מיקרוגל לליל הסדר
יום ו', 14/04/2006 שעה 1:30
שבוע וקצת לפני ליל הסדר התקלקל לנו מיקרוגל ה''דלונגי'' שלנו. תעוד האחריות בישרה שטרם חלפו שלוש שנות ההתחייבות והבאתי אותו, אחר כבוד, למעבדת השירות. זו הייתה תחילתה של סאגה צרכנית מרגיזה שתחילתה בהתחייבות של מנהלת השירות שהמכשיר יהיה מוכן ימים אחדים לפני הפסח , המשכה בטענה שכדי לקבל מיקרוגל חליפי עלי לצאת, על חשבוני, למסע בן שעה לכל כיוון וסופה באי-ידיעה אם גם כאשר המיקרוגל מתוקן הוא באמת מתוקן. ושיהיה לכם חג פסח שמח


בדרך כלל אינני כותב כאן על נושאים שקשורים לצרכנות יומיומית. יש מספיק אתרים אישיים שעושים את זה ואני לא מרגיש שאני בקיא בתחום הזה באופן שייתן למאמר צרכני ערך מוסף כלשהו. אבל היום, ערב הפסח, כבר הרגשתי שאני לא יכול עם זה יותר.

הסיפור החל בערב אחד, לפני כשנתיים. מ' הכניסה משהו למיקרוגל ולחצה על כפתור ההפעלה. המיקרוגל סירב לעבוד. ניסיונות מספר שניים, שלושה וארבעה העלו תוצאה דומה. ''המיקרוגל התקלקל'', הפטירה לעומתי, ''צריך למסור אותו לתיקון''.


לא שזה היה בלתי צפוי. המיקרוגל הספציפי הזה היה אחד מידידי הטובים בערך מאז גיל שש עשרה - מה שאומר שהוא עשה את תפקידו ללא תלונות במשך עשרים שנה ויותר. במלים אחרות, הגיעה שעתו ללכת. המודלים המצויים בשוק משוכללים מעט יותר, הוחלט אחר כבוד לוותר על הידיד הוותיק. הורדנו אותו למחסן, מלווים את הטקס באמירה המתחייבת שפעם נסור אותו לתיקון ומודעים היטב לכך שהסיכוי שזה יקרה שווה, בערך, להסתברות שג'ודי מוזס-ניר-שלום תזכה בשנה הבאה בפרס נובל לפיסיקה. למחרת הלכנו לקנות מיקרוגל חדש. יצאנו מהחנות עם ''דלונגי'' חביב, בדיוק בגודל שמתאים לשקערורית שבתוכה ישב המיקרוגל הקודם. על תעודת האחריות של ה''דלונגי'' שלנו חתומה חברת ''ניופאן''.

שנתיים חלפו. בתחילת השבוע שעבר חזר הריטואל על עצמו. כשניגשה מ' להדליק את המיקרוגל, הודיע לה האחרון שהוא פותח בשביתה ומסרב לעבוד. מ' כבר חשבה על מיקרוגל שלישי, אבל אחרי בדיקה מהירה גילינו שנותרה לנו עוד שנת אחריות על המוצר הזה. בדיקה נוספת העלתה שבעיר מגורינו, מודיעין, אין שום סניף של ''ניופאן''. הוחלט, אפוא, שעבדכם הנאמן יפקיד את המכשיר לתיקון במעבדת השירות הירושלמית של החברה.


''תקבל אותו כבר בתחילת השבוע''

וכך היה. בתחילת השבוע שעבר טיפסתי ירושלימה, מצאתי את המעבדה והמתנתי. המעבדה הייתה אמורה להיפתח בשמונה וחצי ונפתחה בפועל בכמה דקות לתשע, אבל מה לא עושים בשביל מיקרוגל מקולקל. כשהשארתי אותו בידי איש השרות זכרתי לשאול מתי אקבל אותו חזרה. האיש משך בכתפיו. ''זה תלוי'', אמר בקול מנומנם, ''בדרך כלל זה שבוע, אבל אם יצטרכו להוריד אותו למעבדה הגדולה באשדוד זה יכול לקחת שבועיים''.
- ''אבל הבאתי את זה לכאן בדיוק כדי שזה יהיה מוכן לחג'', אמרתי, ''מה הטעם בחג פסח ללא אפשרות לחמם את האוכל בכמה דקות?''
- ''זה מה שיש''.

הבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה. נכנסתי למכונית וטילפנתי למוקד השירות של ניופאן. לבחורה שענתה לי הסברתי שאני זקוק למיקרוגל לקראת פסח, שיש סדר ושצריך לחמם את האוכל לקראתו ולא בטוח שתמיד התנור והמחבת הם המקומות הכי מתאימים ומהירים לשם כך. ושבקיצור, אני זקוק למיקרוגל הזה לפני החג. היא אמרה שהיא מבינה ושתעשה כמה טלפונים ותחזור אלי עם תשובה. אחרי זמן מה היא באמת חזרה עם תשובה ואמרה שעדכנה את מנהלת השירות ושזו אמרה שתעשה מאמץ ושהיא תיצור איתי קשר בזמן הקרוב ביותר כדי לעדכן אותי. בספירה לאחרו אנחנו מדברים על יום שלישי, שבוע ויום לפני סדר הפסח.

ביום רביעי התקשרה אלי מנהלת השירות. היא הודיעה לי שהיא מטפלת בבקשתי ושלא אדאג: בתחילת השבוע הבא המיקרוגל יהיה מתוקן ואוכל לבוא לקחת אותו. הודיתי לה בנימוס על המאמץ ועל השירות ובכך סיימנו את שיחתנו. בסך הכול הייתי מרוצה: שלושה ימים לפני סדר הפסח יחזור ה''דלונגי'' לשכון בטח במטבח ביתנו.

''תחילת השבוע'' היא, לכל הדעות, יום ראשון. המתנתי בסבלנות כל אותו יום להודעה שהמיקרוגל מתוקן ונא לבוא לקחתו. הודעה כזו לא הגיעה. היו אמנם עשרות טלפונים אחרים באותו יום, אבל שיחה מ''ניופאן'' לא הייתה שם. אמרתי לעצמי שגם יום שני יכול לענות להגדרה של ''תחילת השבוע'' ולא יזיק אם אמתין יום נוסף.

ביום שני לא היה לי זמן לנשום. אינספור ישיבות, פגישות וטלפונים לא הותירו לי שום אפשרות להרים טלפון ולבדוק מה קורה עם המכשיר הארור. טלפון מ''ניופאן'' שוב לא קיבלתי. מ' כבר הייתה לחוצה מעט. היא הודיעה לי שחייבים את המכשיר בבית ויהי מה ולא – אללה יוסתור. מכיון שיחסי עם מ' קצת יותר חשובים לי מאשר מנוחתם של אנשי השירות ב''ניופאן'', החלטתי להתקשר אל החברה הזו כיום שלישי בבוקר. מדובר, אם לא אכפת לכם בשלושים שעות לפני ליל הסדר ובמועד שבו חלק מבני ישראל כבר פותחים בבישולי החג.

