פרומתאוס המודרני/ יעקב עיון ותומר ריבל
שבת, 04/03/2006 שעה 22:28
בשנת 1818 פרסמה מרי שלי את ספרה הידוע ביותר, ''פרנקנשטיין''. הסיפור, שככל הנראה נשאב משברי אגדות ומיתוסים הקשורים בטירה בעלת שם דומה בגרמניה, הפך לאחד הידועים ביותר בתרבות המודרנית ושימש השראה לשורה ארוכה של סרטים, ספרים ומחזות. שלי יצקה לתוכו את דמותו המיתולוגית של פרותמאוס, הטיטאן שרצה להביא את האש אל בני האדם ושילם מחיר יקר בעד ניסיונו לבצע תפקיד השמור לאלים. במרוצת השנים הפך הסיפור לאמצעי לדון בשורה של ערכי מוסר ולבסיס לגריפת הון עתק על ידי אולפני הקולנוע. מאמר אורח של יעקב עיון ותומר ריבל המתאר את נסיבות חייה של הסופרת והרקע ליצירת העלילה הנצחית


הסיפור המוזר והמצמרר על ויקטור פרנקנשטיין, פרומתאוס המודרני, ויצירת בריאתו, המפלצת הנטושה, הגיע לסופרת מרי שלי במין חלום/חזיון שהפך לבסוף לסיוט בלהות לילי. ספר זה שהיום הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולארית והקלאסית יצא בשנת 1818 תחת שם אנונימי ונחשב לצעד הראשון בו ספרות הגותיקה התקדמה לעבר המדע הבדיוני. רבים מחשיבים את היצירה ובצדק לשחר ז'אנר המדע בדיוני. הפעם הראשונה בו משיל המכשף עטוי הגלימה השחורה המוכר מן הרומן הגותי ולובש תחתיה את הסינר הלבן של המדען/רופא. הבשורה המובעת בו, יותר מחצי מאה לפני ניטשה, הופכת את האדם לאלוהים בכך שהינו יכול לרתום את המדע והטכנולוגיה אפילו כדי לבצע פעולה אלוהית מובהקת – הכוח ליצור חיים יש מאין.


מרי שלי. חיים קשים, אפופי אכזבות ומוות

בין שני גברים ואחות

לא ניתן לדון במרי שלי מבלי להזכיר את שני הכוחות הדומיננטיים בחייה, אביה – הפילוסוף ויליאם גודווין ובעלה – המשורר פרסי ביש שלי. מרי נולדה בשלושים לאוגוסט 1797 למרי וולסטונקראפט שהייתה אחת מחלוצות הפמיניזם ונודעה בעיקר בזכות חיבורה החשוב ''הגנה על זכויות הנשים''(1792) בו היא יוצאת כנגד ''החזקת האישה בתנאי עבדות ובורות'' וקוראת למתן הזדמנות שווה לכל נפש בנושאי החינוך. למרבה הצער, מרי שלי לא הכירה אותה כלל מכיוון שוולסטנקראפט נפטרה רק עשרה ימים לאחר הלידה מהרעלת דם. ויליאם גודווין (1756–1836), אביה, היה סופר ופילוסוף מוכר בציבור ונחשב לחסיד של התועלתנות ולמייסד זרם הפילוסופיה של האנרכיזם. בספרו ''חקירה בדבר הצדק הפוליטי'' (1793) יצא כנגד התערבות ממשלתית בחברה מכיוון שהיא מייצרת תלות ובורות. כמו כן יצא כנגד רעיונות השכר והעונש בנצרות. הוציא גם מספר רומנים שהמפורסם בהם הוא ''כלב וילאמס'' בו הוא שוטח את רעיונותיו על הצדק.

בשנת 1812 כאשר מרי שהתה אצל ידיד משפחה הרחק מן הבית, נהג לסור לבית אביה מעריץ צעיר של גודווין, אריסטוקרט ומשורר בשם פרסי ביש שלי (1792–1822). פרסי הצעיר היה כבר גבר נשוי ואב לילדה עוד בגיל תשע עשרה אולם כל זה לא הניאו מלחזר אחר ליבה של מרי בת השש עשרה. הזוג הכריז על אהבתו עוד ביולי אותה שנה לחרדתו הגדולה של ויליאם גודווין. האב הזועם ניסה לשכנע את פרסי שלי לחזור אל אשתו - שהייתה כבר באמצע הריונה השני - אך ללא תועלת. מרי ופרסי, בראותם כי לא יוכלו לאביה של מרי שניסה למרר את חייהם בכל דרך, החליטו לברוח לאירופה בשכנעם את אחותה הצעירה והחורגת של מרי, ג'יין, (שלימים שינתה את שמה לקלייר) להצטרף אליהם. השלושה נמלטו לצרפת (שבאותם שנים הייתה מדינת מוכת רעב ומלחמות) ועברו דרכה אל שוויץ. אבל אז נכנסה מרי להריון ומצב זה, בצירוף המצוקה הכספית הקשה, חייב את השלוה לחזור לאנגליה.

בבריטניה פרסי נאלץ לברוח מנושים וירד למחתרת. האב גודווין המשיך למרר את חיי הזוג כשהוןא דורש מהם להשיב לו כספים שנטלו ממנו. בפברואר 1815, בחודש השביעי להריונה ילדה מרי בת. אפס, זו לא החזיקה בחיים יותר משבועיים. באותה תקופה לא יכלה מרי לפנות אפילו לפרסי בבקשת תמיכה, משום שהלה גילה עניין מיוחד, מכל האנשים שבעולם, דווקא באחותה החורגת קלייר. היא נאלצה להסתפק בתמיכת ידידו של פרסי, תומס הוג. ''חלמתי שילדתי הקטנה חוזרת לחיים'', כתבה ביומנה באותה תקופה, ''שהיא בסך הכל סבלה מהתקררות ותו לא. הושבנו אותה מול האח הבוערת וכך היא נותרה בחיים''.

