דדווד דיק
יום ו', 20/02/2009 שעה 0:12
ימי הספר המערבי חלפו עברו להם ושוב אין צומחים במערב ארצות הברית גיבורים מעין אלה. גם דדווד דיק אינו גיבור תרבות בימינו כפי שהיה באותם ימים רחוקים. ה''דַיים נובלס'' שתיארו את גבורותיו מתגלגלות כיום רק בארגזים ובמדפים מאובקים בחנויות ספרים ישנים ואצל כמה אספנים הלהוטים לשמר את רוח התקופה. אולי דווקא בשל כך נוצר אצלי הצורך להנציח אצלנו את אותה דמות פלאית שבישראל כמעט ולא הכירו מעולם. אולי זו חיבה ישנה שלי לאותה עיירה בדרום דקוטה שעל שמה קרוי הגיבור ואולי רצון להנציח אווירה שאינה עוד בנמצא ואולי שני הדברים גם יחד. ובכן, קבלו את דדווד דיק, הגיבור הנשכח של הספר המערבי והאיש שהרבה לפני גיבורים ספרותיים אחרים של המערב הפרוע התמחה במלחמה בשודדים רעי-לב ובהצלתן של גבירות תמימות מידי גברים נבזיים במיוחד.











על דדווד אולי שמעתם, בעיקר בגלל סדרת הטלוויזיה המצויינת המתעדת – תוך שינויים היסטוריים מסוימים – את ימיה הראשונים של עיירת הזהב הזו, השוכנת בלב הבלאק הילס של דרום דקוטה. את השם דיק ודאי שמעתם, ואולי אף תזכרו שמדובר גם בקיצור מקובל לשם ריצ'ארד. אבל אני בספק רב אם רובכם מכירים את דדווד דיק, האיש והאגדה, או שמא מוטב לומר האגדה והאנשים שהיא נסכה עליהם מעט מהילתה.

דדווד דיק (Deadwood Dick) היה גיבורן של חוברות עלילתיות זולות (Dime Novels, בכינויין המקובל) שאת עלילותיהן חיבר אדוארד זיין קארול ג'אדסון (Edward Zane Carrol Judson). ג'אדסון נהג להסתתר מאחורי שני פסבדונים שהפכו כמעט לאגדה בקרב חובבי התרבות העממית הקשורה במערב הפרוע: נד בנטליין (Ned Buntline) ואדוארד ל. וילר (Edward L. Wheeler). בחוברות הללו יצר ג'אדסון דמויות שהיו למיתוס בסוף המאה התשע-עשרה, תוך שהוא משלב דמויות פיקטיביות כמו דדווד דיק, דאשינג דייב (Dashing Dave) ופירלס פראנק (Fearless Frank) במעלליהן, האמיתיים והמדומים כאחד, של דמויות היסטוריות לכל דבר ועניין דוגמת קאלאמיטי ג'יין (Calamity Jane) וקפטן ג'ק קרופורד (Captain Jack Crawford). חוברות אלה, שנקראו כמעט על ידי כל ילד ומבוגר במעמד הבינוני ומטה בארצות הברית של אותה תקופה, הצטיירו לרבים כאמינות בתכלית ולו רק משום שקוראיהם ידעו בוודאות כי דמויות מסוימות הן בגדר בשר ודם. כיוון שכך, שיערו שגם יתר הדמויות הן כאלה.

החברות המצוירות, שנמכרו להמונים במחיר שווה לכל נפש, נשאו שמות שמשכו מייד תשומת לב. בין אלה ניתן למנות, למשל, את ''דדווד דיק, נסיך הדרכים'' (Deadwood Dick, the Prince of the Road); ''דדווד דיק במלכודת'' (Deadwood Dick Trapped); ו''יום הדין של דדווד דיק'' (Deadwood Dick’s Doom). החוברות הזולות הללו, שפורסמו בהוצאת בידל אנד אדאמס, נקראו באותה תהקופה בעיקר על ידי ילדים ונערים. מחירה של כל חוברת כזו היה עשרה סנט ולפיכך הן נודעו בפי הציבור הרחב כ''דיים נובלס'' (Dime Novels). היו אף סדרות שנמכרו במחצית המחיר, כלומר בחמישה סנט. בשנת 1899, למשל, הדפיסה ההוצאה לאור של ארתור וסטברווק מקליבלנד את מערבוני דדווד דיק כסדרה שמחיר כל חוברת בה הוא כחמישה סנטים.

