עיסקה על הגורן
יום ה', 28/05/2009 שעה 16:03
כמה עשרות שנים לאחר כיבוש הארץ על ידי בני ישראל התנהלו להן לאיטן שתי נשים בדרך המובילה ממואב אל נפת יהודה, בואכה בית לחם. שתיהן ידעו כי עליהן למצוא פתרון מהיר לבעיותיהן הכספיות. הקשישה שבהן הגתה רעיון מבריק: הצעירה תנסה למשוך את תשומת ליבו של קרוב בעל נכסים ושתיהן יובילו אותו, צעד אחר צעד, אל החופה המיוחלת. זה היה המבוא לפרשה רומנטית ששיאה בהתעלסות סוערת על הגורן, במשא ומתן עם קרוב משפחה אחר ובהקמתה של שושלת שכעבור ארבעה דורות בלבד תעמיד מתוכה את המלך דויד בכבודו ובעצמו. טרם שככו הדי ההחלטה השערורייתית לפסול קטגורית את כל הגיורים שנעשו על ידי חיים דרוקמן בתקופה בה עמד בראש מערך הגיור, כדאי להעיף עוד מבט על מגילת רות, סיפור הכורך שאלות קשות בנושאים הקשורים בגיור, בייבום ובנישואי תערובת - וגם סוגיות הקשורות באהבה ובמין.










תארו לעצמכם את המצב הבא: אדם עוזב את הארץ מסיבות כלכליות ומהגר, נניח, לארצות הברית. שם הוא מצליח איכשהו להתבסס מבחינה כלכלית ורואה בארץ החדשה את ביתו. עד כדי כך הוא מרגיש שם בבית, שהוא נושא אישה מקומית, גויה על פי כל קריטריון הלכתי, בלא לקחת כלל בחשבון נושאים קרדינאליים כמו התבוללות. הבעל הולך לעולמו וזמן מה לאחר מכן, כשנודע לנשים על המצב הכלכלי במשתפר בישראל, מודיעה החמות על רצונה לשוב לארץ מוצאה. כלתה מבקשת לבוא עימה. ועכשיו, שימו לב: מה הסיכוי שמגויה גמורה כזו, שאף אינה טורחת לעבור הליכי גיור המוכרים על ידי הרבנות, יצמח בית מלוכה יהודי כשר?

הסיכוי, נכון לימינו אנו, הוא אפס. לא קלוש, לא מזערי, לא שואף לאפס. פשוט אפס. בישראל של תחילת המאה ה-‏21 קיימים מאות אלפי פסולי חיתון, כאלה שהממסד הרבני אינו מוכן להכיר ביהדותם, לחתנם או לקברם כיהודים בבוא יומם. ובכן, אם אין מניחים לאדם הרואה עצמו כיהודי להסתפח אל שורות העם היהודי, קל וחומר שלא ישאו את צאצאיו על כפיים עד לכס המלוכה.

הפרידה. רות ונעמי עוזבות את מואב ויוצאות בדרכן לבית לחם. בניגוד לעורפה (משמאל) המשתכנעת שייטב לה אם תשוב למואב, רות דבקה בחמותה ומצהירה ''עמך עמי ואלוהייך אלוהי'' במה שהפך מאז לסיסמת הגרים בכל הזמנים


שלוש אלמנות

סיפורה של רות המואבייה היה זהה, בפרטים רבים, לתסריט המפורט בפיסקה הפותחת. במגילת רות מסופר כי היא נישאה לבנם של אלימלך ונעמי, זוג מארץ יהודה שהיגר למואב בשל משבר כלכלי שפקד אז את הארץ. אלימלך מת כעבור שנים אחדות ועד מהרה נפטרים גם שני בניו, מחלון וכליון. שמותיהם של אלה יתכן והם סמליים בלבד ומעידים על הסיבות שהביאו למותם המוקדם, שכן קשה להאמין כי בלידתם הוענקו להם שמות פסימיים כל כך. עשר שנים לאחר אותה הגירה נותרו בחיים, אפוא, נעמי, אשת אלימלך; עורפה, אשת כליון; ורות, אשת מחלון.

