התרבות המתפוגגת
יום ו', 03/03/2006 שעה 10:23
בשנים האחרונות הולכים לעולמם, בזה אחר זה, אמנים שעיצבו את תודעתו האמנותית במשך עשרות שנים. יצירתם, למרבה הזעזוע, נשכחת יחד עימם. במדינה שבה חוגג העכשוויזם, גם התחום האמנותי סובל. מה שאופנתי הוא מה שנותר בזיכרון, וגם זאת לתקופה קצרה בלבד. בניגוד למדינות אחרות במערב, בישראל לא קיימת תרבות של צבירת נכסים אמנותיים ושימורם בזיכרון הקולקטיבי. זו גם הסיבה שזמרת מסדר הגודל של שושנה דמארי, למשל, נאלצה להמתין עד שפנה אליה אמן צעיר ומצליח כעידן רייכל כדי לשתף עימו פעולה. ההתייחסות המבישה לעבר יוצרת כאן חברה קלוקלת ומנוונת










לדוויל כמשל


בשנת 1996 שהינו, זוגתי ואני, בטיול ארוך במערבה של ארצות הברית. הטיול, שלימים הפך גם לירח דבש, היה שזור באתרים היסטוריים הקשורים בהתיישבות האמריקנית בספר המערבי. באחד מאותם ימי אוקטובר נאים נכנסנו ב''מרקיורי מיסטיק'' השכורה שלנו ללדוויל (Leadville) שבקולורדו. לדוויל הייתה פעם בירת מכרות הכסף של ארצות הברית. בעל המכרות העשיר ביותר באזור, הוראס טאבור, נטש את אשתו לטובתה של יפהפיה מקומית בשם אליזבת דו, במה שנחשב לאחד מסיפורי האהבה הטראגיים המיתולוגיים של המערב הישן. עד כדי כך היה טאבור בעל השפעה בסביבה שכאשר נשא טאבור את ''בייבי דו'' שלו לאישה, נכח באורע לא חאר מאשר נשיא ארה''ב דאז, צ'סטר ארתור, ידיד אישי של בעל המכרות.

בית האופרה הישן בעיירה לדוויל שבהרי הרוקי. גדולי האמנים באמריקה הופיעו שם וכיום זהו מונומנט המצוי בשיקום ששוב אין איש זוכר את הגלריה המרשימה של אורחיו

סיפור האהבה הזה, שסופו בירידת טאבור מנכסיו ובמותה של בייבי דו עשרות שנים לאחר מכן בקור וברעב, הוא אבן שואבת לתיירים המטיילים בסביבה. אבל טאבור השאיר את רישומו במקום גם בדרך אחרת. אחד ממפעליו היותר זכורים היה הקמתו של בית אורה מפואר בעיר. בית האופרה הזה חי ופועל עד היום ומצוי בהאריסון אווניו מס' 815, למי שמתעניין. אוולין פורמן, בת תשעים ומשהו, שהכירה את האנשים שחיו ופעלו באותה אופרה בתקופת הזוהר שלה, הפכה את שימור המקום למפעל חיים. שיקום האופרה ושיחזורה הושלמו כבר לפני מספר שנים, כך שאם תרצו – האופרה שבה ביקרנו אנו הייתה רק צל של עצמה.

אני זוכר את פורמן מוליכה אותנו בין קרשי במה מעוקמים, תפאורות מתפוררות וקירות סדוקים ומנסה להסביר לנו כמה פאר והדר שרו אז באופרה הפעלתנית והתוססת של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. בין היתר, הציגה בפנינו קירות שעליהם היו תלויים בצפיפות תמונות וקטעי עיתונות ממוסגרים המדווחים על הופעות של כוכבי זמר ובידור של אותם זמנים.

אני אוהב מוסיקה, חוקר היסטוריה מוסיקלית, מרצה על מוסיקה ומשמעויותיה הטקסטואליות ונמנה – אני מניח – על הבודדים בארץ הזו הרוכשים מעת לעת הקלטות היסטוריות משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. ובכל זאת, אני זוכר בבירור שלא הכרתי אף לא אחד מאותם שחקנים ופרפורמרים שכיבדו בנוכחותם של אופרת לדוויל. אליבא דפורמן מדובר היה בכוכביה הגדולים ביותר של האומה באותה תקופה. אנשים שעיתונאי הבידור היו עפר לרגליהם ושתורות של מעריצים השתרכו בקופות כששמעו על הגעתם העירה. ומאחר ולגבי רובנו סצינת הבידור האמריקנית של העשור השני והשלישי למאה העשרים היא בחזקת נעלם, אפשר להבין את מקורו של חוסר הנוחות שחשנו כשלא הכרנו את השמות שעליהם הצביעה. מילא אנחנו, ישראלים שכמותנו, אבל מבירור קצר עולה שכמעט ואין אמריקני שמכיר את השמות המוצגים לתפארת האופרה של לדוויל.



ישראל כנמשל


נזכרתי בסצינה העצובה הזו כשחשבתי לאחרונה על עולם התרבות המתפוגג של ימינו. התרבות הישראלית שהכרנו בילדותנו הולכת וחולפת לה מן העולם, ואינני מדבר רק על המשמעות הפיסית של המילה. יש הבדל, אני מניח, בין אז להיום. אחרי הכול, אפשרויות התיעוד הקיימות בימינו מתקדמות ברמה הטכנולוגית הרבה יותר מכפי שהיה אז. ישנן אגדות שנותרו עימנו גם כיום פחות בגלל ההקלטות ויותר בשל המיתוס התקופתי ששרד את מעבר הדורות. איש לא שמע, למשל, את שירתו האלמותית של הסריס האיטלקי קארלו ברוצ'י, הידוע יותר בכינויו פרינלי. הסיבה לכך היא שפרינלי חי ופעל בתקופה לא הייתה קיימת עדיין טכניקת ההקלטה הפשוטה ביותר המוכרת לנו. אז איש מהחיים כיום מעולם לא זכה לשמוע את פרינלי מזמר בטונים שמימיים, אבל המיתוס סביבו היה גדול מכדי להתעלם ממנו ובשנות התשעים אף כיבדה אותו הוליווד בביוגרפיה קולנועית. לצורך הביוגרפיה הזו הוקלטו מספר קולות, שולבו יחדיו ובושלו לקולו המשוער של הסריס האגדי. כך הנציח מסך הכסף את המיתוס לעוד כמה מאות שנים.

