מיכאל שלי: שיר פרידה מ''אצבעוני''
יום ו', 14/04/2006 שעה 3:05
מיכאל שיר הלך היום לעולמו. למי שאינו יודע, מיכאל שיר היה מייסדו ועורכו הראשי של ''אצבעוני'', עיתון הילדים הוותיק ביותר שאני מכיר. שיר לא ידע זאת מעולם, אבל הוא גם היה הפרשן המדיני הראשון שלי, כשבישר לי על התחייבותו של סאדאת לבוא ארצה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום. נפגשנו עוד בימים בהם היה סובב בבתי ספר ומנסה לשנכע ילדים להשפיע על הוריהם לעשות מנוי על עיתונו. תראו לי עוד עיתון שהעורך שלו מגיע אליכם אישית כדי להפוך אתכם למנויים. פרידה מאדם רב-קסם, שידע לדבר בשפתם של הילדים כמו שלא הרבה מבוגרים יודעים








השם נלקח משירו של ביאליק, אותו הכיר בילדותו. מיכאל שיר, העורך המיתולוגי של אצבעוני





נתקלתי בו לראשונה בכיתה ב', אבל זה לא היה רק שם. זה חזר על עצמו בכיתה ג', ואפילו בד'. גבר בעל שיער מכסיף נקש על דלת הכיתה וביקש את רשות המורה להיכנס פנימה. כנראה שהביקור הזה היה מתואם מראש, ואף היה חלק ממסורת ארוכת שנים, משום שהמורה לא נראתה תמהה או מופתעה ונענתה לבקשה מייד.

המורה פינתה את שולחה והגבר הכסוף החליף אותה ליד השולחן. הוא הביט בנו, סוקר אותנו בעיניו.

''שמי מיכאל שיר'', אמר, ''ואני עורכו של עיתון הילדים 'אצבעוני'. חלק מכם מכירים אותו. לאלה שלא'' – הוא שלף מתיקו גיליון או שניים של הדו-שבועון – הנה הוא לפניכם''. וכאן בא הסבר קצר על החומר שניתן היה למצוא בעיתון. סיפורים בהמשכים, סיפורים שכתבו ילדים, חדשות לילדים, תשבצים ומה לא. וכל זה בחוברת דקיקה, צבעונית, מושכת עין. הוא הציע לנו לעשות מנוי על העיתון. אם אינני טועה, הוא גם חילק לנו עותק של הדו-שבועון המצויר, שבתוכו היה ספון תלוש בו יכולים היו ההורים להחליט אם ברצונם לשלם על מנוי לחצי שנה או לשנה. מיכאל שיר סיים את הסברו ואני נטלתי עמי את ה''אצבעוני'' והבאתי אותו הביתה.

על ''אצבעוני'' שמעתי עוד קודם. בשנות השבעים ההן היה ברור לכל אחד שיש מדרג מסוים של קריאת העיתונים בקרב ילדים. לאלה שרק למדו לקרוא היו ''אצבעוני'' ו''פשוש''. המתקדמים יותר קראו את ''דבר לילדים'', ''משמר לילדים'' ו''הארץ שלנו''. אחר כך בא ''מעריב לנוער'', שלפחות בפורמט של אותם ימים נועד לכיתות ו' וצפונה. אבל לאלה שלמדו לא מזמן לקרוא היה ''אצבעוני'' שהו כמעט מובן מאליו.

אני, אגב, למדתי לקרוא כבר בגיל שלוש וחצי. הורי יצאו והותירו אותי עם אחותי התינוקת ועם דודתי, ששימשה כשמרטפית. אחרי שהקטנטונת הלכה לישון, לא נשאר לבייביסיטר יותר מדי מה לעשות והיא החלה ללמד אותי לכתוב את שמי. זו הייתה ההתחלה. מהר מאוד גיליתי את קסם האותיות, את פלא המילים ואת כוחה משיכה המגנטי של הספרים, העיתונים וכל דבר אחר שאיזשהו טקסט היה נרשם בו. מהר מאוד גיליתי שאינני נזקק לניקוד כדי לקרוא ביעילות ופיתחתי לעצמי אוצר מלים לא רע. בכיתה א' בלעתי את ''חסמבה'' ואת ''החמישייה המפורסמת''. בכיתה ב' כבר קראתי את ''אקסודוס''. ועדיין, לא ויתרתי על כל מיני ''דנידין'' ו''הבלשים הצעירים'' ושאר ספרי ילדות של אותה תקופה, מנוקדים או לא.