בצירוף מקרים נוח למדי מגיעות לנעמי ידיעות על שיפור במצב הכלכלי ביהודה. היא מחליטה לשוב אל הנופים בהם גדלה ובגרה. שתי כלותיה מבקשות לבוא עימה. רצון זה, כמו גם הביטויים הרגשיים הנלווים אליו (כולל בשלבים מאוחרים יותר של העלילה) מעיד על מערכת היחסים הטובה ששררה בין השלוש. השלוש יוצאות לדרך, אלא שבשלב כלשהו נמלכת נעמי בדעתה ומבקשת מהן לשוב על עקבותיהן ולחזור אל בית משפחותיהן.

הסבריה של נעמי לשינוי דעתה מבהירים פעם נוספת עד כמה היו הנשים בנות התקופה תלויות בבני זוגן לצורך הישרדותן. ''לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי'', שואלת נעמי, ''הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה--גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם--כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה''. נעמי, אם ננסח זאת מעט אחרת, אומרת לשתיים שיקשה עליהן למצוא חתן מבני יהודה ושעדיף להן למצוא לעצמן גבר מתאים במואב מאשר להיוותר בגפן בארץ זרה. ונניח, מוסיפה נעמי, שאפילו בגילי המופלג אוכל להרות וללדת. מה אז? האם תמתינו להם עד שיגדלו ואז יינשאו לכן? הרי גם אתן מבינות שמדובר בסיטואציה בלתי אפשרית עבורכן. ייבום כהלכתו ממילא לא יתבצע כאן.

עורפה מקבלת את הסברי נעמי ושבה לבית הוריה. רות, לעומת זאת מעדיפה לדבוק בחמותה ולהמשיך עימה אל בית לחם. זו בחירה גורלית. אין אנו יודעים מה הסיבה המניעה את רות לעשות כן, אבל ברור כי יש לה משפחה וכי היא אינה רוצה לשוב אליה. האם היו יחסי רות עם הוריה מעורערים? האם חששה פן יבולע לה אם תשוב לכפר נעוריה? על כך לא מספקת לנו המגילה כל תשובה. כאשר מנסה נעמי לשכנעה פעם נוספת, היא משתמשת בנימוק אחר. ''הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ'', היא אומרת לה, ''שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ''. הפעם, אם יש צורך לחזור על כך, אין נעמי מדברת על פריונה המבוזבז של האישה הצעירה אלא על זרותה במקום אליו היא מבקשת להגר. העם ביהודה אינו העם ממנו יצאה רות ואף אמונתה הדתית שונה משל תושבי בית לחם. ככל הנראה לא הצטיינו אנשי יהודה – לפחות לדעת נעמי – בהארת פנים לנוכרים. אבל גם כאן מראה רות עקשנות בלתי מצויה ומכריזה את מה שהפך ברבות השנים להיות סיסמת הגרים בכל הדורות, בנוסחה המלא: ''אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ''. הצהרה זו היא כה גורפת באופייה עד כי נעמי אינה מוסיפה עוד לנסות ולשכנעה שלא לנהוג כפי שבחרה לנהוג.

מצבן הכלכלי של השתיים הוא, כאמור, בכי רע. ''אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה'', אומרת נעמי למקבלות את פניה בהגיעה העירה. וכאמור, כדי להשיג ביטחון כלכלי מסוים עליהן למצוא גבר מבוסס ולהתחבר אליו. מכאן ואילך זו המטרה המרכזית אליה שואפות השתיים ולהשגתה מופנה כל מרצן.


הפיתוי

נעמי, על אף עשר שנות הניתוק מבית לחם, עודנה זוכרת את אחד מקרובי משפחתו של בעלה המנוח. על האיש, בועז שמו, נאמר לנו רק כי הוא גיבור חיל ולא ברור אם הכוונה לגבורה בנסיבות הקרביות המקובלות או כינוי הערכה לאדם המצליח בעסקיו או בתחומים אחרים (בסוף המגילה מתברר גם כי ייחוסו המשפחתי מכובד למדי: בועז הוא נינו של נחשון בן עמינדב, האיש הראשון שהסכים ללכת בחרבה שנוצרה כאשר ים סוף נפתח בפני בני ישראל בצאתם ממצרים). בועז, כפי שמתברר לנו מאוחר יותר, מודע היטב לנוכחותה המתחדשת של נעמי בעיר, אך הדבר אינו מעורר אצלו תשומת לב מיוחדת. מועד הגעתן של נעמי ורות לבית לחם הוא מועד תחילת קציר השעורים. בעונה זו מצויים גברים רבים בשדות. רות יוזמת מהלך מעניין, אם כי פשוט למדי: היא תלקט מהשיבולים שייפלו מידי הקוצרים בשדותיו של בועז. אם יופיע הלה, היא עצמה תשתדל למשוך את תשומת ליבו.

