אבי אבות אבותיי, ג'ינגיס חאן/ נ. תמוז
יום ו', 19/05/2006 שעה 22:19
נ. תמוז הוא שמו הבדוי של אדם ששלח ל''אפלטון'' את סיפורה הבלתי ייאמן של משפחתו. תמוז הוא אדם שאינו בלתי מוכר לאמצעי התקשורת, אבל בהקשר זה הוא הביע את רצונו לשמור על אנונימיות - מעין הליכה על חבל דק שבין הרצון לפרסם את הסיפור המדהים הזה כמאמר אורח לקוראים, לבין הסלידה מניסיון תקשורתי אפשרי לכסות את הנושא בהיבטים לא-ממש-ענייניים. לפי תחקיר שנ. תמוז עשה - כך הוא מספר - הרי שאבי אבות אבותיו הוא השליט המונגולי הנודע, ג'ינגיס חאן. לא רק הוא, אלא גם כמה דמויות היסטוריות משפיעות נוספות משובצות ברצף העלילתי הארוך והסוחף הנפרש כאן. אפשר, כמובן, לקבל או לא לקבל את הסיפור, אבל מומלץ בכל לב לקראו. רשות הדיבור לנ. תמוז










שמי נ. תמוז וזהו סיפורה של השושלת שאני משתייך אליה. זהו סיפורם הבלתי ייאמן של אבות אבותיי, אנשים שההיסטוריה מתעבת או מוקירה אך אין סיכוי שתשכח. זהו פריו של מחקר שנמשך ארבע שנים תמימות ושבמהלכו הוצאתי אלפי דולרים על טיסות טרנס-אטלנטיות, צילום מסמכים, ראיונות אישיים, בדיקות דם ואיסוף חומרים. נברתי בארכיונים והבאתי חומרים מארבעים ושש מדינות, מקנדה ועד אוזבקיסטן. התוצאה של כל אלה מסתכמת בניסיון לשרטט את גלגולה של משפחה שנגעה בנקודות ציון היסטוריות בתולדות המין האנושי. בחרתי לספר את כל זה כסיפור עלילתי ולא כרצף כרונולוגי יבש. ככל שיכולתי להביא שמות ותאריכים מדויקים, עשיתי זאת (אם כי חלק מהם הושמטו כדי שלא לסרבל עוד יותר את התיאור הארוך ממילא). למעט כמה תיאורי אווירה ששובצו כאן כדי להפוך את הקריאה למעניינת יותר, כל המתואר כאן הוא פרי מחקר יסודי ומעמיק שנשען על עובדות מוכחות.

התוצאה לפניכם.






שושלת החאנים של מונגוליה. ג'ינגיס חאן, טולוי חאן, הולגו חאן - אבותיה הקדומים של השושלת





שורשים במונגוליה

הערבה התנשאה מולו, רחבה ואדירה כמו האינסוף בכבודו ובעצמו. מכל עבר ניבטו אליו גבעולים ירוקים של עשב. הרחק, מעבר לקו הגבעות הנמוך שבצפון, התפתל הנהר הרחב שזה עתה נחלצו מימיו ממעיל הקרח הכבד שנאלצו לעטות במהלך חודשי החורף הארוכים. הצעיר ריסן את סוסו וניצב ארוכות על התל הנמוך, סורק במבטו את המרחבים העצומים. הוא היה בדרכו אל המפגש שבו , כך ידע, יוכתר סוף סוף כמנהיג. מספר שנים קודם לכן, כשנמלט על נפשו מפני מבקשי נפשו, ידע רק שהוא רוצה לשרוד. נער נפחד כבן שלוש עשרה, שכל רכושו הסוס והחפצים המעטים שבתרמילי האוכף, חיפש אחר מאהל מרוחק שבו יוכל לחוש בטוח. באותם רגעים של חרדה ידע הנער, טמוג'ין שמו, שיחלפו עוד שנים בטרם יוכל לשוב אל השבט בו גדל. אבל כשיגדל ויתחזק, כך נשבע, ישוב ויקטול את אותם אנשים רעים שהרעילו את אביו הנערץ והחליטו גם לרצוח אותו, את טמוג'ין. וכך נאלץ הוא, שהיה אמור לרשת את מנהיגותו של יסוקי בורג'יגין הגדול, לסבול את חרפת התבוסה.

עתה, למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, היו פניו סחופי הרוחות של אותו נער נפחד לפנים המוכרות ביותר ברחבי הערבה התיכונה. הוא מצא מקלט ביורטה מתפרקת שדייריה זכרו חסד נעורים לאביו, אסף נמלט לנמלט, קיבץ אנשים מכל רוחות הארץ, הקים מאהל ויצא לציד, היה למנהיג וסחף חבורות לוחמים ולבסוף היה בעצמו למנהיגה של אורדה נאה ולמנצחם של שבטים יריבים. בעוד מספר שנים יאחד את כל שבטי הארץ תחת מנהיגותו ויחצה את גבולותיה צפונה ומערבה, אל האזורים הבלתי ידועים. שכן, כך האמין, לעמי מונגוליה נועד תפקיד היסטורי של כובשים גדולים ושל שליטי ארצות. הוא, טמוג'ין, יהיה למנהיגה של מונגוליה הגדולה. הוא יהיה הג'ינגיס חאן, גדול השליטים. המדינה האדירה שיקים תכלול אף נתינים שעיניהם ישרות, כמו אלה שראה פעם או פעמיים בחייו קודם לכן.

במשך מאות בשנים, היו המונגולים עם של נוודים, שחיו במישורים רחבי הידיים של מרכז אסיה. שנים רבות התפרנסו המונגולים בדוחק, כשהם חיים בערבות הצחיחות, נלחמים בינם לבין עצמם ופושטים על כפרים בשולי האימפריה הסינית. רק מעטים מן האנשים שחיו מעבר לפריפריה של ארץ מולדתם, ידעו אודותם. החומה הסינית הגדולה, שתהליך בנייתה החל סביב שנת 200 לפני הספירה, השאירה את המונגולים הרחק מהציוויליזציה האירופית, שנמצאה מרחק אלפי מילין ממדבריות הקרח הקרים והגבוהים, מקום משכנם של המונגולים. אבל לג'ינגיס חאן לא הפריעו החומה והמרחק. בשנת 1219 נשא ג'ינגיס חאן את עיניו מערבה, לעבר ארצות שעדיין לא שמעו על שלל כיבושיו המפוארים. המונגולים הסתערו כגלים סוערים, חמושים בכלי נשק ורכובים על סוסים. הם דהרו על פני רוסיה כולה, הטמיעו לקרבם את האימפריה הפרסית, בלעו את פולין והונגריה לתוכם ולמעשה היוו איום מתמיד על אירופה כולה.

ג'ינגיס נהרג ב-‏18 באוגוסט 1227 במהלך מסע ציד. טולוי, בנו הצעיר ביותר, זכה לשלוט בשטח מונגוליה ותיפקד כחאן בפועל עד למינויו של אחיו אוגדי לחאן הגדול. טולוי תיפקד כשליט בפועל גם בזמן הקרבות כנגד שושלת ג'ין הסינית. אבל יותר משנודע בשל מעשיו באותן שנתיים קצרות הוא ידוע יותר בשל צאצאיו, שמעשיהם עיצבו את פניה של האימפריה בדורות שלאחריו. הוא היה אביהם של מונגקה, קובלאי, אריק בוקה והולגו - שהיו בהתאמה החאן הגדול האחרון, מייסד שושלת יואן ומייסד השושלת האילח'אנית. הולגו נבחר ב-‏1255 בידי אחיו מונגקה להיות ממונה על השלמת הרס המדינות המוסלמיות בדרום מערב אסיה. תוכניתם כללה את שעבודם של הלורסטנים של דרום פרס, חיסול החשישיון והריסתן של חליפות עבאס, שושלת עיוביד בסוריה והמדינה הממלוכית במצרים.

הולגו חאן יצא ממונגוליה מלווה בכוח צבאי אדיר, חצה את הגבול והביס את הלורסטנים ללא מאמץ רב. השמועות על המונגולים והמוניטין האכזרי שנוצר להם הבבילו את החשישיון עד כדי כך שהם נכנעו לכוחותיו של הולגו ללא קרב ומסרו לידיהם את מצודתם באלאמוט, סמוך לים הכספי. מטרתם הבאה של המונגולים הייתה בגדאד, אותה תכננו לכבוש למעלה מעשר שנים. החליף אל-מוסתעצם סירב להכנע. הולגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה - בעיקר נוצרים ומשכילים - אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-‏800 אלף). החליף עצמו נרצח בידי הולגו, כשהוא עטוף בשטיח ונרמס בידי סוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך.