לזמרי האופרה ושחקני התיאטרון שהופיעו על בימות האופרה של לדוויל לא היה חסך ביכולת מקצועית. אפס, לא כולם פעלו בחצרות מלכים או במעגלים אריסטוקראטיים שבבעלותם היו אמצעים לממן שימור אמנותי היסטורי בממדים כאלה. יתר על כן, גם הטעמים המוסיקליים והתיאטראליים עברו שינוי של ממש במהלך הזמן. וכך נוצר מצב שהאמנים הללו נדונו לתהילה בחייהם ולשכחה לאחר הסתלקותם. אם אין מי שיזכיר את קיומם של אמן ויצרתו לדורות הבאים יכסו עליהם גלי הים הסוערים של ההיסטוריה והם יאבדו לעד.

אריק לביא. כמה מבני הדורות הבאים יכירו את שיריו ומערכוניו? ואם יכירו - כמה מהם יוכלו לשייך אליו את היצירה המקורית ולא להדביק אותה למבצע מאוחר יותר?

ישראל, למי שעדיין לא הפנים זאת, מתמודדת כיום עם מצב דומה. אני לא כל כך בטוח שהיא ''מתמודדת'' במובן המקובל, משום שלא ברור אם נעשה מאמץ ממוסד כלשהו כדי לטרפד את השיכחה הזו.

כבר לפני מספר שנים כתבתי על הנושא הזה בהקשר ספציפי. המדובר היה בספריו ובמערכוניו של דן בן אמוץ שכמו הועלמו מהמדפים וממשדרי הרדיו והטלוויזיה שנים ספורות בלבד לאחר פטירתו. ההשכחה המכוונת יוחסה אז לאותה ספר סנסציוני שפרסם לאחר מותו העיתונאי אמנון דנקנר, איש שהציג את עצמו כביוגרף הרשמי של בן אמוץ. בן אמוץ עצמו הוצג שם שמי שלא בחל בכל תעלול כדי להכניס נשים למיטתו, בין אם מדובר בילדות שבקושי ציינו בת מצווה ובין אם באימו ולדתו עסקינן. שמו של ההומוריסט המוכשר הזה הפך להיות שם נרדף לנצלנות ולאונס תוך ניצול פרסומו האישי וחוג השפעתו הרחב. התוצאה הייתה שספריו הוסרו מן המדפים, עורכי תוכניות ההומור נטשו את המערכונים שכתב ואפילו הסרט שצולם על פי אחד מספריו (''לא שם זין'') שודר רק לעתים רחוקות במיוחד.

אבל מה שקורה אצלנו בימים אלה גרוע עוד יותר. אנחנו שוכחים את היוצרים הגוועים משום שיצירתם אינה רלוונטית עוד עבורנו. אין טעם לטרוח ולהנציח אותם בפנתיאון הזיכרון הקולקטיבי שלנו אם הם אינם חלק מאופנה עכשווית כלשהי. פעם קראו לזה ''עכשוויזם''. העדפת העכשווי, המיידי, על פני כל מה שקדם לו על מנת להתיישר עם ההעדפה האסתטית הפופולארית. במובן הזה, ברור ששרית חדד אין ושושנה דמארי אאוט או שתהילתו של יהודה סעדו מלאה קצווי ארץ ואילו בני ברמן נדון להשלכה אל פינת המחסן המוסיקלי ככלי אין חפץ בו.

הדור שעיצב את העולם התרבותי של ישראל הולך ונמוג אל ערפילי ההיסטוריה. חלק גדול מיצירתו עודנה רלוונטית עבור רבים החיים בינינו. אבל עד כמה יקראו הדורות הבאים את יצירתם של דן צלקה, אפרים קישון, שלמה ניצן, שולמית הראבן, יוסל בירשטיין ומשה שמיר? האם יטרחו להאזין ליצירותיהם של מלחינים, פזמונאים ומבצעים דוגמת נעמי שמר, אהוד מנור, אריק לביא, צילה דגן, עפרה חזה ומאיר אריאל? או שמא בעוד כמה עשרות שנים יהיה גורלם של אלה דומה לזה של כוכבי אופרת לדוויל ששוב אין מי שזוכר אותם בתהילתם מלבד ישישה נעימת סבר בעשור העשירי לחייה?

יצירתם של כל אלה ושל רבים אחרים מצטברת לכלל מאגר אדיר שיש רבים הדולים ממנו פנינים וממחזרים אותן שוב ושוב. בתחרויות ''כוכב נולד'' למיניהן מבצעים כמעט תמיד גירסאות כיסוי לשירים מוכרים. זו אינה (לפחות בעת כתיבת המאמר הזה) זירה ליוצרים אלא למבצעים בלבד. ומשום שיש צורך לקלוע אל טעם רחב מאוד, אין ליוצריה כל כוונות לעשות ניסיונות על קהל הצופים. לפיכך, הסכנה הגדולה היא שהדור הנוכחי, שרואה ב''כוכב נולד'' ודומותיה את חלון הראווה של הפופ העברי, יפנים את ביצועי הכיסוי הללו ו''יבין'' שהם הם הדבר האמיתי, שלא לומר גרסאות המקור.

