''עכשיו אתה שלי...''
יום ה', 15/06/2006 שעה 0:51
בשני רומנים שכתב מאיר שלו מופיעות סצינות אינטימיות המתארות אוננות כדרך להנציח בקרב אהובת המאונן את דמותו, בין באמצעות השיתוף בחווייה ובין באמצעות יצירתם של חיים חדשים. זוהי אמירה מקורית למדי על תפקידה של פעולה בסיסית זו בחייהם האינטימיים של אוהבים והיא מעבירה את משמעותה מן העינוג העצמי אל מחוזות של יצירת בעלות סמלית על המאהב או הנצחת דמותה של האהבה בדור הבא. מעניין אם זו מקריות גרידא או שכוונת מכוון הייתה כאן ואם יש רבדים נוספים, הנסתרים מאיתנו לעת עתה, בכתיבה מיוחדת זו




מאיר שלו הוא אחד מגדולי המספרים שקמו לנו מאז קום המדינה. דומני שאין רבים שיחלקו על הקביעה הזאת, גם אם הם אינם קוראים קבועים של ספריו (שלא לדבר על מאמריו הסאטיריים-ביקורתיים, המתפרסמים דרך קבע ב''ידיעות אחרונות''). הוא מאהב גדול של השפה העברית, מגלגל את חרוזיה וצליליה בין אצבעותיו ומוציא מהם מלאכת אמן מילולית שיוצרת תיאורים מרהיבים של אווירה ונוף וסיפור ובני אדם שהם חלק מכל היריעה הרחבה הזאת. שלו, לטעמי, עומד יחד עם סופר אחר, אלי עמיר, בפסגת הר המספרים של דורנו.

אחד המאפיינים המעניינים שלו - שעד כה לא עמד עליהם איש - הוא השימוש באוננות לצורך הנצחת הזיכרון. זה נשמע מוזר מעט ואולי שלו אף לא התכוון לכך, אבל הדבר מופיע בשניים מתוך ששת הרומנים הסוחפים שכתב (ואלו הם השישה: ''רומן רוסי'', ''עשיו'', ''כימים אחדים'', ''בביתו במדבר'', ''פונטנלה'' ו''יונה ונער''). וכאילו לא די בכך, סצינות אלה מופיעות בשני הרומנים האחרונים שפרסם (עד שעת כתיבת שורות אלה), דהיינו ''פונטנלה'' ו''יונה ונער''.

בואו ונעמוד תחילה על מהות הסצינות המתוארות באותן רומנים. בראשון שבהם, ''פונטנלה'', מתואר סיפור חייו של מיכאל יופה, הגדל במושבה בעמק יזרעאל שנדמית לקרית טבעון בראשית דרכה. אהבתו הגדולה של מיכאל היא לאניה, אישה צעירה הנשואה לאליעזר, גבר מבוגר ממנה מבני המושב. היא זו שמכתירה את מיכאל בשם ''פונטנלה'', בשל המירפס, אותו חלל המצוי בין עצמות גולגולתו של תינוק בינקותו ונסגר שנים מאוחר יותר, עם התבגרותו. בדרכו הציורית, המיטיבה לתאר את המתרחש בחושי האדם, מספר שלו על אניה המענגת את עצמה כשהיא שוכבת לצד מיכאל ולאחר מכן עוטפת אותו בפרי מעשיה:

''אניה שכבה לצדי, ציצת העורבנים שלה סמורה, ואני חשתי פתאום את ידה, מפלסת לה דרך בין בטנינו הצמודות. נבהלתי. חשבתי שתאחז בי, וכבר חשתי את סרעפתי ואת שרירי בטני, זו נמסה ואלה נדרכים, ועל אף תשוקתי נתמלאתי מבוכה, אבל ידה העמיקה עוד, ופתאום מילא את החדר ניחוח זר, כמו שקורה לעתים באביב, עת מלקוש מכה בעלים חמימים של אזוב וזוטה...

''...ידה של אניה שבה ועלתה מן המצולה, וריחה הריח המשוער של זהב מותך והבושם המוכר של קידה פורחת ומרווה חרוכה. אצבעותיה עברו על פני, חלפו על מצחי, התקמרו על קרחתי החדשה, מקיפות סביב סביב, כמתארות זר פרחים או כתר מלוכה, הולכות וסוגרות על הפונטנלה שלי ואז מושחות גם אותה. אני זוכר: פני היו מול פניה וחזי מול חזה, את רגלי כופפתי אל מול ראי רגלה, את בטני הצמדתי אל בבואת בטנה. ידה שבה וירדה אל חלציה, רדתה מלוא כפה, שבה ועלתה ומשחה את עיני ואת מצחי, וירדה וסכה את שפתי ואת נשיקת המלאך העולה אל אפי. שמורותיי נדבקו. נחירי נפערו. מצחי נמס. כל נשימש שנשמתי מילאה את חלל גופי. צעיר וזקן הייתי, ידעתי את המעשה שהיא עושה ולא ידעתי את פשרו.