התוכנית מצליחה מהר מן המצופה. בועז, המגיע לבקר בשדהו, שם מייד לב לנערה הזרה. ''לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?'', הוא מתעניין אצל מנהל העבודה שלו. הלה עונה לו כי זו בת לווייתה המואבייה של נעמי. בועז פונה לרות ואומר לה כי היא רצויה ברכושו ובצוותו, אבל כמה מלים בטקסט מבהירות לנו כי העניין שלו בה אינו מסתכם רק בכישוריה כקוצרת או כמלקטת. ''הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי'', מבקש ממנה בעל השדה, ''עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן--הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים''. במלים אחרות, בועז נוטל על עצמו לדאוג לכל מחסורה של רות כל עוד היא בשדהו. בקשתו המפורשת ממנה לא ללקוט בשדה אחר מעידה כאלף עדים על כך שהנוכרייה הנאה עוררה אצלו תשומת לב שהיא מעל ומעבר למקובל ביחסי עבודה מסוג זה. בועז גם מסביר את אהדתו בכך שמדובר בתגמול על סיועה של רות לנעמי בשעותיה הקשות. בועז אף מתרה בנעריו לנהוג בה בכבוד: ''וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ''.

לאחר שרות מדווחת לנעמי על יצירת הקשר החיובי עם בועז, מחליטה הקשישה להכות בברזל בעודו חם. המדובר בפיתוי מחושב ומתוכנן של בועז ונעמי אינה פוסחת על אף פרט כשהיא מסבירה לכלתה כיצד לפעול. ''וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים--הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ--וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין''. יש כאן הכל: איסוף מידע על תנועותיו של בועז (מה שקרוי בעגה צבאית מל''מ, או ''מודיעין לפני מבצע''); ולאחר מכן הסבר לגבי ההכנה לפעולה (על רות להתרחץ, ללבוש את מיטב מחלצותיה ולהתבשם), זירת הפעולה הרצויה (הגורן), שעת הפעולה (מייד לאחר סיום הארוחה, כאשר בועז שבע וכבד תנועה), הדרך לעורר את תשומת ליבו של האובייקט (גילוי מרגלותיו, כלומר הרמת כיסוי רגליו וחשיפתן) וחשוב מכל – שש המלים האחרונות המתרות בה שלא לפעול בניגוד לרצונו של בועז. נעמי אינה שמה גבולות לנעמי. אם בועז יורה לה מה לעשות עליה לקיים את רצונו לאלתר. נעמי מבינה היטב כי אין מגיעים לסצינה רומנטית עם גבר באמצעות גילוי סרבנות למאווייו. ומאחר ורובנו יודעים היטב מה יכול גבר לבקש מאישה נאה באשמורת ליל קיץ בהיותם לבדם על הגורן, ניתן לפרש זאת כמעט כהוראה ישירה: 'אם הוא רוצה לשכב איתך, היעתרי לו'.

בועז מתוודע לרות, שבאה לשדהו כדי לאסוף שיבולים שנפלו מידי הקוצרים. ''למי הנערה הזאת?'' פונה בועז (משמאל) בשאלה אל ראש הקוצרים (מימין).