וזה מה שעשיתי. למרות שיום שלישי היה לחוץ בעבודה אף יותר מקודמו, התקשרתי והשארתי הודעה אצל המוקדנית התורנית. אחרי כמה שעות קיבלתי טלפון מסיגל. הודעתי לה שלמרות הבטחותיה היפות מיום רביעי שעבר, לא דובים ולא מיקרוגל. היא הביעה פליאה והודיעה שתבדוק. אחרי זמן מה חזרה אלי עם תשובה. ''מר קציר, אני מצטערת'', אמרה לי, ''אבל אל תדאג. אמרו לי שמחר בבוקר המיקרוגל יהיה מתוקן ותוכל לבוא לקחת אותו''. מדובר, כזכור, ביום אחד לפני ערב החג. ליתר ביטחון התקשרתי למעבדה שבה הפקדתי את המיקרוגל. שאלתי אותם עד מתי פתוח אצלם מחר. הם אמרו שעד אחת בצהרים.


''רשום לי כאן שקיבלת מיקרוגל חליפי''

יום רביעי הגיע. היום בערב חוגגים את הסדר ועדיין אין מיקרוגל. החלטתי לנסות שוב. התקשרתי למוקדנית השירות. שוב הצגתי בפניה את הבעייה, שוב מסרתי את מספר הטלפון שלי לצורך זיהוי ושוב קיבלתי את התשובה שהיא תבדוק. אחרי כמה דקות חזרה אלי בבהילות.
- ''רשום לי כאן שקיבלת מיקרוגל חליפי'', הודיעה.
הדם עלה לי לראש. אם שירות הלקוחות אינו יעיל, מילא. אבל להגיע לרמה כזאת של חוסר-יעילות – בשביל זה צריך כנראה לעשות קורס מיוחד.
- ''על מה את מדברת, לכל הרוחות?'', שאגתי, ''איזה מיקרוגל ואיזה חליפי? אני שומע על זה בפעם הראשונה! אף אחד לא הבטיח לי כלום, חוץ מזה שהיום בבוקר אני אמור לקבל את המיקרוגל שלי כשהוא שלם ומתוקן !!!''.
- ''אבל, אדוני...''.
- ''שום אבל. אני לא רוצה יותר לשמוע תירוצים. אני רוצה את המיקרוגל הארור כפי שהבטחתם לי ואני רוצה אותו עוד היום. זה ברור?''
- ''אני אבדוק, אדוני...''.

אין לי מושג מה היא בדקה שם, אבל כמה דקות לאחר מכן היא חזרה אלי.
- ''אדוני'', אמרה לי, ''המכשיר עדיין אינו מוכן. אתה יכול לקבל מיקרוגל חליפי''.
- ''שיהיה חליפי'', נאנחתי, ''מתי אתם מביאים לי אותו?''
- ''אז זהו, מר קציר, שאין לנו היום שירות שליחים למודיעין. תוכל לקבל את המיקרוגל הזה רק ביום שישי''.

כמעט הטחתי את הטלפון בקיר מרוב עצבים. החבורה הזו הוציאה אותי מכלי. מדברים איתם עברית והם שומעים טורקית.

- ''תשמעי'', צרחתי לתוך האפרכסת, ''שירות השליחים שלכם לא מעניין אותי !!! אני לא רוצה לשמוע יותר שום תירוצים. יש לי הבטחה מפורשת מכם שאקבל את המכשיר המתוקן כבר ביום ראשון. יום ראשון היה לפני שלושה ימים. ומאחר ואתם הורסים לי את סדר הפסח ומתנהגים בניגוד להבטחותיכם, אני מתכוון להגיע לדרגים הגבוהים ביותר בחברה עם הסיפור הזה. נמאס לי מהשטויות ומהתירוצים המטופשים האלה !!!''.
- ''אדוני, אני מבינה אותך, אבל אתה צריך להבין...''.
- ''לא, אני לא צריך להבין כלום'', פרצופי היה ודאי אדום מזעם, ''הדבר היחיד שאני יכול להבין הוא שאתם אינם מקיימים את ההתחייבויות שלכם כלפי הלקוחות. עכשיו תקשיבי לי טוב: יהיה לי מיקרוגל היום. את מבינה את זה? ה-י-ו-ם. לא מחר, לא ביום שישי ולא בעוד שבועיים. היום!''.
- ''אני אבדוק ואחזור אליך, אדוני...''.

אני יכול רק לשער שאם היו מצליחים לייצר מכשיר שיהפוך את אנרגיית הכעס שלי למשהו קצת יותר מועיל היו מקבלים כמות שיכולה להניע כור גרעיני. מ' כבר הייתה מודאגת באמת. מעולם עוד לא ראיתי אותה כוססת אצבעות בגלל מכשיר ביתי כלשהו, אבל הפעם זה הגיע. כעבור כמה דקות הגיעה שיחה נוספת.


...''רק אם תיקח אותו מהמעבדה שלנו באשדוד''

- ''מר קציר, זה שוב אני, מ'ניופאן''', עלה הקול באפרכסת. תיארתי לעצמי שהיא כבר די חוששת לדבר איתי, המסכנה. אבל לא התכוונתי לוותר. אפילו אם המוקדנית הזאת חפה מכל זדון, לחברה מגיעות הצעקות האלה ובריבית דריבית.
- ''אני שומע'', אמרתי.
- ''תראה, מר קציר. אתה יכול לקבל מיקרוגל חליפי עוד היום...''. נשמתי לרווחה. אבל אז באה ההשלמה המהססת: ''...אבל רק אם תיקח אותו מהמעבדה שלנו באשדוד...אתה יכול להגיע לשם?''
- ''די כבר!'' צרחתי, ''אין לי כוח לשטויות האלה שלכם. אני לא נוסע לאשדוד. אני לא אתרוצץ בכל המדינה בגלל חוסר היעילות שלכם. נמאסתם עלי לגמרי''.
- ''אדוני, אני יכולה להבין...''.
- ''לא, את לא יכולה להבין כלום!!! מנהלת השירות שלכם הודיעה לי שאני אמור לקבל את המיקרוגל הזה כבר ביום ראשון. היום יום רביעי ואת מספרת לי על מכשיר חליפי שעליו לא שמעתי מאולם. אני רוצה לדבר עם סיגל מייד, ברור?''
- ''אדוני, אני מבינה. אבל סיגל לא עובדת היום...היא בחופש''.
- ''לא מעניין אותי. תשיגי אותה מייד, או שאני עולה לרמות הכי גבוהות בחברה שלכם. בעצם, את יכולה להודיע להם שאני מתכוון לתבוע את החברה בית דין לתביעות קטנות ולפרסם את כל זה בעיתונים. זו ההתייחסות הכי מזלזלת שנתקלתי בה. את הבנת את זה?''
- ''אני אנסה לדבר איתה, למרות שהיא בחופש...''.
- ''כדאי שהיא תחזור אלי מייד'', הטחתי.

