השנסונייר האחרון
יום ו', 12/05/2006 שעה 2:34
יוסי בנאי, אללה ירחמו, היה השנסונייר האחרון שלנו. האיש שההומור, השירה, הכתיבה והמשחק שלו הם יכין ובועז של מקדש התרבות הישראלי. האיש שיצר קלאסיקות אינספור ושנעדר כל גינוני כוכבות, האיש שבלעדיו ''הגשש החיוור'' הייתה כמו כור גרעיני ללא פלוטוניום, הצטרף לחברו הטוב ביותר, אברם סורמלו, בבית הקפה של מעלה. היה שלום, יוסי. תמסור ד''ש לסורמלו בגן עדן. ואם אתם מתקבצים במועדון צוותא של מעלה, אתה ואבנר חזקיהו ונעמי שמר ואריק לביא ואחרים, אל תשכחו להרים טלפון לצרפת של מעלה ולבלגיה של מעלה ולהזמין את השנסוניירים שכל כך אהבת להופעת אורח. ואם אפשר, תעשה טובה ותדאג שיקליטו את ההופעה הזאת על דיסק ותשלח אלינו. הופעה כזאת, אני מבטיח לך, תהיה המאסטרפיס הגדול ביותר של העולם הזה





השנסונייר האחרון. רציני, עצוב, מצחיק, שורשי, רומנטי, אותנטי, נוסטלגי, מפוכח. יוסי בנאי

זה היה בביתו של ערן מ'. גרנו באותה שכונה, למדנו באותו בית ספר, היינו חברים באותה תנועה ובאותו יום הגענו אליו הביתה. ואז שמתי לב לערימת התקליטים הגדולה שנחה על אחד המדפים. תקליטי ויניל ישנים בעטיפות קרטון צבעוניות. עלעלתי בהם במהירות. זה היה אחד הדברים הראשונים שהייתי מבחין בהם בביתם של אחרים. ספרים ותקליטים אומרים הרבה על אישיותו של אדם, העדפותיו, הדברים שהוא בוחר לשמור, שלא לדבר על אישיותם ואופיים של אלה שהוא בוחר לאהוב. לא ניכנס כאן לנבכי אישיותו של ערן מ' – לשם כך יש צורך במאמר נפרד – ואסתפק רק באמירה שמייד הבחנתי בכך שיש שם תקליט אחד או שניים לכל זמר וזמר – ומשהו כמו חמישה עשר תקליטים של יוסי בנאי.

- ''תגיד'', אמרתי לו בפליאה, ''אספת כל דבר שיוסי בנאי הקליט אי-פעם?''
- ''אתה מכיר זמר יותר טוב ממנו?'' השיב ערן בשאלה על שאלה.





ערן מ' צדק, אין מה לומר. באותה תקופה אולי הכרתי את יוסי בנאי פחות מכפי שהכרתי אותו לאחר מכן. אבל זה טיבה של התבגרות: לומדים להעריך ולאהוב את הדברים שבילדות המוקדמת נראו כמובנים מאליהם, אולי אפילו כמשעממים. מעולם לא השתעממתי מיוסי בנאי. נהפוך הוא. אבל דומה שמי שהיה חלק מנוף הילדות הפך זה מכבר למושא של הערכה, אהבה והרבה געגועים בימי הבגרות. באותן שנים מבורכות של התבגרות למדתי להעריך את יכולתו של בנאי לספר סיפור, לגעת בשיריו באנשים הקטנים ובמצבי היומיום ובהתלבטויות האישיות, הרומנטיות לעתים, מבלי להפריז בהבעה ועם היכולת המדהימה לשמר את הדיוק בדיקציה, בצליל, בחיתוך הדיבור, במבטא הירושלמי האותנטי. להעריך את הכישרון לעשות הומור מבלי לרדת לאותה נמיכות וולגארית שאותה מאכילים אותנו טיפוסים בני זמננו המכנים עצמם קומיקאים.