דדווד דיק הגן על מרכבות דואר ורדף אחר שודדים ורוצחים. הוא הציל נערות מחטיפה ומאונס והגן עליהן בגופו ובשני אקדחיו הרועמים. הוא לא נרתע מאיש ולאומץ ליבו לא היה גבול. הוא היה מוכן לסכן את חייו כדי לשחרר עיירות אומללות מכנופיות פושעים שהשתלטו עליהן והציקו ליושביהן. שמו עורר חיל ורעדה בקרב עכברי הפשע של המערב. איש לא יכול היה לעוצמתו ולגבורתו וכל הניסיונות לחסלו עלו בתוהו. ''כל הסיירים נטבחו – כולם מלבד דדווד דיק'', נכתב באחת מאותן חוברות, ''הוא, על גב סוסו השחור, נראה רוכב במעלה ההר, מקום בו לא יכול היה איש לעבור פרט לו עצמו. גם הכדורים ששרקו סביבו לא האטו את התקדמותו. כך עשה לעצמו הנער המפורסם שם כפרש דרכים שאין שני לו בעולם כולו''.

דדווק דיק היה גיבורן של למעלה ממאה עלילות שפורסמו בחוברות אלה. דור שלם של נערים מתבגרים העריץ את הדמות המיתולוגית הזו. למעשה, פרסומו הרקיע שחקים עד כדי כך שנמצאו כמה וכמה טוענים להיותם האנשים שעליהם התבססה דמותו של גיבור המערבונים הללו. אפשר להבין את אותם טוענים לכתר התהילה שאפפה את גיבור אותם מערבונים בפרוטה יכלה להכניס להם לא מעט כסף. בין אלה שאימצו לעצמם את השם ''דדווד דיק'' ככינוי החיבה שלהם ניתן למצוא את הקאובוי השחור נט לאב; את השחקן דיק בראון; את נהגי המרכבות ריצ'ארד קול ודיק בולוק; ואת האיש שנשא את הכינוי עד יום מותו ב-‏1930, ריצ'ארד קלארק.











נאט לאב נולד למשפחת עבדים בטנסי. אחרי מלחמת האזרחים עבר לטקסאס, השיג עבודה ככקאובוי ועבד בעיקר בהעברת עדרי בקר ממקום למקום. באביב 1876 עבד לאב אצל חוואי מאריזונה והעביר למענו את העדר צפונה. לאב הגיע לדדווד שבטריטוריית דקוטה ב-‏3 ביולי אותה שנה. באותו יום עסקה העיר במרץ בהכנה לחגיגת יום העצמאות המאה של ארצות הברית. באוטוביוגרפיה שלו כתב מגדל הבקר השחור כך: ''הגענו לדדווד במצב טוב וללא שהיו לנו צרות עם האינדיאנים בדרך צפונה. העברנו את הבקר לידי בעליו החדשים ואז המשכנו העירה כדי לעשות חיים''. הביטוי ''לעשות חיים בעיר'' כלל, אליבא דלאב, הרשמה לתחרות נוסח אותה תקופה. לאב הצטיין באותו יום: הוא זכה בפרס של מאתיים דולר בתחרות כפיתת עגלים ולאחר שניצח גם בתחרות קליעה למטרה. ''ואז כיהנ אותי הקהל בשם 'דדווד דיק' והכתיר אותי כאלוף הבקר של הספר המערבי''. לאב, מכל מקום, לא נשאר בעיר כדי להגן על תוארו אלא חזר הביתה, לאריזונה, עם רכושו הנכבד. בשנת 1907 פירסם לאב את האוטוביוגרפיה שלו, שאפילו כותרתה נסמכה על דמותו המיתית של דדווד דיק באזורי המערב. הספר נקרא The Life and Adventures of Nat Love, Better Known in the Cattle Country as ‘Deadwood Dick’ וסגנונו דמה מאוד לאלה של אותן נובלות זולות שנמכרו בחוצות הערים לילדים צמאי ההרפתקאות.