זמן לא רב לאחר מכן חזר פרסי שלי (שהצליח להשיג בינתיים סכום כסף המספיק למחייה) לזרועותיה של מרי והזוג עבר לגור בבית באיזור בישופגייט על גבול יער וינדזור. בינואר 1816 ילדה מרי בן וקראה לו על שם אביה, ויליאם. בינתיים הפכה קלייר לאהובתו של המשורר המפורסם לורד ביירון. במשהו שנראה כמו לעג הגורל, נכנסה קלייר להריון מביירון, אך הלה נטש אותה ונסע לשוויץ. לאחר קשיים פיננסים ודחיית שיריו של פרסי על ידי הציבור, שכנעה קלייר את הזוג לחזור לאירופה ולנסוע לשוויץ אל לורד ביירון. וכך יצאו שוב השלושה לדרך ובמאי 1816 חברו אל ביירון באגם ז'נבה. שם שכרו שתי וילות ובילו זמן רב יחדיו. החבורה נהגה להעביר את הימים בטיולים בחיק הטבע ואת הלילות בשיחות ארוכות. אומרים שתחביבם היה בין השאר להמציא סיפורי רוחות.

בספטמבר אותה שנה, לאחר שהיחסים בין לורד ביירון לקלייר התקררו החליט הזוג לחזור שוב לאנגליה. הם התיישבו בבאת' – עיר המרחצאות היפה. אולם שורה של בשורות רעות נחתו עליהם מייד עם שובם. אחותה החורגת של מרי, פאני, שלחה יד בנפשה. זמן מה לאחר מכן, הלכה אשתו הראשונה של פרסי, הרייט, בדרך דומה תוך שהיא מטביעה את עצמה ומותירה אחריה שני ילדים. פרסי ומרי מיהרו חזרה ללונדון כדי לדאוג ליתומים וזמן מה לאחר מכן, בדצמבר, נישאו.

באותה תקופה כבר עבדה הסופרת על מה שלימים יוכתר כיצירת המופת שלה, ''פרנקנשטיין''. בספטמבר 1817 שוב ילדה מרי בת, קלרה. הזוג שלי והאחות קלייר (לקלייר הייתה כבר ילדה בשם אלג'רה שהלשונות הקשקשניות טענו כי היא פרי חלציו של פרסי - ולא של לורד ביירון) שוב יצאו לאירופה במרץ 1818, הפעם לאיטליה.

בינתיים פרסמה מרי, תחת כסות אנונימית, את ''פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני''. כמעט עם הופיעו זכה הספר לתגובות חיוביות. אבל בשורה זו, שהגיעה לאוזי מרי בעת שהותה באיטליה, לא הייתה אלא נחמה פורתא על גל הצרות שפקד אותה ואת בן זוגה. קלרה, תינוקת בת שנה בלבד, נפטרה ממחלה בעת נסיעה לוונציה. לאחר שהתאוששה, יצאה השלישייה דרומה, הפעם בכיוון רומא ונאפולי. בפברואר 1819 נולדה בנאפולי בתה השלישית, הלנה אדלייד שלי. הרכילות גרסה כי התינוקת לא הייתה בתה של מרי, אלא של קלייר. רכילות אחרת גרסה כי הייתה זו בתם של לורד ביירון ושל אומנתה של אלג'רה, אליס. הלנה התינוקת הושארה אצל הורים מאמצים והזוג חזר לרומא. שם נפגשו עם בנם ויליאם אך הטרגדיה הכתה בם שום ובמלוא העוצמה. ויליאם נפטר ממחלה קשה ברומא ובכך הגיעה ילדיה המתים של מרי לשלושה. הזוג עזב את רומא, שוב בהריון, לכיוון טוסקנה, שם נשארה מרי כחמש שנים עצובות וקשות. הבן פרסי פלורנס נולד בנובמבר 1819 אל מציאות כלכלית קשה בעוד הסב ויליאם גודווין דרש שוב את כספו כמקודם, נושא את אותה איבה קשה לאיש אשר ''לקח'' את שתי בנותיו. באותה תקופה כתבה מרי את הרומן השלישי שלה 'ואלפרג'ה'.

באוקטובר 1820 עברו בני הזוג שלי לעיר פיזה, שם הפכו לחלק מחוג שכלל, בין השאר, את אדוארד וג'יין ויליאמס, לורד ביירון (שבינתיים נטש את בתו אלג'רה) ואדוארד ג'ון טרילוני, מלח והרפתקן. האחות קלייר חברה אליהם לאחר מות בתה אלג'רה ממחלת הטיפוס והם עברו לגור בבית במפרץ ספציה. שנתיים לאחר מכן למרבה הצער, המשורר פרסי שלי וידידו הטוב ויליאם יצאו להפלגה על הסירה ''אריאל''. הסירה נקלעה לסערה קשה וטבעה. גופותיהם של השניים נסחפו אל החוף ב-‏18 ביוני 1822.

