעזרת צמתה הארוכה. יום אחד תפסה המכשפה את הנסיך, עיוורה את עיניו ואת רפונזל שילחה את המדבר השומם והיבש. רק שנים ארוכות לאחר מכן נפגשו שני האוהבים ודמעותיה של הנערה האומללה ריפאו את עיוורונו של בחיר ליבה. והם חיו, כמובן, באושר ובעושר עד סוף ימיהם.

רפונזל. סופה של האגדה המודרנית היה רע ומר

רפונזל המודרנית חשה, כנראה, כמי שגורלה תאם לזה של רפונזל האגדית. היא חשה כלואה בתוך מערת השדים שלה, הסוגרת עליה מכל עבר. בצר לה, השיבה מלחמה שערה. ההרבה פעמים הגיעה למסקנה שטוב מותה מחייה; שעדיף לה לסיים את אומללותה מאשר להמתין לעיוור כלשהו, אריסטוקראטי ככל שיהיה, שיגאל אותה מנדודיה במדבר ומהכשפים הנוראים המומטרים עליה מכל עבר. היא רצתה, כל כך רצתה, להיות מאושרת – אבל לא ידעה איך עושים את זה. המלחמה התמידית בה הייתה שרויה הביאה עליה לבסוף את קיצה.

קראו לה מירב קנר, במקור מירב בן-רובי. נערה תל אביבית שגדלה במשפחה רגילה, לכאורה, מהמעמד הבינוני, אולי הבינוני-גבוה. הבעיות, לדבריה, החלו כבר בשלב מוקדם של ילדותה. היא סיפרה על בית שבו שררה אווירה אלימה. בית שבו מחלוקות בין הבת לבין הוריה הסתיימו בספיגת מכות, בהטחת הראש בקיר, בהתעללויות פיסיות שהקיבה מתקשה לעכל. היא סיפרה על בית ספר חסר כל אכפתיות שביקש מהנערה המוכה להתחשב באביה, שמטופל באישה נכה, והתעלם מסיפוריה על התעללות האב בה עצמה.

''בהחלט יש דברים נכונים בקטע הזה: שמות שהוזכרו, נסיונות אובדניים. אבל המהות שקרית לחלוטין'', הגיב אז האב לפרסומים, ''הפנטזיות עולות ומתרבות. זה מאוד חבל שהיא מעצימה את הטרגדיה שלה. היא לא מתייחסת לכל העזרה שקיבלה כל השנים. היא פוגעת בהורים שלה. אנחנו לא מגלים שוויון נפש. אבל היא גם פוגעת בנכדינו, בילדיה, בעצמה - בצורה קשה מאוד''.

היא הגיבה בניסיונות התאבדות חוזרים ונשנים. לפי טקסט שפורסם ב''פיפ'' ושמקורו מיוחס למירב עצמה (ככל הנראה פרסמה אותו לראשונה במודעות שתלתה ברחבי תל אביב), ביצעה את הניסיון הראשון בגיל 16. היא ניצלה. בהיותה בת 18 חזרה 11 פעם על ניסיונות התאבדות. בעקבות כל אלה אושפזה בכפייה. בשנים האות היא נכנסה ויצאה ממוסדות פסיכיאטריים, עברה טיפולים קשים, נתקלה – לדבריה – בפרשנות אטומה שלפיה היא דווקא נהנתה מהמכות שספגה משום שאלה היוו אות וסימן להצלחתה לנצח את אימה במאבק על תשומת ליבו של האב. כשטיפל בה פסיכולוג נודע, היא טענה כי הלה סיפר לה על כיבושיו הרבים והטריד אותה מינית, כולל באמצעות מגע בגופה. היא סיפרה כי הגישה תלונה במשטרה נגד אותו פסיכולוג, אך זכתה ליחס ספקני ומזלזל. על עיתונאי ידוע שעימו קיימה קשר רומנטי סיפרה שהסתיים בכך ש''עזבתי אותו מושפלת ומרוסקת''. לעיתונאי זה ייחסה עוצמה רבה, עד כדי יכולת להשפיע על מנהל ''ישראבלוג'', יריב חבוט, למחוק לה את הבלוג באורח חד-צדדי.