האומללה פנתה לעסוק בענייניו של הלקוח המיואש ואילו האחרון, מצידו, אכל את ציפורניו כמעט עד למרפק. דקות חלפו. ואז צילצל הטלפון שוב.

- ''מר קציר'', אמרה המוקדנית בחופזה, ''אני שמחה לבשר לך שהמיקרוגל שלך מתוקן. אתה יכול לקחת אותו מהמעבדה שלנו בירושלים''.
- ''תודה רבה לך'', אמרתי.

מ' ביקשה שאקח איתי את הילד כי היא מתכוונת להקדיש את הבוקר ואת הצהריים לבישול ומספיקה לה תינוקת אחת בסביבה שממילא מעסיקה אותה בכל מיני עניינים. שכנענו את הזאטוט שזה יהיה נורא כיף ושאחר כך אבא גם צריך לנסוע להחליף איזו נורה שנשרפה באוטו. המשא ומתן המהיר הסתיים בטרייד המקובל: אני אקח אותו למעבדה ולמוסך, אבל בתמורה אאפשר לו ביקור בחנות צעצועים. יצאתי מזה די בזול, במיוחד בהתחשב בעבודה שבהסכם לא נכללה התחייבות מפורשת לקנות לו צעצוע אלא רק לאפשר לו ביקור וסקירה מהירים של המלאי. הבחורצ'יק התלבש במהירות ויצאנו לדרכנו.


''...אל תיסע עדיין למעבדה''

דהרתי בכביש 443, תוך שאני מתברך בליבי על שערב חג היום ועל שהכביש פנוי למדי בשעות הבוקר. כשהיינו בגבעת זאב, צילצל הסלולרי. המספר שהופיע על הצג היה בלתי מוכר לי, אבל עוד לפני שהספקתי לענות חדל הצלצול. התקשרתי למספר שהופיע, אך איש לא ענה. כעבור דקה או שתיים צילצל הטלפון שוב. הפעם הספקתי להשיב.

- ''כן'', אמרתי.
- ''מר קציר'', עלה הקול מהדיבורית, ''מדברת סיגל מ'ניופאן'. אל תיסע עדיין למעבדה. אנחנו נודיע לך מתי המיקרוגל יהיה מוכן''.
- ''מה זאת אומרת?'', קצפתי, ''הרי כבר הודיעו לי שהמיקרוגל מוכן. כבר עברתי את מחצית הדרך לירושלים. אין לי כל כוונה לחזור הביתה ולהמתין עד שתסיימו את העניינים שלכם שם. אני נוסע למעבדה בירושלים ואני מציע שזה יהיה מוכן, ובזמן''.
- ''כן, אני מבינה'', אמרה סיגל, ''אבל עדיין לא סיימו לתקן אותו. אני אשתדל, בכל אופן, שיגמרו עם זה בהקדם ואודיע לך''.

צלצלתי למ' וסיפרתי לה על ההתפתחות החדשה. עכשיו גם היא התעצבנה. יש גבול למה שמסוגל זוג ממוצע עם שני ילדים לספוג בשל תיקון של מכשיר ביתי פשוט. ''אפשר לחשוב שהם מתקנים מנוע של מטוס'', ביצבץ הסרקאזם שלה מעבר לקו.
- ''אני יודע'', נאנחתי, ''מילא. ניסע קודם לתלפיות כדי למצוא מקום שבו אוכל להחליף את הנורה השרופה ונגיע למעבדה אחר כך''.

נסענו ישר לאיזור התעשייה של תלפיות. כלי רכב רבים היו בדרכים, מעין תזכורת לכך שדווקא בערבי חג בוחרים העירוניים לצאת לבלות בבתי קפה, לעשות קניות אחרונות ולהכביד על אנשים תמימים שרוצים לאסוף את המיקרוגל האומלל שלהם מתיקון. כמעט חצי שעה השתרכנו בעמק רפאים ובאיזור המושבה הגרמנית לפני שהצלחנו להבקיע אל איזור התעשייה בתלפיות ולהתחיל לתור אחר מקום בו ניתן להחליף את הנורה הארורה.

הסלולרי צילצל שוב.

- ''הלו''.
- ''מר קציר?'', כבר לא זיהיתי אם הייתה זו סיגל או שמא המוקדנית, ''המיקרוגל שלך מוכן. אתה יכול לקחת אותו עכשיו מהמעבדה''.

אמרתי יפה תודה ולחצתי על מקש הסגירה. החנקתי קללה (אסור שהילד ישמע את אבא מגדף, לא?). חציתי את ירושלים מצפון לדרום רק כדי שיגידו לי לשוב למרכזה. הסברתי לקטנצ'יק שאנחנו משנים תוכניות ושהמיקרוגל מוכן. הוא קיבל את זה בהבנה אבל הודיע שלא אכפת לו כלום, בחנות הצעצועים אנחנו נבקר היום. הסכמתי בלית ברירה. עשינו פניית פרסה וחזרנו על עקבותינו.

למרבה הפלא, במעבדה דווקא לא עשו לי בעיות. טכנאי ארוך זקן הוריד לי את המיקרוגל מסדנת התיקונים שבקומה השנייה ומסר אותו לידי. נוכחנו שהוא אכן פועל כהלכה. לקחתי אותו במהירות, שמתי בתא המטען ויצאנו לתחנה הבאה. למי שמעוניין, מצאנו נורה והחלפנו אותה ואפילו נפרדתי מכמה שקלים כדי לממן צעצוע לילד (כמו שאמרתי, חשבתי שיצאתי מההסכם איתו בזול. אז מה אם חשבתי...). כשהגענו הביתה והבאנו את ה''דלונגי'' הלבן יצאו כמעט עיניה של מ' מחוריהן מרוב אושר.


אפילוג

עד כאן גורלו של מיקרוגל אחד. מעניין כמה כאלה יש ב''ניופאן'' וכמה אנשים שרודפים אחריהם. אני מקווה, עבורם לפחות, שהם יודעים להפעיל את מיתרי הקול ואת כושר השכנוע באופן היעיל ביותר כדי לקבל את המכשיר שלהם בזמן. האלטרנטיבה היא לצאת לטיול לאשדוד כדי לאסוף שם מיקרוגל חליפי. מילא אני, אבל מה יעשה מי שגר בחיפה או בבאר שבע?




