בדידות עד מוות
יום ה', 23/02/2006 שעה 14:54
הרבה כינויים היו להם, למלכי צרפת. לואי החסיד, שארל היפה וכיוצא באלה. בין כל אלה, ניתן ללא ספק למנות את לואי ה-‏17 כ''לואי האומלל''. בנם של לואי ה-‏16 ומארי אנטואנט איבד את שני הוריו למאכלת הגיליוטינה, ולאחר מכן גם את דודתו. הוא נכלא במצודה קודרת, הופרד מאחותו האחת וחונך על ידי מהפכנים שלימדוהו לגדף את הוריו ולשיר להם שירי גנאי. לאחר שלמד איכשהו לחיות עימם, נותק גם מהם. המסתורין שאפפו אותו ואת התפוגגותו ומותו באותה טירה בגיל עשר הביאו לחרושת שמועות באשר לגורלו - שמועות שאף השתלבו היטב בחלק מהקלאסיקות הספרותיות של שתי המאות האחרונות, כולל ''עלילות הקלברי פין''. מבט אל חייו של ילד תמים שלא הבין מעולם מדוע לא עוללו לו בני האדם המבוגרים את כל אלה.










הוא היה אחד הילדים האומללים ביותר בהיסטוריה הפוליטית של אירופה. הוא לא היה אומלל משום שהיה עני, חולה, רעב או מטומטם. הוא היה אומלל משום שדווקא בגלל שהיה ההיפך מכל אלה. במהלך חייו הקצרים ספג התעללות חסרת פשר כמעט וחווה טרגדיות איומות. אבל עוד נגיע לכך בהמשך.

לואי ה-‏17. ילד קטן, שאביו ואימו הוצאו להורג, גווע לאיטו בטירה קודרת כשהשומריו מונעים ממנו לראות אפילו את אחותו האחת

אימו הייתה נסיכה אוסטרית שנישאה למלך צרפת. כשנולד, ב-‏27 במרץ 1785, היה השני בתור לרשת את המלוכה, אחרי אחיו הבכור לואי ז'וזף קסאווייר פרנסואה. הוריו קראו לו בשם לואי שארל. אימו, מארי אנטואנט, ילדה אחריו אחות קטנה. כשחלה אחיו ומת אמרו לו כי הוא יורש העצר. הוא היה ילד מאושר, לפחות בשנותיו הראשונות. כולם פינקוהו, דיברו אליו ביתר כבוד והוא עצמו נהנה מאביו טוב הלב ומאימו היפהפיה. כשהיה בן ארבע הסתער המון מטורף משנאה על המבצר הגדול שבמרז בירתו של אביו, הרס אותו והשליט תקופה מתמשכת של אי-ודאות בחיי משפחתו. האנשים הללו, גברים ונשים כאחד, דיברו בזעם על הוריו ועל הצפוי להם. באותם ימים ראה את אימו היפה בוכה שוב ושוב. ליבו של הילד נחמץ. הוא אהב את אימו כל כך, אבל לא יכול היה לעשות דבר כדי לעזור לה. היו אלה ''עניינים של גדולים'' שהיא בכתה בגללם, אבל יחסה אליו לא השתנה מעולם.

בינתיים פרץ משבר מדיני וצבאי עם פרוסיה ועם אוסטריה, שתי מונרכיות שמרניות שחששו מהשפעות המהפכה. קיסר אוסטריה, פראנץ השני, היה אחיינה של המלכה מארי אנטואנט ולא היה צרפתי שלא ידע זאת ושלא היה משוכנע שהשניים שומרים על קשר חם. בקובלנץ פרסם הדוכס ברונסוויק, מפקד גייסות הפולשים, מינשר שבו איים כי ''אם לא תכובד משפחת המלוכה תבוצע נגד צרפת פעולה צבאית ופאריס תיהפך לעיי חורבות''. ''לא הייתה דרך טובה מזו להזיק למלך ולמלכה'', כתב על כך לימים אנדרה מורואה, ''מגיני המלך העזו לאיים על פאריס, והעם של פאריס החליט להיפטר מן המלך''. מעתה נחשבה משפחת המלוכה כחבורת בוגדים לכל דבר.

לילה אחד ניסו לברוח. המלך ביקש להימלט למץ, להצטרף שם לצבאו המלוכני הנאמן של בוייה (Bouille). הם התחפשו, עלו למרכבה ונסעו משם. האומנת שלו, מאדאם טורזל, האומנת, התחפשה למישהי בשם מאדאם קורף. אביו, המלך, לבש את דמותו של מנהל משק ביתה. המלכה הייתה האומנת ואילו הילד, לואי, ואחותו, מארי תרז, התחפשו שניהם לבנות קטנות בשם אגליאה ואמלי. איש טוב אחד, דיפלומט שוודי בשם אקסל דה-פרסן, שאהב מאוד את המלכה, השיג עבורם דרכונים בשמות אלה. הם נסעו זמן רב בכיוון הגבול האוסטרי אבל כעבור זמן מה כבר זיהו אותם ובעיר וארן נעצרה המרכבה ואולצה לשוב פאריסה. כמעט לכל אורך הדרך ליווה אותם ההמון הקולני, הגס, שגידף את נוסע המרכבה ואיים עליהם בשחיטה. ברונזוויק פלש לצרפת בראש גייסותיו, כבש את לונגווי וורדן, עלה על פאריס דרך מעברי אראגון אבל משהיגע לוואלמי נהדף על ידי חיל התותחנים. המהפכה הצרפתית גילתה לראשונה את כוחה הצבאי.