חסרת אונים ומדוכאת נענתה מרי לבקשת אביה לחזור ללונדון. בעיותיה הכספיות באו על פתרונן כאשר בשנת 1844 מת סר טימותי שלי, אביו של פרסי, והוריש לנכדו את אחוזתו. חייה של מרי הפכו, אולי בפעם הראשונה, לנוחים יותר. ב-‏1 לפברואר 1851 הלכה מרי לעולמה, כשהיא מצווה לכלתה, ג'יין סט. ג'ון, את המשך העבודה על כל כתבי בעלה המנוח.


פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני

העלילה מסתיימת כמעט במקום בו היא נפתחת. חוקר טבע שאפתן בשם רוברט וולטון יוצא למסע תגליות בקוטב הצפוני. במהלכו הוא נתקל בדילמה קשה בה עליו להחליט אם להמשיך או לחזור על עקבותיו. לתדהמתו ולתדהמת צוות הספינה הוא מגלה באותו מסע אדם השרוי כמעט בעלפון בינות ללוחות הקרח הצפים ומעלה אותו על הספינה. וולטון מתאר את סיפורו במכתבים אותם הוא כותב לאחותו. הסיפור המצוי בפי הזר מסחרר ומעורר השתאות עצומה.

פרסי שלי. בשנת 1812, כאשר מרי שהתה אצל ידיד משפחה הרחק מן הבית, נהג לסור לבית אביה מעריץ צעיר של גודווין, אריסטוקרט ומשורר העונה לשם פרסי ביש שלי (1792 – 1822). פרסי הצעיר היה כבר גבר נשוי ואב לילדה, מה שלא מנע ממנו לחזר אחר ליבה של מרי בת השש עשרה.

ויקטור פרנקנשטיין מתחיל את סיפורו מהילדות המאושרת כבנה הבכור של משפחה אמידה בעיר ג'נבה. כילד היה בעל רצון עז ללמוד את ''סודות השמיים והארץ'' אך בתמימותו הוא קרא את הספרים ''הלא נכונים'' - אלה שעוסקים בתורת הנסתר, כישוף, אלכימיה ומאגיה. הוא התעמק והתחבט בכתבים המופלאים של אגריפה, פארצלסוס ואלברטו מאגנוס. כעבור כמה שנים כשגדל עבר לאוניברסיטת אינגלוסטדת' כדי ללמוד ''פילוסופיה של הטבע'' אצל טובי המרצים. שם התרחבה השכלתו במדעים לאין שיעור וגמלה בליבו ההחלטה הנוראה ליצוק חיים אל גוף מת ובכך לנצח את המוות ולהביא מזור לאנושות. כוונתו הייתה כמובן לברוא יצור יפה ונעים לעין אולם כאשר הניסוי המדעי הצליח והיצור התעורר לחיים הזדעזע ויקטור עד עמקי נשמתו:

''היה זה כבר באחת לפנות בוקר, הגשם טפטף ללא הרף על המרזבים, במצמוצו האחרון של הנר ממש לפני סופו, ראיתי את עיניו הצהובות והקפואות של היצור נפתחות, הוא התנשף בכבדות ועוויתות נעו בין איבריו''.

הבריאה הייתה כה מזוויעה ומכוערת עד שלא יכול היה אף להביט בה. אימה אדירה ששטפה את גופו והוא נרתע ממנה וביקש להימלט. ואולם, המפלצת עקבה אחריו לחדר הסמוך בהחזיקה את שתי ידיה באוויר לכיוונו. ויקטור נמלט באימה מן הדירה ורק לאחר שעות של שוטטות חסרת מטרה אזר אומץ מספיק כדי לחזור אליה. אז גילה כי היצור כבר הספיק להעלם. דירת הסטודנט נשארה מיותמת.

החווייה הותירה את רישומה בפרנקנשטיין בצורת מחלה איומה, מלווה בהזיות ובחום גבוה. כך עבר עליו החורף, כשידידו הטוב הנרי קלרוול סועד ומטפל בו מבלי לנחש את הסוד הנורא אותו ויקטור פרנקנשטיין מסתיר. לבסוף מתאושש החולה ומחליט לשוב הביתה, לג'נבה. באותו זמן הוא מקבל מכתב מבת דודתו האהובה אליזבת בו היא מודיעה לו שאחיו הצעיר והרך בשנים נרצח בברוטאליות. האומנת מואשמת ומוצאת להורג אולם פרנקנשטיין יודע בסתר ליבו שזוהי עבודתה של המפלצת שברא. הוא אינו מסוגל להתמודד עם הידיעה ומחפש מקלט ומסתור בהרים. שם מתברר שהיצור עוקב אחריו, ולאחר זמן מה אף מאתר אותו ומאלץ אותו להקשיב לדבריו. היצור מתאר באוזניו את קורותיו מן היום בו עזב את דירת פרנקנשטיין באינגלוסטדת', את פגישתו הראשונה עם בני האדם ואת האימה והגועל שבו התקבל. הוא גילה בית בו מתגוררת משפחה מבודדת ביער ודרך חריץ בקיר הקשיב לשיחותיהם וכך למד את שפת בני האדם. באמצעותם למד גם לקרוא בספרים שמצא במקרה והחכים עד מאד. אך כשניסה להתקרב אליהם, גירשוהו בצרחות אימים. מזועזע עמוקות מהחוויה, החליט לחפש את יוצר ובוראו, ויקטור פרנקנשטיין ולבקש ממנו עזרה ונחמה. ''אני מרושע מפני שאני אומלל'' צועק היצור. הוא מפציר בויקטור שיברא נקבה ''פגומה ונוראית כמוני'' ועמה יעזוב את אירופה לחיות במקומות מרוחקים ופראיים בהם אין נפש חיה מסביב. לחאר עימות ארוך וקשה, מסכים לכך פרנקנשטיין באי רצון. לאחר מכן עוזב ביחד עם חברו קלרוול לאנגליה ומשם ממשיך לאורקני הרחוקה בצפון. שם מסתגר בבקתה ומתחיל לעבוד על יצירת בת זוג למפלצת שיצר. אך לקראת גמר העבודה נכנס המדען לפאניקה מתוך חרדה תהומית מפני העלול להתרחש אם זוג המפלצות יצליח לשרוד ולהתרבות, הוא משמיד את היצירה הכמעט מושלמת.