אלה הם האנשים שהסתלקותם קוטעת עוד איבר מהגוף התרבותי שלנו. הם פשוטים, הם נגישים, הם עממיים, הם חולקים כבוד לתרבויות אחרות אבל אינם מתבטלים בפניהן. יש להם מנעד רגשי עצום ויכולת נדירה לבטא אותו במלים ובצלילים. יש בהם שורשיות מהסוג הישן, הארצישראלי, שאינו מתחנף לאיש והוא שופע חום ולבביות וסיפורי פולקלור מהסוג שדומה כי הוא הולך ומתפוגג, מתמוסס לו בערפילי הזמנים ושוב לא יהיה לו ביטוי אלא בדפי ספרים מצהיבים, בהקלטות ישנות שצאצאינו ייחסו להם אנכרוניזם ובזיכרונם של אנשים כמוני, שמזה שלושים שנה יוסי בנאי הוא חלק בלתי נפרד מעולמם. ''אני איש מלא השפעות'', אמר פעם על עצמו, ''ולא רק מאנשים אלא גם מירוק של עץ, ממזג האוויר ומריח של קינמון''.

הוא למד מזמרי העם הגדולים באמת. מבראסנס, ממוסטאקי, מברל, מהאנשים שידעו לכתוב על בן העיר ובן הכפר, על האדם שהולך לעבודת יומו ומבקש ללקט לו פיסות קטנות של יום חולין כדי לגרד מהן כמה רגעים של אושר ונחת. הו התפעם מהסצנות הקטנות, אלה שרובנו לא יחברו עליהן שירים. הוא שר כמותם, כשכל מילה שיוצאת מפיו ברורה לשומעיה, בלי מניירות מיותרות ומוגזמות מהזן המאפיין כוכבים מורמים מעם. הוא לא סגד לשום תרבות אבל ידע לאגור לעצמו את הטוב שבכל התרבויות, בעיקר זו הצרפתית, שאחרי 1967 הפכה לכמעט משוקצת בעיני ההמון הישראלי. הוא היה איש שכדי להבין את השקפת העולם המיוחדת שלו היית צריך להאזין אך ורק למלים שיצאו מפיו. אי אפשר היה שלא להאמין לו. יוסי בנאי, מבחינת הביטוי האמנותי שלו, היה מר אמינות.

הוא שלט באופן מוחלט בכל אמנויות הבמה - שחקן, במאי, מפיק, כותב, הומוריסט, זמר. ביצירתו נגע באנשים הקטנים. הוא היה טרזן, וחברו סימון ארול פלין וחבר אחר, מואיז הקטן, היה גונגה דין. כך חיקו הוא ורעיו בילדותם את גיבורי הקולנוע האגדיים. הוא ישב אצל עזורה בקפה באמצע שוק מחנה יהודה, שתה קפה מתוק ושמע את ניגוניו של החזן נסים שלום. הוא היה גיבורו של מוסטאקי, זה עם הפרצוף הצועני של יהודי או יווני ועם שיער בעננים ושתי עיניים אפורות המספרות עוד חלומות שלא חלמו מזה שנים, עם זוג ידיים של שודד, של מין פייטן תמיד נודד שכבר בזז גנים המון ועם הפה שכבר שתה, שכבר נישק וכבר פיתה, ולא ריווה שום צימאון. הוא היה הפילוסוף הכפרי של ברסאנס, זה שמבקש להנציח את עצמו בזיכרון באמצעות אהבהביו. הוא היה הבעל המקורנן שכאשר הוא יוצא לדוג בנהר אשתו שוכבת עם כל זר. הוא נמשך אל הנערה מן הרכבת המהירה אחרי שראה אותה מצמידה לשימשה את עפעפה ודומה, בעיני המתבונן מן הרציף, לפרח שקפא בקוביה שקופה – אבל ביישנותו גברה עליו והוא נרתע מלהציג עצמו בפניה. הוא היה הגבר שמכיר בכך שהנישואין אינם משמרים את האהבה והצהיר שלפיכך לא יבקש את יד אהובתו. הוא היה בן דמותו של ז'אק ברל, שהביא לאהובתו בנובונים במקום פרחים. הוא שר על אותה אישה מרחוב הקדושים השוכבת עם כל מי שבא אליה ומשמיע את משפט הקוד ''באתי לתקן לך את הגז''. הוא הקדיש שירים ומערכונים אינספור לאישיותו החמה והפולקלוריסטית של אברם סורמלו, נהג מונית ירושלמי עם זוג עיניים חכמות, מגבעת על הצד, עם פיסטוקים חמים שנשארו עוד משבת ששתה מכל הבא לפה ומכל הבא ליד. סורמלו היה, כפי שציין בנאי עצמו, ''למעלה משכמו'' ואהב את ירושלים הרבה לפני שהעיר נהייתה חוק וכל מדרכה ידעה לספר עליו. הוא, בנאי, היה איש שגילם דמויות וטיפוסים שהקרינו עממיות ירושלמית במיטבה, בדומה לקולגה ענק אחר בן תקופתו, שייקה אופיר. ואם הייתם שואלים את בנאי, קרוב לוודאי שהוא היה אומר לכם שזו אחת המחמאות הגדולות ביותר שיכול איש במה לקבל.