להולגו חאן היה תיאבון מיני עצום. האגדות על יכולתו לקיים מגע מיני שמונה או עשר פעמים בלילה נפוצו עוד בתקופה שלפני צאתו מערבה בראש צבאו הגדול. באותה תקופה הובאו בפניו נערות אינספור, שרובן נחטפו באלימות ממשפחותיהן במטרה להפכן לזונות או לשפחות. אלה ששפר עליהן מזלן זכו להפוך לנשות חיקם של קצינים וחיילים שאכזריותם הייתה פוחתת בנסיבות משפחתיות. אבל רובן היו נתונות במצב בלתי אפשרי: כשלא נאנסו על ידי גברים צעירים ונלהבים ששבו מאחת ממשימותיהם הקרביות ובגדיהם שטופים בדם אויביהם, שימשו כשק האגרוף של אותם טיפוסים עצמם. אחת מאותן הנערות שהוענקו לו הייתה סנגאר, ביתו של אציל ממוצא טטארי שהתגורר באלאמוט.

סנגאר הייתה אז בת שש עשרה בלבד. עיניה השקדיות, שלכסונן היה מתון מאוד לעומת זה של המונגולים טהורי הדם, היו שחורות כהבנה. שערה השחור השתפל עד מותניה, ישר וחלק, והיא הייתה גאה בו במיוחד. אימה, מוסלמית ממוצא אזרי, הייתה בעלת גוון עור בהיר והדבר בא לידי ביטוי בעורה שלה. הנערה שנחשבה פעם למי שתינשא בעתיד לאחד מבעלי המצודות שלאורך דרך המשי הייתה נתונה עתה למרותו של הרוצח הגדול ביותר בתקופתה. הולגו סקר את הנערה בעניין והורה להביאה אל מיטתו. סנגאר לא טרחה להתנגד. היא ידעה שאין בכך טעם ושאם תעשה כן רק תעורר עוד יותר את זעם שוביה הברבריים. היא קיבלה בהכנעה את שנגזר עליה, עוצרת בעד דמעותיה כשגוו הכבד של הולגו הולם בה.

האימפריה המונגולית בשיאה, ממנצ'וריה ועד הדנובה. במרחבים העצומים הלו נדדה סנגאר הנמלטת עד שהגיעה למקום מבטחים

הולגו שב וביקר אותה גם בלילה הבא ובזה שלאחריו. היא למדה לשים לב להרגליו והבינה כי כאשר היא משתדלת לגלות כלפיו מידה מסוימת של רכות ושיתוף פעולה הוא נעשה נוח ורגוע יותר. אבל מספר שבועות לאחר מכן שוב לא יכלה עוד להמשיך בשגרת יומה. כמה בחילות של בוקר ואיבחון מהיר מפיה של שפחה ערביה שעבדה ביורטה המפוארת הבהירו לה כי היא בהריון. היא ידעה כי המונגולים לא הרגו את צאצאי אנוסותיהן, אבל משטמתה הייתה כה עזה שהחליטה שתנסה לברוח בכל מחיר.

שעת הכושר הגיעה באותו מסע של היורטה לאחת מהערים המוסלמיות בדרום. היה זה מסע שתוכנן מזה זמן מה, ומאחר והעיר כבר נכבשה זמן רב קודם לכן בידי המונגולים, הייתה הדרך בטוחה למדי. היא ידעה כי יש שם אוכלוסיה טטארית מסוימת ויתכן שאוכלוסיה זו תתמוך בה, בהיותה ממוצא דומה. באחת ההזדמנויות מצאה תירוץ לצאת אל מחוץ למחנה. השומרים סברו כי היא כורעת לעשות את צרכיה בצילה של משוכת שיחים ארוכה. אבל היא התכופפה עד שלא חשו בה ובחסות הצללים המתארכים נסה על נפשה.

באותו ערב מצאה מקלט בביתה של אלמנה קשישה. למחרת המשיכה בדרכה, נודדת בדרכים ומתפרנסת בדוחק מקיבוץ נדבות בערי השדה. לבסוף הגיעה לסאראי, מצפון מערב לים הכספי. שם הקימה אוהל קטן, ליקטה כמה תרגולות עזובות ומכרה את ביציהן בשוק. בכסף שקיבלה הצליחה להקים חלקת ירקות קטנה ונאה. באותה תקופה נולד לה בנה, המונגולי למחצה, והיא החליטה לקראו טאהיר. היה זה שם מוסלמי נאה, שתמיד ניתן היה להמירו בגירסה הערבית המקובלת ''טאהר''. סנגאר הצליחה להתפרנס יפה מפרי עמלה, הקימה בית קטן ומעולם לא נישאה. שכניה, על אף שחשדו בה בשל בדידותה וזרותה, למדו לכבד את האלמנה (כך הציגה עצמה) החרוצה והישרה.

כשגדל טאהיר והצטרף לאחת מאותן שיירות שנשאו עורות ופרוות אל אזורי המזרח התיכון. עד מרה התבלט כסוחר ממולח וכששב לסאראי פתח תחנת מסחר בפרוות ובתבלינים. אבל יצר הנדודים שפיעם בו משך אותו אל עיר אחרת, שהשמועה אמרה שהאפשרויות בה גדולות ורבות. הייתה זו קייב, בירתה והגדולה בעריה של נסיכות אוקראינה. אימו לא אהבה את בחירתו לחיות בקרב אותם כופרים נוצרים, אבל הוא הסביר בנוקשות שאין בכוונתו לרעוב במזרח ומשיפרח וישגשג ישוב וייבנה לה בית גדול יותר. בינתיים גם נשא לו אישה ושיכן אותה בבית אימו. שתי הנשים חיבבו זו את זו וסייעו זו לזו בעבודת המשק ובהחזקת החנות.

ב-‏1298 מתה סנגאר. טאהיר, שאותה עת שהה בדרכו לסאראי מקייב, הגיע ארבעה ימים לאחר שאימו נטמנה באדמת המקום. הוא הקים על קברה מצבה נאה ובנה לו אחוזה במקום בו ניצבה פעם בקתתה.

היו לו, לטאהיר, ששה בנים ושתי בנות. ארבעה מהבנים הלכו בעקבות אביהם והפכו לסוחרים. שניים מהם המשיכו בעסקי הפרוות, העורות והתבלינים. שלישי פתח חנות שהפכה לנקודת מסחר לאריגים יקרים, כמה עשרות מילין ממערב לאשגאבאט. רביעי הצטרף בגיל שבע עשרה לשיירת גמלים שנשאה סחורה יקרה בדרך המשי עד לשיאן שבסין הרחוקה. שם בילה מספר חודשים, מתפרנס מאבי חן שמכר לאצילים מקומיים ומשיבוצן של אלה בתכשיטי מתכת – אומנות שלמד אצל צורף מקומי. שנתיים לאחר מכן שב על עקבותיו, מוביל שיירה משלו דרך מחוז גאנסו, מעבר הקסי ומופיע לרגלי החומה הגדולה. משם נדד בחברת דונהואנג, חלף למרגלות הרכס השמיימי של טיין שאן, כשהוא מהלך על גבול שוליו הצפוניים של מדבר טאקלאמאקאן ועוצר לחניות מזדמנות בנאות המדבר העירוניות האמי, טורפן, יאנקי, קורלה, קושה וקשגר. בגיל עשרים ושמונה שב והופיע בסאראי, כשעימו אישה צעירה שנשא בקשגר. בסאראי בילה כמה חודשים, אך ייצר הנדודים השיאו לצאת שוב לדרך והוא פתח בהכנות. לאחר מאמצים גדולים הרכיב שיירה בת שלוש מאות גמלים, שאליה התלוו עשרות שומרים חמושים שלהם הובטח חלק מהפדיון שיתקבל עבור הסחורות היקרות. כעבור שנה ומחצה הופיעו שרידי השיירה בשערי קונסטנטינופול. הבן הרביעי לא היה שם: הוא נרצח על ידי אחד משומריו שעה שהלה ניסה להסגיר אותה בידי כנופיית נוודי מדבר. מתוך שלוש מאות הגמלים רק שבעה עשר הגיעו ליעדם. בן חמישי של טאהיר התגייס למיליציה מקומית ולאחר כה חודשי מלחמה בשודדי דרכים נפצע קשה ושוב לא יכול היה ללכת כהלכה. צולע, פגוע גב ומושחת פנים, בילה הלה את שארית חייו בבית שבנו לו אחיו בסאראי, כשהוא מטפל בגן הירק הישן ששתלה אימו בימיה הראשונים שם. שתי הבנות נישאו למקומיים: אחת מהן לצורף מקומי והאחרת לקצין צבא בוכרי שנטל אותה עימו והלך איתה אל ארץ מכורתו.