זו אינה תופעה חדשה. אני מכיר המון אנשים שמשוכנעים שאת השיר ''אמסטרדם'' ביצע לראשונה דייוויד בואי ושלפני ש-UB40 ביצעו את ''יין אדום אדום'' לא היה לשיר הזה זכות קיום. אבל זה בדיוק העניין: האנשים הללו אינם מודעים לעובדה שאת הראשון כתב ז'אק ברל ואת האחר ניל דיאמונד. במקרים רבים הם אינם יודעים בכלל מי האנשים האלה. בישראל אולי הם שמעו את השמות העתיקים ההם אבל אינם מקשרים בינם לבין הפזמונים אותם הם מזמזמים. קיימים בינינו רבבות אנשים, בעיקר צעירים, המאמינים בלב שלם ש''הנני כאן'' בוצע לראשונה על ידי הראל סקעת ושלפני ששירלי לילו הופיעה על המסך הקטן לא היה כלל ''רק אתמול''. במלים אחרות, הממוחזר מקבל מעמד הנעלה על המקור. ואם יש אלמנט שמראה יותר מכל עד כמה העכשוויזם מנצח את שימור המורשת המוסיקלית הייחודית שלנו הנה הוא.

במידה רבה, כאמור, זה קשור גם עם התפוגגותם הפיסית של כוכבי העבר. כמו סביבתם החברתית, הם הפנימו במידה רבה את אותו טרנד ומניחים שהסיכוי שלהם להתחרות בהצלחה בפופולאריות של המותגים הצעירים נמוך למדי. שושנה דמארי, למשל, לא העלתה על דעתה להציע שיתוף פעולה מוסיקלי לעידן רייכל. מבחינתה, לא היה לה מה לחפש אצל הצעירים של ימינו. אילנית, למשל, לא ייצרה כבר שנים אלבום מקורי חדש. ואותו הדבר נכון לגבי ירדנה ארזי ויהורם גאון ודודו זכאי ודורית ראובני והרשימה עוד ארוכה. כל אלה הפנימו, ככל הנראה, את התפיסה שהם ''שחקני עבר'' ושמקומם בזיכרון הקולקטיבי ולא בפעילות אמנותית של ממש.

שושנה דמארי בימים היפים הם. העכשוויזם מביא את האמנים לחשיבה שלפיה לא יוכלו להתחרות עם אמנים צעירים ופופולריים. האם מקרה הוא שהיוצר הצעיר עידן רייכל פנה אליה בבקשה לשתף עימו פעולה ולא שהיא פנתה אליו?

וזו רק חצי צרה. המחצית האחרת קשורה, כאמור, באלה שהולכים לעולמם. בשנים האחרונות בולטת תופעה זו במיוחד. אחד אחר השני הם נפטרים מהעולם הזה ומכחידים בכך כמעט כל סיכוי שמישהו ישמר את מורשתם ואת יצירתם. אלמלא מפעלו המבורך של מוסיקאים כנחום היימן, המפיק בשנים האחרונות את הסדרה ''נוסטלגיה'' (המורכבת מאלבומים ישנים, שיצאו מסוף שנות ה-‏50 ועד תחילת שנות ה-‏70); או מאמציהם של אנשים דוגמת תרצה אריאל לקיים אירועים הקשורים להנצחת פועלם של קרוביהם וחבריהם (מאמצים הנושאים, מטבע הדברים, אופי יותר אישי ופחות אידיאולוגי), לא הרבה היה שורד ממילא. שלא לדבר על כך שסופרים, משוררים, הומוריסטים, שחקנים, מחזאים ואחרים שהולכים בדרך כל בשר אינם זוכים כלל לשימור מין זה. במדינה ובתרבות בה אדם חייב להילחם על הצלחתו המסחרית והצלחה זו היא המפתח העיקרי להישרדותו המורשתית אין כמעט מי שיילחם את מלחמתם.

לעומתם, העולם גדוש בדוגמאות הפוכות. השאנסונייר הצרפתי שארל אזנאבור פעיל ומופיע בפני קהל גדול גם לאחר שחלף על פני גיל השמונים. בן דורו, הנרי סלבדור, כבש לפני שנים אחדות את המצעדים בצרפת לאחר שהוציא את אחד האלבומים המשובחים של העשור. פרנק סינטרה הקליט אלבום דואטים מצליח בשנותיו האחרונות ואמני הרוק והג'אז המודרניים התחרו על הזכות לבצע שיר בצוותא כחול העיניים הקשיש. אין ילד צרפתי שאינו יודע מי הם ז'אק ברל, ליאו פרה או ז'ורז' ברסאנס; שלא לדבר על דוגמאות מאוחרות יותר וקלילות יותר נוסח ג'ו דאסן, מייק בראנט או פרנסואז הארדי. אין נער אמריקני שאינו מכיר שירים שהוא יודע לזהות עם בינג קרוסבי, דין מרטין וקייטי סמית. דוגמאות נוספות קיימות, כמובן, אבל אני מניח שהבהרתי את עצמי.

לעובדה שהמצב שאצלנו שונה יש כמה סיבות, אבל בעקרון מדובר באשמה כפולה: אשמת האמנים, שלאחר פריחתם המוסיקלית בגילאי העשרים, השלושים והארבעים שלהם אינם נענים עוד לאתגרים חדשים; אבל בעיקר, ולפני הכול, אשמת החברה שבתוכה הם פועלים, חברה שאינה טורחת לבצע מאמץ מרוכז לשימור מורשתם של אלה. העצוב הוא שבמדינת ישראל עדיין לא קם מפעל ממלכתי להנצחת המורשת האמנותית כתחליף למאמציהם של האמנים להנציח את עצמם (מאמץ שכאמור חולף מן העולם לכל המאוחר עם פטירתם). לא היכל תהילה, לא תוכנית לימוד, לא טיפול נאות בתוכניות התרבות הקיימות. כלום. לאיש (שוב – לבד מנחום היימן וכמה בודדים אחרים) ממש לא אכפת. אנחנו אוהבים לאהוב אותם לאחר פטירתם, מעניקים להם איזכור חולף בטוק שואו רדיופוני, באים ללווייה ומסתפקים, פחות או יותר, בזה.