זמר. שחקן. הומוריסט. איש תרבות. יוסי בנאי

סיפור קטן של סורמלו שסיפר בנאי באחת מהופעותיו. ''פעם'', פתח, ''הוא סיפר לנו על מישהו שהמצב שלו מבחינה רפואית היה כמה דרגות אחרי אנושות. אז הרופאים באו אצלו בזהירות ואמרו לו 'מהי בקשתך האחרונה?'. ההוא נכנס בו פחד ואמר להם: 'רוצו אלי הביתה ותקראו בדחיפות לאשתי'. הלכו, קראו לאשתו והיא באה לבית החולים. אמר לה: 'תחזרי הביתה, תלבשי את השמלה הכי יפה שלך, בואי לבית החולים, תשבי לידי כל הזמן ואל תזוזי'. האישה לא כל כך הבינה את העניין אבל החליטה שלא להתווכח עם רצונו האחרון של בעלה. היא הלכה הביתה, לבשה את שמלתה היפה ביותר, באה אליו ישבה לידו ולא זזה ממיטתו. אחרי יום יום וחצי התחיל החולה לקבל בלחיים שלו צבע של שזיפים סנטה רוזה. אחרי יומיים התחיל לקום. אחרי שבוע הבריא ושלחו אותו הביתה. אחרי חודש, כשהיו בגזוזטרה, אמרה לו אשתו: 'אני לא מבינה את זה, סלבדור. למה כשהיית בבית החולים אמרת לי לרוץ הביתה, ללבוש את השמלה היפה ביותר שלי, לחזור ולשבת לידך כל הזמן?''. אמר לה: 'חשבתי שאם יבוא מלאך המוות אולי ירצה לקח אותי, אבל אז יראה כמה את יפה וייקח אותך במקומי'''.

הקול שלו היה חם, עמוק, אופייני כל כך. אין לך אדם בארץ שישמע את קולו של יוסי בנאי ולא יידע לזהותו בשמיעה ראשונה. הוא לא היה צריך להרשים איש בהגבהת קול אינסופית עד לטווחים הדקיקים ביותר. כל מילה שלו הייתה במקום, מדויקת, ברורה, קליטה, מובנת. חלק מהשירים שלו היו יצירות בלתי נשכחות, כאלה שגם אם לא הכרתם נדמה היה לכם ששמעתם כבר מאות פעמים. ''מרוב אהבה'', ''אני שר להעביר את הזמן'', ''ערב עירוני'', ''אהבה בת עשרים'', ''אבל את'', ''ספירת מלאי'', ''את הלילה שלך מרגיעים'', ''המטילדה שלי'', ''ילדות אחרת'', ''שיכור ולא מיין'' והדואט החם והנפלא שלו עם אילנה רובינא, ''הגבירה בחום'' – שלטעמי היה איכותי לא פחות (ואולי יותר) מהמקור הצרפתי של ז'ורז' מוסטאקי וברברה.

בשנים האחרונות שיקפו שיריו יותר ויותר את הבעיות המרכזיות של ההוויה הישראלית. הוא לא היה זמר מחאה, רחוק מזה, אבל ישנם מקרים שבהם שנסונייר שכמותו, גם אם הוא עוסק בעיקר בביטוי קרע המציאות של האדם הפשוט, מבטא את המצוקות בצורה קולעת לא פחות. יוסי, איש שהכבוד למילה הכתובה, להגייתה, לדיוקה, היו אצלו ללחם חוק, לא פיספס כאן. ב''העיר הזאת'' מתאר בנאי חיים מתסכלים בעיר מדכאת. חרף ההכרה במציאות אין עוזבים את אותה עיר, בגלל הפחד מחיים חדשים ובגלל הנוחות שבהרגל ובשגרה. אהוד בנאי תרם כאן לחן שמזכיר את ''כולם יודעים'' שלו, ובכך העניק לשיר ניחוחות בלקן המשיבים הרבה מרוח מקורו של התמליל. ''מכתבים ברוח'' מתאר את הדיאלוג היומיומי שמנהל בנאי עם עברו, עם זיכרונותיו ועם יקיריו שאינם עוד. הלחן של שלום חנוך מדיף ניחוחות של ''אגדת דשא'' האלמותי שלו, ומסגיר את ההזדהות האישית של חנוך עם המלל הנוסטלגי של בנאי.ב''בלי גסויות'' שיר של בראסנס שעובד לעברית על ידי דן אלמגור, התייחס לצורך הכפייתי של הבדרן להשתמש בשפה גסה כדי למשוך רייטינג (''אך היום כדי להתבסס/ אני מוכרח להתגסס/ כי בלי לכלוך ובלי חוצפה/ אין שום קופה''). הוא נשבע להימנע מכך ועמד במילתו.

