חסמבה אמריקנית, תוצרת ישראל
שבת, 11/03/2006 שעה 19:40
בשנים 1967-1973 פרסמה ארנונה גדות את ''חבורת פופיק'', סדרת ספרי ילדים על הרפתקאותיה של חבורה קליפורנית. הסדרה הנציחה את התמודדותם של הילדים בעלי התושיה עם מציאות יומיומית שהייתה חלק מהשיגרה המציאותית בשנים בהן נכתבו הספרים - סחיטות כופר, חטיפות מטוסים ופריצות דרך מדעיות. מרבית הספרים ניתנים כיום להשגה בעיקר בחנויות הספרים המשומשים, וכחלק מהמטרה שהציב לעצמו ''אפלטון'' לסייע בשימור התרבות העברית הפופולרית אני מביא כאן סקירה מקיפה שלהם ושל מאפיניה העיקריים של הסידרה










השנים בהן קנתה לעצמה ארנונה גדות את פרסומה כתורמת רבת-משמעות לתרבות הספרותית של החבורות ההרפתקניות היו שנים גועשות ומרתקות באקטואליה הישראלית בכלל. די אם אזכיר שהשנה בה יצא לאור הראשון בספרי הסדרה שבה אדון עכשיו, סדרת ''חבורת פופיק'', הייתה 1967 – ואילו השנה האחרונה בה פורסם ספר באותה סדרה עצמה היא 1973. שנים של תמורות פוליטיות וביטחוניות, שנים של פעילות מדינית ותסיסה חברתית. בקיצור, שנים שהכתיבה בהן יכולה לשקף לא מעט מהדילמות שטרדו אותה עת את מעצבי המדיניות כאן.

חבורת פופיק בספרה הראשון. מלפנים לאחור: פופיק (בתמונה הגדולה), אליזבת, פיט, תום (בכובע רחב השוליים) ושירלי

בחלק מספריה של ארנונה גדות הדבר אכן בא לידי ביטוי. כך, למשל, בסדרת ''הרפתקאות עופר ועופריקו'' (1967-1972), בה מתוארות קורותיו של עופר ריבלין, ילד ישראלי מירושלים, היוצא עם משפחתו לשליחות בעלת אופי של הדרכה חקלאית, באחת ממדינות אפריקה. ב''חבורת צ'ופצ'יק'' (1966), סידרה שעוד אגע בה בהמשך, מתוארת, בין השאר, פרשייה בה חושפים בני החבורה פרשיית ריגול בירושלים. ב''ארבעה רעים במבצע גוש עציון'' (1968) מתארת גדות את הסתננותם של ארבעה ישראלים צעירים אל הגוש שבידי הלגיון הערבי. וב''חמישה רעים במבצע הטייס האמיץ'' (1969) עוברת העלילה אל השטח הסורי דווקא, ובה מחלצים כמה נערים טייס ישראלי שנפל בשבי.

''חבורת פופיק'' – או בשמה המקורי, ''חבורת גשר הזהב'' – הייתה יוצאת דופן בקונטקסט הזה. היא לא פעלה במציאות הארעית והמיוזעת של המזרח התיכון דווקא, אלא התבססה בעיר סן פרנסיסקו ויצאה משם למשימות שונות ומשונות. כשלעצמה, לא הייתה תופעה זו בגדר אלמנט מקובל בישראל דאז: ספרות המיועדת לבני נוער ואינה מתארת, כנהוג, את עלילותיהם של נערים ישראליים – אלא את עלילותיהם של נערים אמריקניים. היה בכך משהו חדשני, במיוחד על רקע האווירה שבה סופרים שיצרו גיבורי ספרות כמו ''חסמבה'' (יגאל מוסינזון) 'דנידין'', ''הבלשים הצעירים'' ו''הספורטאים הצעירים'' (כולם נכתבו על ידי שרגא גפני, שכינה את עצמו און שריג בספרי ''דנידין'' ואבנר כרמלי בסדרות ''הבלשים הצעירים'' ו''הספורטאים הצעירים''), ''שלישיית התאומים'' (חיים גיבורי), ''חבורת נט''י'' (ברוך נאדל) ו''ילדי העיר העתיקה'' (חיים אליאב) - הדגישו ללא הרף את הפטריוטיות הישראלית הנלהבת שבשמה פעלו למען האינטרס הלאומי של המדינה הצעירה.

את הסדרה פותח הספר ''פופיק וחבורת גשר הזהב'', בו מציגה גדות לראשונה את הדמויות המרכזיות בה. הספר נפתח בתיאור דמותו של פופיק, נער אנרגטי ומלא המצאות המתגורר הקומה העשרים של גורד שחקים בן חמישים קומות בסן פרנסיסקו. בין יתר תעלוליו, ממציא פופיק מהדקי כביסה שאינם צובטים, מפיץ אותם בין שכניו וגורם בכך לצניחת כל הכבסים מחבליהם. בפעם אחרת הוא מחליט לצבוע את העננים הנוגעים בגגות הבניינים באמצעות הפרחת עשן צבעוני מרימוני עשן אל תוכם – ומביא לכך שהעשן הצבעוני מקיף את גורדי השחקים שבשכונה בה הוא גר ולהזעקת מכבי אש לשם.

שמו האמיתי של פופיק אינו מתחוור לנו לאורך כל הסדרה (בניגוד, למשל, לדמות אחרת של גדות, הלא היא הנער צ'ופצ'יק, העומד בראש החבורה הנושאת את שמו. ב''חבורת צ'ופצ'יק והילדים מחבש'' מתברר כי שמו האמיתי של הנער, יוצא ברית המועצות, הוא ויטק נאומן). ואולם, כאשר הוא משגר את ההזמנות אל הנערים שהוא רוצה לצרף כחברים לחבורה שהוא יוזם את הקמתה, אנו לומדים על שמותיהם המלאים. יש לכך חשיבות מסוימת, משום שלאחר הספר הראשון מוזכרים בני החבורה בשמותיהם הפרטיים בלבד. מדובר, אפוא, בתומס (תום) רובסון, בפיט אשלי ובשירלי בל.