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
''ישראליות'' [חדש]
שיר לביא   יום ו', 14/04/2006 שעה 21:07
זה מאד ''ישראלי'' לאחר בלוח זמנים בשירות ולהתייחס לכך בקלות ראש מסויימת.
אבל לא פחות ''ישראלי'' זה להתעצבן בברוטליות (זאת תחושתי) על נותני השירות ולהתלהם בצורה מביכה - מה עוד שלפי המסופר - כולם דיברו בנועם חרף התנהגותך חסרת הפרופורציה לטעמי (זה היה ''טירטור קל'', כמו שאומרים).
לחצך להשיג את המכשיר מתוקן עד בוא החג מובן, אך יתכן שבמידה מסויימת פגע ברציונאליות שלך שהייתה אמורה ''לאותת לך'' שלקראת החג - ייתכן ועומס רב יסכל את תוכניותך.
השגת את מבוקשך לבסוף, אמת - אך צווחותיך יהדהדו עוד בחלל היקום, מעיקות על הפקידות של דלונגי.
חבל שהעלת את הסיפור הזה. הערכתי הצטמצמה ביותר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
אורי קציר   יום ו', 14/04/2006 שעה 22:59
בתגובה לשיר לביא
אני מצטער, שיר, אבל במקום ממנו אני בא הבטחת שירות היא משהו שמשתדלים לקיים. לא התעצבנתי עד אשר ההבטחה הזו התבררה כריקה מתוכן והדברים שהושמעו לי התפרשו, בלית ברירה, כזלזול בוטה באינטליגנציה שלי ובהטחות של אנשי השירות עצמם.

הנימוק שלך, שזלזול כזה הוא מאוד''ישראלי'' ובשל כך גם נסלח, אינו לעניין. אני מבין לשיטתך הבטחות אין לקיים, בלקוחות יש לזלזל ותיקונים יש לדחות - והכל בשם אותה ''ישראליות''. מעניין איך תיחסי ל''ישראליות'' החביבה הזאת כשיהיה מדובר במקרים קצת יותר קיצוניים מתיקון מכשיר חשמלי. למשל, טיפול בחולה אנוש במוסד רפואי. גם כאן תגלי סלחנות שכזו?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
דודו בן עמי   יום ו', 14/04/2006 שעה 23:10
בתגובה לאורי קציר
מה עוד שבחברה ידעו יותר משבוע מראש שהמיקרו צריך להיות מוכן לפסח. שיר, זה מיקרוגל, אחרי הכל. זה לא מאיץ חלקיקים או כור גרעיני. לא צריך להיות מסובך לקיים הבטחה ללקוח ולהחליף חלק פגום. כמי שתיקן בעבר מכשיר חשמלי כזה או אחר אני יכול להעריך שהתיקון אינו אורך יותר מרבע שעה. אז למה להריץ אדם על פני כל הארץ כשאפשר לגמור עם זה מייד - ועוד אחרי שמתחייבים על כך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
בר שושני   יום ו', 14/04/2006 שעה 23:16
בתגובה לאורי קציר
אני, כמו המגיב(ה?) הראשון(ה?), איך נאמר, לא נוהג לנהוג בחמת זעם קדושה כנגד מוקדני שירות, אולי בגלל שאני-עצמי ביצעתי תפקיד דומה במהלך השירות הלאומי שלי, ואני יודע איך מרגישים האנשים ''בצד השני'' - שהם בסך הכל פיונים של מערכת, ובדרך כלל באמת מנסים לעשות את כל מה שבטווח יכולתם המוגבלת עד מאוד (לא כי הם מוגבלים, פשוט מפני שלא מאפשרים להם לזרז הליכים, וכי אין להם, במקרים רבים, קשר ישיר עם השטח).

מצד שני, אני לא יודע איך הייתי נוהג אם וכאשר היה מדובר בצוק העיתים, וליל הסדר הוא מן המשוננים שבאותם צוקים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 0:30
בתגובה לבר שושני
מאחר ולא לעתים קרובות מאפשרים לבני תמותה שכמותי לדבר עם אנשים שאינם מוקדני שירות, יוצא שעיקר התקשורת היא איתם. אבל כאן לא מדובר בכך. בתקרית הזו היה חוסר תיאום מוחלט בין המעבדה בירושלים (שכנראה נתנה להבין שיהיה עיכוב בעוד שבפועל, ובדיעבד, התברר שמדובר בתיקון פשוט שבפשוטים), מנהלת השירות (שהתחייבה להניח בידי מכשיר מתוקן ימים אחדים לפני החג, קיבלה את כל הזמן שבעולם כדי לעמוד בכך ובסופו של דבר סיבכה את המוקדניות עם איזה קשקוש על מכשיר חליפי שלא היה ולא נברא וכן הלאה) ואיזשהו גורם שבהיעדרה של מנהלת השירות החליט שאני אמור לנסוע ערב החג לעיר מרוחקת כדי לקבל מה שהובטח לי שבוע קודם לכן שיתוקן מוקדם בהרבה וללא בעיות והתרוצצויות.

במלים אחרות - שלומיאליות נטו. מבחינת המגיבה הראשונה זה משהו שניתן לקבל בסלחנות, אולי אף בחיבה יתרה. מבחינתי בוודאי שלא. תודעת שירות היא כנראה משהו שעדיין לא קיים כאם ברמת הצרכן, שלא לדבר על רמת השירות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
בר שושני   שבת, 15/04/2006 שעה 10:44
בתגובה לאורי קציר
בהחלט, בהחלט, רק אומר שלכעוס ולרגוז על מוקדני השירות, ולצעוק ולהתעצבן עליהם זה אולי יעיל לפורקן אישי של תיסכול - לא מעט פעמים החלטתי להמציא מתקן שמאפשר לחנוק אנשים שנמצאים בצידו השני של הקו - אבל בסופו של דבר, האדם שבצד השני לא אשם. הוא רק מסך - אין לו כוח ממשי. הוא יכול לבקש שוב מהמנהל שלו, אבל את זה הוא יעשה גם אם לא תצעק ותרים את קולך.

כאמור, זה קל מאוד לומר מהבית הממוזג אל מול המחשב כשכוס בירה נאה מחכה שאלגום ממנה, קצת קשה יותר ליישם כשאתה זקוק לאותו דבר באופן דחוף ובלתי ניתן לדחיה.

לכן אני לא שופט את מה שעשית, גם לא מסתייג ממנו, אני רק אומר כדי להזכיר. לאותם מוקדנים אין כוח אמיתי, כך שבצעקה אין תועלת ממשית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 13:40
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
כמו כל מסך המפריד בין נותן השירות לבין הלקוח הסופי, אנשי השירות יכולים להעביר את עוצמת התיסכול של הלקוח למעסיקיהם. זו בדיוק הסיבה שהם שם. הבעייה היא שתודעת השירות שהטמיעו בהם מסתכמת, בסופו של דבר, בצורך (הנכון והמוצדק כשלעצמו) לגלות אדיבות כלפי הלקוח. אבל אדיבות המשתלבת עם חוסר יעילות ועם אי-עמידה בהתחייבויות (ובמקרה של המיקרוגל החליפי היה מדובר בפשטות בשקר גס, משום שכזה לא הוצע לי מעולם ובוודאי שלא נתתי את הסכמתי לכך) אין בה כדי להועיל בדבר.