ואז היא גילתה את האינטרנט.

היכולת לפתוח בלוג חינם אין כסף ולכתוב בו ככל העולה על רוחה קסמה לה. הבלוג שימש לה כערוץ קשר עם הסביבה האנונימית ומרובת המשתתפים שאותה רצתה ליידע בכל חוויותיה. העניין שגילו בה היה מיידי. אישה בוגרת, שסיימה שני תארים אקדמאיים, הקימה משפחה ויודעת לספר בשפה שוטפת ובהירה על תלאותיה במוסדות לרפואת הנפש – זה אינו חזון נפרץ בשום רשת בעולם.מירב החליטה לנקום בהוריה, כמו גם בעוד כמה בני משפחה (שלטענתה היו חלק ממסע הייסורים שעברה), באמצעות הרשת. היא פתחה בלוג שבו סיפרה מה עבר עליה. היא לא היססה להשתמש בלשון בוטה מאוד כדי להבהיר מה היא חושבת על כל מי שלטענתה התעלם מזעקות המצוקה שלה.

היא נקבה בשמות אלה שהיו אחראים, לדעתה, להחרפה במצבה. היא ירדה לפרטי הפרטים של ההטרדות, הקטנות והגדולות, שלדבריה ספגה מהם. הציטוטים שלה היו מפורשים, רחוקים מאוד מלשון ההמעטה הזהירה המאפיינת מי שאינו רוצה לשבור את הכלים עם סביבתו. מירב שברה את כל הכלים. היא הרגישה שאין לה מה להפסיד. שממילא כל חייה גרועים ומחורבנים כל כך שעדיף כבר שאי-הצדק יתחלק שווה בשווה עם אלה שגרמו להיווצרותו מלכתחילה. מעין ''תמות נפשי עם פלישתים'' בגירסה אינטרנטית. ההתכתשויות שניהלה עם בלוגרים אחרים לא ידעו גבולות.

בעולם המשפט ובתורת העונשים קיים מושג המידתיות. זוהי המילה המגדירה בחירת אמצעי ממגוון אמצעים אפשריים שמידת הפגיעה שלו בזכות המוגנת היא הפחותה ביותר, המועטה ביותר ועדין תשיג את המטרה. על המידתיות קיימת לעתים קרובות הסכמה רחבה גם מבלי שתוגדר פורמאלית (ארצות הברית, למשל, לא תפעיל נשק גרעיני נגד אפגניסטן גם אם בהשראת גורמים בכירים במדינה זו בוצעו פיגועי ה-‏11 בספטמבר 2001). גם ברשת קיימת רמה כזו או אחרת של מידתיות, לפחות ברמה החברתית המקובלת. מירב לא שמעה על המושג הזה. מבחינתה כל אמירה הייתה בה כדי להרתיח, להזעים ולגרום לה לשגר טילים מילוליים פוגעניים, על סף האלימות, אל מבקריה.

מירב הניחה זכוכית מגדלת ענקית על העלבונות שלה, על הפגיעות שספגה, על חוסר הנכונות של כל אחד לשתף פעולה עם מה שראתה כתביעה הבסיסית שלה לצדק. היא לא העלתה כלל על דעתה לסלוח, קל וחומר לשכוח. יתכן שכמאובחנת תסמונת הטורדנות הכפייתית צורת החשיבה שלה או התנהגות האימפולסים שלה היו שונים מאלה המוכרים לנו. שהם היו על סקאלה אחרת של התנהגות. שהם הובערו ותודלקו על ידי חומרים שונים מאלה שאנו באים עימם במגע יומיומי.