הקיץ של 1876 היה קיץ סוער בדדווד. הוא נחשב, במידה רבה, לפרק הזמן המכונן של העיר המרתקת הזו, אף שמחנה הכורים שהיווה את ראשיתה הוקם שנתיים קודם לכן, לאחר שהתגלה זהב בסביבה. אל סוורנג'ן ניהל את ענייני העולם התחתון ממפקדתו בסאלון ה''ג'ם''. ויילד ביל היקוק האגדי הגיע העירה, הימר ושתה ולאחר מכן נורה למוות על ידי צעיר חמום מוח. קלאמיטי ג'יין, שהייתה סיירת בצבאו של הגנרל קרוק, פקדה את הבארים וסיפרה בקול רם, תוך הפרחת גרעפסים אדירים, על עלילותיה בקרבות נגד שבטי הסו. הנרי סמית', המטיף שהזכיר לכורים החוטאים כי האל הטוב יושב ממעל וצופה בכל מעשיהם ומצפה מהם להתנהגות נאותה תמורת חסדו, נרצח באכזריות כשיצא לערוך מיסת רחוב בקרוק סיטי הסמוכה. שניים מבוגרי הבהלה לזהב במונטנה, סת' בולוק וסול סטאר, בנו את חנות כלי העבודה שלהם במרכז העיר; לימים יהפוך בולוק לשריף הראשון של העיר וסטאר – לראש העיר במשך כתריסר קדנציות רצופות. ג'ק לאנגרישי הקים את התיאטרון הידוע שלו בעיר, מוסד שהפך לימים ללהיט הבמה הגדול של הסביבה כולה. קיטי לירוי היפהפייה, שסיפרו עליה כי ירתה בתפוח שהונח על ראש בעלה הראשון, סובבה את ראשיהם של אינספור כורים הלומי שתייה ועשתה עסקים טובים ב''לון סטאר'' שברחוב הראשי. בשנה שלאחר מכן ירצח אותה בעלה הזועם כשיגלה שהיא אינה שוכבת רק איתו ולאחר מכן יתאבד בירייה.

אחד האורחים היותר פופולריים בעיר באותם חודשים היה ''באנג'ו דיק'' בראון. בראון נהג להעלות מופעי רחוב בפני הכורים והתמחה במערכונים שנונים ובשירי עם שעסקו בבהלה לזהב ובהווי שהתהווה מסביבה. לו היה נשאר בעיר זמן רב יותר, סביר להניח שכולם היו מכירים בו כבאיש הזכאי לשאת את השם דדווד דיק יותר מכל אחד אחר.

כשחזר בראון העירה ממסע ללאראמי שבוואיומינג, הוא הביא עימו כתוספת גם שחקנית בשם פאני גארטסון. בראון ''שכח'' להביא עימו את המחצית האחרת בדואו המשחק של פאני, ברנש בשם אד שונסי שלא היה רק שותפה למשחק אלא גם אורח כבוד על יצועה. באחד הערבים, שעה שדיק ופאני הופיעו מול אולם מלא עד אפס מקום, נכח אד שונסי בקהל. באמצע ההצגה אבדה סבלנותו לחלוטין והוא הטיל אל הבמה חבילה שבה היו ארוזים מכתבי אהבה שהחליפו הוא ופאני בעבר. דיק, שראה משהו מוטל אל הבמה, היה בטוח שמדובר בכלל בגרזן. הוא לא לקח סיכון, שלף אקדח וירה מייד בחזהו של שונסי. המאהב הנטוש נהרג במקום. בראון וגארטסון, מצידם, נמלטו מייד מהעיר. באנג'ו דיק נלכד זמן קצר לאחר מכן והועמד למשפט בדדווד. טענתו שלפיה פעל מתוך הגנה עצמית התקבלה על דעת השופטים והוא זוכה. מכתב שפרסמה פאני בעיתוני המקום ושבו סיפרה כי מעולם לא נישאה לשונסי ולפיכך יכלה לעזבו כל אימת שרצתה, סייע כנראה בגיבושה של החלטת הזיכוי. על באנג'ו עצמו, אגב, אמרו שמעולם לא הוציא מפיו את הביטוי ''דדווד דיק'' ובוודאי שלא תבע לעצמו את הזכות להיקרא כך. אבל יכולותיו התיאטרליות, הפופולאריות שלו בין מחפשי הזהב ואותה ירייה שהפכה לאגדה היו בוודאי ביסוד התפיסה שגם הוא זכאי לתואר המחייב הזה.









גם ריצ'ארד ''ליטל דיק'' קול, האיש שנהג במרכבת הדואר הראשונה שנכנסה לדדווד, ביקש לעצמו את הכינוי דדווד דיק. קול, שהיה סובב בדרכים המסוכנות ללא הפסקה, ביקש להרתיע בכך את שודדי הדרכים למיניהם. שני נהגי מרכבות אחרים, ריצ'ארד דאן וריצ'ארד רייט, שגם שמם הפרטי הקנה להם את הזכות להתקרא בשם דיק, דווקא לא סברו שהשם הזה ירתיע פורעי חוק למיניהם.