המפלצת שחיכתה ליד הבקתה מופיעה ונשבעת: ''כעת אלך, אולם זכור זאת, אני אהיה איתך בליל כלולותיך''. ויקטור פרנקנשטיין, שבינתיים התארס לאהובתו אליזבת, חי בפחד מתמיד עד לחתונה ובכל זאת אינו מצליח להביא את עצמו לגלות לה את הסוד הנורא המלווה אותו לכל מקום. ואכן, בליל הכלולות, מגיעה המפלצת מגיעה לחדר השינה ורוצחת באכזריות את אליזבת האהובה. לאחר שהמפלצת רוצחת עוד קרובים של ויקטור היא משאירה הודעה ''בוא אחרי, אני מחפש את הקרח הנצחי של הצפון, מקום בו תחוש בבדידות ובקור שמפניהם אני מחוסן ואין הם יכולים י''.

הטרגדיה מסתיימת בדברי וולטון, במכתבו האחרון אל אחותו: ''אלוהים אדירים! איזו התרחשות קרתה פה הרגע! ראשי עדיין מסוחרר מהזיכרון הטרי, איני יודע יש בכוחי לתארה. עם זאת, סיפור המעשה שתיעדתי יהיה חסר מבלי הסוף הקטסטרופלי והמופלא...''


דמויות מפתח

ויקטור פרנקנשטיין – ''פרומתאוס המודרני'',הסטודנט הרגיש והמלומד, גיבור טראגי. מקווה לעזור לעולם וליצור ''זן חדש אשר יברך אותי כבוראו ומקורו'' אך במקומו הוא יוצר יצור כל כך מפלצתי עד כי הוא בורח מפניו. המחקר האובססיבי מוביל לצער וליגון עצום.

המפלצת – יצירתו של פרנקנשטיין, נבנתה מהמתים והנרקבים. ''אני, האומלל והעזוב, הוא פגם בו יש לבעוט ולרמוס'' בפנייה אל בוראו '' האם איני לבד, לגמרי לבד? אם אתה, יוצרי, נגעל ממני; מהיכן אשאב תקווה להבנה מצד דומיך האנושיים? הררי המדבר והקרחונים האיומים יהיו לי למקלט''.

הנרי קלרוול – חברו הטוב ביותר של ויקטור שבעצם מהווה ניגוד מוחלט, מאושר, אופטימי ונלהב בעוד שפרנקנשטיין טובע בתהומות ייאוש. נרצח בידי המפלצת.

אליזבת – אהובתו של ויקטור המחכה בסבלנות עד שיסיים את לימודיו. סועדת את מיטתו בחוליו. אומצה על ידי משפחתו פרנקנשטיין וגדלה כ''בת דודה''. נרצחת על ידי המפלצת בליל כלולותיה.

עטיפת הספר. אני, האומלל והעזוב, הוא פגם בו יש לבעוט ולרמוס בפנייה אל בוראו. האם איני לבד, לגמרי לבד? אם אתה, יוצרי, נגעל ממני, מהיכן אשאב תקווה להבנה מצד דומיך האנושיים? הררי המדבר והקרחונים האיומים יהיו לי למקלט

משפחת דה-לייסי – פליקס, אגאתה, והאב העיוור גרים בקוטג' מבודד ואינם מודעים לעובדה שכל רגע בחייהם נצפה על ידי העיניים הבולשות של המפלצת. דרך 'סאפי' - אורחת ערביה מלומדת למדה המפלצת את השפה כשהאזינה בהיחבא לשיעורי הלשון.

פרופסור וולדמן – מורו של פרנקנשטיין באוניברסיטה. בעל השפעה עצומה עליו בתחילת הלימודים. מעודד את ויקטור ללמוד כימיה ולעסוק בפילוסופיה נטורליסטית במקום אלכימיה.

ויליאם פרנקנשטיין – אחיו הצעיר של ויקטור שהפך לקורבן הראשון של המפלצת. נרצח בברוטאליות.

ג'אסטין – אומנת הבית של משפחת פרנקנשטיין, מואשמת ברצח ויליאם פרנקנשטיין ועולה על הגרדום. עקב כך הופכת לקורבן השני של המפלצת.

אבא פרנקנשטיין – אזרח מכובד ומוערך של העיר ז'נבה. סועד את בנו במחלתו ותומך בו לאורך כל הדרך.

רוברט וולטון – מספר את העלילה במכתבים אותם הוא שולח לאחותו בלונדון. חוקר טבע אמיץ ונועז המוצא את פרנקנשטיין גוסס בקרחונים הארקטיים.