המעבר לאירופה

גלגוליו של הבן השישי, איסחק, היו משונים למדי. גם הוא הצטרף לאחת משיירות הסוחרים בהיותו צעיר לימים. השיירה עברה בדרך המשי הישנה דרך טאשקורגן ומעבר קאראקוראם וירדה אל הודו. משם הלכה בדרך שהובילה אל בירתם הקדומה של הפרתים- הקאטומפילוס, מצדו הדרומי של הים הכספי, אל חאמאדאן, דרומית מערבית לטהראן שבפרס ומשם אל בגדאד. בבגדאד הצטרף כמלח אל ספינה ששטה דרך החידקל, התחברה אל השאט-אל-ערב וממנו יצאה אל המפרץ הפרסי ושמה פניה לעדן. שם הסתבך בקטטת מלחים ושבר את ידו. בעודו ממתין להחלמתה בקיבוע העץ שהושם עליה נודע לו על ספינה שיוצאת לפורטוגל ומחפשת צוות חדש. איסחק ההרפתקן, שנודע בפי חבריו בכינוי סאקו, החליט להציע עצמו כרב מלחים. רב החובל הסכים, בתנאי שידו של המגויס החדש תחלים עד שבוע לפני מועד ההפלגה. התנאי קוים ואיסחאק הפך להיות הראשון מבין בני משפחתו שראה את אדמת אירופה.

מגיפת הדבר באירופה של אמצע המאה ה-‏14. סאקו נמלט מפורטוגל מפחד המגיפה ומצא מקלט באיטליה

סאקו היה בהיר העור ביותר מבין כל אחיו. יתר על כן, עיניו, שהיו מלוכסנות פחות משל השאר, כמו גם שערו הגלי, שיוו לו חזות של תושב דרום אירופה יותר מאשר של איש מרכז אסיה. לפיכך, איש לא הופתע כאשר בהגיעם לנמל אופורטו האמינו רבים כי מדובר ביוצא סיציליה, קורסיקה, אלבניה או יוון.

מה שסאקו לא ידע הוא שבאירופה משתוללת מגיפה איומה. הדבר הממית, שרבים כבר כינו בשם ''המוות השחור'', פגע במלחי הספינה מיד עם הגיעם לחוף. רבים מהם מתו בייסורים שאין לתארם. סאקו החליט להימלט מהמקום הנורא הזה. הוא רכש סירת דייג קטנה, שטף אותה וניקה אותה היטב והעמיס על סיפונה משפחה ששילמה לו למלטה מפורטוגל. לאחר מכן למד כי משפחה זו – אב, אם, בן וארבע בנות – היא ממוצא יהודי והיא מבקשת להציל את נפשה מפני קתולים שהאשימו את האם בכשפים ואת אחת הבנות במינות.

הסירה הצליחה לחצות את הים התיכון ולהגיע אל הפלופונסוס. בחוף אחד האיים, ירדו באפיסת כוחות וביקשו מקלט בכפר דייגים קטן. היוונים התמהים מכרו להם מעט מזון ואירחו אותם עד שהצליחו להתאושש. לאחר מכן יצאה הסירה שוב לדרכה, כשהיא עמוסה בציוד ובאספקה חדשים. הסירה הצליחה להגיע לנמל רימיני ולאחר כמה ימים במלון מקומי החליטו נוסעיה לעלות צפונה, לגנואה. השבעה נפרדו בדמעות מהספן האמיץ שהיה להם כשומר ומוגן במשך כל אותם שבועות ארוכים והפצירו בו שיבוא עימם. סאקו סירב בנימוס. הוא ביקש להישאר בעיר זמן מה ואז לצאת שוב לדרכו. במסעותיו צבר הון קטן, הגעגועים גברו עליו והוא גמר אומר לשוב ולבקר את בני משפחתו שבמזרח.

במהלך אותם ימים ברימיני התראה סאקו עם בני המשפחה כמה וכמה פעמים. במיוחד מצא עצמו נמשך ללאה, השנייה לפי גילה במשפחתה. כשבאה לאה וסיפרה על כך להוריה, נחרדו הללו ופסקו שהדבר לא יקום ולא יהיה ושביתם לא תינשא לגוי. לאה רתחה מזעם ואיימה שתברח מביתה. בתגובה הודיעו לה הוריה שיסכימו לשוחח על כך רק אם סאקו יתחייב להתייהד. לאה שוחחה על כך עם ידיד המשפחה והלה, להפתעתה, הגיב בחיוב. סאקו בן השלושים ותשע ולאה בת העשרים וארבע באו בברית הנישואין באפריל 1348, ימים ספורים לאחר שהרב אברהם משה רוזאני גייר את הגבר השרירי והחייכן.

בשנת 1351 יצאו בני הזוג מזרחה, לבקר את בני משפחתו של הבעל. יחד עימם יצאו גם שני ילדיהם, שהגדול בהם היה בן שנתיים והצעיר – בן ארבעה חודשים בלבד. הם שבו ממסעם רק ב-‏1357, כשהם חובקים בת קטנה. לאחר זמן מה גילו שאין להם אפשרות להתפרנס כהלכה ברימיני ופנו לגנואה. המשפחה היהודית הקטנה התיישבה בבית נאה בשולי העיר, לא הרחק מחוף הים. סאקו חידש קשרים ישנים והחליט לפתוח חנות שתתמחה במוצרים שייובאו מארצות המזרח. הרעיון עלה יפה והחנות הצליחה, גדלה ופרחה. כד מהרה היה סאקו ידוע כאחד מגדולי הסוחרים בסביבה.

מזונם של בני אירופה היה מבוסס בעיקר על דגנים, מעט קטניות למיניהן, מבחר מצומצם מאוד של ירקות ופירות, בעונתם בלבד כמובן, ומוצרי חלב. בשר אכלו, ואפילו בכמויות גדולות באופן יחסי, אך על-פי רוב בסתיו (כאשר היו שוחטים את הבהמות, שהרי בחורף חסר מזון לבעלי-החיים), ובעיקר העשירים, ולא כלל האוכלוסייה; לעתים קרובות היה הבשר מקולקל, שכן אמצעי השימור היו מוגבלים. המשקאות ששתו היו בעיקר יין ושיכר עשוי מדגנים. המים היו מסוכנים לשתייה, והמשקאות החמים שאנחנו רגילים בהם היום לא היו מוכרים לבני אירופה.

התבלינים הם שהפכו את התזונה העלובה לנסבלת. בהיותם יקרי המציאות שימשו קריטריון להבחנה בין מזונם של העניים למזונם של העשירים, ועל כן גם הפכו לסמל מעמד ולמשאת נפש. ראוי לציין, שהמושג 'תבלינים' לא היה מוגבל למזון, אלא שימש שם דבר בעל משמעות רחבה יותר, סמל לכל מוצרי המותרות של המזרח הרחוק: בשמים, חפצי אמנות, בדים יקרים, אבנים יקרות, שנהב, תכשיטים - כל אותם מוצרים שאירופה הנחשלת לא הייתה מסוגלת לייצר ונאלצה לרכוש ולייבא מאסיה.

במשך יותר ממאה שנים ישבה המשפחה בגנואה. תקופה מסוימת הייתה נתונה בקשיים בשל התגברות האנטישמיות בסביבה והופעתם של מטיפים נודדים שליבו את אש העוינות ליהודים. אפס, אפילו התפתחויות אלה לא הצליחו לעמעם את ההצלחה הכלכלית של בניה. חלק מהם נשאו להם נשים קתוליות. אחרים התחתנו רק עם יהודיות. הקשר המיוחד שלהם עם המזרח נשמר גם כאשר האוניות פסקו מלנסוע מזרחה והמגעים המדיניים והכלכליים עם המדינות שם התרופפו והלכו.

כריסטופורו קולומבו, הוא כריסטובל קולון, הוא כריסטופר קולומבוס, אדמירל האוקיאנוס והאיש שנחשב כמגלה הלבן המודרני של אמריקה. בן האורגים מגנואה נשא לאישה את נינתו של סאקו

מן התבלינים נדפו הניחוחות של מחוזות העושר, מחוזות העידון, חיי הפאר וההדר. דרכי היבשה אל המחוזות הללו, לרבות 'דרך המשי' הנודעת, נותקו למעשה במאה ה-‏14, הן בעקבות נפילת האימפריה המונגולית ועליית שושלת מינג בסין, והן בגלל התעצמותן של ממלכות מוסלמיות, ומאז נפסק המסחר הישיר (שלא היה מעולם אינטנסיבי) בין אירופה למזרח הרחוק. מרקו פולו המפורסם (1324-1254) היה בין האירופים האחרונים שהגיעו למזרח וחזרו לאירופה. מאז היה המסחר עם המזרח הרחוק תלוי כמעט כולו בתיווך המוסלמי; והתיווך המוסלמי נעשה בלתי-צפוי ויקר עד מאוד. צאצאיו של סאקו היו אולי היחידים באירופה שסחרו במישרין עם המזרח. אין תימה אפוא שהשאיפה חלופה למונופול זה הייתה גורם מדרבן ראשון במעלה לחיפוש אחרי נתיבי ים חדשים.