אבל גם ארמון הטילרי, אליו שבו, לא היה בטוח עוד. לבסוף פרץ ההמון פנימה ובני המשפחה המלכותית נמלטו לאסיפה, שם נאמו אנשים חמורי סבר ולבושי שחורים. אחר כך ישנו בבית גדול וקודר, הוא מנזר פוייאנט. ויומיים לאחר מכן עלו למרכבה גדולה ולאחר נסיעה ארוכה ומתישה הגיעו לארמון גדול אחר, שלא דמה כלל לטילרי הגדול שבו בילה הנסיך הקטן את שנותיו הראשונות. גם שם היו האולמות מלאים גברים לבושים בגדים פשוטים, שלא לומר בלויים. היו אלה אותם אנשים שצרו על הטילרי ושרדפו אחר המרכבה בדרכים. הם לא אהבו את בני המשפחה.

הנסיך הקטן, שעיניו נעצמו מעייפות, נרדם על ספה. העירו אותו כדי לסעוד ארוחת ערב, אבל מייד לאחר מכן נרדם שוב על ברכי המטפלת שלו, מאדאם טורזל. המאדאם הטובה השכיבה אותו במיטה. היה זה הערב הראשון של הילד, שלימים ייקרא בשם לואי ה-‏17, במצודת טמפל. הפאריסאים כלאו את מלכם השנוא במבצר של ממש. עברו עוד כמה שבועות עד שהותאם בית הסוהר הזה לצרכי משפחת המלוכה. מאחר ובני המשפחה הגיעו לשם ללא כל ציוד היה צורך לשלוח להביא להם בגדים, לבנים וגם צעצועים לנסיך הקטן. לילד לא חסר דבר. היו לו כדורים, מחבטים, פקקי נוצות, מגף ושוט, משחקי דמקה ודומינו. חילופי הזמנים הותירו את רישומם בילדון. הוא התרגל למנהגי השומרים שסביבו, החל לקרוא לאביו ''מסייה'' במקום ''הוד מלכותו'' ועד מהרה מצא בין השומרים לא מעט חברים למשחק.



בכלא

בני המשפחה המלכותית הופשטו לא רק ממרבית רכושם אלא גם מחלק גדול מצוותם. הידידים המעטים והמשרתים שבאו עימם, כולל מאדאם טורזל, גורשו מהטמפל והובאו להם משרתים חדשים. היה ברור שהמהפכנים החליטו לשמור את צעדי שבוייהם קרוב ככל האפשר. נתנו להם משרתים חדשים. קלרי, חדרנו של המלך, הצליח להתחפש לפשוט עם ולהתגנב אל החבורה החדשה. המשפחה המלכותית העצורה בטמפל כללה עתה את המלך, המלכה, שני ילדיהם ומאדאם אליזבת, אחותו של המלך. ב-‏24 באוקטובר 1792 עברה החבורה להתגורר במגדל. בקומה השנייה התגוררו המלך, בנו וחדרנו; קומה מתחתם התגוררה המלכה בחדר אחד עם ביתה, שכונתה ''מאדם רואייל'' מאדאם אליזבת קבלה את החדר הסמוך. בחדר שלישי גרו טיזון, עוד משרת שולח המהפכנים, יחד עם אשתו וביתו.

רגעיה האחרונים של המשפחה המאוחדת. לואי ה-‏16 נפרד מבני משפחתו הנסערים והבוכיים ומבשר להם שהוא עומד למות

הנסיך הקטן יכול היה לרדת לגן ולהשתובב שם כאוות נפשו. לעתים קרובות ליוו אותו המלך או המלכה, אבל טיולים אלה לא היו לרוחם. ואין פלא בדבר: הגן היה מלא שומרים וחיילים, ולפחות שניים מחברי ה''קומונה'' (הכינוי הרווח לאסיפת נציגי המעמד השלישי), 'מורשים' קראו להם, נהגו ללון בחדר ההמתנה של המלך ושל המלכה. הקומונה חששה מאד מפני הימלטות שתאורגן על ידי מלוכנים נאמנים. המלך והמלכה, מצידם, חששו מאוד שמא יחטוף אחד מהמהפכנים את הנסיך.