מעבר לטוב ולרוע

אין הצהרה ברורה בסיפור בדבר הטוב והרע ואין זה נהיר כלל וכלל שהמפלצת היא הרוע ואילו האדם הוא הטוב. הדואליות במרכיבי דמותה של המפלצת יוצרת טשטוש בקו התפר: לא היה לה כל סיכויי מיום ''היוולדה'' להגיע למקום ראוי או למעמד הגון בחברה. רוויית רחמים עצמיים, היא מאשימה את האנושות במפלצתיות ואת בני האדם בטבע אלים וחסר תקנה. לראייה היא מזכירה את מלחמות האנושות ואת הריגתם אחד את השני. המפלצת לא נולדה ''מרושעת'', היא הפכה לכזו.

לא במקרה היא רואה ב''גן עדן האבוד'', יצירתו של ג'ון מילטון, ''היסטוריה אמיתית''. בשיחה עם פרנקנשטיין המפלצת עושה פרפראזה למילטון: ''זכור, שאני הוא פרי יצירתך, הייתי אמור להיות ה'אדם' שלך אבל במקום זאת אני הוא 'המלאך שנפל'...''. בפולקלור היהודי והנוצרי המלאך שנפל מן השמיים הוא השטן. אותו אחד שהיה מבכירי המלאכים לצידו של האל שנפל מן הרקיעים והפך לשטן. ניתן להסתכל עליו גם מנקודת המבט של האדם הראשון שגורש מגן עדן ונפל שדוד לקשיי העולם החומרי. יש כאן רמיזה למיקום האדם ביחד עם השטן אל מול האלוהים היוצר כאשר המפלצת היא שילוב של השניים אל מול פרנקנשטיין. ויקטור אינו יוצר ''אדם'' אלא מפלצת, זוועה חסרת שם: ''יצור שכזה שאפילו דנטה לא היה מסוגל לתפוס''. למפלצת אין מלכתחילה שם או כינוי ספציפי; ויקטור אינו מסוגל אפילו להעניק לה שם או להגות בעצם קיומה. גם מילטון ב''גן העדן האבוד'' אינו קורא לשטן בשמו בהתחלה אלא בהדרגה, הוא שואל את עצמו ''מה גרם לחווה ולאדם להתפתות לפרי המבחיל?'' ועונה לעצמו ''הנחש האינפרני; זה מי'' (ספר ראשון 32-33). מילטון מזהה אותו בהתחלה כנחש הקדמוני ורק לאחר מכן הוא מכנה אותו בשמו. גם ב''פרנקנשטיין'' ויקטור מגיע בהדרגה אל הדמות השטנית, מ''אובייקט'' דרך ''שד'' (demon) ועד ''שטן'' (devil). המפלצת מוצאת עצמה על ארץ לא נודעת (כמו אדם המגורש מגן עדן), נתונה לפגעי העולם הזה ומתבוננת בריחוק ובכמיהה בגן העדן שהיה אמור להיות מנת חלקה. גן העדן במקרה שלה הוא הבקתה של משפחת דה לייסי, בהם היא צופה ממקום מחבואה, עוקבת ובולשת אחר כל צעד ושעל, מאזינה לשיחות הפרטיות וחווה חוויות אנושיות דרך המשפחה המאושרת. אך היא עומדת מחוץ לגדר ואין לה כניסה ואין גם מחילה – מרגע שמנסה המפלצת להיכנס לשוחח עם הסבא העיוור כאחד האדם ואף מצליחה לשטות בו לכמה רגעים עד שנכנסים חברי המשפחה וזועקים בפלצות למראה הזוועה.

גם רגע החסד היחיד שנלקח בגניבה ובהיחבא נרמס עד עפר בידי ה''חטא הקדמון'', חטא שאותו לא ביצע אלא יוצרו - הכיעור והעיוות הקיצוני של גופו. אדם הראשון נברא בצלם האל ולכן אי עמידה בפיתוי חייב להיות תכונה מולדת אשר האל השתיל אותה בנפשו. עוד ספר מפורסם המגיע לידי המפלצת (במהלך שוטטות בין ערמות אשפה) הוא ספרו הנודע של יוהן וולפגנג גתה ''ייסורי ורטר הצעיר'' (1774). סיפו זה מתאר את ייסוריו של עלם הצעיר הנאבק בסבלי אהבה נכזבת עד הסוף הטראגי. כמו ורטר הצעיר גם המפלצת נקרעת בייסורים רגשיים של בדידות וחוסר אהבה, חוסר ההיענות של הבורא אל יצירתו ונטישתה. לאחר המפגש הטעון עם משפחת דה לייסי מגיע הרגע שהמפלצת מזהה את עצמה עם השטן המילטוני:

''אנוכי, כמו השטן הנורא, נושא את אש הגיהינום בתוכי, מוצא עצמי בלתי אהוד, ברצוני לעקור את העצים ולזרוע הרס וחורבן סביבי ולאחר מכן לשבת להתבשם מהחורבות''.

וכך מכריזה המפלצת מלחמה על האנושות ועל יוצרה. מרגע שחדלה להאמין שתוכל להתקיים כ''אדם'' הנהנה מפירות גן העדן היא מקבלת על עצמה את תפקיד השטן השונא את בני האדם ושואף להרסם. מסע הנקמה של המפלצת הופך לדבר היחיד המעניק משמעות לחייה, ''הרוע נהפך ל''טוב'' שלי'', משמעות אותה היא סוחבת עד לסוף כאשר הקורבן האחרון הינו ויקטור פרנקנשטיין.