נט לאב, הבוקר השחור שטען כי הוא הוא דדווד דיק. האוטוביוגרפיה שלו נכתבה בסגנונן וברוחן של חוברות הקומיקס שפרסמו את שמו של גיבור המערב באמריקה כולה

דיק בולוק עסק באבטחת מרכבות דואר, ולימים גם רכבות, שהעבירו משלוחים של מטילי זהב. אפילו אונקיית זהב אחת לא אבדה או נשדדה מהמרכבות שעליהן הגן. כישוריו כצלף, אותם נהג להפגין בתחרויות מזדמנות עוד במחוז נעוריו, קורנוול, שבאנגליה, היקנו לו את הזכות לתבוע לעצמו את הכינוי דדווד דיק. לימים הפך בולוק לברוקר בעיר ליד, הסמוכה לדדווד. את שנותניו האחרונות בילה בשלווה בקליפורניה ושם מת ב-‏1921, בגיל 73. והיו, כמובן, גם אחרים שניסו להדביק לעמם את הכינוי המחייב דדווד דיק. בין אלה ניתן להזכיר את ריצ'ארד פאלמר, שמת ב-‏1906 בקריפל קריק שבקולורדו; ואת רוברט דיקי, שנלחם באינדיאנים לצידם של הגנרלים קרוק וטרי ומת בדנוור ב-‏1912.









בשנות העשרים של המאה הקודמת, אחרי שנים ארוכות שבהן לא נמצא יורש ראוי לכתר הפיקטיבי של דדווד דיק, החליטו כמה מפרנסי העיר לעשות בשם הזה שימוש ראוי שגם אם לא יפתור את השאלה מי זכאי להיקרא בו לפחות יוכל להביא הכנסה ראויה. וכך יזמה לשכת המסחר של דדווד את הכתרתו של ריצ'ארד קלארק כדדווד דיק.

קלארק היה מהכורים הוותיקים בעיר ובשנות העשרים עדיין היה זכאי להתגאות בהיותו בוגר הבהלה לזהב והימים המפוארים ההם של 1876. הוא נולד באנגליה, אך בגיל 16 היגר לארצות הברית. בתחילה התגורר אצל דודו בניו ג'רסי, אך לאחר מכן נדד מערבה. חברו הטוב באקסקין ג'וני ספולדינג סיפר כי הגיע לגבעות ב-‏1874 והשתייך ל''חבורת קולורדו'' (Colorado Bunch), קבוצה מגובשת היטב שכללה, פרט לקלארק, גם את האחים ג'ים, סם ו'צארלי אטר (Utter). במשך השנים הספיק קלארק לעבוד גם כמלח במעבורת, כדוור, כמאבטח מרכבות דואר, כשיפוצניק וכפועל במסילות הברזל.

לבלאק הילס הגיע בשיירה שבמהלך מסעה הותקפה על ידי אינדיאנים זועמים. כמה מהנוסעים נפצעו קשה ואילו הבקר התפזר לכל עבר. השיירה הגיעה איכשהו לקרוק סיטי וקלארק שהה שם במשך חודשים אחדים. ב-‏1892 עבר לעיר וייטווד, שזה מקרוב נוסדה, ושם נשא אישה, גידל ילדים ועבר בחברת הרכבות נורת'ווסטרן. באקסקין ג'וני כתב שראה את קלארק מעביר שקי דואר על גב סוסו מפורט פייר לבלאק הילס. גרטרוד ווד, שקלארק היה מיודד עימה ועם בני משפחתה, סיפרה שהכירה אותו כמאבטח מרכבות דואר. ממקורות אחרים ידוע כי עבד גם כסייס באורווה בעיר ליד.

כאמור, בשנות העשרים קיבעה לשכת המסחר של דדווד את דמותו של ריצ'ארד קאלרק כהשראה לגיבור הדיים נובלס דדווד דיק. ברם, גירסה אחרת, ידועה פחות, טוענת שכבר ב-‏1898 הכתיר אותו ה''דדווד פיוניר טיימס'', אחד מעיתוני העיר הנפוצים, בשם דדווד דיק. ולא רק הוא.