אינני זוכר פעמים רבות ששירות לקוחות כלשהו הצליח להוציא אותי מכלי באופן שכזה. מצד שני, דווקא אותו רוגז הביא לכך שבסופו של דבר קיבלתי את מה שהשירות התחייב עליו מ-ל-כ-ת-ח-י-ל-ה.

בהקשר זה אני חייב לספר שפעם קראתי על אדם שביקש שמשהו יתוקן אצלו במערכת החשמל. הכתובת הייתה חברת החשמל. ממוקד השירות הודיעו לו שהטכנאי יוכל להגיע רק בעוד שבוע, אבל תמורת תשלום כלשהו הוא יוכל להגיע כבר היום או לכל המאוחר מחר. רק אצלנו מקובל שדורשים תוספת תשלום כדי לא לעשות את המוות ללקוח. באותו מקרה התרגז הלקוח על מוקדני השירות, וןאני מניח שזה פשוט משום שיו''ר חברת החשמל או מנכל''ה לא היו בהישג טלפון. כך הדבר לגבי כל שירות לקוחות באשר הוא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' ומסחריות [חדש]
שיר לביא   יום א', 16/04/2006 שעה 18:49
בתגובה לאורי קציר
הדיון אינו בהצדקת הכעס, אלא בהצדקת/אי הצדקת התגובה.

אם מישהו תפס לך את מקום החניה – האם תענישהו? הכיצד?
ובכן – שמעתי על לא מעט מקרים (בארץ) שהממתין לחניה יצא מהרכב והפליג מכותיו באדם שתפס את מקומו.

אם מישהו חונה בחניה הפרטית שלך פעם ועוד פעם ועוד... -
כיצד תבטא את זעמך? תשחית לו את הרכב?

היכן עובר הגבול בין תגובה הולמת לתגובה מתלהמת או מתי התגובה מתחילה להיות מוגזמת ומתי היא הופכת ל'רעה'?

תשובתי – כאשר התגובה גובלת בפגיעה באדם אחר. בדרך כלל התגובה חורגת מפני שמתעצם הפער בין מידת הצפיה לבין מידת הקבלה. בכל אינטראקציה עם אנשים יש לפיכך ''חוקיות'' המקנה לאדם את הזכות להגיב עד גבול מסוים – הגבול בו הוא אינו מפר את זכויות האחר. במקרה שלך – עברת את הגבול לדעתי.

הגבול הזה נע בין עונש הפועל באמצעות מערכות הצדק (בתי משפט) לבין עונשים אישיים כשאין כל ברירה אחרת (מערכות הצדק כושלות, או ''הבא להורגך – השכם להורגו'')
התגובה המוסרית לכל גירוי stimulation – צריכה להימדד בכלים אוביקטיביים של מידת החומרה.

הבעיתיות בשוק הישראלי (אך לא רק), היא שתודעת המסחר אינה גבוהה מפני שאין מי שיגן עליה ובתי עסק קשורים בכל מיני ''קומבינות'' עם מוסדות ממשלתיים, וכשמוסדות ממשלתיים כה רבים במדינה כה קטנה - שייכים הם עצמם למגזר נותני השירות – כיצד נצפה לתודעת שירות או למוסריות מסחרית?
לא לחינם צצו להן כל כך הרבה תוכניות של ''ביקורת על המערכת'' ו''תפיסת נוכלים''.

אגב – בארה''ב יש תופעה אחרת – בשל מדיניות ''סוציאלית'' שמתיימרת להעניק הטבות ל''חסרי היכולת'', אנשים רבים חסרי השכלה וחסרי הכשרה ''מגוייסים'' לכל מיני משרות פקידות ושירות.
לא שלדעתי הם אינם צריכים לעבוד, אלא שאין עליהם להיבחר 'בגלל' חוסר כישוריהם.
בעל הבית אינו מעביר להם את ''אמנת'' הלקוח. אתה עובר בחנויות ובקלות יכול ''להתפוצץ'' מזעם על השירות או על התשובות המגוכחות לבקשותיך וטענותיך, כשבתגובה מגיע המשפט הכל כך שגור בפיהם: ''מה אתה רוצה ממני – אני רק עובד פה''.

בכלכלה מתוקנת – הסוחר יודע כי לקוח לא מרוצה יכול לגרום לו נזק – על ידי כך שיגיש תביעה, או ידבר עליו סרה, כך שהשמועה תתגלגל ויפחתו לקוחותיו.
הפקיד שמייצג את החברה מאחורי הקו חייב לשאת באחריות מעשיו, לכבד את העסקה, ולייצג את החברה נאמנה מבלי לפגוע בקליינט. הקליינט צריך לתבוע את המגיע לו ולעמוד על זכויותיו בהתאם לחוקי המסחר.

אבל כשהטיית הצדק הופכת לסחבת – ונבלעת אל עולם האדישות של שני הצדדים בעסקה – אין להתפלא שהיא ממשיכה להתקיים ואף מתעצמת.

את אותה תופעה אנו רואים באלימות שנחשפת לעומתנו ומתעצמת מול עינינו – מסחר באדם (עובדים זרים ויצאניות), פשע ברחוב (רצח על רקע פלילי ופגיעות של חפים מפשע כתוצאה ממלחמת כנופיות), ואלימות של ''יום יום'' שנבלעת בשולי החדשות.

גם אם ''אין חדש תחת השמש המזרח תיכונית'', לדעתי המקרה שלך כן מלמד אותנו משהו – או לפחות שם שוב את המראה מולנו – להזכירנו שאם ציפינו שבעולם הדיגיטלי גם אנשים באופן טבעי ''ישתכללו'', האשליה מתנפצת מול מציאות של מערכת אנוש שאין לה אינטרס מובהק להשתפר, ועוד ראינו במראה- שגם שכשיש חוקי מסחר ברורים, ודרכים לגרום לחברה לעמוד בהבטחותיה, עדיין אנחנו משתמשים באמצעים לא הולמים כדי להביע את זעמנו, ומאחר ואנחנו משיגים תוצאות – אנו גם משכנעים את עצמנו שזו הדרך היחידה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

''ישראליות'' ומסחריות [חדש]
אורי קציר   יום א', 16/04/2006 שעה 22:43
בתגובה לשיר לביא
אתר אישי
אז אנחנו חלוקים וככל הנראה לא נגיע בעניין זה להסכמה. דעתי היא שאותו ''אחר'' שאת מדברת עליו אינו מקבל ממני יחס כאדם פרטי אלא כנציג של חברה המתיימרת להעניק שירות איכותי והוגן. עדיין לא פתרתי את התייחסותך לנושא ההפרה הגלויה של התחייבויות החברה. לשיטתך אני כנראה אמור להבליג ולשתוק ולקבל את מושא ההתחייבות בעוד מספר שבועות, לכשיתחשק למישהו שם לעשות משהו. לשיטתי, התחייבות יש לקיים.