יש מי שיצא להגנתה בגלוי. ''פגשתי את רפונזל, שוחחתי איתה, חולה היא כן, שקרנית היא לא הייתה, לפי כל הגיון סביר היא דיברה אמת'', כתב בלוגר אחד. ''לא כל מה שהיא אמרה היה שקרים אבל אף אחד לא האמין לה, ועשו לה לינץ’ פשוטו כמשמעו!'', כתבה בלוגרית אחרת. התגובות הללו, ניתן להבין מייד, היו חלק מהשבר הדיאלקטי הפוקד את הבלוגוספירה ביממה או שתיים שלאחר מותה של מירב. בין גירסת ה''היינו יכולים לעשות יותר'', המייחסת חלק מהחלטתה להתאבד לעלבונות ולהתקפות שספגה מפעילים ברשת; לבין ה''היא ממילא הייתה חולת נפש בעלת נטיות אובדניות'', גירסה התולה באישיותה של מירב את הווייתה המסוכסכת ואת סופה המחריד.

המודעה שנתלתה ברחבי תל אביב. האב הכחיש את ההאשמות (קרדיט תמונה).

הצד האחר גם הוא חי ובועט. ''יצא לי להיות בקרבתה כמה פעמים'', אומר אדם שהכיר היטב את פעילותה ברשת, ''היא שידרה אלימות מילולית נונסטופ. זו לא הייתה התפרעות פיסית ממש, אבל המלים שבהן השתמשה, צורת הדיבור שלה, החריפות הבלתי-רגילה – כל אלה שידרו אלימות בלתי-מוסווית''. אדם אחר שצרך את הטקסט הבלוגרי שלה מסביר את הנטייה הזו בתרופות שנטלה. ''היא סיפרה שהיא לוקחת קלונקס'', הוא מדווח, ''אני יודע שקלונקס הוא כדור הרגעה שאחת מהשפעותיו היא הפחתת חרדות, ובדרך כלל זו גם הסיבה שרופאים רושמים אותה לחוליהם. את הקולנקס נוטלים לתקופות קצרות בלבד. הסימפטומים של גמילה מהכדור הזה כוללים, בין השאר, התקפי זעם ואלימות קיצוניים. רפונזל סיפרה שהיא לקחה את הכמות המכסימלית ושהתרופה אזלה מביתה. במלים אחרות, התקפי הזעם הללו נבעו, לפחות בחלק מהזמן, ממחסור בתרופה הזו''.

''היא ניסתה להרוס אנשים באמצעות הכפשתם ברשת'', אומרת מישהי שעקבה בעניין רב אחר המתרחש, ''אף אחד הרי לא יודע באמת מה קרה בינה לבין הפסיכולוג או בינה לבין העיתונאי. אלה דברים שקרו בסיטואציה הברורה של אחד-על-אחד וגירסתה אינה בהכרח אמינה יותר מגירסתם. אבל לא כל אחד שיוצא נפגע מסיטואציה כזו רץ מייד לרשת ומנסה לחסל את הקריירות של הפוגעים. יש הרבה אמצע בדרך, הרבה שטח אפור בין הקיצונויות, ומירב לא הכירה את זה ובמידה שהכירה – לא הייתה לה סבלנות. מבחינתי, היא עשתה דברים שלא ייעשו. המיניות שלה הייתה בוטה מאוד, חריפה, כמו סגנון הדיבור שלה. הסיפורים שלה היו חזקים ומזעזעים. אבל כך בדיוק גם הייתה ההתייחסות שלה לאלה שניהלו איתה רומן, לפחות לפי דבריה. לספר על פגם או חולשה של גבר שהייתה איתו בסיטואציה אינטימית זה משהו שאני לא מסוגלת לחשוב שהייתי עושה. אתה יודע איזו השפלה הייתי עוברת לו סיפר פרטנר שלי ליחסים על פגמים במיניות שלי?''.

ובלוגר אחר סינן: ''טוב שהמפלצת החולה הזאת התאבדה, וטוב שהיא עשתה זאת לבד, בלי לקחת מישהו נוסף איתה. נקי וחלק, בלי להשאיר עקבות, חוץ מהצלקות של כל אלה שהיא פגעה בהם''.