'''עכשיו אתה שלי, פונטנלה. לאן שלא נלך, אני או אתה, תמיד תהיה שלי'.

''ושבה וליטפה אותי, את לחיי ואת אפי, את שפתי הנפערות ואת לשוני המלקקת ואת שמורות עיני הנדבקות. ראשה נרכן, צווארה שיבולת מוטה, נחש זוחל בשה חיטה...''.


בכך שמשחה אותו בנוזלי אהבתה הנציחה אניה את בעלותה – הסמלית, אמנם, אבל הברורה מאוד כשלעצמה – על גופו ועל נשמתו של מיכאל. בסצינה המדהימה הזו הוא נזכר במהלך מסע לילי מואץ בואכה בית חולים ירושלמי בו שוכבת אהובתו משכבר הימים ומונה את רגעיה האחרונים. זהו הזיכרון החזק והברור שהוא דולה ממעמקי עברו כאשר הוא ממהר במסדרונות אל האישה שפעם גילתה לו רזי אהבה שעליהם לא חלם ועתה היא גוססת והוא אינו יכול להינתק ן הצורך הנואש לראותה בפעם האחרונה בחייו. לא ברור אם אניה הייתה זקוקה לדליית אותו עסיס ממעמקי גופה כדי לשמר את זיכרונות של מיכאל ואת אהבתו אליה, אבל ברור שמרגע שעשתה כן קיבעה את עצמה כחלק מעברו לנצח. זמן קצר לאחר אותו מקרה גורשו אניה ואליעזר בבושת פנים מהמושבה. מעשה זה היה, אפוא, דרך לפצות אל הפרידה באמצעות צריבת הזכרון בבשר. לעובדה שברגע הנורא מכל עבורה מהרהר מיכאל דווקא בסצינה זו יש משמעות בלתי ניתנת להכחשה.

ב''יונה ונער'' מועברת הזכות להנציח באמצעות נוזלי המין אל הזכר, שנדמה כי תפקיד זה נוצר באורח ''טבעי'' יותר עבורו מעצם היותו יצרן הזרע, חומר הגלם של הדור הבא. ספר זה, שאחד מצירי עלילתו הוא סיפור אהבתם של ''התינוק'' ו''הילדה'', נער ונערה העוסקים ביונאות ומסיעים לפלמ''ח – ואחר כך לצה''ל – באמצעות התמחותם במקצוע המיוחד הזה. ערב יציאתו למשימה מסוכנת בירושלים מצטייד התינוק בשובך נייד ובו שלוש יונים ובא לבקר את חברתו. זו, העובדת כיונאית בשובך של הפלמ''ח בגן החיות בתל אביב, משתוקקת אל גופו (''בוא נשכב, אהובי'', אמרה, ''נעשה את הילד שלנו כבר עכשיו''), אך הוא חושש מאותה אמונה שהתגנה אליו ''שאם נשכב אני לא אחזור''. ''את הילד שלנו נעשה אחרי המלחמה'', הוא מבטיח לה, ''אני אשוב הביתה חי. נשכב באור, בעיניים פקוחות, נראה, נהיה בי ובך''.

אלא שבקרב נפצע התינוק פצעי מוות. הוא מצליח איכשהו למצוא מסתור במחסן אבן נטוש ונוכח כי רק יונה אחת מהשלוש נותרה בחיים. הוא מבין היטב כי החיים נוזלים-אוזלים במהירות מגופו וכי עליו להספיק לקיים את הבטחתו האחרונה לחברתו טרם ימות. וכך, בעודו, גווע, הוא מקדיש את דקותיו האחרונות להפקת זרע מחלציו. הוא מעלה בזיכרונו ובדמיונו את הסצינות האירוטיות ביותר שחווה עימה, את מגעה, את ריחה, את דיבורה. בתחרות המקאברית שהוא מנהל עם המוות מטרתו היא להוציא מעצמו את אפשרות החיים לפני שהזקן בעל החרמש יספיק להתערב בנעשה.