ב-‏1898, כשעבד במכרה זהב בבר ביוט קריק, מילא קלארק חמישה חורים בסלע באבקת שריפה, הצית את הפתיל והתכונן למהר ולהסתתר עד שוך הפיצוץ. אלא שבדיוק אז פגע בראשו גוש סלע שנפל מאחד המצוקים. קלארק ההמום לא הספיק לברוח והפיצוץ האדיר פגע בגופו. הפיצוץ גרם לשברים בשתי ידיו, כמה מצלעותיו נשברו אף הן ובשרו התמלא בעשרות חתכים. קלארק אושפז בבית חולים שהיה שייך לחברת המכרות הומסטייק, שבאותה תקופה עדיין הסכימה לטפל בחולים שלא הועסקו על ידה. עיתונים במזרח שדיווחו על התקרית כינו את קלארק בשם ''דדווד דיק'' ודיווחו כי ''דיק מפורסם יותר במחוזות המרוחקים מביתו מאשר בבלאק הילס, בהן הוא מתגורר מזה 23 שנה''.

ריצ'ארד קלארק, האיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם דמותו של דדווד דיק. כשגילם את תפקיד הגיבור המזדקן זכה לתהילה במאירקה כולה ואף נפגש עם הנשיא בכבודו ובעצמו

קלארק לא הסתדר תמיד עם התפקיד שיועד לו. פעם אחת, כשהסוס עליו רכב נע בחוסר נוחו. נפל קלארק מעל גבו וגרם בכך, איך לומר, למבוכה קלה. בעקבות התקרית המצערת נעשה שינוי קל בדמותו של דדווד דיק ומדי שנה צעד קלארק באותו אירוע מפורסם כשהוא נושא בידו האחת רובה ובאחרת מעדר, שנועד ''להעניק לאיש שהרג קבורה נוצרית הגונה''. הוא לבש בבגדי עור ובכובע בוקרים, שערו צמח והתארך וגם שפמו התעבה והחל וכל כולו נראה כמו כגיבור מזדקן ובעל חזות מכובדת ועמוסת מעללים. קלארק היה שתקן מטבעו. הוא מעולם לא שיקר לגבי עברו משום שממילא מיעט מאוד לדבר ורוב הזמן היה מופנם ומסוגר בתוך עצמו. על השאלות התמימות שנגעו לאורח חייו נהג להשיב כשהוא נועץ בשואל מבט סתום. הקהל המרותק היה בוהה בסוס הקרבות הוותיק ומעלה בדמיונו אדם שהשתתף בקרבות עם שודדי דרכים, בהגנה על אוצרות זהב ובפרשיות אהבים סוערות עם נערות יפהפיות שהציל מפני נבלים אלימים.

סוחרי הבלאק הילס עשו עסקים מצוינים כשהפיצו למרחקים את גבורתו ותהילתו של דדווד דיק שלהם כפי שגולמה על ידי קלארק. כשחלה קלארק דיווחו עיתוני הסביבה על מצבו והתאוששותו של דדווד דיק (ולא של קלארק) בפרוטרוט. כך, למשל, דיווח אחד העיתונים כיצד הגיע הגיבור המתבגר למסעדה כלשהי, התיישב ליד הדלפק והזמין בשר חזית ושעועית מבושלת. לשכת המסחר של דדווד, מצידה, לא הסתפקה בקלארק רק כאטרקציה שנתית ב''מצעד של 76''', אלא הביאה אותו לאירועים רבים נוספים. בין הייתר כיבד מגן חסרי הישע בנוכחותו טקסי פתיחה חגיגיים של עסקים כאלה ואחרים, פיקניקים המוניים שערכו ותיקי המתיישבים, מופעי בידור נודדים, מצעדים ועוד כהנה וכהנה.

ככל הנראה חיבב מאוד קלארק את תפקידו כדדווד דיק, משום שהוא גילם אותו במשך שנים. בתקופות בהן לא הופיע בפני תיירים כאטרקציה מקומית הוא חי בבקתת קורות מבודדת ועסק בענייניו שלו. ברם, ההצלחה שלה זכה בגלמו את דמותו של דדווד דיק הייתה כה כבירה שלשכת המסחר המקומית אף שיגרה אותו לוושינגטון הבירה כחלק ממשלחת ששמה לעצמה למטרה לשכנע את הנשיא קאלווין קולידג' לבלות את חופשת הקיץ של 1927 בבלאק הילס. זה עבד. אפס, אין כל עדות לכך שהנשיא קולידג' - הנחשב לשתקן ביותר בתולדות אמריקה, מה שהביא את הציבור לכנותו ''סיילנט קאל'' (''קאל השקט'') – ודדווד דיק החליפו מלים זה עם זה. קלארק, מכל מקום, השתתף במשלחת דומה ששוגרה כשנה לאחר מכן; הפעם, לדבריו, כדי להודות לנשיא על ביקורו בארצו של דדווד דיק בקיץ הקודם.