טירת פרנקנשטיין. הטירה נבנתה בשנת 1252 על ידי הברון פון פרנקנשטיין והייתה שייכת למשפחת פרנקנשטיין עד שנת 1662. לאחר מכן שימשה ככלא צבאי ומשנת 1742 נשכחה ונזנחה. אחת הדמויות היותר מעניינות שנקשרו למקום היא זו של יוהן קונרד דיפל (1673-1734), תיאולוג ואלכימאי שאחראי - אולי - לחלק מהמיתוס הקשור בה

הבורא אינו יכול לשאת את פרי עבודתו ואינו מוכן לקחת אחריות, הוא בורח אחוז פלצות ומפנה עורף ליצירתו ואילו המפלצת מחפשת את בוראה בכדי לקבל תשובות וגאולה. גאולה בדמות ''חווה'', מפלצת נקבה איתה יוכל לחיות בשלווה ובאושר. בחלק מן הזמן (לפני החתונה וליל הכלולות הנוראי) ויקטור בורח מן המפלצת ולאחר מכן יש היפוך והוא רודף אחריה אחוז אובססיה ונקם, המפלצת מובילה אותו בכוונה אל ארצות הכפור של הצפון. המסע אל הקרח הקפוא מסמל את השכחה ואת טשטוש הגבולות בין השניים, בין מפלצת לבין אדם, בין שטן לבין אלוהים. כך פרנקנשטיין והמפלצת כשני נחשים האוחזים איש בזנב רעהו, עד שלבסוף מוצאים עצמם יחדיו לכודים במעגל מוזר של טוב ורוע, יוצר ויצירה, קרח ואש.


מקורות והשפעות

השם ''פרנקנשטיין'' מתורגם מילולית כ''אבן הפרנקים''. הפרנקים היו עם שפלש לשטחי גאליה (צרפת היום) בתקופת פלישות הברברים (המאות הרביעית והחמישית) ובראשות המלכים המרובינגים. אלו הקימו ממלכה גדולה שהפכה, לימים, לצרפת של ימינו. ישנן ידיעות קלושות על אביר מאזור דארמשטאט במאה העשירית שענה לשם ארבוגאסט פון פרנקנשטיין. זוהי, כנראה, הפעם הראשונה בה מוזכר אדם בשם זה. באזור זה (דרום מערב גרמניה כיום) עומדת, על גבעת בעלת נוף מדהים לעבר מישורי הריין, טירה הקרויה בפי כל ''טירת פרנקנשטיין''. הטירה נבנתה בשנת 1252 על ידי הברון פון פרנקנשטיין והייתה שייכת למשפחת פרנקנשטיין עד שנת 1662. לאחר מכן שימשה ככלא צבאי ומשנת 1742 נשכחה ונזנחה.

אחת הדמויות היותר מעניינות שנקשרו למקום היא זו של יוהן קונרד דיפל (1673-1734), תיאולוג ואלכימאי גרמני שנולד והתגורר בטירה. דיפל פרסם ספרים תחת שמות בדויים, טען כי גילה את ''אבן החכמים'' והתפרסם בהמצאת משחות ושמנים. לפעמים היה חותם את עבודותיו בשם ''פרנקנשטינה''. הסופר יוהן וולפגנג פון גתה (1749-1832) נהג להסתובב באזור ואומרים שבין חורבות הטירה נהג לקרוא לחבריו חלקים מ''פאוסט'' הבלתי גמור. מרי שלי ובעלה פרסי ביש שלי טיילו במישורי הריין בקיץ 1814 וידוע שעצרו בעיר מאנהיים הקרובה לטירת פרנקנשטיין. לא ברור אם השניים ממש עצרו בטירה אך סביר ששם קלטה מרי שלי את הסיפורים על האלכימאי דיפל ועל חתימתו המשונה. הרי גם ויקטור פרנקנשטיין בסיפור מתעמק באובססיביות בכתבי אלכימאים למיניהם.


פרומתאוס – מיתולוגיה יוונית

פרומתאוס (''מחשבה תחילה''), יוצר האנושות, היה אחד משבעת הטיטאנים ונחשב לחכם מביניהם. בניגוד לאחיו אטלס, השכיל שלא השתתף במרד הגדול כנגד זאוס. אתנה האלה לימדה אותו ארכיטקטורה, אסטרונומיה, מתמטיקה, ניווט, רפואה, ועוד מקצועות רבים אותם העביר לאחר מכן לאנושות. (רוברט גרייבס, מיתוסים יוונים). פרומתאוס יצר את בני האדם זקופים וכדי להגן עליהם מן הקור העפיל אל השמש והדליק לפיד אותו הביא לאדמה. לבסוף לקחו זאוס ושמו בכבלים על מרומי הררי הקווקזים. שם, בעודו קשור, מגיע נשר ענקי וקורע את בטנו כל יום מחדש. הטיטאן שוחרר לאחר זמן רב בידי הגיבור הרקולס שקטל את הנשר. פרומתאוס הוא סמל, אייקון של מרידה והליכה כנגד המוסכמות בשם ''המעשה הנכון''. פרסי ביש שלי, בעלה של מרי, כתב פואמה מפורסמת בשם ''פרומתאוס המשוחרר'', מעין תשובה למחזהו הידוע של אייסכילוס, ''פרומתאוס הכבול''. כמו פרומתאוס, גם כך ויקטור פרנקנשטיין המלומד והחכם ניסה להיטיב עם האנושות ותמורתו הייתה סבל אדיר בלתי נתפס. מרי שלי בחרה לכנות את גיבורה ''פרומתאוס המודרני''.