רות, חשוב לציין, אינה בדיוק נערה תמימה שאפשר להסיתה בקלות לכל דבר מעשה. היא כבר הייתה נשואה לגבר צעיר ורזי הפיתוי נהירים לה לחלוטין. גם בועז, סביר להניח, אינו בדיוק בתול. הרי הוא מוגדר לנו בראשית הסיפור כגיבור חיל ובהחלט יתכן שגיבור כזה הוא משאת נפשן של נערות הסביבה, מה גם שמדובר בגבר בעל אמצעים. רות, מכל מקום, מבצעת בדייקנות את אשר מורה לה נעמי, ושוב, כמו בשדה, תגובתו של בועז נוחה לה מאוד. וכך מספרת לנו המגילה: ''וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו''. בועז, המופתע מהגוף הנשי הנלחץ אל בשרו באישון לילה, תוהה קודם כל מי הגברת שהגיחה מן החשיכה כדי להנעים את זמנו. ''אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ'', אומרת לו הבחורה בענווה, ''וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה''. מעבר למלים, היא מניחה לחוואי העייף לקלוט בנחיריו את ניחוחות בשמיה ואת השמנים בהם סכה את גופה. הוא מבין בוודאי כי לא באה לדון עימו על נושאים ברומו של עולם אלא מבקשת את קרבתו הפיסית ובגלוי. אבל המשפט ''וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה'' מוכיח לו כי לא סתם קרבה היא מבקשת אלא נישואין.

בועז הוא אדם הגון. הוא מגלה מייד לרות כי יש גואל קרוב ממנו, כלומר אדם שזכותו להינשא לה בשל קרבה משפחתית גדולה יותר לבעלה המנוח גדולה מזכותו שלו. ''לִיני הַלַּיְלָה'', הוא מבקש ממנה, ''וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה''. ולאחר מכן הוא מוסיף ''שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר''. תוספת אחרונה זו באה ללמדנו שבועז , הגם שנאלץ לדון עם רות בסוגיית הגאולה, לא אובה כלל לוותר על חברתה לצידו. במלים אחרות, 'בואי נסדיר את מעמדך האישי בבוקר. בינתיים, הבה נעסוק במה שלמדנו מציפורים ומהדבורים'. ובכן, קסמיה של רות פועלים את פעולתם והקשר המיני – אולי הבסיס העיקרי לכל מה שיתפתח כאן מעתה והלאה – כבר קיים בפועל. הפירומונים ומיצי האהבה כבר פועלים את פעולתם אצל שניהם.

זוהי, ללא כל ספק, אחת מסצינות הפיתוי הקלאסיות של כל הזמנים. אינספור סיפורים נכתבו בהשראתה. אווירת הכפר הנינוחה והתכנון בעל הנופך הרומנטי הילכו קסם על אלפי יוצרים במהלך ההיסטוריה.


''לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'...''

בצד הרומנטיקה ההולכת ונרקמת על הגורן, מצויות כאן כמה שאלות שהמקרא אינו נותן עליהן תשובה ברורה. השאלה האחת היא מה ראה בועז לנכון להבטיח נישואין לנוכרייה. מותר להניח שגם אז לא אהבו בני ישראל במיוחד את מנהג נישואי התערובת והעדיפו לשמור על ייחודם כעם. ובכל זאת, שכב בועז עם נוכרייה זו שמקרוב באה העירה, אישה שלמעט נישואיה לקרוב רחוק שלו לא ידע עליה כמעט דבר, ואף הבטיח שישא אותה לאישה אם הנסיבות יאפשרו זאת. אין זאת אלא שבועז נהג, כנראה, על פי המנהג שהממסד האורתודוכסי במדינת ישראל היה מעדיף להשכיח: יהודי הוא מי שהצטרף לעם ישראל מרצונו והביע את שאיפתו להיות חלק ממנו. נקודה.

בנקודה זו ראוי להרחיב מעט, משום שלבני מואב יש מעמד מיוחד הן לחיוב והן לשלילה. המואבים נחשבים לקרובים לישראל קרבת מוצא. מואב היה בנו של לוט, אחי אברהם. ובדברים ב', ט' נאמר כי מארץ מואב ניתנה מורשה לבני לוט. משה מספר על פנייתו לסיחון, דברי שלום לאמור: ''אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאל, אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשיו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער...''. בני מואב מוזכרים כאן כמופת לחיקוי: אמנם לא נתנו לישראל אוכל, אבל נתנו זכות מעבר ואף מכרו להם לחם ומים.