בדרכו לוושינגטון עבר קלארק בשיקאגו. גם בה, כך גילה, הפך למיתוס מסקרן ולשריד אפוף תהילה מאותו מערב פרוע. במלון בו התגורר הוא זכה לכבוד מלכים והמלצרים והחדרנים מילאו במהירות אחר כל מוצא פיו. אחד מעיתוני העיר פרסם את תמונתו כשהוא עומד על גג בונגלו על רקע קו הרקיע של גורדי השחקים.

במהלך אותו מסע בערי המזרח גילה קלארק כי הוא הפך לכוכב תקשורת של ממש. דדווד דיק, גיבור בשר ודם שכמו בקע מתוך הדיים נובלס המצוירים של וילר, התהלך בין אלפי האנשים שקראו את עלילותיו בצעירותם. הם בהו בו בהערצה, בחליפת העור המחוספסת שלבש, באקדחים שהיו נעוצים בחגורתו, ברובה שהיה תלוי על כתפו, בכל אותם פריטים שכבורגנים מבון ומלידה רק קראו עליהם בספרים וראו בסרטים אך מעולם לא היו חלק מעולמם שלהם. אחד מעיתוני התקופה כינה אותו ''גיבור הדמיון והמציאות, בוגר ימי הבהלה לזהב, נהג מרכבות, חלוץ, צלף וגיבור הדיים נובלס''.


ריצ'ארד קלארק מת ב-‏1930, בגיל 85. בטקס חגיגי, השמור בדרך כלל לחלוצים מפורסמים במיוחד, הובאה גופתו לקבורה במקום מבודד ב''הר הזריחה'' (Sunrise Mountain), צפונית-מערבית לדדווד. שני טורים של נושאי ארון הקבורה וקהל גדול של אבלים עשו את דרכם בדרך הארוכה והמתפתלת אל ראש ההר. הוא נקבר בטקס צבאי מלא בקבר שחצב בעזרת חומר נפץ הנרי בראש, אחד מחבריו באותה בהלה לזהב מפורסמת של שנות השבעים, בסלע המשקע הקש. תמורת חיל הפרשים הרביעי ניגנה נעימות עצובות לזכרו. שלושה מטחי אש נורו לחלל האוויר. בשיא האירוע חלף טייס מהעיר בל פורש – גם היא בבלאק הילס – במטס הצדעה אחרון מעל פסגת ההר. כשעבר מעל מיתחם הקבר, פיזר הטייס ורדים אדומים באוויר והללו נחתו על הקרקע כמחווה אחרונה לזכרו של דווד דיק.









דדווד דיק לא היה, כזכור, אלא יציר דמיונו של סופר דיים נובלס. אפס, העיתונים מכל רחבי הארץ פרסמו הספדים לזכרו, בהם פירטו את עלילותיו הנועזות ואת הישגיו הבולטים. ריצ'ארד קלארק שיחק היטב את תפקידו. את הזכות לשאת את השם דדווד דיק הוא הרוויח ביושר.

ימי הספר המערבי חלפו עברו להם ושוב אין צומחים במערב ארצות הברית גיבורים מעין אלה. גם דדווד דיק אינו גיבור תרבות בימינו כפי שהיה באותם ימים רחוקים, בהם ידע כל ילד כיצד הוא נראה והוליווד כיבדה אותו בסרט עלילתי. הדיים נובלס שתיארו את גבורותיו מתגלגלות כיום רק בארגזים ובמדפים מאובקים בחנויות ספרים ישנים ואצל כמה אספנים הלהוטים לשמר את רוח התקופה. ואולי דווקא בשל כך נוצר אצלי הצורך להנציח אצלנו את אותה דמות פלאית שבישראל כמעט ולא הכירו מעולם.









זהו פרסום חוזר של המאמר. במקור הוא פורסם באתר זה ביוני 2006.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
כה לחי!   יואב איתמר   יום ב', 12/06/2006 שעה 22:10   [הצג]   [4 תגובות]
ביל היקוק בדדווד   מספר 666   יום ה', 15/06/2006 שעה 6:52   [הצג]
(ללא כותרת)   אורטל   יום ב', 16/03/2009 שעה 20:58   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©