אחד הפוסטים האחרונים שלה התמקד במה שראתה כנקמה הסופית. היא עשתה אאוטינג לכולם: לעיתונאי ששנאה, לבלוגרית מוכרת שניהלה איתו רומן, לפסיכולוג שתיעבה, לבלוגרית ידועה הפועלת - לפי שעה - תחת כסות אנונימית. זו הייתה השורה האחרונה של חייה. כפי שאמרתי, היא לא ידעה לשכוח או לסלוח. האש שבערה בה תדלקה אותה במלאי אינסופי של שנאה ובוז לכל מי שלא הזדהה עם שיגיונותיה והראה כלפיה אהדה מיידית. האאוטינג הסופי נועד, אולי, להביא לכך שדעת הקהל תסגור חשבון עם אלה שנכללו בו, כאשר ברקע עומדת תחושת האשמה הקולקטיבית שתרבוץ כעננה על הבלוגוספירה לאחר מותה. קצת מזכיר את התיזה של מייקל אפטד ב''אגאת'ה'', אותו סרט ישן שניסה לברר מה עלה בגורלה של אגאת'ה כריסטי באחד עשר הימים הנעלמים ההם שבהם חיפשה אחריה כל בריטניה.

פרשת חייה הסוערת של מירב קנר היא מיוחדת מכמה סיבות. היא הבלוגרית בעלת הפרופיל הגבוה ביותר שטרפה עד כה את נפשה בכפה. היא לא הסתירה ולו לשנייה אחת את בעיותיה הנפשיות. היא הותירה שאלות פתוחות בהקשרים של אתיקה רפואית; של יחסי מטופלים עם כאלה שאינם מטופלים; של הזכות והחובה לשמור על פרטיותם של בני אדם ברשת, גם כאשר מייחסים להם ביצוע עבירות; של חופש הביטוי בכלל, ובבלוגים בפרט; של השימוש בבלוג כבאמצעי לניהול מלחמה על דעת הקהל, כולל באמצעות רטוריקה קיצונית; ושל עוד תריסר סוגיות שלא ניכנס אל כולן כאן ועכשיו.

מלבד הבקשה, הכמעט בנאלית כשלעצה, שרפונזל תמצא סוף סוף מנוחה לנפשה הסוערת, הרי שמותה מטיל עלינו לדון ברצינות בכל הנושאים הללו. מי ייתן ודיון כזה אכן יתקיים.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לא הכרתי אותה   הצבנ''ע   יום ב', 19/06/2006 שעה 6:21   [הצג]   [442 תגובות]
לא הצלחתי לישון   שירה חורש   יום ב', 19/06/2006 שעה 8:07   [הצג]   [15 תגובות]
הבורות דחפה אותה אל מותה   canna   יום ב', 19/06/2006 שעה 9:28   [הצג]   [243 תגובות]
פוסט ענייני וחשוב   ערס פואטי   יום ב', 19/06/2006 שעה 11:09   [הצג]   [69 תגובות]
להנות מהדרך   bs   יום ב', 19/06/2006 שעה 15:12   [הצג]   [2 תגובות]
אתה טועה אורי   תראזימאכוס   יום ב', 19/06/2006 שעה 21:16   [הצג]   [13 תגובות]
הכל צפוי והרשות נתונה   שפי   יום ב', 19/06/2006 שעה 21:26   [הצג]   [9 תגובות]
הפסיכולוג   תראזימאכוס   יום ג', 20/06/2006 שעה 23:36   [הצג]
לעמוס   אלמוני   יום ד', 21/06/2006 שעה 0:05   [הצג]
רפונזל היא דמות מספור מימי הביניים   אלמוני   יום ד', 21/06/2006 שעה 15:10   [הצג]
ליבי ליבי עליה   cat_dancing   שבת, 24/06/2006 שעה 22:26   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©