''וכשהרגיש את הנס מתרחש, את הזרע עולה בצינוריו, לא גואה ומתפרץ אלא זוחל ומבקש לפכות, שב והטה עצמו אל צדו ונאנק מכאב וכיוון את עצמו אל כוס הזכוכית ופלט. הזרע לא ניתז אלא ניגר והלך, לאט ומעט, וכשהצטרף אובדנו הלבן הקטן לאובדן הגדול האדום של הדם, אפס הכוח משרירי התינוק, החום נטש את חלל בטנו, הזיכרון פג ממוחו. הצחוק שהיה צוחק בין שדיה של הילדה ברגע הזה ממש, נעשה הפעם עווית של חיוך.

''עוד סחיטה, עוד טיפה, התינוק נח. פליטת הזרע חידדה את עצביו והגבירה את כאבו. התינוק שמח. הכאב ידחה את המוות, יעניק לו עוד כמה דקות. הוא היטה את הכוס אל שפופרת הזכוכית. 'מהר יותר' עודד וכיוון את זחילתן של הטפות באצבעו. 'מהרו, ידי מתחילות להצטנן, הרעד מחכה ואורב', ואטם את השפופרת בפקק, שב ושכב על גבו ואמר לעצמו: 'לא לאבד את ההכרה. לא למות. עוד מעט, עוד יש מה לעשות'''.

והוא עושה. בכוחותיו האחרונים הוא מכניס את השפופרת לטוטף, מצמיד אותו אל רגל היונה ומשלח אותה משם. והיא, שעושה את דרכה אל הנערה שגידלה אותה באהבה ובעדנה, גומאת את דרכה במהירות עצומה, משל ידעה במדויק מה מטרת המשא העדין הזה שעל רגלה. וכשהיא מגיעה אל גן החיות בתל אביב ונוחתת אצל הילדה וזו נותנת מבט בתכולת הטוטף ומבינה מה שלח לה אהובה המת היא משיגה מייד כף ומזרק ומסתגרת בשובך עבודתה, מתירה את קישורי הווילונות, משתרעת על הרצפה ולאחר כמה תנועות הכרחיות מזריקה את תכולת השפופרת אל תוכה. בנה, יאיר, הוא הוא מספרו העיקרי של עלילת ''יונה ונער'' בגוף ראשון ושמו נתן לו לזכר התינוק המת.


עסיס אהבתה של אישה אינו יכול לייצר דור חדש, אבל תמצית המין הגברית יכולה גם יכולה. וכך, למעשה, מתפתח תפקידה של האוננות מעלילה לעלילה. אם ב''פונטנלה'' החומר בו מושחת אניה את מיכאל אהובה צורב את דמותה ומעשיה בזיכרון אהובה, הרי שב''יונה ונער'' לא הסתפק שלו בכך אלא הגה דרך בה הזיכרון מונצח בדמותו של הבן שמעולם לא ראה את אביו אך גדל בצל טרגדיית מותו ותחת כנפיה המגוננות של אימו, אישה מיוחדת בפני עצמה שזכתה לאינספור אזכורים ופרשנויות בביקורות שנכתבו על הספר ובראיונות שנערכו עם שלו לאחר צאת ספרו.

כאמור, אינני יודע אם שלו אכן התכוון לכך, אבל האוננות בשני ספרים אלה שלו חורגת מן המקום הספר מוצנע ספק מגונה שהוקצה לה בחינוך השמרני-למדי שקיבלנו בילדותנו. הוא מהווה עתה תחליף ראוי למגע מיני רגיל משום שהוא אינו בא לספק את הייצר בלבד - מטרה המיוחסת לאוננות אפילו בהגדרתה בוויקיפדיה – אלא לבטא אהבה מיוחדת במינה, כזו שאין באפשרותו של בן הזוג (או בת הזוג) לשכוח. לא חילופי נוזלים אלא הענקה של נצחיות באמצעות הנוזלים.



אני בספק אם שלו יקרא אי פעם את הטקסט הזה (ככלות הכל, ''אפלטון'' אינו בדיוק אתר הבית המועדף על רבבות אזרחינו החיים כאן). אם יקרא, אשמח עוד יותר לדעת ממנו אם רק מקריות יצירתית הנחתה אותו לייצר שתי סצינות בעלות מאפיין משותף ברור כל כך או שמא הייתה כאן כוונת מכוון. ככלות הכול, אין אדם היכול להסביר טוב יותר כוונתו של סיפור מאשר המספר עצמו.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מקסים   נטע יוסף   יום ה', 15/06/2006 שעה 1:25   [הצג]   [2 תגובות]
הצעה שיווקית   יונתן   יום ה', 15/06/2006 שעה 8:25   [הצג]
מוטיבים נוספים   אמיר   יום ג', 20/06/2006 שעה 12:12   [הצג]   [2 תגובות]
מאוּנָן חלקית   אלכסנדר מאן   יום ו', 23/06/2006 שעה 21:31   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©