או ''למות למען רעיון'', טקסט המבוסס על שיר של ז’ורז’ בראסנס שעבר מודיפיקציה לעברית בידי בנאי. השיר מזהיר מפני הליכה פנאטית אחרי רעיונות ואידיאולוגיות הרסניות שפס זמנן (''מתי נלמד סוף סוף לחיות בלי חרב ודמים/ מתי יפסיקו כבר אבות לבכות על הבנים/ מתי נבין שלא כדאי לרדת לטמיון/ בגלל גל אבנים עתיק, או קבר בן מיליון// אך נביאי הזעם עם אש בעיניהם/ קוראים לנו לקום לצעוד אחריהם/ אז אם למטיפים חשוב כל כך להתפגר/ שהם ילכו הראשונים - לנו לא בוער''). תמיד היה רומנטיקן, אבל לא פחות מכך היו בו פיכחון בלתי מצוי, היגיון בהיר ושכל ישר.

היה בו צד רציני, אפילו עצוב מעט, וצד מצחיק. יוסי בנאי יכול היה להצחיק עד דמעות כשרצה בכך. מערכוניו בחברת שותפתו הנאמנה, רבקה מיכאלי, הפכו למעין גירסה ישראלית של דין מרטין וג'רי לואיס. הוא היה הפורץ שנתקל באישה אדיבה ופטפטנית המנסה להקל על חייו ולהכניסו לדירה בה הוא מתכוון לבצע את גנבותיו. הוא היה אביה האלמן של חבצלת המתבגרת שמנסה להסביר לביתו את הסיכונים שבגילוי עובדות החיים ומסיים בכך שהיא מסבירה לו בדיוק איך מתנהגים הציפורים והדבורים. את תסכולו ביטא במלים ''כל כך רציתי בן...או ג'יפ''. הוא היה גרשון המציאותי, בעלה של סילבי המפוזרת באינספור דיאלוגים מבדחים, שפעם חזר הביתה ונתקל בדירה שמעקלים הוציאו את כל תכולתה משום שאשתו השכחנית לא זכרה לספר לו על ההתראות שהגיעו ממס הכנסה (וגם לא על כך שיש לו מילואים). הוא היה השדכן שלבסוף מוצא עצמו מתחתן עם הבתולה המבוגרת שעבורה הוא מנסה למצוא חתן. באחד המערכונים היותר מצחיקים שלו, הפעם בחברת שייקה לוי, הוא היה האיש שמלאך המוות – ששמו, אגב, רחמים אנג'ל – בא לקחתו אל הצד האחר של החיים כדי שישחק את המלט בהצגת תיאטרון של מעלה במקום צ'רלי צ'פלין. לבסוף העדיף לא להיות המלט ולהיות (בחיים) על פני להיות המלט ולא להיות בכלל.

קונסנזוס על הכישרון. הכסמה על התרומה. איש אשכולות. יוסי בנאי בטקס קבלת פרס ישראל

ההומור הירושלמי שלו, המתובל בצרפתית ובלדינו של פעם, היה אבן הפינה של הז'אנר ההומוריסטי הגששי. הוא היה אחראי למערכוני מופת כמו ''חסכו ואימצו'', ''שירים, שערים וטכנאים'', ''קרקר נגד קרקר'', ''שרים והדלפות'', ''שיח טבחים'', ''אמן כן יהי רזון'', ''אופסייד סטורי'', ''המוסך'', ''הכה את המומחה'', ''ילד יצירתי'', ''משיח דופק בדלת'' ו''חתונת הדמים''. מטבעות הלשון שטבע במערכונים הללו נכנסו לפנתיאון ההומור העברי הרבה לפני שמישהו הוליד בכלל את מפיקי ''ארץ נהדרת'' ו''משחק מכור''. קראו את הפסקה הזו מתחילתה וחשבו לרגע איזה מהמערכונים הללו אינכם מכירים או שמעולם לא שמעתם. במחשבה שנייה, אני יכול לחסוך לכם את הטירחה. אין כאלה. פשוט אין. ''הגשש החיוור'' ללא יוסי בנאי הוא כמו כור גרעיני ללא פלוטוניום. ושוב: אין כאלה.