תרבותו של עם – כל עם – נשענת על יכולתו לא רק לחוות את הווה אלא גם לזכור ולשמור את עברו. אין פירוש הדבר, כמובן, שעליו לנסות ולשחזר את עברו שוב ושוב. אבל אין מורשת של ממש ללא מתן כבוד לעברה התרבותי של החברה בה נוצרה. ואנחנו, שזיכרוננו ההיסטורי קצר מאוד (גם אלה שיודעים לדקלם את מורשת אבותינו התנ''כית אינם יודעים לספר, בדרך כלל, מה היה באותו ''אמצע'' שבין התקופה ההיא לעידן המודרני), מאבדים שוב ושוב את מה שנוצר כאן לפני שנים מעטות בלבד.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
קרפד   יום ו', 03/03/2006 שעה 14:07
המאמר חג סביב ניתוח סוציאלי בעיקרו, ומדגדג בקושי את הצד האומנותי. ה''עכשוויזם'' אינו מסוגל לתת הסבר מלא והולם, ןלו משום שישנם יוצאי כלל רבים, רבים מדי.
מה הופך את אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל (שהפסטיבל של תרצה מהווה רק חלק קטנטן מההמולה סביבו),הצ'רצ'ילים, כוורת,מינימל קומפקט, זוהר ארגוב,
סשה ארגוב, נחום היימן, דני בן ישראל, אריאל זילבר, שמוליק קראוס, מיקי גבריאלוב ויהודה פוליקר ל''אינים'', בעוד שרבים מבני מחזורם נותרים עלומים עבור הקהל הצעיר?(סי היימן, ירדנה ארזי, בני ברמן, שושנה דמארי,ברכה צפירה, משה וילנסקי, זוהר לוי ועוד רבים וטובים)
אינני רואה את המפריד בין אלו לאלו, פרט לאופי וטיב יצירתם כפי שמוצא אותם המאזין.
אוריינטציה רוקנרולית תתקבל בברכה, שירה בלתי תיאטרלית תועדף, השפעות בריטיות הן אופטימליות, טקסט בגובה העיניים וכשרון לכתיבת מהלכים הרמוניים כובשים יעשו את העבודה.
אגב, מה בנוגע ליוצרים ותיקים זרים? לפינק פלויד יש יותר מעריצים בארץ מלשלמה ארצי. ניק דרייק, קינג קרימזון, פיירפורט קונוונשן, אינקרדיבל סטרינג באנד, פרסלי אלביס,רוברט וייאט,ולווט אנדרגראונד,הרשימה הזו ארוכה.
''עכשוויזם'' אמור להיות אדיש לשפה, הלא כן?
בנוגע להנצחתם של יוצרים מסוג ה ''has been'', אין מה לדאוג,אלי האינטרנט (סולסיק ודומיו) יעשו את העבודה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 14:22
בתגובה לקרפד
אתר אישי
זהו, שטיב היצירה לא מהווה כאן שיקול בכלל. אמן הופך ל''לשעבר'' בדרך כלל מפאת גילו או מפני שסגנונו התיישן בעיני ציבור הצרכנים. אבל השאלה אם שר היטב, הקפיד על טקסטים עשירי הבעה, לא ביצע עיבודים פשטניים וכדומה בכלל אינה רלוונטית כאן.

אין בכלל ספק שביצועים מקוריים רבים לשירים כאלה ואחרים עדיפים מבחינה אמנותית על פרשנויות מאוחרות יותר. אבל את מאזיניה של שרית חדד בכלל לא מעניין שדורית ראובני ביצעה את ''היום, היום'' באופן שתואם יותר למסר שהוא מביע או ''שטויות'' מעין אלה. ראובני אאוט, חדד אין וחסל. מצד אחד אישה בת למעלה מחמישים שיצירתה מתכתבת עם קהל שהכיר אותה בתקופת הלהקות הצבאיות של ראשית שנות השבעים, ומצד שני זמרת צעירה ואופנתית שסגנונה הפך לפופולרי מאוד בשנים האחרונות והוא מתחבר לסביבה המזרח תיכונית באופן טוב יותר. את מי מעניין בכלל הביצוע המקורי ומה הוא רצה לומר?

מרבית צרכני האמנות הפופולרית הם צעירים. אלה מעדיפים בדרך כלל את האמנים שעליהם גדלו - לכל המוקדם. זה גם מה שעונה לשאלה שלך על היוצרים המתבגרים שעדיין רלוונטיים מבחינת התרבות הישראלית. אם הם פרשו ממוסיקה (ידרנה ארזי, זוהר לוי) או עברו לעולם שכולו טוב (ברכה צפירה, משה וילנסקי, בני ברמן) אין להם עוד משמעות עבורנו.