היחיד שלא חש בדאגה כלשהי היה הילד עצמו. החיים החדשים נראו לו טבעיים. מעולם לא הזכיר עוד את בתיו הישנים בטילרי או בוורסאי. הייתה לו מיטה טובה שנבנתה במיוחד עבורו בחדר אביו. את הארוחות סעד בחברת אימו. את שיעורי הדקדוק והכתיבה עשה בגן בו נהג להשתעשע וכשמזג האוויר היה גרוע נהג לשחק בחדר ההמתנה. אל המשתאות הגדולים ואל חצר המלכות לא התגעגע. בכל בוקר נהג לרוץ ולראות אם ה'מורשה' התורן הוא מישהו ממכריו או שמא מדובר באדם חדש. ההיכרות עם השומרים המתחלפים זימנה לו חברים רבים למשחק. היחסים הידידותיים שנרקמו בינם לבין הילד הפשירו מעט אף את היחסים בינם לבין המלך, רעייתו ואחותו.

ב-‏11 בדצמבר השתנו שוב פני הדברים. באותו בוקר, שעה שהמלך נתן לבנו שיעור בקריאה, פרצו לפתע שני מורשים לחדר. פניו של המלך קדרו מאוד. הוא אימץ את בנו חזק אל ליבו ושעה ארוכה נשק לו. לילד נאמר כי מעתה והלאה יתגורר עם אימו. הוא עצמו, יחד עם בגדיו ומשחקיו ומיטתו הקטנה הועברו אל הקומה שמתחת. רק לאחר מכן סיפרו לילד העצוב כי הנבחרים הצרפתים בקונוונסיון (מועצה) מצאו את אביו אשם וסכנה גדולה מרחפת עליו. יותר לא התירו ללואי הקטן לראות את אביו. אימו ודודתו בכו לעתים קרובות.



יתמות

ב-‏20 בינואר 1793 קראו ה'מורשים' לכולם והביאו אותם אל חדר המלך. המלך אמר להם כי הולך הוא למות וביקש מהם שלא לבכות. אבל הם לא יכלו למשול ברוחם ובכו יחד. הם נלחצו אליו, אל גופו, אל האיש שידעו כי לא יוסיפו לראות עוד. הוא, מצידו, השתדל לנהוג באיפוק ולהיפרד בחגיגיות. בפעם הראשונה בחייו חש הנסיך הקטן אומלל כל כך, חסר אונים כל כך.

ביום שלמחרת הוצא לואי ה-‏16 להורג לעיני אלפי פאריסאים מריעים. בטמפל החלה המלכה לכנות את בנה בשם ''מלך צרפת''. הוא היה, אפוא, מלך, אבל לא הייתה לו כל ממלכה, נתיניו לא סרו עוד למרותו, אביו נערף והוא עצמו היה נתון לחסד אויבי אביו בבית הסוהר. האווירה הפכה קודרת יותר ויותר. הצחוק, המשחקים והמוסיקה פסקו. מארי אנטואנו לא רצתה עוד לעבור ליד דלת חדרו של המלך, ולפיכך פסקו גם הטיולים בגן. מדי פעם היו מטיילים בעצב ברחבת המגדל.

באווירה המדכדכת הזו התרופפה מעט השמירה על השבויים. מספר ה'מורשים' פחת ויחסם נעשה מעט יותר נוח למלכה ולבני משפחתה. כמה מנאמני המלוכנים יצרו עימה קשר באמצעות משרת בשם טורגי. לאט לאט החלו להירקם שם תוכניות בריחה. תוכניות אלה נחשבו בעיני המלכה נועזות עד לטירוף והיא סירבה לקבלן. הרעיון האחרון שגיבשו הנמאנים שבחוץ היה פשוט לחטוף את בני המשפחה המלכותית. אבל כל אלה הושמו לאל משום שהקושרים לא לקחו בחשבון את הוועדה הקבועה שמינתה הקומונה ושישבה בטמפל מאז אוקטובר 1792.

ועדה זו מנתה שני אנשים. אחד מהם, אנטואן סימון, היה סנדלר במקצועו. הוא היה איש קשה יום שמעולם לא הצליח להגיע רחוק מדי, אבל עתה, בגיל 56, נבחר לפתע לקומונה המתקוממת. הודות למהפכה הפך לפתע לאישיות חשובה. הוא לא ידע קרוא וכתוב ובז לספרים, בהם ראה גורם מסאב ומשחית, והירבה לגדף את כל האצילים באשר הם. הוא האמין באמונה שלמה שהמלך הוא בוגד ושהמלכה זנתה תחתיו. ולמרות הכל, גילה אדיבות כלפי המשפחה ושירת אותה בנאמנות.

לעשות נקמה. תליין מציג לראווה את ראשה הערוף של מארי אנטואנט, אימו של לואי ה-‏17, בפני המון חוגג ומריע

מנהיג המלוכנים שמחוץ למבצר היה הברון בטץ. הלה החליט להבריח את האסירים בכל מחיר. הוא שיחד את המורשה התורן מישוניס ואת מפקד המשמר הלאומי קורטיי ועוד שלושה מאנשיהם. לאחר מכן השיג נשק לחמש בו את האסירים. הרעיון שקרם אצלו עור וגידים היה לנצל סיור לילי של חיילי המשמר המשוחדים ולמלט בעזרתו את מחוץ לטמפל. כשהגיע הלילה הגורלי היה באטץ משוכנע שהמבצע יצליח.