ערב הכניסה לארץ היה מואב יוזם העימות עם ישראל. תחילה הזמין את בלעם בן פעור לקלל את ישראל, והוא סובב עם בלק בן צפור מלך מואב ומחפש מקום ממנו יקלל את העם. כאשר הקללות אינן מצליחות, שולחים המואבים את בנות מואב לפתות את העם ולעבוד לבעל פעור. בדברים כ''ג, ד' מוזכרים המואבים והעמונים כפסולי חיתון לעולם: ''לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם''. מדובר כאן בציווי גזעני פאר-אכסלאנס המתחרה בחוקי נירנברג. בועז, מכל מקום, בוחר שלא להישמע לציווי הזה. לו היה מציית לו, לא היה בא דויד המלך לעולם.

בספרות בית שני (עזרא ט'-י'; נחמיה י', כ''ט-ל''א; י''ג, כ''ג-כ''ז) משתקף מאבק נמרץ בנישואים לנשים נכריות (ובמיוחד עמוניות ומואביות). מאבק זה, שראשיתו בעליית עזרא, לא היה קל. גולת הכותרת של המאבק היתה ההתחייבות באמנת נחמיה על איסור נישואי התערובת (י', כ''ט-ל''א). דומה שבשלב ראשון היתה ידם של עזרא ונחמיה על העליונה, אך עם שובו של נחמיה לשנה אחת לפרס (443 לפסה''נ בקירוב) בטלו תיקוניו זמנית. עם שובו לירושלים ביקש נחמיה לחזור ולהשתית תיקוניו על בסיס מוצק.

היקפה הרחב של תופעת נישואי התערובת מעיד כי לא הכל היו תמימי דעים כי יש פסול בנישואים אלה. הדרישה לגירוש הנשים הנכריות עוררה מן הסתם התנגדות חריפה שמגילת רות מבטאת אותה: גיבורת המגילה היא מופת לאשה נכרייה, מואביה (שמואביותה מודגשת חזור והדגש), הדבקה בחמותה שלא על מנת לקבל פרס, דבקה באלהי ישראל ואף נשבעת בשמו, וסופה שהיא זוכה ומתברכת על ידי ה' המעמיד מזרעה את דויד מלך ישראל. המגילה היא בבחינת תשובה לשאלת רות ''מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה'' (ב', י').לא מוצאה של האשה קובע אלא מעשיה. בתבונה רבה מצביע המספר על השוני בין רות לבין האבטיפוס של האשה המואביה, על ידי ההשוואה הסמויה למעשה בנות לוט (בראשית י''ט, ל'-ל''ח). למותר לציין שרות הצנועה והמהוגנת היא היפוכן הגמור של בנות מואב (במדבר כ''ה) הזונות עם בני ישראל ומפתות אותם לעבודה זרה (שם, פסוקים א'-ג'). רות ובעז נעלים גם מגיבורים חיוביים של ספר בראשית, תמר ויהודה (בראשית ל''ח), ואפילו מרבקה ומעבד אברהם, גיבורי הסיפור המבקש להקפיד על טוהר המשפחה והעם (בראשית כ''ד).

שאלה נוספת קשורה לפרט אותו מגלה בועז לרות לאחר שזו מבקשת ממנו לגאול אותה, כלומר להינשא לה. נעמי מכירה היטב את קרובי משפחתה. מה שיודע בועז – כלומר, שיש גואל קרוב ממנו לרות – יודעת גם היא. לפיכך, יש לתהות מדוע היא מעדיפה לטפח דווקא את הקשר בין רות לבועז ולא לשגר את רות אל הגואל האחר. נעמי אינה טורחת להבהיר את בחירותיה, אבל יתכן בהחלט שבועז מוצא חן בעיניה יותר, הן בשל עושרו, הן מחמת הגינותו והן משום שהיא סבורה שקל יותר לתמרן אותו לבוא בברית הנישואין עם רות מאשר את הגואל האחר.

אם בועז הוא גבר מושך ובעל נכסים, כאמור, הרי שסביר להניח שלא רק רות חומדת אותו לעצמה. גם את הנקודה הזו, יש להניח, הביאה נעמי בחשבון. לפיכך, בהחלט יתכן שהורתה לכלתה שלא להחמיץ שום להטוט של עינוג באותו לילה גורלי. שומה היה על רות להבהיר לבועז, במעשים לא פחות מאשר במלים, כי על בועז להאמין בבוקר שלמחרת שלא יפגוש עוד אישה שידיעותיה בתחום שבינו לבינה עולות על אלה של רות. קור הרוח שבה פעלו השתיים, נעמי בתכנון ורות בביצוע, ראוי להערכה כשמביאים בחשבון את כל הנסיבות המגבילות שעמדו בדרכן.