ארבעה אלה מתכנסים לראשונה במצודת סקוט שמתחת לגשר הזהב (כפי שוודאי ניתן להבין, ארנונה גדות עשתה כאן ''קיצור דרך'' מסוים. שמו האמיתי של הגשר הוא ''גשר שער הזהב'', אבל גדות בחרה, אולי כתשלום מס למען קליטות השם, להשמיט את ה''שער'' והחבורה נותרה עם ''גשר הזהב''). לפי הצעת פיט, מסכים פופיק לצרף אל החבורה גם את אחותו של פיט, אליזבת אשלי. זאת, על אף התנגדות קלה מצידו של תום, הגורס ש''היא ילדה, וזה כבר נגדה''. מאחר והשוביניזם של תום אינו חל על שירלי בל, הנערה האחרת בחבורה, ניתן להבין ששירלי אינה נחשבת בעיניו כילדה. יתכן, כמובן, ששירלי היא מעין ''טום בוי'' בגירסה מקומית, ובשל שותפותה לתעלוליו המוקדמים של פופיק היא אינה נחשבת כ''בת'' בעיני תום. גדות, מכל מקום, אינה עוסקת בכך. פופיק מסכים לשקול את הנושא בחיוב משום שפיט טוען שאחותו ''יודעת להכין גלידות ועניינים'', ומשתכנע סופית מטענתה של שירלי ש''היא ילדה נחמדה ואפשר לסמוך עליה''. העובדה ששירלי אינה מתנגדת להישאר הנערה היחידה בחבורה מראה על רוחב ליבה, ואולי גם על כך שכמו פיט, גם היא אינה מקטלגת את עצמה כ''ילדה'' דווקא אלא יותר כ''ילד''.

שמה של החבורה הוא נושא לדיון קצר בראשית אותו ספר. תום מציע את ''חבורת הנועזים'', שירלי את ''חבורת המפרץ המעופף'' ופופיק, חובב המסתורין, את ''חבורת היד השחורה'' (שם הזהה לשמה של המחתרת הסרבית שעמדה מאחורי רצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ביוני 1914). מאוחר יותר משגרת אליזבת, החברה הטרייה, את הצעתה שלה, ''חבורת גשר הזהב'' – הצעה שמתקבלת על דעת כולם. בכך תורמת אליזבת את תרומתה הראשונה לארגון שנוסד זה עתה.

מתמודדים עם חטיפות לצרכי כופר. חבורת פופיק יוצאת לחלץ את הילד אלן בריל מחוטפיו

אל ההרפתקה הראשונה שלה נקלעת החבורה באורח מקרי לחלוטין. בני החבורה מחליטים לצאת לטיול ארוך לקניון נהר הקולורדו, המרוחק כמה מאות קילומטרים מעיר מגוריהם. במהלך הטיול הרגלי בקניון, הם עוצרים ללון במערה בת שני חדרים, שבה מפכה מעיין קטן. ביום שלמחרת הם פוגשים ארבעה מבוגרים המציגים את עצמם כגיאולוגים המבצעים בדיקות בסביבה. בראש החבורה עומד ד''ר פליץ, ויחד עימו גם ד''ר קורט, וכן הרולד ומוני, שני צעירים ''אלימים למראה''. כשמספרים הילדים כי הם לנים באותה מערה נדהמים ד''ר פליץ וחבריו ומנסים לשכנע את הילדים לעזבה בטענה ש''יש בה חיות''. החבורה, חשדנית למדי נוכח התנהגות זו, מחליטה להציב שמירה. במהלך הלילה, מבחין תום שהארבעה מתקרבים אל המערה, מזהיר את חבריו והללו מעמידים פני ישנים. פליץ והאחרים נכנסים אל המערה, מסיטים סלע מסוים וחושפים פתח בקיר המערה, שאליו הם נכנסים. ''חבורת גשר הזהב'' מחליטה לעקוב אחריהם, אך חבריה נלכדים, נכפתים ופליץ ואנשיו אף נוטלים מפופיק אקדח שהביא עימו.

תום מצליח לשחרר את עצמו ואת חבריו, בעזרת אולר בו הוא חותך את החבלים הקושרים אותם. הנערים מוצאים את יומנו של פליץ, ממנו הם למדים כי פליץ ואנשיו איתרו מירבץ יהלומים עשיר בבטן ההר ומתכוונים לפוצץ כמה שכבות סלע כדי לחשוף אותו ולהתעשר. פופיק וחבריו עוקבים אחרי חבורת פליץ ואף עדים למאמציה לחצוב ניקבות בסלע במטרה להניח בהן את חומר הנפץ. אלא שרעידת אדמה פתאומית משבשת את התוכניות, ומביאה למפולת סלעים תת-קרקעית, בה נספים פליץ, קורט והרולד. רעידת האדמה חושפת את מירבץ היהלומים, אך החבורה (ויחד עימה גם הפושע הרביעי, מוני, ששרד את המפולת) מוצאת עצמה לכודה בחלל שנחסם על ידי ערימת סלעים ענקית. בעזרת את החפירה של מוני, חוברים הנערים את דרכם החוצה. רעש אדמה נוסף, מייד לאחר מכן, סותם סופית את הגולל על הסיכויים להוציא את היהלומים מבטן האדמה.

אבל בכך לא באה העלילה אל סיומה. לאחר שובם לסן פרנסיסקו נעלמת שירלי באורח מסתורי. מעקב של בני החבורה אחר החפצים שהיא שומטת מידיה במכוון מביא אותם לדירתו של לא אחר מאשר פרופ' הקר פליץ, מיודעם מקניון הקולורדו. מתברר להם כי שירלי נחטפה על ידי אשתו (ובעצם אלמנתו) של פליץ, אלברטה. זו סבורה כי שירלי תוכל להוביל אותה אל מירבץ היהלומים האבוד ואינה מאמינה לרגע כי היהלומים אבדו ברעידת האדמה. פופיק וחבריו פורצים אל הדירה ומשחררים אותה - ובכך מביאים את עלילת הספר הראשון אל קיצה.

בספרים הבאים ויתרה ארנונה גדות (או שמא היה זה המו''ל) על השם ''חבורת גשר הזהב'' והסתפקה ב''חבורת פופיק''. בכך יצרה מאפיין דומה ל''חבורת צ'ופצ'יק'', בו נקראת החבורה על שם העומד בראשה. גם כאן, לא היה זה דבר מקובל. בדרך כלל נקראו חבורות נערים על שם אופיין (''סוד מוחלט בהחלט'', ''שלישיית התאומים'', ''הספורטאים הצעירים'', ''הבלשים הצעירים''), מוצאן (''ילדי העיר העתיקה'') מספר חבריהן (''שלישיית התאומים'', ''הרביעייה הנועזת'', ''השישייה הסודית'', ''ארבעה רעים''), או שבחרו לעצמן מעין שם סמלי (''חבורת נחשון'', ''חבועוז'' שהייתה ראשי התיבות של ''חבורת עוגן הזהב''). גדות בחרה, אפוא, לוותר על שיוכה של החבורה אל הקטגוריה האחרונה ולכנות אותה בפשטות על שם מנהיגה הכריזמטי. מאחר והנערים לא פקפקו מעולם במנהיגותו ובבכירותו של פופיק, לא התנגדו הילדים לכך שאף המבוגרים סביבם (כולל אנשי המשטרה והתקשורת) החלו לכנות אותם בשם זה.