אבל באותו לילה עצמו יצא סימון לבדוק מה קורה בחדרי המשפחה. מכתב אנונימי הזהיר אותו מפני הבריחה הצפויה. בדיקתו העלתה כי האסירים ישנים שנת ישרים. בכל זאת, החליט להיוועץ במפקד המשמר קורטיי. קורטיי, שחשש מערנותו של סימון, העמיד פנים כי רווח לו. אפס, השמירה שהופקדה על העצורים תוגברה ואפשרויות הבריחה נמוגו. הנסיף הקטן יכול היה עדיין לטייל מעט ברחבת המגדל, אך לא יכול היה להשתעשע עוד בצפייה באנשים ובכרכרות החופים ברחוב. מתחת לחומה נקבעו קורות גדולות במטרה למנוע מן העצורים ליצור אפילו קשר עין עם ההמון.

יום אחד, כשנפצע הילד בשעת משחק, שחלה המלכה לקרוא לרופא החצר הוותיק, דוקטור פיפלה. המורשים דרשו ממנו לחתום על הצהרה הקובעת כי דמו של הילד נגוע במחלה ממארת. הרופא האמיץ סירב והודיע להם כי הילד בריא. אבל זמן קצר לאחר שהחלים הילד שוב נחתה עליו מכה טראגית.

ערב אחד, בשעה עשר, נם הילד את שנתו בחדרה של אימו. לפתע פרצו פנימה כל המורשים התורנים. הם פקדו להעיר את הילד. הוא נעור, שפשף את עיניו והתרפק על אימו. אחד המורשים קרא את הצו ששלח הוועד להצלת הכלל יומיים קודם לכן ושהגיע עתה אל הטירה. ''יילקח קאפה הקטן מן הנשים. יינתן לו מחנך, אשר יגור עימו בחדרי המלך אביו, שהם הבטוחים ביותר ועליהם נמצאת השמירה המעולה ביותר שבמגדל''.

הילד נבהל. הוא פרץ בבכי וצעק בקולי קולות. אימו, אחותו ודודתו פרצו בבכי אף הן. הן לא הבינו מה רע עשו שמרחיקים מהן את הילד האהוב. הוא נאחז בזרועות אימו בכל כוחו. אבל המורשים לא ידעו רחמים. הם קיבלו הוראה להביא את האסיר הקטן והחליטו לבצעה בכל מחיר. הם קרעו אותו מזרועות אימו וכך, כשהוא צועק ובוכה ומנוף בידיו וברגליו הקטנות, לקחוהו משם.

לואי הקטן שוב לא ראה עוד את אימו.

המחנך שייעדה לו הקומונה היה לא אחר מאשר אנטואן סימון. היה זה מצב מוזר מאוד. ללא ספק, היו ידעותיו של לואי רבות מאלה של מחנכו הקשיש. אבל סימון התאים מאוד לכוונת שולחיו. הללו היו נחושים להשכיח מן הילד את אותם מנהגים נפסדים שלמד מהוריו ולהפכו לילד מן העם. אם כל בני האדם שווים, הרי שאין הבדל בין בן חנווני, בן איכר ובן מלך. העיקר היה, מבחינתם, שהילד ילמד להיות רפובליקני טוב ופטריוט נאמן. זה הספיק. בימון האמין באמת ובתמים כי הילד פונק זמן רב מדי על ידי נשים שטיפחו בו הכרה עצמית מופרזת ביחס למעמדו ולימדו אותו לקרוא בספרים נתעבים.

מארי טרז, אחותו של לואי ה-‏17, שכונתה מאדאם רואייל, בחברת שומר. איור מספר ילדים פופולארי

החיים החדשים הללו היו מעוררי רחמים ומוזרים מאוד. בתחילה התגעגע הילד מאוד אל אימו, קרא בשמו ומירר בבכי שעות ארוכות. אך לאט לאט התרגל לחייו החדשים. התייחסו אליו כאל גבר, הוא החל להאמין שטוב לו שלא לשהות במחיצת נשים כתינוק ואף היה גאה על כך. בימון, מצידו, סיפק לו צעצועים, כלב שעשועים וציפורים שגידל. סימון ורעייתי התייחסו אליו בחיבה ונהגו בו בכבוד. הם היו ערירים והאפשרות לגדל בעצמם ילד קטן – ואיזה ילד – כמו נפלה עליהם משמיים. אבל בעוד שגילו יחס טוב כלפי הילד לא הסתירו אף לרגע את שנאתם לאימו, אותה מלכה אוסטרית שמבחינתם הייתה נצלנית ומופקרת. הם סיפרו לילד הקטן סיפורים מזעזעים על אימו וכשהלה חזר עליהם באוזניהם היו מרוצים מאוד.