תמונה נוספת בה מתוארת הסצינה בה מבחין בועז ברות. יחסיהם של השניים היו למקור לאינספור סצינות ספרותיות שנכתבו במהלך הדורות מאז ועד היום

בועז מבין, כנראה, כי עליו לתת אות נוסף לרצינות כוונותיו. הוא נותן לרות חיטה בכמות של שש שעורים ומבקש ממנה להעבירן לנעמי. יתכן שהוא מבין היטב שנעמי עתידה לקבל דין וחשבון מפורט על מאורעות הלילה וזהו מין מסר סמלי שכוונתו לומר: 'אל דאגה, קרובתי; את אשר הבטחתי לרות בכוונתי גם לקיים'. נעמי, בראותה את השי שנשלח בידי כלתה, ובשמעה את מעללי השניים בלילה, מבינה היטב שהדג השמן הזה נלכד בחכתה ושעתה עליה להמתין ולראות כיצד ייפול דבר. ''שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר'', היא מייעצת לרות, ''כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם''.

אלמלא הייתה נעמי אלמנה קשת יום הייתה יכולה לפתח קריירה לא רעה בתחום הפסיכולוגיה של המינים. הבנתה את נפש הגבר הייתה כמעט מושלמת. היא ידעה בדיוק על אלו נקודות רגישות באישיותו של בועז ניתן ללחוץ כדי להפיק את המירב. העובדה שעמדה לרשותה אישה טובת מראה שלא היססה לעשות שימוש בקסמיה ובגופה הייתה, מבחינתה, כמן מן השמיים.


משא ומתן

בועז מתנהג בדיוק כפי שצופה האלמנה הקשישה שינהג. נחוש ומלא עזוז, הוא פותח בפעילות שמטרתה הייתה להשיג גושפנקא חוקית לזוגיותו החדשה. כאן גם מתגלים כישוריו הגבוהים בתחום המשא ומתן. בועז הוגה כאן מהלך מתוחכם. הוא יודע שאם ייגש ישירות אל הגואל ויחשוף את הדילמה שעל הלז לפתור הוא יחשוף את להיטותו לבוא בברית הנישואין עם רות. לפיכך, הוא עולה אל שער העיר, מכנס עשרה זקנים וממתין לגואל שיעבור בסביבה. לכשהלה מגיע, פונה אליו בועז באמירה ''סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי''. חייבים לשים לב לכך שמבחינת בועז הגואל אינו אלא פלוני אלמוני וזה גם הרושם שהוא רוצה ליצור אצל עשרת העדים החשובים שליקט. בועז מספר לאיש כי נעמי מבקשת למכור את חלקת השדה שהייתה שייכת בעבר לבעלה המת אלימלך ושעתה עברה לרשותה. לגואל אין סיבה לפקפק בנכונות הדברים. אחרי הכול, מצבה הכלכלי הבעייתי של נעמי אינו סוד בבית לחם. בועז מתנהג כאדם שאין לו מה להסתיר: ''וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי--אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ''. כלומר, מציין בועז, אם לא ירכוש האיש את שדה נעמי תעבור האופציה לעשות כן אל בועז עצמו.

הגואל שמח לקפוץ על המציאה הזו. אמנם אין מדובר עדיין על סכומים, אבל כמו בכל סיטואציה דומה, הוא מעריך, קרוב לוודאי, שנעמי הדחוקה בכסף מעדיפה למכור את השדה הזה במהירות האפשרית ולו גם תמורת מחיר נמוך מהמקובל. לו היה מצב הדברים רגיל, סביר גם שהיה צודק בהערכתו; אפס, כאן נכנס בנושא והנותן הקשוח בועז לתמונה. בועז מטיל עכשיו על השולחן את קלף רות. הצהרת בועז לפיה ''בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)--לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ'', משמעה אחד – רות והשדה הם עסקת חבילה. הגואל, אליבא דבועז, מתחייב עם קנותו את השדה גם לשאת את רות לאישה ולהקים עימה משפחה. בועז גם אינו שוכח להזכיר שמדובר במואבייה, כלומר בת לאותו עם שבספר דברים נאמר כי אסור לו לבוא בקהל ישראל.