ב''חבורת פופיק והמיליונר הקטן'' מסייעים פופיק וחבריו בפתרון תעלומת חטיפתו של אלן בריל, פעוט בן שלוש ובנו האהוב של איש עסקים עשיר. הקטן נחטף באיון לילה מחדרו, לאחר שהחוטפים מרדימים את אומנתו במטפחת ספוגת כלורופורם (אמצעי פופולרי מאוד בספרות הילדים) ומטפסים אל חלון החדר באמצעות סולם ארוך. כמו בפעם הקודמת (וכמו, בעצם, בכל הרפתקאות החבורה), קורה הדבר במעין צירוף נסיבות המתרחש יחד עם הגעת החמישה לחופשה בעיירה קטנה בשם דמרסט. החבורה מגיעה על פי הזמנתה של גברת דניס, קשישה עליזה ונמרצת שמצויה בקשרי חברות אמיצים עם הוריו של פופיק. החבורה אף מתאכסנת בביתה של גברת דניס, ומפיה היא שומעת לראשונה על חטיפת הילד.

החטיפה, אגב, נשמרת בסוד מוחלט מהציבור, בהתאם לדרישת החוטפים. לדרישה זו מתלווה גם תביעת כופר נפש בסך מיליון דולר ואיום גלוי שלפיו אם יפנה איש העסקים, הנרי בריל (במקום אחר בספר הוא קרוי בשם א.ט. בריל, ולא ברור איזו גירסה היא הנכונה), אל המשטרה, יוצא בנו להורג. בריל, מתברר, מודיע על כך בכל זאת לאפ.בי.איי, ומשמר הדוק מוצב לפתח אחוזת המשפחה. פופיק וחבריו מחליטים לצאת לאחוזה, היושבת על חצי אי. אך מאחר והכניסה חסומה על ידי אנשי הביטחון , הם נוטלים את סירתה הקטנה של גברת דניס ומתכננים לחדור אל האחוזה דרך הים. פופיק, תום ושירלי יוצאים בסירה וחודרים אל גן האחוזה, אך נלכדים על ידי מירנדה, סוכנת הבית הקשוחה של משפחת בריל, ומגורשים מהאחוזה.

לחדור אל אחוזת בריל בדרך הים. פופיק, תום ושירלי בסירתה הקטנה והרעועה של גב' דניס

פיט ואליזבת ממתינים לשלושה על החוף. פיט, שיוצא לחפש בכל זאת פרצה בגדר המקיפה את האחוזה, שומע במקרה קטעי שיחה שמבצע אדם מסוים בטלפון ציבורי, בו הוא קובע פגישה עם אדם אחר במועדון בשם ''הנץ השחור''. בפתח המועדון הם פוגשים במיס רני, זמרת המופיעה בקביעות במועדון, ומתיידדים עימה. החמישה משתמשים בתאה כדי להאזין לשיחה בתא הסמוך, בה מודיע מר הוניק, אותו אדם שקיבל את השיחה בתא הטלפון הציבורי, למיליונר בריל מהם סדרי העברת כופר הנפש תמורת הילד. פופיק מנסה להזעיק את המשטרה, אך נלכד על ידי הוניק, וכמוהן גם שאר בני החבורה. הנערים מועברים אל בית בודד, בו מחזיקים הוניק ושותפיו גם את אלן הפעוט.

אבל יציאתם הפתאומית מה''נץ השחור'' בחברת מר הוניק מעוררת את חשדה של מיס רני. זו מזעיקה את ידיה הקרוב, סמל משטרה בשם ג'ואי, המייעץ לה לעקוב אחר מכוניתו של הוניק. השניים מזעיקים את כוחות המשטרה, ואלה פורצים אל הבית הבודד ולאחר קרב יריות קצר משחררים את הילדים הכלואים ואת אלן החטוף. מר הוניק, שנלכד על ידי הדוטרים, מסגיר את מירנדה, סוכנת הבית, ומספר שהיא הייתה שותפתו לחטיפה. ניסיונה של מירנדה להימלט בעזרת אקדח שהיא מחזיקה מסוכל על ידי פופיק, שבועט את האקדח מידיה.

היכרותם של בני החבורה עם מר בריל ומשפחתו מביאה אותם להרפתקה משותפת נוספת. בחופשת הקיץ מזמין בריל את פופיק וחבריו לשייט תענוגות על סיפון היאכטה שלו, ''איזבל''. במהלך השייט פוגשים הנערים את מרגרטה סימון, מיליונרית אקסצנטרית אדומת שיער, המקיימת קשרי ידידות עם בריל. מרגרטה, המפליגה לקנדה, מזמינה אותם להתארח בביתה המפואר עד שתשוב ומסבירה להם כי אדם בשם איגנציו ידאג לאירוחם. במהלך הביקור שובר פיט את רגלו ונאלץ לשכב, סטאטי וחסר מעש, במיטת חוליו. איגנציו, טיפוס חשדן ומריר, נאלץ להסכין בעל כורחו עם אירוח החבורה ועם הכורח של מתן טיפול רפואי לפיט.

אנשיה של מרגריטה סימון מציגים בגאווה בפני הילדים את אוסף היהלומים המדהים שלה, שהוא היקר ביותר בעולם. בריל, הבוחן את היהלומים בזהירות, חושד שהם מזויפים – כלומר, שהיהלומים המקוריים נשדדו והוסתרו. חשדו נופל על איגנציו והוא עוקב אחריו. מידע שמשיג בריל מהאפ.בי.איי מורה על כך שאיגנציו בלונה הוא עבריין ממוצא ספרדי, בוגר ''כנופייתו של וולף הגדול'', שמוציא אל הפועל מבצעי שוד מתוחכמים, בדרך כלל בעזרת שותף מתוחכם, הפועל כמתכנן. ז'קו פרסיוזה, מומחה בינלאומי ליהלומים, מאשר את חשדו האחר של בריל וקובע כי היהלומים שבתצוגה הם מזויפים.