החינוך החדש הצמיח ילד בעל תכונות שונות בתכלית. הוא למד לדבר בגסות כמו סימון, שר יחד איתו את ה''קארמאניולה'' ואת ''יהיה בסדר'', שירי גנאי שחוברו על אימו ועל האצילים. הוא לא הבין את המשמעות של הדברים ששר, אבל העובדה ששר אותם גרמה נחת רוח לסימון והלה היה גאה בתלמידו הקטן. ''אני עוד אעשה ממנו מהפכן מצוין'', היה קורא כששמע את הילד נותן קולו בשיר. וכאילו לא די היה באבסורד מכמיר לב זה, נוספה עליו גם העובדה שהמלכה, שהתגעגעה מאוד אל בנה, יכלה לקבל את סימן החיים היחיד ממנו כאשר נצמדה אל חלונה ושמעה אותו מזמר בקולו הדק את ה''מרסייז''.

אבל גם לימים אלה בא סוף אכזרי. לאחר שנרצח המנהיג המהפכני ז'אן פול מארא, דרש ההמון הזועם נקמה. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם. בתקופה זו התנהגה באדיקות דתית, התפללה הרבה ולבשה שחורים. היא נשפטה ונדונה למוות, שהתה שם 70 יום, ובסופם הוצאה להורג, ב-‏16 באוקטובר 1793, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הוצג לראווה על מוט.



בידוד

במגדל הקודר נותרו מאדאם אליזבת וילדי צרפת לבדם. חודשיים לאחר שהועברה מארי אנטואנו אל הקונסיירז'רי, הביא סימון לממונים עליו את הבשורה כי הילד לואי קאפה רוצה לתת הצהרה חשובה הקשורה להוריו. משפטה של המלכה היה אז בעיצומו ולהצהרות הילד ניתנה חשיבות מיוחדת, בשל העובדה שיכול היה להעיד על נטיותיה של אימו מכלי ראשון. הקטן, ששמח שנוהגים בו ברצינות ובכבוד, לא העלה כלל על דעתו עד כמה הדברים שאמר, שכביכול הוכיחו את בוגדנותה המדינית והמעמדית של אימו, עלולים להזיק לה. לא שזה שינה הרבה; ממילא הייתה כוונת המהפכנים לחסל את המלכה השנואה. ובכל זאת, הגיע האבסורד לשיא אכזריותו כשב-‏7 באוקטובר עימתו את לואי עם אחותו, מארי טרז. הילד חזר בכובד ראש על האשמותיו, ואף הסגיר את שמות נאמני המלוכה שסייעו בידי המשפחה בניסיון ההימלטות שלה ביוני.מארי טרז ההמומה הכחישה הכול, אבל דבר לא עזר. לואי הצליח ''להוכיח'' כי היא טועה וכי הצדק עימו. מאדאם אליזבת הובאה אף היא לעימות מול לואי, וכששמעה את האשמותיו קראה בייאוש: ''הו, המפלצת!''.

הייתה זו הפעם האחרונה בה ראו המאדאם ואחייניתה את הנסיך המודח. באוויר ריחפה הטרגדיה כשבאותם ימים התנהל משפטה הביזארי של המלכה. אותן שעות עצמן, בטירת טמפל, שיחק לואי עם סימון ועם השומרים. ב-‏16 באוקטובר נערף ראשה של המלכה בגיליוטינה לעיני אלפי פאריסאים צוהלים.

בטמפל לא ידעו אנשי הקומונה מה לעשות בילד. היה ברור גם להם כי אינו אשם בחטאי הוריו. אבל שחרורו טמן בחובו, מבחינתם, סיכון עצום. הילד החופשי עלול היה להפוך למושא הערצתם של המלוכנים הרבים שעוד נותרו בצרפת, מה שעתיד להיות הרה-אסון עבור הרפובליקה.

בינואר 1794 הוחלף כל סגל הסוהרים. סימון אולץ להתפטר מתפקידו ונפרד בצער מתלמידו הצעיר. המחזה היה קורע לב. הילד האומלל, ששוב נותק בכוח מן האנשים שלמד לאהוב, בכה בקול: ''סימון, סימון היקר! קח אוי אליך! למד אותי להכין נעליים!''. אבל שוב לא היה ביכולתו להניע את המהפכנים לשנות את דעתם. ב-‏19 בינואר 1794 עזבו סימון ורעייתו את הטמפל.

מורה בור, תלמיד משכיל. אנטואן סימון מרביץ משמעת נוקשה בילד היתום שעליו שמירתו וחינוכו הופקד

באותו יום שמעו מאדאם אליזבת ומארי טרז רעש גדול מכיוון חדריו של הנסיך הקטן. הן סברו, כנראה, כי מקורו של הרעש במהומה שעוררה העברת חפציהם של בני הזוג סימון. אבל היה זה אות החיים האחרון שקיבלו מהילד. למן אותו יום ואילך שרר שקט גמור בבית הסוהר. לא עוד נשמעו קולות השירה, אף לא צעקות, משחקים או קללות. זה היום בו החל המסתורין הגדול בטמפל.