אחד הגליונות המוקדמים של אצבעוני. חגיגה לילדים שלומדים ואוהבים לקרוא

וגם לא על אצבעוני. גם את ההורים לא היה צריך לעמול לשכנע יותר מדי. אני מניח שהם סיכמו לעצמם בנחת שאם הילד אוהב לקרוא, וזה הרי העיקר, אז שיקרא עיתון לילדים. המערכת עודדה את הילדים להחתים את הוריהם באמצעות הגרלה בין החותמים שהפרס בסופה הוא טיסה בשמי הארץ – משהו שנחשב אז למשאת נפש כמעט. אצלי לא היה בכך צורך, מאחר שממילא הייתי מכור לקריאה. וכאן החל הרומן שלי עם ''אצבעוני''.

נדמה לי שהייתי מנוי עליו במשך שלוש שנים ולא ויתרתי עליו אפילו שעה שבכיתה מאוחרת יותר חידשנו רק אני וילד אחד נוסף את המנוי, שעה שכל האחרים הסתכלו עלינו כעל שניים שטרם עמדו על דעתם. לעתים הגיע אלי ''אצבעוני'' אלי בצוותא עם ''הארץ שלנו'', כך שבאותו סולם קריאה ילדותי עמדתי על שני שלבים בעת ובעונה אחת. במידה מסוימת זה איפשר לי להיות בעת ובעונה אחת בעולם הילדים ובעולם הנערים. ב''אצבעוני'' יכולתי לקרוא על רפאל ועזיאל שנלחמים בכנופיות מרושעות תוך כדי מסעות חובקי עולם ועל הרפתקאות הכלבה לאסי ומאבקירה בשודדים למיניהם; וב''הארץ שלנו'' לברר את גורלו של קובי נער הים, ילד שמתגלגל איכשהו אל צריף קטן ובו הוא מתגורר עם כמה קשישים ועובר הרפתקאות משונות. כשהיה מגיע ה''אצבעוני'' לתיבת הדואר שלנו, הייתי חוטף אותו בשקיקה, נועץ מבט בגיליון המקופל (הוא קופל לשניים באמצעיתו, כך שניתן יהיה להכניסו לתיבת הדואר בנוחות יתרה), מסיר את הסרט הלבן העוטף את הקיפול ושוקע בעולם אחר.

בשנת 1977 החלו הרוחות לסעור בסביבתנו. בטלוויזיה דיברו על ברנש ממצרים בשם אנואר סאדאת והמבוגרים שסביבי היו נרגשים מאוד. לקח לי זמן להבין למה. למעשה, ''אצבעוני'' סידר לי את הכול בראש. לכל גיליון היה מצורף עיתון קצר שבו תוקצרו חדשות השבוע האחרון במיוחד לילדים והוסברו להם בשפה שווה לכל נפש. וכך, באותו יום סתיו היסטורי של נובמבר, היה זה עיתונו של מיכאל שיר שהסביר לי שנשיא מצרים, אותה מדינה שנלחמה נגדנו כבר כמה פעמים, הודיע בפרלמנט של ארצו שהוא מוכן ללכת לכל מקום כדי להשיג הסכם שלום, אפילו לישראל. זה היה, אם אינני טועה, שלושה או ארבעה ימים אחרי אותה הכרזה וכשבוע ימים לפני שסאדאת נחת בנמל התעופה בן-גוריון. עד היום אני זוכר את עצמי יושב מול הטלוויזיה, נועץ מבט דהום במסך ומשתאה על כך שמנהיג ערבי מגיע לבקר בישראל. עבור מי שהתחנך על מסורת רווית דמים וצייר עם בני כיתתו ציורים שחשפו כמיהה לשלום ולהפסקת שפיכות הדמים, היה זה רגע בל יישכח.