וזה הנו''ן הגדול שלנו. אנו אוהבים לראות אותם כשלדי דינוזאורים, כמי שאינם רלוונטיים עוד לחיינו על אף מה שהיו או עשו בעבר. במונחים היסטוריים זה בערך כמו להוציא את המרד הגדול, גירוש ספרד ומלחמת העצמאות מתוכנית הלימודים. עיוות מוחלט של המפה האמנותית.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
קרפד   יום ו', 03/03/2006 שעה 15:13
בתגובה לאורי קציר
אני סבור שאתה הופך את הסיבה והמסובב, האהדה לירדנה ארזי וזוהר לוי לא שככה עקב פרישתם של אלו מעולם המוזיקה, התהליך שהתרחש הוא הפוך, תחילה (משדעך האלמנט הטרנדי) היה חוסר ההתענינות ביצירתם של אלו וכתוצאה מכך באה הפרישה.
באשר לאילו שאינם איתנו עוד, סשה ארגוב, זוהר ארגוב,יוסי אלפנט הם דוגמאות סותרות ואני לא רואה שום דרך בה מאיר אריאל הופך עלום גם תוך 20 שנים(ואתה?),לקריטריון הזה יש מוגבלות סטטיסטית ברורה.
הדור הצעיר לא מכיר חסד ליוצרים הגדולים של פעם רק בשל שמם, אם ערבה לאוזנו יצירתם,יאמצה, אם לאו,לא יאמצה. אמנם דרוויניזם בלתי רומנטי, אך טבעי ומובן. אין זה אומר האואוור כי יש להשליך לתהום הנשייה את זכר מי שאינו נמצא כשיר לענוגי אוזניים מודרניות, מן הראוי להנציחם במסגרת היסטוריזציה של האומנות, לא כשלדי דינוזאורים אלא כדינוזאורים ממש.
כתבת ''..כמי שאינם רלוונטיים עוד לחיינו על אף מה שהיו או עשו בעבר'' האם חשיבותם דאז הופכת אותם בהכרח לרלוונטיים בימינו אנו? האם הטלגרף (כדוגמא) רלוונטי לתקופתינו?
אשמח לשמוע את דעתך בעניין היוצרים הזרים שהעליתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה באשר לשיקולים אומנותיים? [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 22:50
בתגובה לקרפד
אתר אישי
אז זהו, קרפד, שבזמנו גם מלחינים כווילנסקי וכותבים כאלכסנדר פן נחשבו לאנשים שחוננו במתנת אל שהותירה אותם בפנתיאון הקלאסיקות. תראה לי מישהו שיסכים היום לעבוד על הלחנת טקסטים מורכבים של משוררים ואראה לך פראייר שמוכן לוותר על הצלחה מסחרית. התהליכים שעברנו בעשור ומחצה האחרונים הפכו את השתיים-שלוש דקות בטלוויזיה לחזות הכל ובשם הצורך להתפרסם בצורה הזו יורדים הטקסטים לזנות וההלחנה הופכת לפשטנית על גבול הפרימיטיביות.

התהליך שאתה תומך בו כאן הוא דרוויניזם תרבותי. מי שניחן בכמות מספקת של כסף כדי לשלם על הפעלת מכונת יחסי ציבור משומנת יינון לשנים ארוכות בתודעתנו. אם נסמוך על הכלל שקבעת שלפיו ''אם ערבה לאוזנו יצירתם,יאמצה, אם לאו, לא יאמצה'' (או, כפי שאומרת הבדיחה השינה, ''ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו'') ניתקע בבעייה של בורות הולכת וגדלה.

שים לב לתהליך, קרפד: עורכים צעירים בגלי צה''ל ובקול ישראל, שלא לדבר על התחנות האזוריות, ובוודאי בערוצי הטלויזיה, לא למדו להעריך, למשל, את שירי הלהקות הצבאיות (שנכתבו, בין השאר, על ידי יוצרים כחיים חפר, נתן אלתרמן, רחל שפירא ויאיר רוזנבלום) פשוט מפני שמעולם לא שמעות את המוסיקה הזו. לפיכך, הם גם לא יכניסו את השירים הללו לרשימות ההשמעה שלהם. כך שהשירים לא יגיעו לתודעת הדור הצעיר מהם, שמבחינתו להקה צבאית זה משהו שסבא הזכיר פעם באיזה מפגש משפחתי. כשיגדלו אותם ילדים הם יאזינו בעיקר לאומנים שנחשפו אליהם מילדותם ואילך. במלים אחרות, כל הידע המוסיקלי שנצבר במשך עשרות שנים נזרק לדדין רק משום שמישהו ראה בו משהו אנכרוניסטי ולא טרח לבדוק את איכויותיו מקרוב.

אני סבור שדוגמת הטלגרף שלך אינה נכונה. הטלגרף אינו רלוונטי אלא כפריט מוזיאוני משום שכיום יש דרכים מהירות בהרבה להעביר בהן כמות מידע גדולה בהרבה מאשר באמצעות מכשיר זה. ואילו מוסיקה אינה עניין של כמות אלא של איכות. לטעמי, לפחות, יש הכרח בשימור המוסיקה שנעשתה בארץ גם לפני שני העשורים האחרונים מאותן סיבות שבשלהן יש לשמר את יצירתם של יהודה עמיחי, אמיר גלבוע ודוד אבידן בתחום השירה.

אינני טוען שיש לקדש כל שיר שנעשה על ידי זמר עבר. לכל אחד יש עלות ונפילות. אבל השלכת אמנים מזדקנים לצדדין רק כדי שנוכל לומר עליהם כמה מלים טובות בלווייתם היא מעשה שחברה מתוקנת אינה עושה.

ולגבי הדוגמאות הזרות שהבאת - אני מסכים שמדובר בדמויות שמשמרות את העניין המקצועי והאישי בהן במשך שנים ארוכות. אבל אין כוונתי לערוך כאן השוואת פופולאריות בין שלום חנוך לפינק פלויד או בין שלמה ארצי ללד זפלין. זה אינו רלוונטי. אני סבור רק שהלוואי והדורות הבאים לא יפסיקו להאזין לארצי, לחנוך ולאחרים רק משום שמדובר בדינוזאורים ברי מינן ומיושנים. כיום נוח לנו לראות בהם כוכבים זוהרים לנצח, אבל אם תשאל את רבקה זוהר, אסתר שמיר ואחרים - תראה שזהו מיקסם שווא. אתה שווה משהו רק כשהמדייה דוחפת אותך לקהל ההמונים ותו לא. מעבר לכך אין לך וליצירתך קיום.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התמונה מתבהרת [חדש]
קרפד   שבת, 04/03/2006 שעה 15:58
בתגובה לאורי קציר
בתגובתך האחרונה העלית סוגייה חדשה ושונה מזו שהצגת במאמר עצמו, לצרכי הבהרה אציין במפורש את השתיים:
1- הסוגייה המקורית, אודות קהל צעיר שאינו מאזין, אף לא מכיר חסד ליוצרי עבר גדולים, והתפוגגותם של האחרונים מהזכרון הקולקטיווי כתוצאה מכך.
2- אודות הגלגלציזציה של המוזיקה בארץ, עורכי מוזיקה אנאליים עם ספקטרום מוזיקלי עלוב השוטפים את תחנות הרדיו עם היצע שמרני וצר, המעלים על נס את הכתיבה (ברמת ההלחנה והטקסט) הפשטנית וחסרת המעוף, והמביאים למצב שהוא-הוא הסוגייה המקורית.