אחותו ודודתו היו משוכנעות שנחטף והוחלף בילד אחר. השתיים, שהיו מורגלות בשירתו העליזה של הילד, לא יכלו להאמין שהילד השותק בקומה שמעליהן הוא הוא יורש העצר שהכירו. לילד שסברו כי החליף את לואי שלהן קראו בינן לבין עצמן בשם התנ''כי מלכיצדק. שום חברים לא באו לבקרו עוד. הוא אכל, שתה וישן בדממה מוחלטת. עתה התגורר בחדרו לשעבר של החדרן קלרי. לפי הידוע, שוב לא עזב את החדר הזה ואיש לא ראה אותו מעולם לאור יום. ילד קטן, בן שמונה שנים וחצי, נעול לבדו בחדר, ללא אדם אשר יהיה לו לידיד, יסייע לו בהפגת יתמותו האיומה. ללא מישהו שיסדר את חדרו או ינקה שם.

אלף ואחת אגדות נפוצו אודות גורלו המוזר של הנסיך האומלל. סופר כי במקום בו הייתה דלת נבנה קיר וכך, למעשה, כמעט נקבר חי, למעט אשנב קטן שהושאר שם כדי להעביר אליו ארוחות ושתייה מדי יום. סופר כי אחד מראשי הקומונה, פייר גאספאר שומט, הוציא אותו מכלאו והביאו למקום מבטחים בכפר מרוחק. סיפור זה לא אומת מעולם: שלושה חודשים מאוחר יותר, באחת התהפוכות הרבות שעברו על צרפת באותן שנים של מהפכה וטרור, הועלה שומט לגרדום. אם אכן עשה דבר מה מעין זה הרי שלקח עימו את סודו אלי קבר.

מי שהורה על הוצאתו להורג של שומט (ושל חברו ז'אק הבר), מכסימיליאן רובספייר, הגיע פעם לבקר את הילדים השבויים. היה זה ימים אחדים לאחר שהוצאה מאדאם אליזבת, דודתם של הילדים, מבית הסובר. תוך עשרים וארבע שעות נשפטה האישה והוצאה להורג. מארי טרז סיפרה כי רובספייר הגיע במאי 1794, נעץ בה עיניים, הסתודד זמן מה עם ה'מורשים'. אחר כך הלך לו. חודשיים מאוחר יותר, בהפיכה של התשעה בתרמידור, הוצא רובספייר עצמו להורג. הקומונה םוזרה והטמפל נותר ללא מפקדים.

גיבור היום החדש היה ז'אן ניקולא בארא, והוא שנבחר למנהיג ה''דירקטוריון'' שמשל בצרפת בתקופת הביניים שבין חיסול רובספייר לעליית נפוליאון. בארא מיהר לבקר בטמפל ולבדוק מה שלום ילדי צרפת. הוא נכנס לחדרו של בן המלך, הראשון מזה כחצי שנה. מזועזע, סיפר בארא לאחר מכן שהילד שכב חיוור על מיטתו, ברכיו וידיו נפוחות והוא חולה. בארא הורה להזעיק רופא ולאפשר לילד להתרענן מחוץ לחדרו. לאחר מכן ביקר אצל מארי טרז וחקר אותה ארוכות ואף שאל לשלומה. עם עוזבו את המקום מינה את עוזרו בן ה-‏24, לאורט, כשומר ראשם של שני הילדים.

לאורט היה קריאולי יליד מרטיניק. פעם הציל בארא את חייו ומאז היה לאורט מסור לו לחלוטין. בניגוד לסימון, למשל, היה לאורט איש נבון וטוב מזג. אבל אפילו איש זה לא עשה מאמץ להקל במשהו על חייו של לואי ה-‏17. למרות הוראותיו המפורשות של בארא נמנע לאורט מהזעקת רופא ואף לא הוציא את הילד לטייל. הוא לא התיר למנקה להיכנס ולנקות את החדר כראוי. הוא עצמו רחץ את בילד בחיפזון במו ידיו. לימים סיפרה מארי טרז בזעזוע כי לאורט ''רחץ מעליו את הרימה שכיסתה אותו''. עוד סיפרה כי ציווה להוריד עבורו מיטה שהייתה בחדרה שלה משום שמיטתו של הילד הייתה מלאה פשפשים. אפס, למרות אופיו הנוח ועל אף תחנוניה הנואשים של מארי טרז והוראותיו המפורשות של בארא, לא הפגיש לאורט את הילדים אף לרגע אחד.

ארמון טמפל. מגדלים זקופים וגבוהים שמהם השקיף הילד על סביבתו בעודו נמק בכלאו

מסתורין אפל אפף את הטמפל. לאורט סירב לנמק את פשר התנהגותו המוזרה, נטולת הרחמים. בסוף אוקטובר שלח הוועד להצלת הכלל שליחים באישון לילה כדי לבדוק אם הילדים עדיין נמצאים בכלל בטירה. עד כדי כך הגיע חוסר הוודאות באשר אליהם. ב-‏8 בנובמבר מונה שומר נוסף, במטרה לסייע ללאורט. שמו היה גומן ומזגו היה נוח אף יותר. הוא התיר למלך הצעיר להחליף חדר ואף ניסה לשעשעו ולבדרו. אולם על אף ההוראה המפורשת להפגיש את האח והאחות הסכים גומן עם לאורט כי יש להוסיף ולבודדם.