מתברר, אגב, ש''אצבעוני'' הצליח להסתבך לא מעט עם הצנזורה הצבאית. רמי שיר, בנו של מיכאל ועורכו הנוכחי של ''אצבעוני'', סיפר לפני מספר שנים ל-Ynet על שני הסקופים שגרמו לעיתונות הארצית להזיל ריר ולצנזורים הצבאיים לרתוח על ''אצבעוני'': ''בשנות השבעים נסע אבא שלי לחיפה וראה שבנמל עוגנות ספינות טילים עם דגל ישראל וצלמי עיתונות מצלמים. הוא שלף מצלמה וצילם את הסטילים החדשים של חיל הים, והתמונות פורסמו בעיתון. הידיעה על הסטילים החדשים פורסמה ב'ניוזוויק', אבל נאסרה לפרסום בישראל. הפרסום אצלנו גרם לחיכוכים גדולים עם הצנזורה ונזיפה חמורה. המקרה השני היה כשפרסמנו שהתעשייה האווירית עומדת לשגר לווין ריגול בשם 'אופק 1'''.

אקטואליה לילדים בשפה קולחת שווה לכל נפש. גיליון חדשות מ-‏1972 המבשר של הדרמה סביב מטוס סבנה בלוד, על ביוקר ניקסון במווסקבה ועל מחקר נוסף בירח

ובכן, היום התבשרנו על מותו של אותו פרשן מדיני ראשון שהסביר לי את חשיבות אותו ביקור ושהנעים לי כל כך את שנות ילדותי. מיכאל שיר הלך לעולמו בגיל 83. עוד פיסת אחת מהפאזל של ילדותי התקלפה לה ונשרה על הארץ.

מיכאל שיר – כך מספר לקסיקון אופק לספרות ילדים - נולד בוורשה ב-‏22 במאי 1923 לאביו הבלשן דוד שיר (1898-1982) ולאימו העיתונאית והסופרת מרים שיר (1899-1982), שפרסמה חרוזים וספרי ילדים תחת הפסבדונים ''הדודה מרים''. סבו, הפובליציסט יהודה לייב וולמן (1880-1955), פירסם סיפורים ומחזות באידיש ובעברית, ביניהם הדרמה ''אליהו'' (1952). בגיל שנתיים עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא גדל והתחנך בתל-אביב, בה סיים את הגימנסיה ''נורדיה''. ''מילדותי אהבתי לכתוב, כנראה בהשפעת הורי וסבי'', סיפר, ''אך כשראו בבית שאני כותב מתחת לשולחן נבהלו ופסקו שזה יותר מדי בשביל משפחה אחת. ומאחר שהצטיינתי גם במקצועות ריאליים שלחנו אותי ללמוד בבית ספר טכני גבוה בלונדון, אותו סיימתי בתואר מהנדס אלקטרוניקה''. בתום לימודיו שירת כקצין בחיל האוויר. לאחר שחרורו יסד ב-‏1955 את הדו-שבועון לילדים ''אצבעוני'' והיה עורכו וסופרו הראשי במשך יותר מארבעים שנה. כמו כן יסד וערך את עיתוני הילדים ''משבצת'' (חידות ושעשועים), ''דובון'' (1972), “Tom Thumb” (''אצבעוני'' באנגלית), ''סינדבאד'' (בערבית), ''גראסהופר'' (בגרמנית) וגם שבועון חדשות לנוער בשם ''עניין חדש'' (1984).

''השם 'אצבעוני' קשור בזכרו של ביאליק, שנהג לספר לי סיפורים מילדותי'', סיפר, ''וכשיסדתי את העיתון היה זה כמעט טבעי בעיני לקרוא לו על שם שירו הידוע של ביאליק''.