המרדף אחר איגנציו נפתח. הספרדי נמלט אל מכרה נטוש, אבל בריל והנערים לוכדים אותו. אבל ססילי, האחות המטפלת בפיט, מפתיעה אותם באקדח שלוף ונוטל את היהלומים האמיתיים במטרה להימלט עימם מהמקום. הנרי בריל מצליח לחלץ מידיה את האקדח וססילי נאלצת להיכנע. אז גם שבה מרגריטה ממסעה ומגלה לאורחיה עובדה שגורמת להם לאכזבה רבתי: שהיהלומים האמיתיים היו מוסתרים כל אותה עת בכספת בנק; כלומר, שהיהלומים שנגנבו על ידי ססילי ואיגנציו היו גם הם חיקויים זולים. לאחר זמן מה מבשילים יחסיהם של מרגרטה ובריל לכדי אהבה של ממש והשנים מחליטים להינשא. כמתנת נישואין מעניק בריל לרעייתו הטרייה את היהלום המשמעותי היחיד החסר באוסף שלה – יהלום 'קרן אור' שנעלם שנים רבות קודם לכן ואיש לא הצליח לאתרו (אגב, קורותיו של יהלום זה, כפי שהן מסופרות בספר זה, מזכירות לא במעט את אלה של 'יהלום הופ' הנודע; שמו, 'קרן אור', מזכיר דווקא את שמו של יהלום הקוהינור, שבמשך תקופה ארוכה נחשב ליהלום הגדול ביותר בעולם).

במשך השנים, הפכה החבורה לבעלת אוריינטציה בינלאומית. עלילתם של שלושה ספרים אחרים מסדרת ''חבורת פופיק'' חרגה לגמרי מגבולות קליפורניה ועברה אל מחוזות מרוחקים יותר. בין אלה ניתן למנות את המדינה הדמיונית צ'יקו שבאמריקה הדרומית, את אלסקה וגם את ''הקוטב הדרומי'', מעין ישות גיאוגרפית שגבולותיה אינם מוגדרים במדויק בספרים אלה.

עימות במכרה הישן. האחות ססילי מאיימת באקח שלוף על הנרי בריל ועל פופיק וחבורתו

בתחילת הספר ''פופיק על גדות האמזונס'' (משום מה, השמיטה ארנונה גדות בשם הספר את המילה ''חבורת'' והותירה שם את שמו של פופיק לבדו) חוזרת גדות, לראשונה מאז תחילת הסדרה, אל המתרחש בישראל ובמזרח התיכון. הימים הם ימי המשבר שלפני מלחמת ששת הימים. אזרחים ישראלים המתגוררים בשכונה של בני החבורה מעדכנים אותם בהתפתחויות הפוליטיות הטורדות את מנוחתם – חסימת מיצרי טיראן והזרמת כוחות מצריים לחצי-האי סיני. אורי, חברו הישראלי של פופיק, אף נפרד ממנו לשלום ומודיע לו כי אביו, צנחן במילואים, חוזר ארצה כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. בני החבורה, המגלים סולידריות מוחלטת עם גורלה של ישראל (אורי מסביר להם ש''אנחנו מכותרים על ידי מדינות ערביות וכולן רוצות להשמיד אותנו''), מארגנים עצרת המונית ומגיסים ממשתתפיה ספרים, ממתקים ומכתבים שהם מעבירים ארצה.

לאחר העצרת יוצר אדם מסוים קשר עם פופיק והחבורה. האיש הוא ברנרד קלור, איש עסקים יהודי אמיד, המספר כי האירוע נגע לליבו ושינה את גישתו המתנכרת לישראל. קלור מודיע על תרומה של מיליון דולר לישראל ואף מזמין את הנערים למלון שבבעלותו בעיר סנטה קרוז (שמו של המיליונר זהה כמעט לחלוטין לזה של הנדבן היהודי-בריטי צ'ארלס קלור, שעל שמו נקראים רחובות, גנים ומוסדות ציבור בישראל). מכל מקום, החבורה מקבלת את הזמנה ומגיעה אל המלון. שם נוכחים הנערים לדעת כי באחת הסוויטות מתאכסנת פמלייתו של דוקטור טורקוומדה, שליטה של מדינת צ'יקו. טורקוומדה הוא נשיאה של צ'יקו מזה שנתיים, לאחר מותו של הנשיא הקודם, חואן אלבינז, ממחלה מסתורית. תחת אלבינז, שימש טורקוומדה כראש ממשלה. לאחר מות אלבינז, הציג טורקוומדה מעין צוואה של אלבינז בה ביקש, לכאורה, מהעם לבחור בו לנשיא. המסמך שיכנע – וטוקרוומדה נבחר לתפקיד.

כדאי לבדוק קצת את הניואנסים שבמידע הזה. תום הידען מודיע שצ'יקו נמצאת על גדת האמזונס וגובלת בברזיל, בפרו ובקולומביה. למעשה, אין מדינה ביבשת דרום-אמריקה שעונה על ההגדרה הזו, ועל כן לא נותר אלא להסיק שצ'יקו ממוקמת אי-שם באזור המיוער במערב ברזיל של ימינו, ואולי כוללת את העיר בנז'מין קונסטנט. שמו של השליט, טורקוומדה, אינו מבשר טובות. תומס טורקוומדה היה, כידוע, ראש האינקוויזיציה הספרדית, מוסד ששם לעצמו למטרה לטהר את הדת הנוצרים ואת ספרד בכלל מגורמים לא-נוצריים והיה אחראי להוצאתם להורג של אלפי יהודים ולשידולם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, לגרש את יתר היהודים משם. שמו של האינקוויזיטור הגדול הפך לאחד השנואים והנודעים ביותר לשמצה בתולדות עם ישראל, יחד עם אלה של נבוכדנאצר, טיטוס, חמילניצקי והיטלר. ברור, אם כן, ששליט הנושא שם כזה אינו יכול להיות דמות חיובית.

מאחר וידוע לנו שהפרשה מתרחשת ב-‏1967, ברור כי חילופי השלטון בצ'יקו התרחשו ב-‏1965. באותה שנה אירעו כמה חילופי שלטון ביבשת זו, שנודעה באי-היציבות הפוליטית שלה. מעניין, למשל, שבסוף 1964 הודח נשיאה של בוליביה, ויקטור פאס-אסטנסורו, ובמקומו נתמנה סגנו, הגנרל רנה באריינטוס. בסתיו 1965 נטל לעצמו גם נשיא ברזיל, גנרל אומברטו קאסטלו בראנקו, סמכויות רודניות-כמעט, לאחר שביטל את תוצאות הבחירות בהן זכו יריבו הפוליטיים, גולאר וקוביצ'ק, בהישגים נאים. בשנה זו גם סייעה ארצות הברית בהדחתו של נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, חואן בוש, ותחתיו מונה לנשיא מי שכיהן כשר החוץ בממשלתו, גרסיה גודוי. חוסר יציבות דומה שרר גם בקולומביה. איזו מדינה מבין אלה שימשה כהשראה לגדות לצורך ''בריאתה'' של צ'יקו?