עולם חדש

ב-‏1474 פגשה נינתו של סאקו, פליפה, בן אורגים עני מגנואה. ליבה הלך שבי אחר הבחור הצעיר, שעל אף חינוכו הגרוע (הוא דיבר ניב ג'נובזי מקומי אך לא יכול היה לשוחח כמעט באיטלקית רגילה) החליט ללכת בגדולות ולהפוך לימאי מפורסם. תשע שנית קודם לכן, ב-‏1465 כבר עלה הבחור, כריסטופורו קולומבו שמו, על ספינה והפליג בה למרחקים כספן מתחיל. כשלא נסע למרחקים נהג לשבת שעות ולצפות על גליו של הים הטירני שליכחו את החוף. הוא חלם על עושר, על תהילה, על גילוי דרך חדשה להודו העשירה, אותה הודו שתיאר מרקו פולו בכתביו מאה וחמישים שנים קודם לכן. קולומבו, בניגוד לרבים בסביבתו, האמין כי אין מדובר בספר פרי הדמיון כי אם בתיאור מציאות שנותקה זה מכבר מהעולם המוכר לו ושוב יש לחדש את הקשר עימה.

המפגש המקרי שלו עם פליפה ליבה את החלומות הללו עוד יותר. לעתים היה מבקר בביתה, משוחח עם אחיה ודודיה על נסיעותיהם התכופות מזרחה, על ההרים המשליגים שבמרכז אסיה, על הנשים עטויות הרעלה בארצות האיסלאם, על אורדת הזהב המדהימה, על היאקים והלאמות והגמלים כפולי הדבשות ושאר בעלי חיים שעין אירופית לא ראתה מעולם. לדידה של פליפה הוא היה קתולי, אבל אחת מאחיותיה הפנתה את תשומת ליבה לבורותו המוחלטת בכל מה שקשור לברית החדשה ולרתיעתו מכל עיסוק בנושאים יהודיים. האחות, מירנדה, סברה כי כריסטופורו מזרע היהודים הוא. מפגש מקרי אחר עם משפחה שבאה לגנואה מקלן שבגרמניה רק אישש את החשדות הללו. מאב המשפחה נודע למירנדה כי כמה משפחות מעיר זו, שהגיעו אליה עשרות שנים קודם לכן מספרד בעקבות פרעות 1391, בחרו להגר לאיטליה משגברה התסיסה נגדן. חלק מהן נקראו בשם העיר ממנה באו, כלומר קולון; ובגירסה האיטלקית – קולומבו. יתכן שבמקום מגוריה החדש החליטה המשפחה להצניע ככל האפשר את שורשיה הדתיים האמיתיים.

ב-‏1484, שמונה שנים לפני נחיתתו הראשונה של קולומבוס (התוספת הלטינית של ה''ס'' נוספה במשך הזמן) על אדמת אמריקה, הלכה דונה פליפה לעולמה. בנו הבכור, דייגו, היה אז בן חמש. קולומבוס נקלע למשבר אישי קשה. לא זו בלבד שמשפחתו ספגה אבידה קשה אלא שמלכי אירופה דחו בזו אחר זו את הצעותיו לתור למענן אחר דרכים חדשות לסין ולהודו.

בחיפושיו אחר חסות של מדינה לצורך הגשמת חזונו פנה קולומבו באופן טבעי לבית המלוכה הפורטוגלי, שכבר דורות אחדים תמך במסעות תגלית. אך הוא חזר ונדחה, שוב ושוב, קודם כול מפני שפורטוגל היתה שקועה עמוק מדי, מבחינת תקציבים ומשאבים, בחיפוש הנתיב הדרומי-מזרחי להודו, נתיב שאף הבטיח רווחים נאים. לא היתה לפורטוגלים שום סיבה להתחיל לנסות רעיון מטורף כמו זה של קולומבו. שנית, המומחים בפורטוגל הבינו כנראה שחישוביו של קולומבו מופרכים לחלוטין, ולכן דחו אותו. גם כאשר פנה אל המלכים בצפון אירופה, אל שליטיה של אנגליה וצרפת, נדחה על הסף; בשבילם הגיע מוקדם מדי. בשביל פורטוגל איחר קולומבוס את המועד, ואילו אנגליה וצרפת עסוקות בבעיות הפנימיות שלהן ומתחילות להתאושש ממלחמת מאה השנים, ואין להן אינטרס מיוחד בהתפשטות מחוץ לאירופה.

בלית ברירה פנה אל מלכיה של ספרד. אך גם הם לא מיהרו להיענות להפצרותיו ולבקשות של תומכיו בחצר. רק באותו רגע של התרוממות רוח, השלמת הרקונקיסטה - כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים - הם נענים לו. אולי, בין היתר, כדי להרגיז מעט את פורטוגל, שהיא מדינה אחות אבל גם מדינה יריבה לגבולה של ספרד. מלכיה של ספרד, איזבלה ופרדיננד, מסכימים להעניק את חסותם לקולומבוס, ומוכנים להבטיח לו הבטחות מופלגות לגבי עתידו אם אכן יגשים את תוכניתו (שבה לא נתנו אמון רב). הממון למבצע זה לא נתרם מקופת המדינה. המעשייה המספרת שאיזבלה מכרה את תכשיטיה כדי לממן את מסע קולומבו איננה אלא אגדה. קולומבו גייס כסף מאנשים פרטיים, בהם סוחרים ג'נובזים ויהודים מומרים, ולמלכי ספרד לא היה מה להפסיד. וכך, על-פי חישובים מוטעים לחלוטין, בכוונה להגיע להודו, דהיינו למזרח הרחוק, ובתמיכה כלאחר-יד של הכתר הספרדי - מצליח קולומבו לצייד שלוש אוניות ולצאת לדרך. דרך זו, מבחינתו האישית, תנחיל לו בסופו של דבר אכזבות ומרורים.

סיפור מסעו של קולומבוס ונחיתתו על אדמת יבשת אמריקה כבר היה למיתוס בפני עצמו ולא נחזור עליו כאן. לאחר ארבעה מסעות מת האדמירל קולון – כפי שהיה ידוע בספרד – ונקבר בסביליה. בנו, דייגו, עשה כל ימי חייו מאמץ להשיב לעצמו ולמשפחתו את הכסף, התארים והכבוד שנגזלו מאביו בשנותיו האחרונות. דייגו נשא לאישה את מריה אלווארז דה טולדו, ביתו של הדוכס מאלבה שהיה דודנו של המלך פרדיננד. ב-‏1511 מונה דייגו למשנה למלך איי הודו המערבית. ב-‏1536, עשר שנים לאחר שהלך לעולמו, הושגה פשרה עם בית המלוכה הספרדי ובמסגרתה ניתנו לבנו של דייגו, לואיס, תואר אדמירל האיים, קיצבה שנתית של עשרת אלפים דוקאטים, את האי ג'מייקה כמתנה, אחוזת ענק בפנאמה וכן את תארי דוכס ורגואה ומרקיז ג'מייקה.

הנרי מורגן. שודד הים שפעל בים הקאריבי הרגיל את אנשיו לאמות מידה גבוהות במיוחד של אכזריות. לימים מונה על ידי הכתר הבריטי למושל ג'מייקה והפך בעצמו לצייד פיראטים

אחד מנכדיו של לואיס קולון, פדרו, נשא לאישה את ברנדט או'מאלי, ביתו של פועל בניין אירי שהיגר לג'מייקה, רכש חלקת אדמה, הקים עליה מטעים של קני סוכר ועשה הון ביצואם לאירופה ולמושבות ההולנדיות בצפון אמריקה. שתי בנות ובן נולדו להם. אליזבת, האמצעית בין ילדיהם, נחשבה לאחת הנערות היפות ביותר באגן הקאריבי בכלל ובאי ג'מייקה בפרט. היא הייתה שנונה, אבל גם טובת לב, וכמובן נצר למגלה העולם החדש ויורשת של הון בלתי מבוטל. סיפרו שעץ גדול שצמח בסמוך לגדר אחוזת הוריה הפך להיות לתיבת הדואר האולטימטיבית של מחזריה הרבים. הם מסמרו מעטפות על הגזע, טמנו פתקים בסדקים ובנקודות החיבור של הענפים והמהדרין שבהם אף תלו דורונים קטנים על הענפים הדקים שבסמוך לצמרתו. מכולם בחרה אליזבת להינשא לאדוארד מורגן, שבראשית שנות הששים של המאה ה-‏17 מונה לסגן מושל האי.


שודדי הקאריביים

ביתם של אליזבת ואדוארד, מרי, הייתה אף היא יפהפיה מוכרת ומחוזרת. בשנה בה מונה אביה לתפקידו הרם נישאה לאדם בעל אישיות סוחפת, הנרי מורגן שמו. שם המשפחה היה זהה, ולא במקרה: הנרי היה בנו של רובט, אחיו של אדוארד. כך שלמעשה נישאה מרי לבן דודה. סיפרו על הנרי שבהיותו נער צעיר לימים נחטף מעיר מגוריו שבאנגליה, בריסטול, הועבר בספינה לברבדוס ונמכר שם לעבדות. איכשהו הצליח להשתחרר והתגלגל לג'מייקה, שם , כזכור, היו לו קשרים בצמרת המימשל.