צאי וחשבי בעצמך: אדם התחייב למכור לך פריט מסוים, אבל במועד אספקת הפריט הוא אינו מוכן להעביר אותו לידייך ומתרץ זאת בשלל אמתלאות - החל מחוסר זמן להביא את הפריט וכלה בטענה כוזבת שבכלל הבטיח לך פריט אחר, איכותי לא חות, חלף זה שמכר לך. אני מניח שגם את היית מבליגה עד גבול ידוע בלבד. ואם לפריט זה הייתה חשיבות בשל אירוע מסוים שהוא הסיבה שקנית אותו מלכתחילה - קל וחומר.

הפריט הזה הוא השירות שעליו התחייבה החברה. הטענה שהמקרה הזה נכנס לקטגוריה של חזקים מול חלשים, או כל חלוקה חברתית אחרת שאת מנסה לייצר כאן, אינה מחזיקה מים. אין כל דמיון בין מצב זה לבין סחר בבני אדם או כל דוגמה אחרת שהבאת. שיחות נרגזות בטלפון שמתבצעות במהלך עסקים רגיל ועל בסיס העסקים הללו אינן קשורות למכות או לשאר תגובות מגונות שהוזכרו בתגובתך. אינני רואה כלל את הקשר בין המקרים.

לחילופין, אני יכול לומר שאם גורם שמפר התחייבות זוכה להגנתך מפני הצד שבא לתבוע את המגיע לו, את פשוט מבקשת להפוך סדר חברתי על פיו. את הלקוח ממש לא אמורה לענין מה סיבת אי היעילות של החברה ואם מנהליה טרחו להעביר לאנשי השירות הכשרה ראויה. אותו מעניין שהחברה תפרע את התחייבותה כלפיו בתנאים שעליהם התחייבה.

בעצם, אפילו לשיטתך נהגתי כשורה. ''בכלכלה מתוקנת – הסוחר יודע כי לקוח לא מרוצה יכול לגרום לו נזק – על ידי כך שיגיש תביעה, או ידבר עליו סרה, כך שהשמועה תתגלגל ויפחתו לקוחותיו.הפקיד שמייצג את החברה מאחורי הקו חייב לשאת באחריות מעשיו, לכבד את העסקה, ולייצג את החברה נאמנה מבלי לפגוע בקליינט. הקליינט צריך לתבוע את המגיע לו ולעמוד על זכויותיו בהתאם לחוקי המסחר''. זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שעשיתי - והרבה אחרי הזמן שבו לא קוימה ההבטחה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 3:44 אתר אישי
אורי שלום,

כולי תקווה שהצלחת לחגוג סדר פסח כהלכתו, וכי מאכליך חוממו באופן נאות, שכן כפי שהצבא צועד על קיבתו, צועד עמישראל על מקרוגלו.

מספר הערות לסיפור זה, ברשותך:

--- מהתרשמותי הכללית בביקורים שונים בארץ, הרי שמערך ההבנה וההתייחסות בין אנשים בישראל מבוסס במידה רבה על 'הסתחבקות', כפי שאני מכנה זאת (ומכאן ישראל כ'דמוקרטיה מסתחבקת'), שפירושו הרגשה כללית של פאמילריות חברתית המאפשרת החטאה בדברים הקטנים, אם במזיד ואם בשוגג. פירושו של דבר הוא שרמת הניכור האפקטיבית בין האנשים בכל האמור לביצוע פעילות של מה בכך, נמוכה מאוד, אם כלל קיימת. דבר זה מביא לבזבוזי אנרגיה אדירים על בירורים אינסופיים בטלפון סלולארי, שבישראל משמש כמכשיר השהייה לכל דבר: השהיית פגישה, השהיית לקיחת מכשיר שהובטח לך שהוא כבר מתוקן, השהיית תשובה סופית ומחייבת, ועוד.
אני משער כי הסיפור שהבאת כאן חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בישראל מדי יום, שכן גשטאלט התנהגות זו השריש עצמו עמוק בארץ, אולי כחלק של מערך מגננה של חברה המצוייה תמידית במצור, שם תכונות מסוג זה יכולות גם להתגבר על חרדות על ידי יצירה בלתי מודעת של מצבים המביאים למלל רב, במקומות בהם יש להתנהג באופן פונקציונאלי.

--- הדבר היחידי בו אני נוהג במו''מ עם כל גורם ישראלי מכל סוג שהוא, גם בחו''ל, הוא לקחת פתק/קבלה רשמיים שחור על גבי לבן, אשר בו רשומה איזה התחייבות. ללא פתק מסוג זה, הנסיון מוכיח שאין טעם לעשות שום עסק, שכן סמוך-הגדול וסמוך-הקטן לא מתפקדים במודרנה הנוכחית. מה שהיה פעם בחזקת משובת נעורים של מדינה מתבגרת ושובבה כתעלת בלאומילך, נראה לעיתים כחלום בלהות אורווליאני בנסיבות מסויימות.
יש לי מספר תיאוריות שפיתחתי עם השנים לשאלה ''מדוע בתחומים מסויימים מדינת ישראל אינה מתפקדת ביעילות'', אולם מאחר ואני גר בחו''ל זנחתי את העניין. אולי פעם אעלה על הכתב כמה מהרהורי היותר נוגים. מה שכן, היה איזה בלוגר בשם רונן, כמדומני, שהעלה פעם סיפור מדהים עם הנחת יסוד שענתה על כמה דברים שהיו חסרים לי בפאזל: לתיאוריה שלו קראו ''המחיר האחרון'' או משהו בסגנון, ואני קראתי לה ''תיאוריית המחיר האחרון''. ההיקש שלו היה מבריק: בישראל אין מחיר אחרון לשום דבר, בעצם לכלום, ואתה יכול להתמקח על כל דבר עד הסוף, להוריד מחירים, להוסיף תנאים או צ'ופרים, וזאת באופן שתנורו של עכנאי מהמדרש יראה כמשחק ילדים לעומת כל השקלא והטריא שניתן לעשות בישראל, במיוחד עם כל נציג מכירות אפשרי.