במלון נתקלים הנערים בילדה, הנראית כמנסה להימלט מהסוויטה בה מתאכסנים טורקוומדה ופמלייתו. הילדה נתפסת ושומרי טורקוומדה מתייחסים אליה בגסות יתרה. לחשדותיהם של בני החבורה כי הילדה נחטפה מגיבים השומרים בבוז וטוענים כי הילדה היא בת-אחיו של טורקוומדה. הילדה מצליחה ליצור קשר עם פופיק ומגניבה לידיו מכתב, בו היא מסבירה שאינה אחייניתו של טורקוומדה ומציגה עצמה כלאורה אלבינז, ביתו של הנשיא הקודם. לאורה חושדת כי טורקוומדה הרעיל את אביה וטוענת כי יש בידיה האפשרות להוכיח זאת. ואולם, היא מוחזקת כמעט כשבויה על ידי טורקוומדה ואנשיו, ומתגוררת מאונס בארמון הנשיאות שבבירה פאנגה. לאורה מתחננת בפני פופיק וחבריו שיבואו להצילה ואף מייעצת להם כיצד להתגנב לארמון הנשיאות. פופיק מעביר ללאורה מסר שעיקרו תשובה חיובית, אך אינו מתחייב ללוח זמנים כלשהו ומבקש ממנה להמציא לידיו את ההוכחות שמגבות את חשדותיה לגבי רצח אביה.

הידיעות המשמחות שמעביר קלור לילדים על ניצחונה הסוחף של ישראל במלחמת ששת הימים מתערבבות עם החדשות על עזיבתם הפתאומית של טורקוומדה ואנשיו ושובם לצ'יקו. לילדים נודע כי הפמליה, ובה ידידתם החדשה לאורה, עזבה במטרה לסכל התארגנות להפיכה באותה מדינה. הילדים עצמם נאלצים לשוב אל ספסל הלימודים, ובעודם עושים כן, שומעים באמצעי התקשורת על דיכוי הפיכה צבאית בצ'יקו. (דומני, אגב, כי לו הייתה גדות מעונינת בהפלתו של טורקוומדה, לא היה עליה ''לייצר'' לשם כך הפיכה צבאית דווקא, אלא להעדיף התקוממות בעלת גוון אזרחי). אצל הילדים מאיצה הידיעה את ההחלטה לטוס לצ'יקו מייד עם סיום הלימודים – וכך בדיוק הם עושים. את המחסור בכסף למימון הטיסה פותרת שירלי בדרך דיסקרטית כאשר היא פונה לסיוע – ומקבלת אותו - מברנרד קלור, ללא ידיעת פופיק הגאה.

גוף ההוכחות. פיט צולל אל תחתית המזח, במטרה לשחרר את הקופסה הקשורה לאחר מעמודיו ולהביא את ההוכחה לרצח אלבינז על ידי טורקוומדה

בפאנגה נאלצים הנערים להתמודד עם הצורך לחדור אל ארמון הנשיאות המבוצר, שמוקף גם בתעלת מים. פופיק חוצה את התעלה בשחייה ומצליח ליצור קשר עם לאורה הכלואה. לאורה מספרת לו כי הסתירה את ההוכחה לרצח אביה בקופסה קטנה הקשורה לאחד מעמודי המזח שליד הארמון, ומאז לא הייתה בידה הזדמנות להוציאה משם. היא אף מוסרת לפופיק את שמותיהם של שלושה פוליטיקאים מקומיים שאמורים לנצל את השערורייה שיעורר פרסומה הצפוי של ההוכחה, לשם הרמת נס המרד בדיקטטור העריץ. פיט מצליח, בצלילה נועזת, לחלץ את הקופסה הגורלית, והחבורה מביאה אותה לביתו של סנצ'ו חוזה, בעל-ברית ותיק של אלבינז המנוח, שמבקש להפיל את המשטר הנוכחי.

ההוכחה מורכבת, למעשה, משני פריטים. הראשון הוא מכתב שהצליח אלבינז לכתוב בשעות האחרונות לחייו. במכתב, הממוען ללאורה, סיפר אלבינז הגוסס כי הורעל בארסניק על ידי טורקוומדה, ואף אולץ על ידו לכתוב את אותו ''צוואה'' בה הוא מוריש לו את השלטון. הפריט השני הוא סרט הקלטה שעל גביו הצליח הנשיא הגוסס להקליט את השיחה האחרונה בין הרוצח והנרצח, אירוע מזעזע במהלכו מאיים טורקוומדה על אלבינז כי ישחית את פניה של ביתו אם לא יכתוב את אותה צוואה, ומאלץ אותו לעשות כן באמצעות שני גברתנים הכופים על אלבינז לשתות יין מורעל.

סנצ'ו חוזה והחבורה ניגשים לביצוע ההפיכה. בפעולה חשאית משתלטים נאמני סנצ'ו חוזה על הארמון, משחררים את לאורה מכלאה, עוצרים את טורקוומדה כובשים את תחנת השידור הממשלתית ומשדרים משם את הקלטת המרשיעה לכל האומה. בני החבורה הופכים לגיבורים לאומיים, ועם תום חגיגות הנצחון אף נערכת ישיבה מיוחדת של בית הנבחרים, בה נבחר סנצ'ו חוזה לנשיא המדינה, ופופיק – לסגנו (!!). דומני כי מאז בחרה האסיפה הלאומית של צרפת את הוגה הדעות האמריקני תומאס פיין לכהן בה כציר, לא קרה דבר מעין זה. מכל מקום, פופיק מחליט להימלט עם חבורתו מהמדינה, ובסיועו של ברנרד קלור, אותו הם פוגשים בנמל התעופה, הנערים ממריאים חזרה למולדתם. בהיותם באוויר הם עוד מספיקים לראות את קהל ההמונים הפורץ אל נמל התעופה ותובע בקול את שיבתו של פופיק ואת מינויו לסגן-נשיא.