פרנקנשטיין בתיאטרון ובקולנוע

כפי שקורה לא אחת, בחרו יוצרי המחזות והסרטים ליטול את הצדדים היותר גרוטסקיים והמפחידים ולהתמקד בהם. צדדים כגון יצירת חיים מאוסף קרעי גופות ושימוש בחשמל למול ברקים המבליחים מן החלון. שמה של המפלצת הוחלף בשמו של הדוקטור עוד בשנות העשרים של המאה התשע עשרה, עת נכתבו המחזות הראשונים שעסקו בדמויות אלה.

גם דמותו של היצור שונתה ובעקבות הסרטים הפך גבוה מאד, בעל מצח מאורך, כשלפעמים עורו אפור ולפעמים ירוק. ברוב המחזות והסרטים הוצג כמפלצת ברוטאלית, חסרת יכולת דיבור, המנופפת ידיה קדימה בהליכה איטית.

המחזה הראשון, פרי עטו של ריצ'ארד ברינקסלי, הוצג בשנת 1823, כחמש שנים לאחר צאת הספר. שם הוצג כשפניו צהובות-ירוקות ואבריו כחולים, ללא יכולת דיבור. המחזה התמקד בעונש המוסרי המגיע לפרנקנשטיין על כך שנטל לעצמו תפקיד השמור לאלוהים. לעלילה נוספה דמות משנה: פריץ, עוזרו של הדוקטור.

מחזות ואדפטציות של פרנקנשטיין נעשו לאורך כל המאה התשע-עשרה, כולל מיני פרודיות משונות. העלילה הגיעה למסך הגדול עוד בשנת 1910, כשאולפני אדיסון הוציאו סרטון בין 14 דקות בכיכובו של צ'ארלס אוגל בתפקיד המפלצת. היצור הוצג כתפור מחלקי גופות, על גבו חטוטרת גדולה, גופו שעיר ועל ידיו טופרים מפחידים. הסרט השני, ''חיים ללא נשמה'', יצא בשנת 1915 כשאת המפלצת משחק פרסי דארל, ללא כל איפור. אפס, סרט זה אבד. הפריצה הגדולה של פרנקנשטיין לקולנוע נעשתה ב-‏1931. אולפני יוניברסל רכשו את הזכויות למחזה של פגי וובלינג מ-‏1927 בשם ''פרנקנשטיין: ניסוי מקאברי'' שהומחז גם באמריקה על ידי הבמאי המילטון דין. השחקן בוריס קרלוף נבחר לשחק את המפלצת. הבמאי ג'ימס וואל סיפר כי כאשר ראה את קרלוף נדהם מפרצופו ומאישיותו החודרת. התפקיד הפך את קרלוף לכוכב-על. פניו קיבעו סופית את דמותו של פרנקנשטיין בתודעה הקולקטיבית: מכאן ואילך היצור נחקק בזיכרון כענק מפלצתי עם מצח מוגבה.

גם כאן חזרה דמותו של פריץ, העוזר הגיבן, הפעם בתפקיד סדיסטי וחשוב – הוא מכה במפלצת עם שוט עד שזו קמה ממרבצה ורוצחת אותו ואת פרופסור וולדמן - ואז נמלטת על נפשה. הקריאה המפורסמת של הסרט הייתה ונשארה ''זה חי! זה חי!''. סיפור המסגרת של וולטון נחתך לגמרי ואינו מוזכר. בסוף הסרט גורר היצור את ויקטור לטחנת רוח ישנה ומכה אותו עד אובן חושים כשבינתיים אנשי האזור המבוהלים מעלים את התחנה באש. הסרט יצא לאקרנים ברביעי לנובמבר 1931, הבכורה הוקרנה באולם מייפיר בכיכר טיימס ניו יורק ובעקבותיה הפך הסרט כמעט מייד לסנסציה.

באותה תקופה נעשו סרטי האימה הגדולים ביותר כגון ''דרקולה'', בכיכובו של בלה לגוסי (1930); ''המומיה'' (1932), ''החתול השחור'' (עיבוד לסיפור של אדגר אלן פו (1934); ועוד. הסרט ''פרנקנשטיין'' מצא עצמו בחברה טובה ומצליחה. סרט ההמשך של ג'ימס וואל , ''כלתו של פרנקנשטיין'', שיצא בשנת 1935, נחשב אף הוא ליצירת מופת. גם כאן מגלם בוריס קרלוף את המפלצת. הסרט מתחיל בסצנה מעניינת בה יושבים יחדיו מרי שלי, בעלה פרסי, לורד ביירון ודנים בסיפור; אלא שאז מפתיעה מרי ומספרת להם כי לעלילה יש, בעצם, סוף אחר לחלוטין. מכאן עוברת התמונה לסצנת הסיום של הסרט הקודם, בו מתגלה כי פרנקנשטיין ניצל מהאש בטחנת הקמח. הסרט נחשב גם הוא כצומת חשובה בסרטי אימה ורבים רואים אותו אף כעולה על קודמו.