הנרי מורגן עתיד היה להפוך לאימת הים הקאריבי. ב-‏1663 הצטרף אל צוותו של כריסטופר מינגס ולאחר מכן אל ספינתו של ג'ון מוריס. היו אלה פיראטים נועזים שקבעו בפורט רויאל שבג'מייקה את משכנם. הייתה זו, כנראה, עיירת הפיראטים המפורסמת ביותר בהיסטוריה המודרנית. אנשיו של מוריס פשטו על וילדמוס, טרוחיו וגרנאדה ובזזו אוצרות תושביהן. ב-‏1666 שימש הנרי מורגן כסגנו של אדוארד מנספילד והחבורה כבשה את האי אולד פרובידנס (הקרוי כיום סנטה קטלינה). זמן קצר לאחר מכן, כאשר מנספילד נשבה על ידי הספרדים והוצא להורג, בחרו שודדי הים במורגן לעמוד בראשם.

ב-‏1668 העמיד מושל ג'מייקה, סר תומאס מודיפורד, את מורגן בראש צי של עשר ספינות וחמש מאות מלחים, במטרה לשבות חיילים ספרדים המוצבים בקובה כדי להוציא מהם את פרטי ההתקפה שתכננו הספרדים על האי. מורגן נחת בקובה, כבש את העיר פורטו פרינסיפה, לאחר מכן הפליג לפנמה וכבש את העיר פורטובלו, שבה התבצר חיל מצב ספרדי. סיפרו עליו שהעמיד נזירים ישועיים מספרד כדי שישמשו מגנים חיים לו ולחייליו במהל ההסתערות על אחד המבצרים. לאחר קרב ממושך על מבצר שלישי הסכים מורגן להצעת מושל פנמה לקבל כופר תמורת עזיבת המושבה הספרדית לנפשה. השמועות על אכזריותם של אנשיו פשטו בכל רחבי הים הקאריבי, אבל מושל ג'מייקה בחר להתעלם מכך והעניק לו רשיון לתקוף ולבזוז כל ספינה ספרדית שרק ייתקל בה. האדמירליות בלונדון בחרה להתעלם מההיתר הזה, וכך יכלו מורגן והשודדים שלו לחגוג את הצלחותיהם ברחבי פורט רויאל, תוך שהם מתבוססים באורגיות של מין ואלכוהול.

מודיפורד המרוצה שיגר את מורגן בראש צבא נוסף למלחמה בספרדים בחופי קובה. בינואר 1669 טבעה ספינת הדגל של מורגן לאחר שהתנפצה אל הסלעים שעה שהצוות חגג במסיבה על הסיפון. מורגן וקציניו הצליחו להימלט בעור שיניהם מהספינה המרוסקת. במרץ אותה שנה כבר פשט על מרקאיבו שבוונצואלה, תוך שהוא מגלה עיר רפאים; תושבי המקום נסו מפניו מייד כאשר התריעו התצפיתנים שצי השודדים הופיע באופק. לאחר מכן שהה כמה שבועות ביישוב גיברלטר שעל חוף ימת מרקאיבו, ובמהלך אותה תקופה עינה קשות חלק מתושבי המקום כדי שהללו יספרו לו היכן הוסתרו אוצרות המקום. כששב על עקבותיו גילה שלוש ספינות ספרדיות הממתינות לו ביציאה מהמפרץ לים הקאריבי. מורגן השמיד אותן כליל, שבה רבים מאנשיהן שדד את אוצרותיה של אחת מהן, דרש (וקיבל) כופר עצום תמורת הסכמתו לפנות את האזור, ולבסוף, בתכסיס מבריק, ביים התקפה קרקעית על המבצר - פעולהה ששכנעה את מפקד העיר להזיז את התותח שעמד לרשותו לנקודה אחרת – תפס את כלי הנשק של אויביו ונסוג הימה בביטחון מוחלט. כששב לג'מייקה ספג, כרגיל, ביקורת נוקבת, אך לא נענש כלל.

הנרי מורגן הועלה בדרגה והופקד עתה על כל ספינות המלחמה שעגנו בג'מייקה. המטרה הייתה ברורה: להרוס את כל ספינותיהם ומחסניהם של הספרדים, משום שהשלל שנלקח בפשיטות אלה היה התשלום היחיד שקיבלו הפיראטים עבור פעולותיהם. לפיכך, יש המגדירים את מורגן ואנשיו כפרייוטירים ולא כפיראטים, אבל לא אכנס לכך עכשיו. לאחר שתקף שוב את קובה, הוביל מורגן עוד משלחת לפנמה. ב-‏15 בדצמבר 1670 כבש שוב את האי סנטה קטלינה ותריסר ימים לאחר מכן ניצח בקרב על צ'אגרס, תוך שהוא מפיל שלוש מאות חללים בקרב חיל המצב. ב-‏18 בינואר 1671 הופיע בראש 1400 אנשיו בפנמה סיטי וכבש אותה בסערה, כשהוא מנצח בעל עדיפות מספרית גדולה. האגדה סיפרה שהשלל שנבזז בפשיטה זו שקל חמישים טון. השמועות על כישרונו, כמו גם אכזריותו, החרידו את כל יושבי האזור.

אבל הפעם זה לא עבר לו בשקט. הפשיטה על פנמה סיטי היוותה הפרה גלויה של חוזה שלום שנחתם זמן קצר קודם לכן בין אנגליה וספרד. מורגן נעצר ונשלח לאנגליה כדי להישפט. במשפט הצליח להוכיח כי לא ידע דבר וחצי דבר על חוזה השלום וב-‏1674 אף זכה לקבל תואר אבירות. ב-‏1675 חזר לג'מייקה ושם מונה לסגן המושל. אבל בריאותו כבר הייתה לקויה. היום משערים שבשנים בהן שהה באנגליה נדבק בנגיף השחפת. ב-‏25 באוגוסט 1688 הלך לעולמו. ג'מייקה כולה התאבלה עליו וטקס האשכבה שלו היה המפואר ביותר שנערך באי עד אותה תקופה.

ויליאם קינג, סופר ומשורר. על בסיס חוויותיו באירלנד כתב את הפואמה המופלאה ''מולי ממאונטאון''

ביתו של מורגן, קייטי, נישאה לאזקיאל קינג, פקיד ממשלה בדרגה בינונית שמונה למפקח על האספקה במימשל הג'מייקני. אלא שקינג לא הסתגל מעולם כהלכה לאקלים החם והלח וזמן מה לאחר נישואיהם עברו השניים להתגורר בבית נאה בכפר פיטרסווד שבמרכז אנגליה. נולדו להם שלושה בנים. זמן מה לאחר מכן מתה קייטי מנגיף בלתי ידוע (היום מניחים שמדובר בהסתבכות של דלקת ריאות). מרישומי הכנסייה במקום מגוריה עולה שהוציאה את נשמתה ב-‏23 באפריל 1702. היה זה בדיוק היום בו הוכתרה המלכה אן וחלק מאנשי הכפר נסעו לונדונה כדי לצפות בטקס. לפיכך, נכחו בלווייתה רק קרובים ומכרים מעטים.

אחד מבניה של קייטי, ויליאם קינג, הוסמך לכמורה ב-‏1681 ולאחר מכן אף קיבל תארים באמנויות ובמשפטים. ספר ביקורתי שכתב על העם הדני ובו לגלג על הנסיך ג'ורג', קרוב משפחתה של הנסיכה (ולימים המלכה) אן, והביא את הדנים למחות בפני ממשלת אנגליה בחריפות. הוא פרסם דיאלוגים שנונים ששמו ללעג ולקלס את ה''רויאל סוסייטי'' ואת נשיאה, סר האנס סלואן. ב-‏1702 עבר לאירלנד, שם כיהן במגוון תפקידי מינהל, החל משופט וכלה בארכיונאי. באותה תקופה כתב את ''מולי ממאונטאון'', אחת הפואמות הידועות ביותר בשירה האנגלית. לימים חזר לאנגליה, ושם כתב את ''אמנות האהבה'', בה הטיף לטוהר ולרגש. אחר כך נעשה אדוק יותר ויותר ונמנה על תומכי הכנסייה. הוא מת ב-‏1712, בגיל 49 בלבד.


טרגדיות באירלנד

בשלב מסוים בחייו ניהל קינג פרשיית אהבים עם נערה אירית נאה בשם קרוליין או'גארווי. קרוליין נכנסה להריון בתחילת 1706, אך זמן קצר לאחר מכן נתערערו יחסיה עם ג'יימס, שהיה מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, והיא שבה לבית הוריה. בסוף השנה ילדה את בנה וקראה לו בשם ג'ונתן. היא עצמה נישאה שוב לאדם בשם ליאם או'האלורן ובילתה עימו את מיטב שנותיה בכפר קטן בשם לינדסדונוורנה, כשהיא יולדת לו ארבע בנות ובן. היא מתה בשיבה טובה ב-‏1771, בגיל 87, בהיותה בביקור בדאבלין, ונקברה בבית עלמין כנסייתי קטן בבירה.