ביקור נוסף של חברי הוועד להצלת הכלל נערך שבועות מספר לאחר מכן. שלושה מחברי הוועד באו לחדרו של לואי הקטן ושוחחו עימו. הם ראו אותו אוכל, בדקו את חדרו, שהיה נקי מאז ואילך, ואת צעצועיו שהוחזרו לו. הם שאלו את הילד מאות שאלות, ניסו להפיח בו אמון כלפיהם, התחננו שיענה להם – אך לשווא. הוא הביט בהם במבט בוהה ועצוב ונהג כאילו לא נמצאו שם כלל. מארי טרז ניסתה לנצל את ההזדמנות ולבקש מהאורחים שיתירו לה לראות את אחיה. שוב ניתנה הוראה ושוב לא טרחו לאורט וגומן למלא אחריה. ב-‏31 במרץ 1795 עזה לאורט את הטמפל ובמקומו הגיע צבע בשם אטיין לאזן. מארי טרז חיבבה אותו מאוד, אולם גם הוא קיבל את גישת לאורט והותיר את האח והאחות מבודדים זה מזו.



הקץ

השבועות הבאים עברו אף הם בדממה. בתחילת מאי הודיעו ללאזן ולגומן כי הילד אינו חש בטוב ומצבו מעורר דאגה. הוועד להצלת הכלל שיגר את ד''ר דסו, אחד הטובים במדינה, לבקר את החולה בנוכחות שומריו ולרשום לו תרופות. הרופא הגיע פעמים מספר, רשם זריקות ועיסויי פרקים, אך לפתע נפסקו ביקוריו. התברר כי הוא עצמו חלה ומצבו הורע במהירות כה רבה, עד כי ב-‏1 ביוני נפח את נשמתו. יומיים לאחר מכן מונה לתפקיד זה רופא אחר, ד''ר פלטן (Philippe-Jean Pelletan). רופא זה תיכנן עבור הילד תפריט של בשר צלוי בסיר ועל שיפוד, הרבה ירקות, שוקולד, ריבות, מרק שמן או רזה, מעט חסה ומעט יין. הוא יעץ להשכיב את הילד לישון בשעה תשע בערב ולהעירו בשש בבוקר.

ככל הנראה היה מצבו של הילד סביר אם לא ראה פלטן צורך מיידי בטיפול דחוף ודגראסטי יותר. מכל מקום, הוא גילה דאגה מקדרות החדר בו התגורר הילד. קומה אחת מעליו היה חדר אחר, מואר יותר ופונה אל הגן. הוא המליץ להעביר את הילד לשם כדי שיוכל למצוא בו מעט נחמה. הילד הועבר לשם, ואכן נראה היה שחל שיפור מסויים במצב רוחו. ב-‏7 ביוני ערך הרופא ביקור נוסף, רשם עוד כמה תרופות אך כללית היה מרוצה מהשיפור שחל במצב המלך הקטן.

אבל עוד באותו לילה החמיר מצבו של הילד. לאזן וגומן הזעיקו מייד את פלטן. הרופא הגיע רק למחרת בבוקר, בלוויית חברו ד''ר דומאנז'ן.שניהם נשאר במקום עד הצהריים ולא הסתירו את חששותיהם. הם שיגרו מייד הודעות לוועד בדבר מצבו החמור של הילד, דרשו להושיב לצידו מטפלת מעולה ורשמו לו תרופות וכן מרק חם שהיה על המטפלים בו להשקותו בו כל רבע שעה. לאחר מכן נסעו משם.

בשעה שתיים פלט הילד חרחור שהפחיד מאוד את לאזן ואת המורשה התורן דיאמון. הם שיגרו מייד אגרת לפלטן וביקשו ממנו לבוא מייד. דקות ספורות לפני שלוש שהה לאזן בחדרו של החולה הקטן. לפתע נתקף הילד בחנק. לאזן התכופף מעליו והילד הושיט את זרועותיו הקטנות, חיבק אותו, נאנח אנחה אחרונה – ונפח את נשמתו.

איש לא הזיל דמעה ליד הגופה הקטנה או הביע מילת צער על גורלו האומלל של הילד הקטן, האומלל, החף מפשע. לאזן עצמו לא הבין מייד שהילד מת ובמשך יום תמים הוסיף לדרוש עבורו מרקים ותרופות. ד''ר פלטן, שהגיע לאחר מכן, קבע מייד את מותו. הוועד החליט לשמור על כך בסוד. למחרת ניתחו את הגווייה הקטנה כדי למצוא את סיבת המוות. הניתוח עיוות את הגופה לחלוטין. בין השאר, הוסר ראשו ממקומו. לאחר מכן הוחזר הראש והגופה נעטפה תכריכים. סגל בית הסוהר עבר על פניה במחווה מקאברי של חלוקת כבוד במותו לילד שלא נהנה ממנו כמעט בחייו.