בוריס קרלוף בתפקיד בלתי נשכח. פניו של בוריס קרלוף קיבעו סופית את דמותו של פרנקנשטיין, מכאן ואילך היצור נחקק בזיכרון כענק מפלצתי שמצחו גבוה ורחב

בשנת 1939 הוציאו אולפני יוניברסל עוד סרט המשך בשם ''בנו של פרנקנשטיין'', עם בלה לגוסי בתפקיד העוזר איגור, אך ללא הצלחה יתרה (אולי מפני שדמותו של קרלוף הופיעה רק בשלושה סצנות). הבא בתור היה ''רוחו של פרנקנשטיין'' (1942), גם כאן עם בלה לגוסי, שאף משכנע את ד''ר פרנקנשטיין להחליף את מוח המפלצת במוחו שלו כך שבסרט ההמשך ''פרנקנשטיין פוגש את איש הזאב'' שוחק היצור אף הוא על ידי בלה לגוסי. סרטים נוספים מאותה תקופה היו ''בית פרנקנשטיין'' (1944) ו''אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין'' (1948). השנים שלאחר פצצת האטום היו שנים בהם פלשו סרטי המדע בדיוני בעוצמה אל תוך עולם הקולנוע והטלוויזיה ודמותו של היצור הושפעה מכך: ''הייתי פרנקנשטיין הנער'' (1957), ''בתו של פרנקנשטיין'' (1958) וכן ''פרנקנשטיין 1970'' (1957), סרט עתידני המתאר את צאצאו של היצור, שוב בכיכובו של בוריס קרלוף.

הנתיב הקבוע בו הלכו סרטי יוניברסל קיבל תפנית לאחר שהחלה חברת ''האמר'' הבריטית להוציא סרטי ''פרנקנשטיין'' משלה. איכות העלילה עלתה ללא היכר כבר בסרט הראשון, ''קללתו של פרנקנשטיין'' ( 1957), שהיווה נקודת ציון בתולדות סרטי האימה המודרניים. האולפן הציב מראש גילאים צעירים כקהל היעד שלו והפך את הסרט להצלחה גדולה מיד עם צאתו לאקרנים. השחקן כריסטופר לי שיחק באופן משכנע את היצור. הפעם התמקדה העלילה בדמותו של ויקטור פרנקנשטיין יותר מאשר במעללי המפלצת. הדוקטור מוצג כרוצח פסיכופט המחסל אורחים הבאים לביתו במטרה להרכיב מחלקי גופם את גופו של היצור. גם כאן מוצגת המפלצת כברוטאלית, חסרת מוח וחסרת יכולת דיבור - ומיד לאחר שהיא מתעוררת היא מנסה לחנוק את ויקטור. אך כפי שאמרנו, החידוש בסרט הוא הצגתו של ויקטור דווקא כרוצח המרושע וחסר החרטה. ''קללתו של פרנקנשטיין'' הוא סרט גותי שלפי מיטב המסורת כולל טירה חשוכה וברקים מבליחים בשמי הליל הקודרים. השחקן הראשי, פיטר קאשינג, הפך לכוכב בן-לילה. אולפני ''האמר'' המשיכו בסדרת סרטי פרנקנשטיין לאורך עשורים לאחר מכן, בין הסרטים: ''נקמתו של פרנקנשטיין'' (1958), ''הרוע של פרנקנשטיין'' (1964), ''פרנקנשטיין יצר אישה'' (1966), ''חייבים להרוס את פרנקנשטיין'' (1969), ''האימה של פרנקנשטיין'' (1970), ''פרנקנשטיין והמפלצת מהגיהינום'' (1973).

הזרם של סרטי פרנקנשטיין לא פסק גם לאחר מכן דרך אולפנים שונים: ''פרנקנשטיין הצעיר'' (1974) בכיכובם של מל ברוקס וג'ין ווילדר היווה פרודיה מצוינת על הז'אנר. אחריו באו ''בשרו של פרנקנשטיין'' (1974); ''פרנקנוויני'' (1984), סרט קצר של טים ברטון; ''פרנקנשטיין המשוחרר'' (1990), סרט מעניין של רוג'ר קורמן על פי עיבוד לספר באותו שם של הסופר בריאן אלדיס, בו גם הסופרת מרי שלי עצמה מוכנסת לתוך העלילה כאחת הדמויות; ו''פרנקנשטיין של מרי שלי'' (1994), סרטו של קנת בראנה עם רוברט דה נירו בתפקיד המפלצת. סרט אחרון זה, על אף הכותרת ''המבטיחה'' הצמודה למקור, גלש לנרטיב דמיוני בו ויקטור אכן בונה אישה ומחזיר לחיים את אהובתו אליזבת.

לאחרונה הופיע היצור בשובר הקופות ''ואן הלסינג'' (2004) כחלק ממכלול המפלצות המופיעות בסרט הכוללות גם את דרקולה, איש הזאב ומר הייד. הסרט נוטל דמויות ומאפיינים מסרטי האימה המפורסמים של ראשית שנות השלושים ומרכיב מהם עלילה אחת. כך, למשל, ממוחזרת הסצינה המפורסמת מ-‏1931 בה נשרפת המפלצת בטחנת הקמח. למרבה התמיהה, המפלצת (במגולמת על ידי שולר האנסלי) מוצגת באור אנושי ואפילו כבעלת ערכים של צדק ומוסר. באחת הסצינות הרוזן דרקולה (ריצ'ארד רוקסבורג בתפקיד משכנע במיוחד) רוכן לעבר היצור וצועק: ''אתה ההוכחה שלא רק הוא מסוגל ליצור חיים''.

בימים אלו מציג ערוץ הולמארק את גרסתו לסיפור, ''פרנקנשטיין'' (2004). זוהי אולי הגרסה הקרובה ביותר לספר המקורי של מרי שלי.



המאמר פורסם במקור - בשינויים קלים - באתר e-mago. כותביו, יעקב עיון ותומר ריבל, הם העורך הראשי ועורך המשנה (בהתאמה) של e-mago.


[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©