המאפיינים הפוליטיים שהכניסה גדות לספר זה בישרו, כאמור, את הפיכתה של חבורת פופיק למעין כוח משימה בינלאומי. במידה רבה, הדבר מזכיר את מה שעבר על הסופרים הישראליים האחרים בז'אנר החבורות. יגאל מוסינזון, כזכור, שיגר את חברי חסמבה לפעולות מעבר לגבול ירדן (''חסמבה בשבי הלגיון הערבי'' והמשכו ''במערות טורקלין''; הטרילוגיה של ''חסמבה והמרגלים בחיל האוויר'', ''בציפורני פלורנט והקיקלופים'' ו''האלמוני במסכה השחורה''), במצרים (''חסמבה במארבי הגבול'' והמשכו ''בקרבות רחוב בעזה'', וכן ''חסמבה בפשיטה בתעלת סואץ'') ואפילו בארצות הברית (''חסמבה בניו יורק''). אבנר כרמלי שלח את ''הבלשים הצעירים'' שלו לכל רחבי תבל, כולל למצרים (''הבלשים הצעירים בתפקיד מיוחד'' ו''במבצע סיני''), לאפריקה (''הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה''), בדרום האוקיאנוס השקט (''הבלשים הצעירים בתעלומת פצצת האטום''), באוקיאנוס האטלנטי (''הבלשים הצעירים בתעלומת גביע הקסמים'' ואפילו בחלל ובפלנטות רחוקות (''הבלשים הצעירים טסים בירח המלאכותי''). ''הספורטאים הצעירים'', למשל, טיילו בכל רחבי העולם עם נבחרת ישראל בכדורגל, ואף התמודדו עם מתנקשים וחוטפים ביוגוסלביה, יוון, גרמניה ועוד. אם נביא בחשבון גם ספרים שגיבוריהם פעלו כיחידים (ומכל מקום, לא בקבוצות מאורגנות), כמו סדרות ''צ'יפופו'' ו''מסעות התייר הצעיר'', אפשר להסיק את המסקנה המתבקשת: בדמיונם המפותח של סופרי הילדים הישראליים נעשתה מדינת ישראל הקטנה ''צרה'' על כישוריהם המגוונים של גיבוריהם. ארנונה גדות, כאמור, לא יצאה מכלל זה.

מאפיין פוליטי אקטואלי נוסף הכניסה גדות בספר אחר בסדרה, הוא ''חבורת פופיק והמטוס החטוף''. בספר זה מצטרפת החבורה לטיסת בכורה של מטוס מנהלים קטן ומפואר בשם ''בטרפליי'', יחד עם קבוצה מצומצמת של מיליונרים. במהלך הטיסה משתלטת קבוצת חוטפים המחופשים לדיילות את המטוס, ומנחיתה אותו באזור נידח ומיוער. התביעות של החוטפים בתמורה לשחרור המטוס הן פוליטיות מעיקרן. יש בכך הד ל''אופנת'' חטיפת המטוסים בסוף שנות הששים ובראשית שנות השבעים. די אם אזכיר בהקשר זה את חטיפת מטוס ''אל על'' לאלג'יריה בשנת 1968, את חטיפת שלושה מטוסים לזרקא שבירדן ב-‏1970 ופיצוצם שם, ואת חטיפת מטוס חברת התעופה הבלגית ''סבנה'' והנחתתו בנתב''ג במאי 1972. גם אז, נעשו עיקר החטיפות במטרה להשיג הון פוליטי באמצעות שחרור אסירים, לרוב פלשתינים, הכלואים בישראל ובמדינות המערב. אבל רוב החטופים בטיסות אלה היו נוסעים ''פשוטים''. ב''פופיק והחבורה במטוס החטוף'' מדובר כבר על קבוצת בעלי הון, מה שמגביר עוד יותר את האפקטיביות של דרישות החוטפים.

גאבאדאש הוא המפתח. חבורת פופיק מחפשת באלסקה אחר המשלחת הבינלאומית של מדעני הגרעין

לאחר ניסיון בריחה אחד, שנכשל בשל נקיעת רגלו של אחד מאנשי העסקים, מצליח פופיק הנועז להביא את חבורתו לבריחה נוספת. הנמלטים משתלטים על המטוס, ממריאים ושבים כגיבורים לעירם, סן פרנסיסקו. לא מסופר מה עולה בגורל החוטפים, והם נותרים מאחור, באותה נקודה שאליה חטפו את המטוס.

ספר נוסף, ולטעמי גם אחד המרתקים בסדרה, הוא ''חבורת פופיק באלסקה''. בספר זה יוצאים בני החבורה לפענח את תעלומת היעלמותה של משלחת מדענים בינלאומית היוצאת לחקור את צפון אלסקה הקרה והרחוקה. את הקמת המשלחת ושיגורה יוזמות במשותף ועדות המחקר הגרעיני של ברית המועצות, ארצות הברית, אנגליה וישראל. מעבר לעובדה הראויה לציון שהראשונה במדינות אלה הייתה שרויה באותה עת ביחסים מתוחים ביותר עם שלוש האחרות, בשל ''המלחמה הקרה'', מדובר בהחלט ביוזמה מפתיעה ומרחיקת-לכת. במשלחת חברים, בין השאר, נציגים בשם ד''ר סרגיי לרמונטוב (בדומה לשמו של המשורר והסופר הרומנטי הרוסי, מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב, שחי בשנים 1814-1841) ופרופסור אנדרי ושקנסקי (האנדרי הסובייטי המפורסם ביותר באותה עת היה שר החוץ אנדרי גרומיקו, שהיה גם האיש שכנציג ברית המועצות באו''ם הרים את ידו בעד ההחלטה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל (שם המשפחה, דומני, נלקח משמו של ד''ר לואי ושקנסקי, שהתפרסם כאיש הראשון בו בוצעה השתלת לב מלאכותית, ב-‏3 בדצמבר 1967. ההשתלה בוצעה על ידי ד''ר כריסטיאן ברנרד, שקנה לו בכך שם בעולם כולו. ושקנסקי עצמו מת 18 ימים מאוחר יותר). הנציגים האמריקניים במשלחת הם ד''ר קולין ג'ונסון וד''ר פול לואיס; ד''ר ויליאם וילסון מיצג את בריטניה; וד''ר דרור שדה הוא נציג ישראל. בהקשר זה, יש לציין כי דומה שדמותו של המדען הישראלי היא היחידה שלא הומצאה לצורך הסיפור. פרופ' דרור שדה היה פיסיקאי ישראלי בעל שם בינלאומי, שאף עמד בראש סוכנות החלל הישראלית ותרם להוכחת חוק חיבור המהירויות בפיסיקה שימושית.