אתה כותב ''התהליכים שעברנו בעשור ומחצה האחרונים הפכו את השתיים-שלוש דקות בטלוויזיה לחזות הכל ובשם הצורך להתפרסם בצורה הזו יורדים הטקסטים לזנות וההלחנה הופכת לפשטנית על גבול הפרימיטיביות''- אין ויכוח, למעט חריגים בודדים (שלומי שבן, הבילויים ועוד פה ושם), הפלייליסטס של תחנות הרדיו הפופולריות (גלגלצ,גלצ,רשת ג') הוא מביך. אלו מהווים מועדונים ''אקסקלוסיבים'' ללא דלת כניסה וללא פתחי יציאה. אין דרך ידועה ובדוקה להתברג שם,וזאת מנסיון אישי. בעוונותיי, רחרחתי בנסיון לגלות מהי הפרוצידורה הנדרשת על מנת להחדיר יצירה לפלייליסט הקדוש של גלגלצ. גיליתי, כאמור, שאם אתה שם אז אתה שם, ואם לא אז לא, כמו ''הטירה'' של קפקא, או בית העינוגים של קובריק ב ''עיניים עצומות לרווחה''.
בהיות המכניזם כפי שהוא, ובהיות תוכנו של בית עינוגים זה יצירות שהן הזנייה של לחנים וטקסטים (עם חריגים), אין זה פלא כי:
1- הקהל המולעט של חובבי מוזיקה מן השורה (אלו שעולמם המוזיקלי מסתכם בתוכן הבוקע מהרדיו) מהווה צרכנים מסוממים של פאסטמיוזיק, שלא מסוגלים לצרוך מוזיקה עם שמץ של עומק או מעוף. מכאן ועד להעלמותם של יוצרי עבר בעלי שיעור קומה, הדרך קצרה.
2- יוצרים טריים המביטים בקנאה בבית העינוגים מבחוץ ואשר שואפים לחדור פנימה בצורה כלשהי, מקריבים את הקורבן המתבקש לאל ירום הודו ''אקובלנצ'' (לרוב ללא הועיל) בכך שאינם מעיזים לשלב ביצירתם שמץ תחכום או אמירה, כך נוצר מעגל קסמים של מוזיקה גרועה.

דרוויניזם תרבותי,לדידי, הוא תהליך טבעי ומובן. הפגם שאני מוצא הוא שהאבולוציה המוזיקלית (שיש לה זהות אנושית) דווקא החליטה לשמר את המינים המשעממים, התפלים, והפשטניים ולהמית את מי שלא נודף ממנו ריח רקב. במילים אחרות, אין לי בעיה עם התהליך עצמו, אלא עם ההחלטות המודעות והבחירות שנעשו כחלק מהתהליך ע''י בעלי הדעה (וזה ממש לא אותו הדבר), אני בהחלט מוצא לנכון להציג את רוב יוצרי העבר כפריטים מוזאוניים במסגרת היסטוריזציה של האומנות, אלא שאני סבור שיש למסגר יוצרים אחרים מאלו שמוסגרו (ולא, זה לא רק עניין של טעם).

אתה מוצא אשמה בקרב העורכים וגם בקרב המאזינים( מן השורה), אני מטיל את האשמה כולה על הראשונים בלבד:הם המחזיקים במושכותיו של הדרוויניזם, הם הביאו למצב שיוצרים כמו בני ברמן ווילנסקי אינם מוכרים לקהל הצעיר הרחב, והם שיצרו את מעגל הקסמים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם את שרית חדד לא יזכרו בעוד 20 שנה [חדש]
מוליק   יום ו', 03/03/2006 שעה 17:07
אורי -

לטעמי קצת הרחקת לכת. גם בצרפת, ובכל מקום, לא זוכרים את כל היוצרים (זמרים ואחרים) אלא רק את הקרם-דלה-קרם.

מסכים עם הקרפד שמקומה של שושנה דמארי במוזיאון, ותו-לא.

תחשוב על זה מכיוון אחר: נגיד שהיינו זוכרים את האמנים המובילים של כל תקופה, מה היה קורה? לא היה מקום לאמנים חדשים. היות ולמוח שלנו יש קיבולת מוגבלת.
לו היינו זוכרים את הסופרים הטובים של תקופות העבר, אזי, ישר אחרי רומא (נגיד) כבר לא היה מקום בהארד-דיסק. מה היה קורה עם סבא טולסטוי - מי היה קורא אותו?

ככה זה - וטוב שכך: רק מתי מעט - הגדולים באמת - מצטרפים לנכסי צאן-ברזל של התרבות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם את שרית חדד לא יזכרו בעוד 20 שנה [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 17:37
בתגובה למוליק
אתר אישי
אני חולק עליך. לפי מאפיין הזכירה שאתה מעלה, הרי שאין טעם גם לזכור ספורטאים ותיקים, אלא רק את אלה שקבעו שיאים בשנים האחרונות. זה לא עובד כך ואסור שזה יקרה. הקלאסיקה יכולה להכיל הרבה מאוד שמות ויצירות. אין סיבה שהתיישנות היצירה תהיה כרוכה בשכיחתה. המונח בו אתה משתמש, הארד-דיסק, יכול להכיל הרבה מאוד חומר. לא בכל חומר אנחנו צריכיםפ להיות בקיאים מראשית ועד אחרית, אבל אסור למסמס את העבר למען ההווה.

בוא נדבר על שושנה דמארי. בלי קשר לשאלה אם אני מתחבר או לא לשיריה (בדרך כלל לא), אני משתדל לעשות את ההבחנה בין טעמי האישי לבין מאפייני היצירה. דמארי שרה שירים שמורכבותם המוסיקלית עולה בהרבה על הממוצע הקיים כיום. מאפייני הביצוע שלה אינם אופנתיים כיום, אבל אין בכך כדי להוריד מגדולתם. גם פאבארוטי אינו שר כמו קארוזו וגם נייג'ל קנדי אינו מנגן בדיוק-בדיוק כפריץ קרייזלר. אבל אין פירושו של דבר שיש לשגר את הדינוזאורים הללו למוזיאון בלבד.