הרשה נא לי להביא סיפור של pendant מאחד מביקוריי בארץ בחג המולד של שנת 93; המכונית השכורה בה נסענו, סירבה להתניעה עצמה, וכך לא יכולנו לחזור לבית המלון לאחר ביקור אצל ייקה קשיש במושבה הגרמנית בירושלים. השעה היתה שעת חצות, הטמפרטורה היתה קרה, וגשם זלעפות ירושלמי ניתח אל כל עבר בתוך חושך קודר. מאחר ואיננו עשויים מסוכר כדברי הפתגם הצפון-גרמני, יצאנו בכל זאת אל הרכב עם הקשיש במכוניתו (חנינו ליד בית המצורעים בעליייה לתיאטרון ירושלים), על מנת לנסות ולהדליק את הרכב באמצעות קאבלים. הרכב סירב להידלק, וכך לאחר ששבנו לביתו של הקשיש פניתי למוקד חברת ההשכרה בבקשה לעזרה. המוקדנית אמרה לי שהם צריכים לשלוח טכנאי תורן מאיזור אחר לגמרי, היינו משדה התעופה בן גוריון, ושבכל מקרה לא יוכלו לספק לי רכב חליפי לפני שיבדקו מה לא בסדר עם הרכב הנוכחי. נו טוף, לאחר שקיבלתי מספר טלפון של טכנאי שירות תורן, התברר לי שהערתי אותו מהשינה, ולאחר שהתפכח מעט ממצבו שאל אותי בשיא הרצינות:

''לא חבל שאני עכשיו אצא בגשם ובקור ואגיע למכונית? אולי נדחה את זה למחר בבוקר? אני מתכוון, אולי תיקח מונית חזרה למלון?''

זהו, יותר אין לי מה לומר. לא הרמתי את קולי, שכן אינני נוהג לעשות זאת. ייתכן שאם הייתי פותח במספר אזהרות ורמזים קוהורטטיביים (= מרמזי איום) כבמקרה שלך, הייתי משיג יותר (ע''ע ''תיאוריית המחיר האחרון''), אך אני, מה לעשות, גר באירופה, לטוב ולרע.

--- נקודה אחרונה זו מחזירה אותי אל הנקודה שהמגיב/ה הראשון/נה העלה/תה, היינו בקשר לתרבות השיח המתקיימת בישראל. ובכן, אני בהחלט מבין את תיסכולך ואת כל מה שקשור בכך, וייתכן שאין שום אפשרות אחרת לגמור את היום באופן נורמאלי בישראל מבלי להסתכסך ולאיים על כמה וכמה אנשים, אולם אני הייתי נמנע מלהרים את קולי בסיטואציה זו, גם כיום. הדבר היחידי שבו הייתי מלכתחילה לסדר זה קבלת מכשיר אחר באופן זמני, לצד פתק שמורה בדיוק על תאריך בו המכשיר יוחזר לתיקון. על כך הייתי עומד, במידה ולחברה נתונה יש שירות לקוחות, שפירושו שהם מחוייבים לכך. דומה כי העקרון של ''קטן אמונה – יחיה'' ממשיך להיות יפה במחוזות החלב-והדבש, וכפי שאני מכיר את עצמי לא הייתי מאמין מראש על הבטחה מעורפלת לקבלת המכשיר חזרה כשהוא מתוקן, ללא התחייבות בכתב.

ולסיכום, מה אפשר ללמוד מכל הסיפור שהבאת, או מהסיפור האחד שסיפרתי?

לצערי כלום, פשוט כלום. מה שהיה הוא שיהיה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 8:50
בתגובה לאלכסנדר מאן
צר לי, אלכס, אבל קשה לי להבין התנהגות שבה אין התחייבות למכשיר חליפי ואז דווקא מספרים לי שהיא קיימת ולאחר שאני מבקש להפגיש אותי עימו מודיעים לי שעלי לנסוע מרחק גדול במיוחד לשם כך או שגם הוא יינתן לי אחרי החג. עובדתית, לולא נתתי להבין שהנושא מכעיס אותי מאוד וגורם לי עוגמת נפש בלתי צפויה (שהרי מלכתחילה היה השירות אדיב וההבטחה לתיקון מהיר ניתנה כמעט מייד) הייתי ממתין למכשיר הזה שיחזור מתיקון עוד כבשועיים-שלושה.

אי מודה שהדבר אינו קורה לי לעתים קרובות. מצד שני, לא בכל יום אני נתקל בהתנהגות כל כך לא מקצועית ובלתי החלטית. כאמור, זה אינו שרות לקוחות - זה פשוט זלזול באינטליגנציה של הלקוח.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 12:20
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבט, ייתכן שהסיטואציה בה אנשים צועקים ומתלהמים אחד כלפי השני בישראל, היא דבר טבעי מאין כמוהו, ממש כמו המצב שבו חברה מבטיחה דבר אחד, ו'שוכחת' את זה בהמשך. זוהי גם הנקודה המעניינת בכל הסיפור שהבאת, שכן המדובר ברמת פידבק מסויימת בין יחס האוקטבה בקולך, לבין אלה המתקדמים כל פעם צעד לעברך, כאילו ייחלו ותיכננו מראש עם צעקות מסוג זה.

מה שאני מציע לך בשרשור תגובות זה, הוא לא להכביר מילים לכיוונך ''עד כמה אתה צודק''; זה ברור מעל לכל ספק. מה שמעניין בסיפור הזה, עוד פעם, זה הרזוננט המדוייק בין רמת הצעקה לנכונות למילוי דבר שהוא כביכול מובן מאליו, שזה דבר פשוט מדהים באוזן מערב אירופאית.

עכשיו צא וחשוב: זה קרה לך, אדם בעל עמדה ומעמד בישראל, אדגם שלא ניתן לסובבו באצבע. לצורך התרגיל האינטלקטואלי חשוב נא לרגע על אלפי האנשים האחרים, אשר כן 'אוכלים' אותה באופן כזה בכל האמור למתן וקבלת שירות, שאמור להיות מובן מאליו. זה בעצם הדבר המעניין בסיפור זה, שהוא הנכונות ללכת על הסף, ללא שום גבול אפשרי.

מעבר לבעיותיה האובייקטיביות של ישראל עם הגורמים הסובבים אותה, הרי שהשילוב בין ''תיאוריית המחיר האחרון'' והיות במצב של ''ללא גבול'' הוא הקרקטריסטיקה היותר מדוייקת של ישראל מודל 2006.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 13:46
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
אתה נוגע בנקודה נכונה. הבעייה היא שאני מניח שמרבית האנשים הגיעו כבר למסקנה שטיב השירות שיקבלו הוא נגזרת של כמות הדציבלים שיפיקו מגרונם. אבל זה לא רק הדציבל, אלא גם התפיסה שאין צורך לשרת את הלקוח מעבר למינימום מסוים וכל שירות שהוא מעבר לכך אינו נושא בחובו תועלת ממשית לנותן השירות . ולכן, אין גם סיבה לטרוח.