חבורת פופיק מחליטה להתגייס לפתרון התעלומה. מפרסומים בעיתונות לומדים חבריה כי המילה האחרונה שנקלטה משידורו של טייס המשלחת, בן אלסקה אוגי טאש, היא ''גאבאדאש''. השערת האפ.בי.אי כי הכוונה היא לשמו של שודד הבנקים הידוע, גאבי דאש, אינה נראית לפופיק כהגיונית. יחד עם זאת, הוא משער כי מטוסהשל המשלחת נחטף. הוא מחליט להיעזר בשירותיו של מומחה לאלסקה, פרופסור ברט ברכט (האם יש קשר לשמו של המחזאי הגרמני הידוע, בן התקופה, ברטולד ברכט?), אלא שזה הולך לעולמו כמה ימים קודם לכן. אלמנתו, ילידת אלסקה, מתגייסת לעזרתם ומספרת כי גאבאדאש היה הכינוי בו נודע בדרום אלסקה – בקטע שאורכו עשרים קילומטרים בלבד - אווז הבר הסיני, שלהקותיו היו נודדות באזור בתקופה מסוימת של השנה. פופיק מסיק מכך שהטייס ביקש לרמוז שהמטוס נמצא בדרום אלסקה ולא בצפונה – הבדל של אלפי קילומטרים – והשתמש לשם כך במילה שלא הייתה ידועה לחוטפי המטוס. מסקנה נוספת, אותה מעלה גב' ברכט, היא שחוטפי המטוס הם סיניים.

החבורה יוצאת למסע חיפושים באלסקה. בעזרת צייד מקומי בשם ג'וֹס ועיתונאי בשם מקארתי, הם יוצאים לאזור שבו, לפי הערכתם, אבד המטוס. לאחר חנייה קצרה בכפר שבו הם שואלים מידידו של ג'וס מזחלת וכלבים, הם יוצאים למסע מפרך בשלג. במהלך המסע מתברר כי ביתו השובבה של הידיד, תּוּלי, ''התפלחה'' אל משלחת החיפוש. המשלחת נאלצת להעביר לילה באיגלו מאולתר, בשל סופת קרח הפוקדת את המקום. כאשר מגיעים ג'וס, מקארתי והילדים למשטאון, היישוב שממנו והלאה מכונה אווז הבר הסיני בשם ''גאבאדאש'', הם מגייסים לעזרתם גם את תושביו. בתוך זמן קצר מגלים המקומיים את שרידי המטוס שהתרסק, ומייד לאחר מכן גם את הנוסעים הפצועים. מסיפורם של חברי המשלחת הם מבינים כי החוטפים, שהיו אכן ממוצא סיני, ניסו להעביר את המטוס על מדעניו לסין, במטרה לנצל את המדענים לצורך פיתוח תעשיית הגרעין הסינית. הטייס, שהבין כי סיכויי חברי המשלחת לשוב ממסע כפוי לסין הם אפסיים, חיבל במכוון במטוס והנחית אותו נחיתת אונס. סופת שלג אילצה את המדענים ואת חוטפיהם לבנות איגלו בערבה הקרה, ושם נמצאו הללו על ידי משלחת החיפוש.

הפרידה מאלסקה מרמזת על מהפך מסוים באישיותו של פופיק, ואולי אף על התבגרות. הנער, המתיידד מאוד עם תולי, מתקשה להיפרד ממנה ואף מבטיח לה ש''יום אחד עוד אביא אותך לסן פרנסיסקו''. לא ברור מה עולה בגורל הבטחה זו, משום שתולי אינה מופיעה עוד בשום סיפור אחר הקשור בחבורת פופיק. האם היו כאן ניצנים ראשונים של רומנטיקה?

אל דרום חצי-האי. חבורת פופיק במזחלת כלבים, בדרך אל האזור המשוער שבו התרסק מטוס המשלחת

הטיול לאזור הקוטב לא היה האחרון מסוג זה שעברה החבורה. בספר ''חבורת פופיק בארץ העבודה'' מתואר מסע אל אזור הקוטב הדרומי. שמו המוזר של הספר, שאינו קשור כלל לתוכנו ולעלילתו, מעלה את החשד שמדובר בטעות שנפלה במהלך הוצאת הספר לאור, ושבעצם הכוונה הייתה ל''הארץ האבודה''. בספר זה חורגת העלילה אל תחום המדע הבדיוני ועוסקת בקבוצה אידיאליסטית שהקימה מושבה במקום נידח. זאת, בדומה ל''משפחות השלום'' שבספר אחר של ארנונה גדות, ''עופר ועופריקו באפריקה'', פרשו אל אי הממוקם באגם שבלוע הר געש והקימו מעין אוטופיה משל עצמם.

ראשיתו של הספר עם הגעת בן דודו של תום, בובי, לסן פרנסיסקו. בובי משמש כטייס ואמור לצאת בקרוב לטיסות צילום באנטארטיקה, האמורות להבהיר מדוע משתנים תוואי הקרקע שם. הוא ניאות לצרף לטיסתו את ההרפתקנים הצעירים. במהלך הצילומים מגלים בני החבורה כי על חלק מופיעים מופיעה מעין ''שריטה'', או סדק בשלג. בובי שולל את ההנחה שמדובר בתוצר של רעידת אדמה, ומגיע למסקנה שסדק זה הוא מעשה ידי אדם. כאשר בובי מנחית את המטוס על הקרח ויוצא, יחד עם הנערים, לברר את פשר הסדק המוזר, נעלם פופיק. החבורה מחפשת אחריו ללא הצלחה, אך לפתע מרגישה אליזבת בתזוזה מוזרה של האדמה ובהיפערות סדק בה. בני החבורה גולשים אל הסדק במעין משפך, אל תוך אולם גדול שמתברר כי הוא חלק מקומפלקס מסובך שנבנה בידי אדם. בתוך מבנה מוזר זה מוצאים הנערים שלל של המצאות משונות, המראות על טכנולוגיה מתקדמת ביותר. ברם, המקום הוא ריק לחלוטין ואין בו נפש חיה.

את הדממה מפרה מוסיקה עדינה, הנשמעת בכל רחבי החלל התת-קרקעי הגדול. בני החבורה יוצאים בעקבות הצלילים ומגלים את מכונת הנגינה המשדרת אותה, שפועלת בעצמה וללא כל הפעלה אנושית. בתוך המכונה קיים חדרון קטן, ובתוכו מוצאים בובי והנערים את פופיק, הישן שם שנת ישרים. החבורה, המתאחדת שוב, מגלה יומן בו תיעדו אנשי המושבה המופלאה הזו את קורות חייהם.