היסטוריה של עם נקבעת על פי יכולתו לצבור אירועים ולהנציחם. היסטוריה אמנותית ללא השמות שהזכרתי במאמר היא חסרת כל ערך. הבעייה היא שזה קיים כבר כיום. אם כבר הבאת את טולסטוי כדוגמה - אין ברוסיה אדם שלא קרא את טולסטוי בתיכון, נבחן עליו, ניתח אותו והישווה אותו ליוצרים אחרים. אבל נסה נא למצוא בישראל מישהו המכיר את יצירתם של סופרים ישראליים שכתבו ברוח דומה - ס. יזהר, למשל - ותיתקל בשתיקה נבוכה. לפי אותה אמת מידה, נסה לשאול אדם בשנות העשרים לחייו מיהו בני ברמן או מה שר ישראל יצחקי ותיתקל בתגובה דומה.

אני מסכים איתך שרק הגדולים באמת צריכים להיות חלק מנכסי צאן הברזל של התרבות. אבל הבעייה היא שבדוק הנוכחי אין בדיוק ידיעה מי הם הגדולים באמת והציבור הרחב מזהה אותם כאמנים הפופולאריים והנחשבים בעיניו. כלומר, אין אמות מידה לגדולה הזו והכל - כמעט כרגיל - נקבע לפי הטעם האישי בלבד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

גם את שרית חדד לא יזכרו בעוד 20 שנה [חדש]
איציק ש.   שבת, 04/03/2006 שעה 6:23
בתגובה לאורי קציר
אני דוקא משתומם לפופולריות הרבה והמתמשכת של תכניות השירים של פעם ואמנים של פעם. בוב מארלי, קרידנס קלירווטר (הבן שלי הזכיר לי אותם) ורבים אחרים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כצעקתה [חדש]
בני   יום ו', 03/03/2006 שעה 20:35
מה שמדהים הוא דווקא כושר השרידות של אומנים שפעלו בעבר עד ימינו. מי היה מאמין ב - 1960, למשל, שאריק איינשטיין עדיין יהיה רלוונטי? או ב - 1970 ששלמה ארצי ושלום חנוך? אני מסכים עם קרפד שרוב הנשכחים - מן הראוי היה שיישכחו.
ישנן מסגרות רבות מאד לשימור העבר, ''ארבע אחר הצהריים'' בגל''צ ועוד. גם אמנים שנפטרו כמו עפרה חזה, אהוד מנור ומאיר אריאל זוכים לבמה די נכבדה. במסגרת שימור העבר אשתמש בביטוי התנכ''י - לא כצעקתה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כצעקתה [חדש]
רונן   יום ו', 03/03/2006 שעה 22:35
בתגובה לבני
ואני דווקא מסכים עם הטענה שאין כאן יותר מדי כבוד לעבר. אני זוכר מילדותי זמרים נפלאים כמו אילנה רובינא, נתנאלה, אברהם פררה ודני גרנות. כולם ביצעו שירים איכותיים, עם טקסטים כתובים היטב ומולחנים על ידי מיטב המלחינים. אף אחד מהם לא ביצע טקסטים כמו ''יאללה לך הביתה מוטי'' ודומים להם. העובדה שלא משמיעים אותם כיום היא לא פחות מבושה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כצעקתה [חדש]
בני   יום ו', 03/03/2006 שעה 22:49
בתגובה לרונן
טקסטים כמו ''יאללה לך...'' ''אתה תותח'' וכו' מסבירים, בין היתר, את השרידות המופלאה של זמרים שפעלו בשנות ה - 60 - 70. יש בארצנו מפעלי שימור, אם כי בשם אחר. למשל, ערבי שירה (שרהל'ה שרון, עינת שרוף, גבי ברלין), וריקודי עם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא כצעקתה [חדש]
אורי קציר   יום ו', 03/03/2006 שעה 22:52
בתגובה לבני
אתר אישי
בני, זה אינו מפעל רשמי. אלה ערבים שקהל היעד שלהם הוא מבוגר מהממוצע וחווה את השירים הללו בנעוריו ובבחרותו. אין כאן, למעשה, ניסיון אמיתי להנציח מורשת אלא ניסיון ממוסחר להתרפק על אופנת העבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התרבות אינה מתפוגגת [חדש]
דרור   שבת, 04/03/2006 שעה 22:33
תופעה מעניינת בנושא הטעם המוסיקלי היא שרוב האנשים אוהבים ומעריכים את המוסיקה עליה הם גדלו, דהיינו שמעו בגיל הנעורים ובצעירותם. לאחר שמתבגרים כל דבר חדש הופך קשה לעיכול, הביטלס לא הורשו להיכנס לארץ כיוון שנתפסו כבלתי חינוכיים, נו באמת. אורי האם אתה שומע מוסיקת טראנס, האוז, היפ הופ וכו'? לי די קשה עם זה למרות שברור לי שאם הייתי מעמיק במוסיקה הזאת הייתי מוצא בה לא מעט איכויות, מה לעשות שאני בן ארבעים וגדלתי על משהו אחר. מכאן נובעת התחושה שהמוסיקה העכשווית אינה איכותית כמו המוסיקה שאנחנו גדלנו עליה (אנחנו המבוגרים) יש לי הרושם שהתחושה הזאת היא בבסיס כתיבת המאמר (המעניין כשלעצמו). מדוע הביצוע של שרית חדד נופל מהביצוע של דורית ראובני? אני חולק על הקביעה הזאת שאין לה שום בסיס חוץ מהעדפת הישן על החדש. והרי אתה מלין, אורי, על העדפת החדש על הישן, האם אינך עושה את אותו הדבר אבל הפוך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