ג'ונתן או'גארווי, כמוהו כאבותיו, היה אדם בעל מזג סוער. מגיל 15 יצא למסעות דיג בספינה שהייתה שייכת לאביו של אחד מחבריו הטובים בבית הספר. באחת הפעמים, כשהיה בן 18, נקלעה הספינה לסערה וחברו של ג'ונתן הוטח אל הסיפון ומשם התגלגל הימה. כל המאמצים למשותו עלו בתוהו והוא טבע. ג'ונתן, שחזר בשלום, היה מזועזע כל כך מהאירוע שהחליט לכפר על כך בתפילות ובצומות. המשך הזמן הפך לאדוק יותר ויותר ולבסוף החליט ללמוד בסמינר כנסייתי. בשנת 1726 הוסמך ככומר, עזב את בית גוריו ויצא לעיירה קילארני שבדרום אירלנד. שם הקים כנסייה ובמשך שנים אחדות אסף קהילה קטנה ומגובשת. עמדותיו הפוליטיות, שראו בכיבוש הבריטי אקט בלתי-חוקי וקראו להתקוממות אזרחית נגדו, היו נחרצות והוא לא טרח להסתירן. ב-‏1731 נעצר בחשד להסתה, נשפט, הורשע והושלך למאסר עם עבודת פרך. ב-‏1742 השתחרר, חזר ללינדסדונוורנה, המקום בו גרו הוריו מרבית חייהם, ושם הקים משק חקלאי קטן. הוא העדיף שלא לשוב עוד לכמורה. במקום זאת, נשא אישה והוליד בת ובן. את פעילותו האנטי-בריטית המשיך בפרופיל נמוך. בשנת 1759 נדרס על ידי עגלה דוהרת שנמשכה על ידי ארבעה סוסים. הוא מת מפצעיו כעבור יומיים.

ביתו של ג'ונתן, מרי או'גארווי, הייתה בת 17 בלבד כשנפלה קורבן לטרגדיה נוראה. במהלך ביקור בבלפאסט פגשה צעיר בשם שון היגינס. הלה הזמין אותה למסיבה, ובמהלכה תפסו היגינס וכמה מחבריו את הנערה, הפשיטו אותה מבגדיה ואנסו אותה שוב ושוב. הנערה הצליחה להימלט מהמקום, לא לפני שהחבורה הזהירה אותה שלא לספר על כך לאיש. מוכה וחבולה, הצליחה להגיע לביתה שבכפר. זמן מה לאחר מכן נוכחה לדעת כי היא הרה.

באירלנד של אותה תקופה – כמו באירלנד של ימינו – הפלה לא הייתה אופציה עבור קתולים אדוקים כל כך. מרי ידעה כי אם תישאר זמן רב בכפר עלולה ביטנה להסגיר את עובדת היותה הרה. היא עברה לדאבלין, שכרה חדר קטן למגורים ועבדה בכביסה ובגיהוץ. לשכנותיה החקרניות, שתהו על זהות האב נוכח ביטנה המתעגלת, סיפרה כי היה חייל בגדוד שנשלח לצפון אמריקה ונהרג במהלך קרב עם האינדיאנים. השכנות המזועזעות סייעו לה במזון ובבגדים. ב-‏22 במאי 1762 ילדה מרי את רובין. אלא שהלידה הייתה קשה מאוד עבורה, ולאחר שחוותה גם סיבוך של דלקת ריאות, מתה מרי והותירה אחריה עולל בן שבוע וחצי בלבד. רובין התינוק נמסר לבית יתומים.

כעבור מספר ימים הגיעה הידיעה על מותה של מרי ללינדסדונוורנה באמצעות מכר שחזר מביקור בבירה. אחד מאחיה של מרי, מייקל או'גארווי, נסע לדאבלין כדי לברר פרטים ולנסות להביאה לקבורה בכפר. הוא גילה, להוותו, שטקס קבורה כבר נערך לאחותו, אבל שכניה סיפרו לו גם שגידלה תינוק קטן. מייקל הלך בעקבות המידע והגיע עד לבית היתומים בו שהה התינוק. הוא חילץ משם את רובין ושב עימו לכפר. לידיד שהזהיר אותו מפני גל השמועות שיתחיל להתנחשל עם הגעת התינוק הגיב באמירה אופיינית: ''הם יכולים כולם לנשק לי בתחת''. מייקל ואחיו הבכור, פטריק, גידלו את התינוק יחדיו. מאוחר יותר, כשהקים מייקל משפחה משלו, הוא נטל עימו את רובין וגידל אותו כאילו היה בנו שלו. את הנסיבות שהביאו להולדתו של רובין לא גילו קרוביו מעולם. רובין עצמו גילה את הדבר כעבור שנים רבות, מפי קשישה שהייתה חברתה הטובה של מרי בדאבלין בימים בהם התגוררה שם.

אלכסנדר הראשון, צאר רוסיה (1801-1825). הזמין את רובין או'גארווי לשקם מבנים מרכזיים בבירה ובסביבותיה

רובין נחשב לאחד מהתלמידים הטובים בכפר. כשבגר, הלך ללמוד הנדסה ולאחר שסיים את לימודיו הקים חברה שהתמחתה בעבודות בנייה ובכריית מינרלים. החברה הצליחה להשיג חוזי עבודה ברחבי אירלנד, ולאחר מכן גם בוויילס ובאנגליה. באחת מאותן הזדמנויות קשר רובין יחסים טובים עם האדריכל הבריטי ג'יימס וייאט. יחסים אלה השתלמו לו משום שווייאט הכיר לו כמה בני אצולה מגרמניה שהתלהבו מעבודותיו והזמינו אותו לבצע עבורם כמה פרויקטים. בין היתר, פיתח רובין או'גארווי מכרה כסף גדול ליד האנובר ובנה שני גשרים בסכסוניה תחתית. הוא התגורר שם במשך שש שנים, למד את השפה הגרמנית ואף החל לפתח את כשרון ההמצאה שלו. אחד הדברים שהמציא היה גשר נייד שניתן לקפלו ולפתחו שוב, לפי הצורך, עד לאורך של כמאתיים מטרים. לימים תשמש המצאה זו את חילות ההנדסה של צבא הקייזר במלחמת העולם הראשונה. המצאה אחרת שלו הייתה פראנטין – חומר בנייה יציב וחזק שרק בשל עלויות הייצור הגבוהות שלו לא הפך לחלק מסטנדרד הבנייה במערב. הבניינים האחדים שהוקמו בעזרת חומר זה – שעמידותו בפני לחות, למשל, גבוהה פי 18 מזו של הבטון בן זמננו – מחזיקים מעמד עד היום כמעט ללא צורך בשיפוצים ובתיקונים.


השיבה לרוסיה

בשנת 1814 הוזמן רובין לסנט פטרסבורג. נפוליאון נוצח זה לא מכבר והוגלה לאלבה, והצארות האדירה ליקקה עדיין את פצעי פלישתו הרת-האסון לתחומיה. מאחר ובנסיגתם הותירו צבאות הצאר אלכסנדר אדמה חרוכה, כולל השמדת תשתיות, התבקש רובין לסייע בהקמתם של בניינים רשמיים, גשרים, כבישים, תעלות ומכרות. הצאר לא הסתפק בהעסקתו בבירה בלבד ושילח אותו גם לחלק ממחוזותיה הנחשלים יותר של האימפריה במטרה להמליץ על תכנית להקמת תשתיות מתקדמות שם.

רובין זכה באותה תקופה ליחס של אורח רם מעלה. במיוחד הצליח לעורר את סקרנותה של נטאליה סרגייבנה ארגונובה, מי ששימשה כיועצת לצארית מאריה פיודורובנה. העניין, אגב, היה הדדי בתכלית. למרות הפרש השנים ביניהם (הוא היה מבוגר ממנה ב-‏17 שנה) הרי ששניהם היו עדיין בעיצומה של רווקות מתמשכת. ארגונובה שכנעה את הצארית להמליץ בפני הצאר על הענקת אותות כבוד למהנדס האירי נאה המראה ולאחר מכן נישאה לו בטקס שהיה לאחד המפוארים שנערכו בארמונו של הוד צארותו אלכסנדר הראשון באותה תקופה. משפחת המלוכה העניקה לשניים בעלות על טירה נאה בפרברי סנט פטרסבורג ורובין השתקע סופית ברוסיה. ב-‏1817, בהיותו בן 55, נולד לרובין או'גארווי בנו היחיד, שזכה לשם פיטר (בפיו) או פיוטר (בפי חבריו). רובין או'גארווי מת בשנת 1846. נטאליה ארגונובה או'גארווי הלכה לעולמה שש שנים אחריו.