מתברר כי חמש מאות שנים קודם לכן נמלטו מייסדי המושבה מרודפיהם שבאירופה במטרה לגלות ארצות חדשות וליישבן. במהלך נדודיהם בספינה קטנה, הגיעו לאנטארקטיקה, ושם החליטו לבנות את מושבתם. את המדינה הם בנו מתחת לפני הקרח (אם כי לא ברור כלל מדוע סברה גדות שנוח יותר, מבחינה אקלימית ופיסית, לבנות את המדינה הזו בתוך האדמה הקפואה במקום מעליה). רבים מבוניה מתו, בעיקר בשל השפעת הקור, והגרעין המייסד של החיים שם מנה, לבסוף, רק שמונים איש. מאתיים שנים לאחר מכן המציא אדם בשם סמולסן את המכונה המנגנת, שהפכה מאז למרכז חיי המושבה. המכונה כוונה כך שתנגן אלף שנה, ותחדל רק בשנת 2700.

הקהילה הגיעה לשיאה הדמוגרפי בשנת 1890 (מעניינת זיקתה של הסופרת לשנה הזו. גם ב''עופר ועופריקו באפריקה'' מזכירה גדות את 1890 כשנה בה הקימו ''משפחות השלום'' את מושבתם באי הנידח קטמנדיס), עת מנתה שש מאות נפש, אבל בדרך כלל מנו חבריה לא יותר מארבע מאות. אפס, החל מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים החל המצב להידרדר. הדגים, שנדוגו ממקווי מים תת-קרקעיים ושימשו כעיקר מזונם של המתיישבים, מתו בקצב גובר והולך. ניסיונות לגלות מקורות מזון חדשים עלו בתוהו. האוכל המועט שבכל זאת הגיע אל פי התושבים הרעבים הביא למחלות רבות: הנשים חדלו ללדת, הילדים הזדקנו בטרם עת ורבים מתו טרם זמנם. על הכרך המתאר את הסיפור המדהים הזה חתמו ארבעת השרידים האחרונים של המושבה, שלושה גברים ואישה אחת: אריק סמולסן, אינגבורג סמולסן, יוהנס בול ועזרא אריקסון. הארבעה מעידים כי ''המזון אזל לחלוטין ואין בכוחנו לנסות ולהשיג מזון נוסף, מזון אשר יביא עימו אך מחלות...איננו יודעים מה פשר הדבר. הייתכן כי סוף העולם מגיע?'' האיגרת נחתמת בשנת 1966 – שלוש שנים בלבד לפני גילוי המושבה האבודה על ידי בובי וחבורת פופיק. פופיק עצמו מעלה את הסברה, המתקבלת על ידי כולם הגיונית בהחלט, כי הייתה זו היו אלה הניסויים הגרעיניים שנערכו באזור זה, שהביאו להכחדת הדגה העשירה שהייתה בו ולמותם מרעב וממחלות של האנשים המופלאים שניזונו ממנה.

גילויה של הארץ האבודה מביא - מלבד תהילה נוספת לבני החבורה - לשיגורם של מהנדסים, גיאוגרפים, חוקרי קוטב ומדענים שונים למטרות מיפוי ומחקר שלה. מימצאיהם מאמתים את השערתו של פופיק לגבי הסיבות לגוויעת המושבה – השפעת הניסויים הגרעיניים שערכו שם ארצות הברית, ברית המועצות, סין וצרפת. ידיעות אלה מעוררות בעולם רגשות אשם ברמה המביאה לכינוס ועידות פסגה הדנות בפירוק הנשק הגרעיני. מחקר אחר מעלה את הסברה כי המכונה המנגנת המופלאה נועדה ליצור קשר עם תושבי פלנטות אחרות. בסיום הספר מתראיינים פופיק וחבריו למגזין ''לייף'' ומקבלים ממנו פרס על תגליתם: הצטרפות לקבוצת מדענים נוספת היוצאת אל הארץ האבודה, למטרות סיור ומחקר.

שלוש שנים מאוחר מדי. בובי ובני חבורת פופיק קוראים ביומנה של המושבה האבודה, שגוועה סופית ב-‏1966

בניגוד לספרים אחרים שלה (''עופר ועופריקו'', למשל), הייתה סדרת פופיק ממוקדת על מאורעות שבמידה ולא נלקחו ישירות מהמציאות היומיומית (חטיפות מטוסים, הפיכות ברפובליקות בננות ושוד יהלומים), נתפסו כבעלי ''הסתברות הגיונית'' להתרחשותם. בשנת 1969, למשל, השנה בה מתרחשת עלילת ''הארץ האבודה'', נחתו ניל ארמסטרונג וחבריו מה''אפולו 11'' על הירח. אירוע זה אף מוזכר בסיום הספר כמעין התקדמות טכנולוגית המהווה נקודת זינוק לצעד הבא – יצירת קשר עם תושבי פלנטות אחרות. מכך אנו למדים כי באותה תקופה, לאחר אותו אירוע היסטורי, נתפס המגע עם חוצנים כמעט כמשהו הממתין ''מעבר לפינה''. מכל מקום, אם נחזור לראשית הפסקה, מציאויות פנטסטיות במובהק, כמו בעלי חיים מדברים, לא היו שם.

חבורת פופיק היא סדרה שדיברה אל קהל של ילדים ערניים וסקרניים, שהיו ערים להתרחשויות האקטואליות באותה עת, ונפשם כמהה – בדומה לזו של הסופרת – למחוזות מרוחקים ואקזוטיים. אינני בטוח שהעובדה שגדות בראה חבורה אמריקנית דווקא סייעה לפופולריות שלה (חבורת פופיק מעולם לא השיגה את שיאי הפופולריות של ילדים ישראליים כמו חסמבה או דנידין), אבל היא בהחלט סיפקה אלמנט מקורי למדי. יחד עם זאת, יש לציין כי העובדה שמרבית הספרים הללו היו קצרי-עלילה ונועדו לקריאה מהירה (מרביתם לא עברו את 100 העמודים, כולל תמונות ואיורים) לא איפשרה לה כמעט לפתח את היחסים בין הילדים לבין הסביבה בה גדלו. על כן, הסביבה הזו היא עובדה נתונה, אמנם, אבל אין לה כל מאפיינים ייחודיים משלה.









הסידרה ''חבורת פופיק'', מאת ארנונה גדות, יצאה לאור בשנים 1967-1973 בהוצאת עׁפֶר.







[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
חלק מהילדות שלנו   דודו בן עמי   שבת, 11/03/2006 שעה 23:00   [הצג]
אני פשוט ה*מ*ו*מ*ה מעצמי.....   אילן   יום א', 12/03/2006 שעה 21:58   [הצג]   [4 תגובות]
מסע קצר חזרה לילדוּת   הצועד בנעליו   יום ב', 13/03/2006 שעה 9:05   [הצג]
תודה על הסקירה   עדי   יום ה', 19/07/2012 שעה 1:58   [הצג]   [2 תגובות]
כמה נכון   צילי   יום א', 29/07/2012 שעה 20:11   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©