התרגיל של בועז יוצר אצל הגואל את הרושם לפיו משהו, כנראה, פגום אצל אותה אלמנה שאינה מסוגלת להשיג לעצמה גבר כלבבה ומצבה כה נואש עד כי היא העיסקה אינה יכולה לכלול אך ורק אותה עצמה אלא אף יש להוסיף אליה נכס בעל ערך כלכלי ברור כפיתיון. הגואל נסוג מייד בתירוץ שמא ישחית את נחלתו, כלומר יקשה עליו לעבד שתי חלקות במקביל. בועז אינו ממתין ומודיע מייד, במעמד האיש והזקנים, על מימוש אופציית הרכישה שלו, כולל ההתחייבות לשאת את רות לאישה. כך, במסווה של צידוק הלכתי, מצליח בועז להשיג לגיטימציה קהילתית לנישואיו עם נוכרייה.

לנינו של נחשון בן עמינדב ואב-סבו של דויד המלך לא הייתה, אפוא, כל בעיה של ממש לשאת נוכרייה. על אף ייחוסו המשפחתי החליט בועז להעדיף את אהבתו על פני האיסור לשאת נוכריות בכלל ומואביות בפרט. מילא דויד המלך, אבל גם משיח אמור להיות בן לשושלת דויד ומעניין להיווכח שבשושלת זו, שאמורה לסמל את טוהר הדם של המשפחה החשובה מכולן, דווקא כאן מעורב דמה של נוכרייה שגיורה נעשה באמצעות התחייבות מילולית בלבד וללא כל דיינים שיוכלו לפסול אותו בשל סיבה קטנונית או מטופשת.









יום יבוא ובו בני העם הזה יקבלו שוב אל שורותיהם את אלה הרוצים באמת ובתמים להיות יהודים ותו לא. הם לא ייכנסו למיטתם לפשפש בעורלתם, לא יבדקו בקברות סבתותיהם, לא יציצו אל המאכלים העולים על שולחנם ולא יהיה אכפת להם אם אימם הייתה יהודיה, נוצריה, בודהיסטית או בת למאמיני זרטוסטרה. יום יבוא ובני הכת העורכת ספרי יוחסין של יהודים סוג ב' שעימם אסור לבוא בקשרי חיתון יוקעו ויאוררו כגזענים ופלגנים שגרמו לאסון דמוגרפי עצום. יום יבוא ובני העם הזה יצרפו אליהם יהודים לפי הכרתם על פי המודל של הצטרפות רות.








המאמר פורסם במקור ביוני 2006.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חפש את האישה VS חפש את החילוני   אלכסנדר מאן   יום ו', 02/06/2006 שעה 0:32   [הצג]   [14 תגובות]
(ללא כותרת)   דפנה   יום ו', 02/06/2006 שעה 19:00   [הצג]
פנטזיה על הגורן   מוטי   יום א', 04/06/2006 שעה 13:51   [הצג]   [10 תגובות]
עמך עמי ואלקיך אלקי   ערן עסיס   יום ג', 06/06/2006 שעה 11:35   [הצג]   [5 תגובות]
דיעה נוספת   אלכסנדר מאן   יום ג', 13/06/2006 שעה 18:29   [הצג]
זו התגובה להצעות שלך   אליצור סגל   יום ה', 20/07/2006 שעה 22:01   [הצג]
(ללא כותרת)   ויליאם גאן   יום ה', 26/06/2008 שעה 18:01   [הצג]
למוטי   איציק ש.   שבת, 28/06/2008 שעה 9:22   [הצג]
ולי יש גישה אחרת לחיים   יהונתן   יום ב', 30/06/2008 שעה 9:33   [הצג]
עיסקת גורן נוספת : זו שבין דוד לארונה החיתי.   ויליאם גאן   יום ו', 04/07/2008 שעה 23:10   [הצג]
(ללא כותרת)   בריזה   יום ו', 29/05/2009 שעה 22:48   [הצג]
מדינה חופשית   דני עליה   שבת, 26/05/2012 שעה 2:58   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©