זה לא הגיל [חדש]
בני   שבת, 04/03/2006 שעה 23:47
בתגובה לדרור
עצם זה ששרדו כ''כ הרבה אמנים משנות ה - 60 - 70 - 80, מראה על ריקנות בשנים שמאז. הרי באותן שנים אף אחד לא העלה בדעתו לשמוע אמנים מלפני 30 - 40 שנה, כלומר מ - 1946 או 1938, ואם עשה זאת - סגר את הדלתות, החלונות והווילונות קודם.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מספר 666 [חדש]
בעיקרון אני מסכים עם אורי   יום ה', 09/03/2006 שעה 7:46
אני עצמי נתקלתי בתופעה של שכחה מוחלטת של התרבות הפופולארית של העבר ,ספרי ילדים חוברות ,קוומיקסים עיתוני ילדים ,ופעלתי לשחזר את תכניהם בצורות שונות דרך ספרים שהוצאתי בהוצאה עצמית ודרך הרשת.
ואינני רוצה להשתחצן אבל זאת הייתה פעולה ביוזמה עצמית מבלי שביקשתי תקציבים מאף אחד משום שברור היה לי שיצחקו לי בפרצוף בכל מקום מימסדי שבו אבקש תקציבים לפעילות מסוג זה.
אין מה לעשות פעילות כזאת תמיד תהייה רק של משוגעים לדבר ולא של המימסד. וראו למשל את הפעילות המבורכת של אהרון לנסקי האיש שהציל מכלייה פיזית ( למשך פרק זמן מסויים נוסף לפחות ) את ספרות היידיש .המימסד השמרני מטבעו תמיד לכל היותר רק יגרר בעקבותה משוגעים לדבר שהם תמיד הקטר המוביל .
אני עצמי מצאתי שיש עוד אנשים שמתעניינים בנושאים אלו כמו ד''ר חיים גרוסמן ואחרים והם פעלו ופועלים בעצמם בנושאים אלה שעד כה היו לא נגישים לחלוטין . דרך כתיבת עבודות סמינריוניות ואפילו דוקטוראט . ויש מישהו שכותב היום תוכנית לימודים על תולדות הקומיקס בישראל בהסתמך על חוצמר שלי עצם פירסום המידע ברשת שימש עבורם כטריגר לפעילות משלהם .
אז מה זה אומר ? שעם כל השינויים הטכנולוגיים והחידושים ברשת אפשר לשמר לפחות שם את המידע והיצירות ולקוות שאולי יגיע לדורות חדשים שיתעניינו בו .זה דבר שלא עמנד לרשות דורות קודמים שהרי יוצרי כל דור נשכחים ברובם עם קום דור חדש ''שלא ידע את יוסף''.
הייתי רוצה לקוות שאפשר יהיה להעלות ברשת את כל הספרים ואת כל התקליטים שיצאו לאור בשפה העברית כולל חוברות שמתפוררות היום עד דק ונעלמות לנצח כמו חוברות סדרת ''הבלש '' משנות השלושים .
וזאת לא תקווה חסרת בסיס ,יש מי שעובד על כך .
זהו פרוייקט שהיום עובדים עליו בפרוייקט בן יהודה ( עד שנות ה-‏30 ) ואנשי אתר ליטרטורה שמעלים כל ספר שמגיע לידיהם מכל תקופה כספר אלקטרוני לרשת .כך שיצירות אלו ישמרו ואולי יגדיעו לידי מישהו שיתעניין בהם בעתיד .
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מספר 666 [חדש]
אורי קציר   יום א', 12/03/2006 שעה 8:39
בתגובה לבעיקרון אני מסכים עם אורי
אתר אישי
אני מסכים עם הצעת השימור שלך ובפרוייקט בן יהודה אכן מבצעים עבודה מבורכת. אבל קצת קשה לי להאמין שפרוייקט התנדבותי יוכל להכיל את כל הטקסטים הנשכחים. הסיבה לספקנות שלי היא שהשיכחה אינה רק עד שנות השלושים (ואני מודע להגבלה שלפיה רק כעבור שבעים שננה ממות הכותב פגות זכויות היוצרים של על הטקסט ועוברות לציבור), אלא למועדים קרובים בהרבה. משנות הששים והשבעים כבר לא נותר הרבה בזיכרון שלנו, ובקצב הזה זה גם יגיע בקרוב לשנות התשעים. כמו שאמרתי - כל מה שלא קיים בחלונות הראווה או מקבל קידום מכירות היסטרי ברמה של רם אורן, למשל, לא קיים תודעתית.

ולכן אני סבור שיש להקים פרוייקט שימור נוסף, שישלים את בן יהודה, ובו יהיו מאמרים העוסקים בטקסטים חדשים יותר. התיעוד שלך את ז'אנר הספרות העממית הוא חלק חשוב מאוד ממבצע שימור כזה.

מה דעתך על פרוייקט משותף?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה שאולי אינה ממין העניין [חדש]
בר שושני   יום ו', 14/04/2006 שעה 12:58
לפני שבועיים סיימתי לקרוא את ''בדרכים'' של ג'ק קרואק, ואיזושהיא תחושה מוזרה קנתה לה שביתה במאחורה של התודעה שלי. אחר כך, כשקראתי את הפוסט הזה שוב, גיליתי מה ניקר לי בראש.

האם יכול להיות שהעיירה, עם אותו בית אופרה שצמח באמצע שום מקום, היא אותה עיירה ליד דנבר, קולורדו, אליה ג'ק קרואק והחברים שלו מגיעים?

אני אבדוק את מראי המקום בוודאות כשאגיע לדירה, ועד אז אסמוך על האינטואיציה שלי ועל הידע של המשתמשים, אם עדיין קוראים תגובות כ''כ אחורה :)
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה שאולי אינה ממין העניין [חדש]
אורי קציר   שבת, 11/11/2006 שעה 18:17
בתגובה לבר שושני
אתר אישי
גם אני קראתי את ''בדרכים'' (שאגב, נבחר לפני זמן מה לאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים). אני לא משוכנע שזה אותו בית אופרה, אבל מי יודע? את קרואק הרי כבר אי אפשר לשאול.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©