מיכאל שיר פירסם בעיתוניו עשרות שירים וחרוזים בשפה קלה, שהצטיינו בדמיון ובהומור. חלק מהם כונסו בספרים ''אצבעוני מספר'', ''סיפורי אצבעוני'' (1960), ''אצבעוני וחבריו'' (1961), ''חליל הקסם'' (19629, ''נשר הזהב'' (1963), ''סיפורי גמדים'', ''הקיפוד הגיבור'' (1964), ''ארמון הזכוכית'', ''טבעת הפלאים'', ''מרבד הקסמים'' (1965) ורבים נוספים. כמו כן, פירסם שירה לירית למבוגרים (הספרים ''לך באהבה'', ''שירים לאלמונית'', ''לעלמה בכחול'' ו-''את ואני''). בשנת 2005, בגיל 82, פירסם את ''הרוזנת'', רומן למבוגרים המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, לרבות פרשת הריגול המפורסמת ''מבצע ציצרו'': נערה מכפר פולני נידח, מוצאת את דרכה אל העיר הגדולה, כובשת בסערה את ליבם של הגברים והופכת לרוזנת מכובדת. מלחמת העולם השנייה הורסת את תוכניותיה של הרוזנת הצעירה, והיא מוצאת מפלט באנקרה, שם היא נשבית אל רומן סוער עם דיפלומט בריטי רגיש.

רמי ולאסי בקיבוץ. סדרה קלאסית לילדים

סופר הילדים המנוח אריך קסטנר, שאחראי לקלאסיקות סיפוריות כמו ''אמיל והבלשים'', ''אורה הכפולה'' ו''השלושים וחמישה במאי'', כתב פעם בפתיח לספר נפלא נוסף שלו, ''הכיתה המעופפת'', על ניסיון מסוים שהיה מנת חלקו. קסטנר פתח ספר ילדים שקיבל ממחברו והחל לקרוא בו, אך עד מהרה סילק אותו ברוב רוגז. ''כיצד יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי נעוריו, עד שביום בהיר אחד שוב לא יידע כלל כמה עצובים ואומללים עלולים הילדים להיות?'' תהה שם. ולאחר מכן צירף בקשה: ''עולם אל תשכחו את ימי ילדותכם! התבטיחו לי זאת? בהן צדק?''.

ובכן, אני את ילדותי לא שכחתי, ואף לא את חלקי התצרף שהרכיבו אותה. מיכאל שיר, כפי שכבר הזכרתי, היה אחד מהם. ובכן, הבו כבוד אחרון לאיש רב הקסם הזה, אדם חכם ונפלא שידע לתת לנו, הילדים, רגעי רבים מספור של חסד והנאה. לאיש שהכתיבה לילדים הייתה מפעל חייו. רק מי שיודע עד כמה קשה לשבות את ליבם של ילדים יכול להבין עד כמה הצליח שיר להפוך אותנו לקוראיו הנלהבים. רק מי שיודע עד כמה קל להתפתות לשטחיות של ערוצי הטלוויזיה הנוצצים והדלים דהיום יכול לקלוט עד כמה השפיע האיש הזה על חינוכנו באמצעות הטקסטים שכתב וערך.

היה שלום, מיכאל. תמצא שם קהל נלהב לתשבצים ולחידות ההיגיון שעליהן עמלת שנים רבות כל כך. ומסור ד''ש לרפאל, לעזיאל וללאסי שם למעלה. ואתה יכול להיות רגוע: המורשת האצבעונית שלך היא חלק בלתי נפרד מאיתנו.













[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   זיו מגן   שבת, 15/04/2006 שעה 2:33   [הצג]
מצויין כרגיל   הלל כהן   שבת, 15/04/2006 שעה 4:48   [הצג]   [2 תגובות]
הטיסה האשונה שלי   אלי תל אביב   שבת, 22/04/2006 שעה 20:07   [הצג]
מצטרף   תראזימאכוס   שבת, 22/04/2006 שעה 22:27   [הצג]
מעניין בהיפוך   אורי   יום ג', 09/05/2006 שעה 1:06   [הצג]   [2 תגובות]
אכן אבידה גדולה לת   ארנון   יום ו', 13/07/2007 שעה 11:11   [הצג]
מישהו מכיר את השיר על אצבעוני ?   חני   יום ד', 08/08/2012 שעה 14:54   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©