קארל וילהלם נאונדורף, אולי המפורסם שבמתחזים ללואי ה-‏17. המצבה שעל קברו נושאת את שם המלך

אחרי נציגי המועצה עברו הקצינים על פני הגופה והצהירו שזוהי גופתו של לואי ה-‏17, אותו ראו לפנים שעה שנהג לשחק באמרון הטילרי. כמה מטרים משם עמדה מארי טרז, שריד אחרון למשפחה המלכותית המפוארת. לילדה המסכנה לא הועידו שום תפקיד בהבאתו למנוחות של אחיה. לא התירו לה אף לראות את גופתו. היא לא ידעה דבר על האשכבה והקבורה שנערכו באותו לילה בנוכחות לאזן, גומן וכמה חיילים נוספים בלבד.

כיום מקובל להניח כי המלך הקטן בן העשר מת ממחלת השחפת. התיאורים הבודדים ששרדו לגבי מצבו הגופני תומכים בהנחה הזו. שרידיו של לואי הקטן, האומלל, נטמנו בקבר אחים בבית הקברות הקן של סנט מרגריט. מארי טרז הועברה לאוסטריה תמורת מספר חברי מועצה ששוחררו והוחזרו משם.



הלב

אחת ההתפתחויות היותר מרתקות באשר ללואי ה-‏17 היה קשור לליבו. בהתאם למסורת עתיקת יומין שלפיה יש לשמר לבבות מלכים שהלכו לעולמם, הוציא ד''ר פלטן את ליבו של הילד ממקומו והבריח אותו אל מחוץ לטירה כשהוא עטוף המטפחת. לאחר מכן שימר אותו שנים ארוכות בצנצנת מלאה אלכוהול. על הלב עברו לא מעט עלילות וטלטולים. אחד מתלמידיו של ד''ר פלטן גנב אותו ממורהו. אותו תלמיד התוודה על כך לימים, שעה שהתפתל בייסורי גסיסה. באותם רגעים ביקש מרעייתו להשיב את הלב לפלטן. האלמנה שלחה את הלב לארכיבישוף של פאריס, שמצידו שמר את האיבר היקר אצלו עד מהפכת 1830. במשך הזמן שהה הלב גם שנים אחדות בספרד. ב-‏1975 הוא נשמר באגרטל בדולח בקריפטה המלכותית של בסיליקת סיינט דני שמחוץ לפאריס – המקום בו נטמנו גופות הוריו וגופות רבים ממשפחת המלוכה הצרפתית.

בשנת 2000 ארגן פיליפ דלורם, הנחשב כיום לאדם הבקיא ביותר בנושא, בדיקת DNA של הלב. הפרופסור הבלגי לגנטיקה ז'אן ז'אק קאסימן והחוקר הגרמני ארנסט בקינרמן ערכו שתי בדיקות עצמאיות. לאחר שביצעו השוואה בין ה-DNA של הילד לבין DNA שנלקח משערה של אימו, הצליחו להוכיח סופית כי הלב הקטן הוא אכן ליבו של לואי ה-‏17. ליבו של לואי נטמן בבסיליקה ב-‏8 ביוני 2004, 209 שנים בדיוק לאחר שמת, זנוח ונשכח, בחדר בודד במצודה מרוחקת.

מותו של הילד האומלל רחוק מכל עדים שיכלו לתקשר עימו ברמה היומיומית לאורך זמן וקבורתו בקבר אחים נידח היוו מצע מצוין לנביטתן של שמועות שונות ותיאוריות קונספירציה דמיוניות. כך התפשטה תאוריית ''הדופן האבוד'' (דופן = יורש עצר בצרפת), שגרסה כי הגופה שנקברה לא הייתה של לואי ה-‏17 כי אם של ילד אחר. כששבו הבורבונים לשלטון ב-‏1814 פשט גל של שמועות בנושא זה ומאות אנשים טענו כי הם לואי ה-‏17 האמיתי. למעשה, במשך עשרות השנים שלאחר מכן צצו שוב ושוב ברחבי אירופה טוענים לכתר צרפת שהזדהו כיורש האמיתי של כתר צרפת. הידועים שבהם היו חוקר הטבע ג'ון ג'יימס אודובון (John James Audubon); אליעזר ויליאמס (Eleazer Williams), מיסיונר ממוצא אינדיאני מוויסקונסין; וקארל וילהלם נאונדורף (Karl Wilhelm Naundorff), שען גרמני שהשם לואי ה-‏17 אף מתנוסס על מצבת קברו. מארק טוויין התייחס באופן סאטירי למתחזים הללו כשיצר את דמויות הדוכס והדופן בספרו הקלאסי ''הרפתקאות הקלברי פין''.

היש עוד מי שספק בליבו שהילד הקטן הזה ראוי, אולי יותר מכל אחד אחר, לכינוי ''לואי האומלל''?











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איך זוהה המלך   בני   יום ה', 23/02/2006 שעה 17:41   [הצג]
לא אופנתי במיוחד   אורי קציר   יום ו', 24/02/2006 שעה 14:06   [הצג]   [2 תגובות]
הדוכס והדופן   דודו בן עמי   יום א', 26/02/2006 שעה 11:42   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©