פיוטר התחנך בצעירותו באקדמיה הצבאית הצארית והתקדם במהירות בסולם הדרגות. הוא לחם לצידו של האדמירל נחימוב, גיבור קרב נבארינו במלחמת העצמאות היוונית, בסינופ שבים השחור. תחת פיקודו של נחימוב הטביעו ספינות המלחמה הרוסיות חלק מהצי העות'מאני. לאחר מכן לחם במצור של בעלות הברית על סבסטופול ולאחר שנחימוב נפצע פצעי מוות החליפו בפיקוד על ספינת הדגל ונפצע בעצמו. לאחר חתימת הסכם פאריס חזר לרוסיה, השתחרר משירות פעיל בדרגת תת-אדמירל ופרש לאחוזתו. בודד ונערץ, הוא שם לב שבגיל 39 היה אף הוא רווק מתבגר, כמוהו כאביו. במהלך נסיעה לחרקוב פגש במשפחה יהודית שאחת מבנותיה מצאה חן בעיניו. הוא חיזר אחר הבת וזו נראתה כנעתרת לחיזוריו, אך נתקל בהתנגדות עיקשת מצד אביה, שלא רצה בנישואי ביתו עם גבר נוצרי. פיוטר השתמש באיומים של ממש כדי לאלץ את המשפחה ''להסכים'' לנישואין אלה. בלא חמדה, נפרדו מוסיה ואסתר רזניק מביתם הצעירה, דינה (שהייתה אז בת 24), וליוו בעיניים כלות את מרכבתם של השניים המתרחקת מהם בדרך לבירה.

ארבע שנים לאחר מכן שבה דינה רזניק והופיעה בחרקוב. פיוטר השקיע את כספי משפחתו בעסקאות שהתרסקו בזו אחר זו. הוא נטל הלוואות והחל לנסות את מזלו בבנקאות. גם כאן לא נחל הצלחה ובגבור עליו מרירותו החל לשתות ולהמר על מה שנותר. באותה תקופה נולדה ביתו, אולגה. אבל שמחתו על הולדת הבת לא ארכה זמן רב. מחלה קשה שפקדה אותו (ככל הנראה סרטן בכליות) חיסלה אותו עוד לפני שהגיע לגיל 45. דינה האומללה הבינה רק באיחור שבעלה המנוח הותיר אחריו חובות של רבע מיליון רובל. היא מכרה הרכוש, כולל את האחוזה עצמה, נטלה עימה את המעט שנותר ואת התינוקת הקטנה, טילגרפה להוריה וביקשה את רשותם לשוב הביתה. הם נענו בחיוב. אלא שעל מנת למנוע לזות שפתיים מצד הקהילה המקומית נטלה המשפחה את חפציה ועברה לאודסה. דינה עצמה לא הוסיפה להשתמש בשם משפחת בעלה וחזרה לשם נעוריה.

ב-‏1862 התחתנה דינה עם משכיל יהודי צעיר בשם חיים בער טשערנוביצקי. היא ילדה לו שני בנים ושתי בנות והוא, מצידו, אימץ את אולגה הקטנה כביתו. טשערנוביצקי נסע לסנט פטרסבורג, למד שם רפואה ושב לעירו כדי לפתוח מרפאה משל עצמו. כעבור זמן קצר נאלץ לסגור את מרפאתו בשל חובות לנושים, ולאחר שלווה כספים מכמה בני משפחה הקים הוצאה לאור קטנה. הוא מצא שם את פרנסתו איכשהו, כשהוציא ספרי הגות עבור אקדמאים יהודיים ולאחר מכן גם כמה פרשנויות מקראיות מודרניות. ב-‏1875 פנה להדפסת ספרות עברית ובתקופה זו ידע שגשוג מסוים. אפס, בפוגרום של 1881 שרפו הפורעים את בית העסק שלו והוא נאלץ להתחיל מחדש. באותה תקופה החל לטפח נטיות ציוניות והיה פעיל בחוגי חיבת ציון. אף על פי שהיה אחד המבוגרים ביותר בתנועה, נחשב גם לאחד הידענים ביותר. הוא היה הספק העיקרי של עיתונות זרה לחברי הקבוצה ושליטתו הסבירה בשפה הצרפתית – אותה למד באוניברסיטה – הפכה אותו, בעיניהם, לאיש העולם הגדול.

טשערנוביצקי התלבט זמן רב אם לעלות לארץ ישראל אם לאו. בשלב מסוים חשב להגר לארצות הברית, אך פסח על שתי הסעיפים. ובסופו של דבר נשאר בעירו. ילדיו, שהתבגרו בינתיים, הפכו אף הם לציונים נלהבים. אחד מהם הפך לחברו הטוב של בחור צעיר שהגיע העירה מז'יטומיר הרחוקה וגילה כישרון מיוחד לחזירה עשירה בשפה העברית. אותו בחור, חיים נחמן ביאליק שמו, פרסם אז את שירו הראשון ''אל הציפור'' בחוברת ''הפרדס'', שאותה ערך י''ח רבניצקי שותפו לעתיד בכתיבה ובהוצאת ''דביר''. טשערנוביצקי הציע את סיועו בהדפסת השירים וביאליק, שב- 1893 נשא לאישה את מניה והחל לעסוק במסחר בעצים, הסכים. טשערנוביקצקי אף היה מקורב לאלכסנדר הלוי צדרבוים, עורכו של העיתון העברי ''המליץ''. לימים הייתה גאוותו על כך שערך לשונית והגיה את מאמריהם של אחד העם ושל משה לייב ליליינבלום. עד היום מצויים בית המשפחה כמה עותקים ישנים וממוסגרים של גליונות היסטוריים אלה.

אוניית הקרב פוטיומקין מול חופי אודסה ב-‏1905. רצח נתן טשערנוביצקי במהלך התקוממות הפועלים הביא את המשפחה להגר לארץ ישראל


עלייה והתיישבות

בשנת 1905 נחתה על המשפחה טרגדיה קשה. אחד מבניהם של דינה וחיים, נתן, נטל חלק בהתקוממות הפועלים שנתמכה על ידי הצוות המתמרד של אוניית הקרב פוטיומקין. נתן, שנסחף אחרי רעיונותיה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חילק עותקים של עיתונו של לנין, ''איסקרה'', כאשר חלפו על פניו חיילים בדרכם אל איזור הנמל. אחד מהם צרח: ''תראו את הכלב הזה'', ולפני שהספיק נתן לעשות שתי פסיעות שלף הלה אקדח ותקע כדור בראשו. נתן טשערנוביצקי נפל, מתבוסס בדמו, על הכביש המרוצף. הוא מת שעתיים לאחר מכן בזרועות אחותו הבוגרת, פרלה, שהגיעה למקום לשמע זעקות חבריו ההמומים.

מעשה זה שכנע את המשפחה לנטוש את מקום מגוריה ולהגר מרוסיה. חיים בער מכר את רכושו ואת בית העסק שלו, נטל את אשתו, דינה, ואת ילדיו אולגה, יעקב, פרלה ורחל ובני משפחותיהם והעלה אותם על ספינה בנמל אודסה. ביום 13 באוקטובר 1905 הפליגה הספינה ובני המשפחה עמדו והביטו בפעם האחרונה בעיר בה התגוררו עשרות שנים, עיר שקמה עליהם לכלותם והם נמלטו ממנה טרם תמיט עליהם אסון מוחלט. על הספינה היו כמה מחבריו של נתן המנוח, שלאחר דיכוי ההתקוממות בעיר החליטו להפנות עורף למהפכה ולייסד חברה חדשה, צודקת יותר, במקום אחר. חיים, אז בן 69, רצה להוביל את בני משפחתו לרחובות, מושבה שעליה שמע רבות בחוגים בהם פעל. מאיר צידד דווקא ביפו. ''ערי נמל הן סובלניות יותר מערי פנים הארץ'', הסביר. ''הבט וראה מה עוללה לנו עיר הנמל שעזבנו זה עתה'', הטיח בו אביו בתגובה.

בקושטא, היא קונסנטינופול, עגנה הספינה כדי להוריד נוסעים, להעלות אחרים ולהצטייד במזון ובמים. בני המשפחה לא טרחו כלל לרדת לחוף. למרות זאת, המתינה להם הפתעה מסוימת. על סיפון הספינה פגשה פרלה משפחה שעמה הייתה לה היכרות שטחית באודסה. בנה בן השבע של אותה משפחה, יענקל דוסטרובסקי, ראה בפרלה את חברתו הטובה למשחקים ובשעת השהות הממושכת על הסיפון הייתה זו משחקת עימו ב''מחבואים'' ולעתים אף קוראת באוזניו סיפורים ברוסית. היא לא יכלה לדעת, כמובן, שאותו ילד שובב יצמח ויהיה לימים רב-אלוף יעקב דורי, מפקדו הראשון של הצבא היהודי במולדתו המתחדשת. חיים, מצידו, ניהל שיחות ארוכות עם גבר עבדקן וחבוש כיפה שנראה מבוגר מארבעים שנותיו. הגבר סיפר לו כי ביפו ממתין לו בן דודו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. שם זה היה מוכר לחיים טשערנוביצקי. רבים מבוגרי ישיבת וולוז'ין, עליה נמנה גם ביאליק בצעירותו, דיברו בשבחו של האיש המיוחד הזה, ששנה קודם לכן קם ועלה לארץ ישראל. הרב קוק נבחר חודשים אחדים קודם לכן לרבה של יפו ואותו קרוב משפחה ידע, אפוא, כי יש לו ידיד וקרוב בעיר הזרה הזו.