על מותו של יוסי בנאי נודע לי כשהייתי עדיין בעבודה. כששבתי הביתה, לא היה אפשר למצוא בטלוויזיה ערוץ אחד שלא שידר משיריו. זה הריטואל הקבוע במדינה שלנו. כשאמן במה ותיק הולך לעולמו מייד מוציאים מהבוידעם את כל ההופעות הישנות שלו ומשדרים אותן נונסטופ. ככה עשו עם נעמי שמר והאוד מנור ואריק לביא ועוזי חיטמן ומאיר אריאל וצילה דגן ושושנה דמארי ומי זוכר מי עוד. השד יודע איך יזכרו אותם בעוד כמה שנים. משאלה אחת, אם יורשה לי: רק שלא יכנסו לאותה רשימה הולכת ומתרחבת של גיבורי התרבות המתפוגגים שלנו, אלה שזיכרון פעילותם מתאדה עם השנים ושוב אינם מוכרים למכורי ''כוכב נולד'' ושאר התכניות המפיקות כוכבי קונפקציה בשיטת הסרט הנע.





לפחות בתא המשפחתי המצומצם שלי אני דואג להוריש את התרבות הזו הלאה. היום כשחזרתי הביתה נכנסתי בדלת, וכמו תמיד פרשתי את זרועותיי לצדדין וקראתי: ''מי יבוא אלי?''. ואז, לאחר שהקטנים רצו וקיבלו חיבוקים ונשיקות מאבא העייף, לקחתי את הגדול שבהם, בן שש, הצידה, ואמרתי לו שאני רוצה לספר לו משהו.

- ''מה?'' עיניו הגדולות תקעו בי מבט סקרן.
- ''אתה זוכר את האיש שמספר את הסיפורים בדיסקים שאתה שומע לפני השינה, אלה של 'פיטר פן', 'סינדרלה' ו'בגדי המלך החדשים'?''
- ''כן, אבא''.
- ''אתה זוכר איך קוראים לו?''
- ''יוסי בנאי''.
- ''נכון'', אמרתי, ''אז היום זה יום עצוב מאוד. יוסי בנאי מת היום''.
- ''למה הוא מת, אבא?''
- ''הוא היא חולה מאוד'', הסברתי לו, ''אבל חשוב לי שתזכור אותו''. ואחר כך הפניתי אותו אל מסך הטלוויזיה. ''תסתכל עליו ואף פעם אל תשכח'', המשכתי, ''האיש הזה השכיב אותך לישון במשך הרבה מאוד לילות. אתה חייב, פשוט חייב, לזכור אותו''.

הוא יזכור. אני יודע שיזכור. אני בעצמי אדאג לכך בשנים הבאות.

היה שלום, יוסי. תמסור ד''ש לאברם סורמלו, שם למעלה. ואם אתם מתקבצים במועדון צוותא של מעלה, אתה ואבנר חזקיהו ונעמי שמר ואריק לביא ואחרים, אל תשכחו להרים טלפון לצרפת של מעלה ולבלגיה של מעלה ולהזמין את השנסוניירים שכל כך אהבת להופעת אורח. ואם אפשר, תעשה טובה ותדאג שיקליטו את ההופעה הזאת על דיסק ותשלח אלינו. הופעה כזאת, אני מבטיח לך, תהיה המאסטרפיס הגדול ביותר של העולם הזה.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
הוא כבר תכנן את הכל מראש   חנן כהן   יום ו', 12/05/2006 שעה 8:45   [הצג]
תודה   yosi777   יום ו', 12/05/2006 שעה 12:17   [הצג]
לכל אחד יוסי שלו זה שמשנה את חייו   אילנה י   יום ו', 12/05/2006 שעה 12:34   [הצג]
תודה על המאמר   ilanagraf   יום ו', 12/05/2006 שעה 18:07   [הצג]   [3 תגובות]
יוסי בנאי - אבדה גדולה   ויקי פיטר   שבת, 10/06/2006 שעה 16:21   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©