אגב, בניגוד למשתמע מטענתך, אינני בדיוק אדם מפורסם בישראל. אבל אני מניח שלו זה היה המצב, השירות שהייתי מקבל היה שונה בתכלית. כי זה מה שקורה כאן היום: שוטרים טרחו ורדפו אחרי גבנה שברח במכוניתה המפוארת של דוגמנית לשעבר וח''כית בעבר הקרוב משום שהיא פרסונה גראטה; אבל לו היה הגנב נמלט בפורד אסקורט פשוטה מראשית שנות התשעים השייכת לפלוני אלמוני, סביר להניח שידידנו בעל הרכב היה נשלח היישר אל משרדי חברת הביטוח, ללא התעסקות ''מיותרת'' של המשטרה בסתם עמך.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אורח לרגע, רואה כל פגע [חדש]
אלכסנדר מאן   שבת, 15/04/2006 שעה 15:10
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
הבעייה היא, אם כך, שאנשים בישראל מראש מדברים בטון ובדרך ארץ שנועדים להבהיר מראש, ש'כדאי' לפלוני במחלקת שירות למלא אחר הוראה מובנת מאליה, ומכאן ההתפרצויות השונות שניתקלים בהם על כל צעד ושעל, שכן אם לא כן – תצא 'פראייר'. דבר זה מוביל בהכרח למעין מסקנת-ביניים כללית, לפיה ההתנהגות האינפנטילית (במובן המקובל של מינוח זה) היא הדבר היחידי ה'נכון' לביצוע בארץ לשם השגת דבר, שכן אם לא כן, ייטרפו לך החלקים היותר רכים בגופך.

מהי התנהגות אינפנטילית בהקשר זה?

עקרונית, מספיק ללכת לכל גן ילדים מתוק מסביב לפינה, כדי להיווכח בכך: הילדים מביעים עצמם באופן ווקאלי מוגבר, ומשתמשים בטכניקות שלעיתים ניתן להעיר להם על כך, בבחינת ''אסור'', או ''לא יפה'' וכ'. כאן גם מצוי ההבדל בין חברה שאוחזת בנורמה התנהגותית מסוג זה, לבין ילדים תמימים: בעוד שאצל הילד הדבר נעשה מתוך חוסר בשלות ומצב של אי מודעות כללית, הרי האדם המבוגר הנוקט בגישה אינפנטילית מכוונת גורם לזילות היחסים בין פרטים בחברה נתונה.

אתה בוודאי זוכר את התרשמותיך מביקורך בכנסיית הדורמיציון בחג המולד האחרון, והדברים שכתבת בנדון; האמת היא שאני רואה קו ברור של התנהגות מסויימת בין אירועי המיסה לתשובות הפאתטיות-מתחמקות שקיבלת במכשיר-ההשהייה שלך, היינו בסלולארי. בשני המקרים ישנה מעבר לחוסר הריכוז הכללי [1] איזו התנהגות של פריקת עול ילדותית, שבמקורה היא נרקסיסטית במיוחד. אין דין ואין דיין, ובאופן דלוזורי האדם המקפיד על הכללים נתפש כטרדן-סידרתי, או כתמוה במיוחד: כך זה היה עם ה'דרישה' שהנזירים יכניסו אנשים לפני שעת הכניסה שקבעו לעצמם או הדרישה לעמידה בכללי הטקס במובן המינימאלי של העניין – וכך גם ההתייחסות אליך בבואך לבקש את הדבר המובן מאליו, שהוא עמידה במילה ובלוח הזמנים.

זוהי גם הסיבה לשימוש בשפה הקומפרטיבית והסופרלטיבית בישראל, שנועדה להלך אימים ו/או לרמוז שאתה נהנה מהצד המרוח של הפרוסה: כך מתגלה כל דבר שני כ'מדהים', 'אחלה', או 'חבל-על-הזמן', כולל תארי לוואי שמדגישים את היותך או היות הקליקה שאתה נמנה עליה בטופ מסויים, על פי רוב במעין דרך-אגב. הצד האחר של תופעה זו הוא כמובן המאבק הווקאלי-דציבאלי שתיארת.

התנהגות זו תמשיך להתקיים, ללא שום ספק, ועל כן אני טוען שכתבתך זו אינה אלא בבחינת קול קורא במדבר.

____________________________________________________

[1] לשיטתי, ריבוי תאונות הדרכים בישראל נובע מחוסר ריכוז לצד התנהגות אינפנטילית על הכביש, ולאו דווקא מהירות גבוהה, לדוגמה. ראה גם http://mann.blog.lab.co.il/story?id=73 .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא מבינה דבר אחד.... [חדש]
מ.א.   שבת, 15/04/2006 שעה 19:12
אם נוסעים דרך 443 במטרה להגיע לתלפיות...במקום להיתקע בפקקים המעצבנים של המושבה (בעיקר בערב חג)....לא עדיף לנסוע דרך בגין וצומת פת? (שאלה המדגימה את החוצפה הישראלית במיטבה...).
כולי הזדהות איתך ועם תגובתך...אני בטוחה שהייתי מגיבה בדיוק באותה הדרך ואף מתמרמרת על הצורך לנסוע לירושלים בערב חג על מנת לקחת את המיקרוגל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני לא מבינה דבר אחד.... [חדש]
אורי קציר   שבת, 15/04/2006 שעה 19:46
בתגובה למ.א.
נו, הלוואי שכל צרותינו יסתכמו במציאת דרכי נסיעה קצרות ויעילות יותר. בכל מקרה, תנוח דעתך: אין זו חוצפה כלל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מעניין מה אפלטון (המקורי) היה אומר [חדש]
אלי תל אביב   שבת, 15/04/2006 שעה 19:55
איך נתת לזה להביא לך את הג'ננה ?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה לסיפור המיקרוגל [חדש]
אנקה   שבת, 15/04/2006 שעה 20:40
קודם כל הבריאות שלך חשובה מכל.ידוע שבארץ השרות עדיין מתחת לכל ביקורת. חבל שלא לומדים מן האמריקאים. בכלל,יושבים שם רק מלחכי פינכה,מושחתים וטפילים כמו בהרבה משרדים בארץ.ואני מדברת מן הניסיון האישי שלי.
יש לי מקרה דומה לשלך,לפני שנה וחצי מסרתי לתיקון את המיקרוגל לחברה בשם מיקרו ליין בשלומי.אין ספור טלפונים התקשרתי כדי שיחזירו את המיקרו,ולאחר זמן ארןך מאוד סוף כל סוף הגיעו אבל עם מיקרו אחר ובמצב הרבה יותר גרוע ומיושן מהמיקרו שלי.שוב חיכיתי למיקרו שלי אבל למרות הטלפונים הרבים המיקרו לא הגיע.לבסוף ויתרתי נכנעתי
וקניתי מיקרו חדש.כול זה קרה לפני שנתיים.למרות שזה מאוד מאוד הרגיז אותי,אבל החברות האלה יותר חזקות מאיתנו,והם יודעים שאין דין ואין דיין.לדעתי,צריך לעשות מרד צרכנים ולחוקק חוקים שיאכפו אותם ולא רק יכתבו אותם. ,
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©