בהגיעם לארץ ישראל עברה המשפחה להתגורר בבית גדול ביפו. בעליו של הבית, חיים אמזלאג, היה מגדולי העשירים היהודים בארץ ישראל של אז בכלל וביפו בפרט. אמזלאג התייחס יפה לאורחיו, אבל למשפחה המורחבת היה ברור כי לא יוכלו לעמוד לאורך זמן בתשלומי השכירות אם לא ימצאו מקור פרנסה. פרלה החלה לעבוד בבישול עבור פועלי הסביבה. מדי יום העמידה דוכן קטן ליד אחד הפרדסים שגבל בדרך הראשית, ובו מכרה כריכים, חמיצות וגבינה. רחל השיגה עבודה כמחנכת ילדיו של יהודי אמיד אחר ביפו, יוסף אליהו שלוש, שהיה שותפו של אמזלאג לעסקי הקרקעות. אולגה ניסתה להקים גן ילדים אך נאלצה להמתין עד שמבנה קטן שהקצה לה אמזלאג לצורך זה שופץ וגגו תוקן. לאחר מכן החלה ללמד שם.

יעקב, לעומתן, לא מצא מייד עבודה. גופו לא היה חזק דיו כדי לעבוד בפרדסים ובבניין. הוא הצטרף לספינת דייג קטנה שבה הפליגו יהודי בשם אברהם אלאלוף וערבי ששמו היה סעיד עאטף שהראווי, ושכינה עצמו ''אבו אל-בחר'' (אבי הים). אחרי יומיים מאומצים הודיע שלא יוכל לעמוד בכך. במשך שבועות אחדים חיפש עבודה בכל מקום אפשרי, אך לא הצליח להשתלב. ואז, כמו משמיים, הגיעה הבשורה על מסילת הברזל החדשה שבנו הטורקים, מסילה שיצאה מחיפה, עברה דרך עפולה, בית שאן וצמח, עצרה בדרעא וסיימה את דרכה בדמשק הגדולה. כמה פועלים שהכיר סיפרו לו על כך והוא החליט לנסות שם את מזלו. לאחר שנפרד ממשפחתו ועשה יומיים בדרכים, הגיע אל עיירת הנמל הקטנה והחל לבדוק את האפשרויות הטמונות בה. לאחר ארבעה ימים התקבל כמורה לעברית בבית ספר לילדי עובדי המסילה.

אחד מספרי חסמבה היותר זכורים על ידי מעריצי הסדרה. יחזקאל שחורי היווה את ההשראה לאביו של עוזי הרזה, הרוקח שחורי

ביולי 1906 נשא יעקב טשערנוביצקי לאישה את שרה גולדמן, מזכירת בית הספר, שהייתה גם האדם הראשון הכיר בבואו לבקש שם עבודה. הזוג רכש דירת שני חדרים קטנה בעיר התחתית. ב-‏1908 נולד בנם יחזקאל – שנקרא על שם סבה של שרה – ושלוש שנים מאוחר יותר באה לעולם הבת נעמי. משפחת טשערנוביצקי עצמה שינתה את שמה לשחורי. יעקב עצמו הוסיף לעמוד בתחום החינוך. הוא פעל נמרצות לקידום לימוד השפה העברית באמצעות מורים דוברי עברית. הוא ייצג את בית הספר בוועידות של הסתדרות המורים והפך לאחד הדוברים הבולטים בזכות הקנוניזציה של יצירת הסופרים והמשוררים העבריים בני התקופה שרבים מהמורים זלזלו בכבודם וביכולתם. ביאליק עצמו שלח אליו מכתב תודה על המאמצים שעשה בכיוון זה (למרבה הצער, המכתב אבד במשך השנים ושוב לא ניתן לאתרו). דוד ילין, שעמד בראש אותה הסתדרות, היה בן בית אצל השחורים. שחורי גם היה האיש שבוועידה השלישית שנערכה בפתח תקווה הוביל את השירה האדירה של ''לא לבדך, אליעזר'', שהביעה הערכה עמוקה לפועלו של מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה. ב-‏1921, כשפרצו הפרעות ביהודי יפו, חש לשם כדי להגן על בני משפחתו שהתגוררו בסביבה. משפחת טשערנוביצקי על שלוחותיה מצאה מקום מקלט בתל אביב וניצלה מפגיעת הפורעים, אבל איתרע מזלו של יעקב לגלות את גופותיהם שותתות הדם של הסופר יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור וצבי שץ ושל בני משפחת יצקר בשכונת אבו כביר. הוא שב לחיפה, אבל מעתה הייתה רוחו שפופה עליו ובמשך שנים התקשה להתאושש מאירוע זה. בשנת 1942 הלך לעולמו. אשתו, שרה, נפטרה ב-‏1953.

יחזקאל שחורי, בנו הבכור של יעקב, נסע לפאריס ולמד שם רפואה ורוקחות. הוא שב ארצה ב-‏1932 ופתח בית מרקחת בשכונת הדר הכרמל. הוא התגייס להגנה והתבלט שם כבעל תושיה וכמי שניחן בראש מפותח להמצאות ופטנטים. בין השאר, חפר מנהרה שחיברה את בית המרקחת שלו עם צריף קטן ועלוב בעיר התחתית ובמנהרה זו התקין דלתות נסתרות שמאחורי חלק מהן נבנו סליקים של נשק.בהגנה גם הכיר, בין השאר, את הממציא והסופר יגאל מוסנזון שהיה אז חבר קיבוץ נען. מוסנזון התלהב עד כדי כך מאישיותו של שחורי ומכישוריו שלימים ביסס עליה את דמותו של הרוקח שחורי, דמות ספרותית ששיחקה תפקיד מפתח בהקמת חבורת חסמבה ואף נתנה לה את שמה. על אותה דמות ''הלביש'' מוסנזון את עברו של דודו המנוח של יחזקאל, נתן טשערנוביצקי, שנרצח כזכור במהלך הטבח שנערך בפועלים המתקוממים באודסה.

לאחר קום המדינה נוצר צורך דחוף באנשים בעלי רקע רפואי כדי לטפל בעולים הרבים שהגיעו ארצה. יחזקאל שחורי התגייס למען העולים במעברות של אחוזה ושל טירת הכרמל. אישיותו הנוחה ודאגנותו הרבה חיבבו אותו על יושבי המעברות ורבים מהם שמרו איתו על קשר רציף גם לאחר שהתפזרו למקומות שונים בארץ. המלים ''דוקטור שחורי מחיפה'' הפכו לביטוי שגור בפיהם של אלפים, מקרית שמונה ועד ירוחם ומאור עקיבא ועד בית שאן. בעקבות התנסות זו החל לעבוד כרופא פנימי בבית החולים רמב''ם בחיפה. בשנת 1972 פרש לגימלאות. כעבור מספר חודשים התגלה גידול סרטני בריאותיו. הוא לחם במחלה הקשה במשך יותר מחצי שנה, אך זו הכריעה אותו וב-‏17 בספטמבר 1973 הלך לעולמו.

שני בנים ובת הותיר אחריו יחזקאל שחורי. אחד מבניו יושב כיום בקליפורניה ועוסק שם ביבוא תרופות. בן אחר עסק במשך עשרות שנים בהדרכת טיולים בארץ ובעולם וכיום הוא בפנסיה. הבת נישאה לקצין צה''ל אותו פגשה במהלך שירותה הצבאי. נולדו לה שתי בנות ובן.

הבן הזה הוא אני.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
וואו.   אסף   שבת, 20/05/2006 שעה 0:37   [הצג]
(ללא כותרת)   מוקי שתיל   שבת, 20/05/2006 שעה 2:55   [הצג]
עוד תרומה של ג'ינגיס חאן לאנושות   דודו בן עמי   שבת, 20/05/2006 שעה 7:15   [הצג]   [5 תגובות]
צודק דודו   אורי קציר   שבת, 20/05/2006 שעה 19:28   [הצג]   [3 תגובות]
זה רק אני, או שהוא בכלל, גם להודאתו, לא צאצא של כל הנ''ל?   מאן דהוא   יום ד', 31/05/2006 שעה 10:27   [הצג]
מרתק   ניר   יום ד', 07/06/2006 שעה 0:19   [הצג]
מאוו אבל בספק עם זה נכון   מינה   יום ה', 31/08/2006 שעה 14:29   [הצג]
מקסים   תני גולדשטיין   יום ו', 22/06/2007 שעה 13:29   [הצג]
צאצא לחאן   מירי   יום א', 06/04/2008 שעה 15:12   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©