מרדוך ואישתר, מניפולטורים פוליטיים (חלק ב')
יום ב', 05/03/2007 שעה 9:35
במאמר הקודם (ואולי נכון יותר לומר ב''מרדוך ואישתר, מניפולטורים פוליטיים/ חלק א''') סקרתי את התפתחות העלילה במגילת אסתר מנקודת ראות פוליטית וחילונית. המסקנה הברורה הייתה כי במגילה אין כל מעורבות אלוהית, ולפיכך אין לה גם שום משמעות דתית ואין היא מתארת אלא ניצחון פוליטי של פוליטיקאים יהודים על פוליטיקאים לא-יהודים וטבח שהורשו היהודים לבצע בעקבותיו. עכשיו, אחרי שמגילת אסתר הוכחה כאחד הטקסטים הארציים ביותר בכתבי הקודש, בואו ונדבר לרגע על היסטוריה. כלומר, על היסודות ההיסטוריים של המגילה עצמה. ובמחילה מכבודכם, גם על שכתתוב ההיסטוריה. ומי שלא מאמין שמנסים לשכתבה מוזמן לנסות ולקרוא את תרגום השבעים ואת התוספות למגילת אסתר הנכללות בו. אבל נניח לזה כרגע וניגש לטקסט עצמו







אסתר חושפת בפני אחשוורוש את מזימת המן

חג פורים בדרך ואנו תוהים על שורשיו. לא רק שורשיו התיאולוגיים, אלא גם אלה ההיסטוריים. מחקר התנ''ך מצא לא מעט בעיות בסיפור מגילת אסתר. לא ידוע לנו כמעט משום מקור היסטורי על שחיטה המונית של 75 אלף איש בידי יהודי פרס באותה תקופה. לאף אחד מן השמות הנזכרים במגילה – חוץ מאחשוורוש – אין הקבלה ברורה למקור אחר של תולדות פרס. חלק מהפרטים שמובאים בה אינם מתאימים לנוהג הפרסי באותה תקופה. מלך פרס, אחשוורוש, נושא לו לאישה את היתומה היהודייה אסתר, בעוד שמקורות היסטוריים אחרים מצביעים על כך שמלכי פרס לא היו רשאים לשאת אישה אלא מן המשפחות המיוחסות של עמם בלבד. גם לוח השנה ההיסטורי לא מסתדר. בפרק ב' במגילה נאמר כי מרדכי היה מגולי ירושלים שבאו עם יכניה מלך יהודה. גלות יכניה התרחשה בשנת 598 לפני הספירה. לעומת זאת, כסרכסס, המזוהה כיום עם אחשוורוש, מלך בשנים 485-465 לפני הספירה. במלים אחרות, המגילה נכתבה בתקופה מאוחרת יותר מזו של אחשוורוש והמחבר עשה סלט היסטורי מקורי למדי בחברו שמועות, מיתוסים ואי-אלו שרידים של מקורות היסטוריים.

בעיה נוספת כרוכה בשאלה מתי נוצר חג הפורים בהשוואה לזמן המאורעות שעליהם מספרת המגילה. שימו לב לפרק ט', פסוק 19 (''עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ'') ופסוקים 26-28 (''עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל-שֵׁם הַפּוּר--עַל-כֵּן, עַל-כָּל-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; וּמָה-רָאוּ עַל-כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם''). ללא כל ספק, המחבר מכיר את חג הפורים ואת מנהגיו שעה שהוא כותב את הדברים. ובכן, יש מי שסבור כי בעת בה הועלתה המגילה על הכתב היה כבר חג הפורים נהוג בעם ולפיכך מתקבל מאוד על הדעת שהמעשה אינו הסיבה לקיומו של החג אלא להיפך – החג הוא הסיבה להמצאת המעשה. כלומר, היהודים המציאו את הסיפור כדי להצדיק את התקדשותו של החג, שאותו קיבלו מן הבבלים או מן הפרסים. המילה ''פור'' שממנה נגזר שם החג, אינה מוכרת בפרסית או באכדית, ולכן היו שסברו כי מקור המילה ''פורים'' הוא בחג פּוּחרוּ, ראש השנה הבבלי שבו ירצו האלים את גורלות בני האדם ומכאן השם פורים.

שמותיהם של רוב גיבורי המגילה עושים רושם של סמלים מיתולוגיים, על מרדכי ואסתר, גלגוליהם של מרדוך ואישתר, כבר דיברתי. השם המן מזכיר את שמו של האל העילמי הוּמַן ויתכן שמקורו של השם זרש הוא האלה העילמית זיריס. לפיכך, יתכן שהמגילה אינה אלא וריאציה אגדתית של המיתוס הקדום על הניצחון שנחלו האלים הבבליים על יריביהם העילמיים.

עד כאן שוללי המגילה. סקירה של נימוקי המחייבים אותה והתומכים באמיתות סיפורה מעלה טיעונים מעניינים אחרים. טענה אחת היא שאין ללמוד מהיעדרם של מקורות אחרים למגילה על אי-אמיתות המעשה המסופר בה. מרבית המקורות שנשתיירו מאז הם של מחברים יווניים וייתכן שהללו לא ייחסו חשיבות פוליטית או היסטורית מיוחדת לתככי המתוארים בה. יתכן שחלק מאי-ההתאמה נובע מאי-דיוק במספר ההרוגים המצוין בה, כפי שהדבר קורה במקרים אחרים.

טענה נוספת היא שלמרות העובדה שהסיפור אינו מוכר ממקורות היסטוריים אחרים, אין ספק שהמחבר הכיר היטב את המצב באימפריה הפרסית. הוא ידע על המנהג לשגר רצים מן הבירה אל המחוזות השונים ואת המנהג של ישיבת נשים לחוד בשעת משתה. שמות השרים במגילה מזכירים לעתים קרובות שמות פרסיים. יתר על כן, המחבר הכיר את ארמון המלוכה בשושן – את החצר הפנימית, את החצר החיצונית, את בית המלכות שעמד על עמודים והיה פתוח לחצר הפנימית (מבנה שתיאורו דומה מאוד למבנים שחשפו ארכיאולוגים צרפתיים בעיר).

לגבי אי-בקיאותו של המחבר בסדר הזמנים מעלים תומכי המגילה טענה כי אין היא אלא מבוססת על ההנחה שלא יתכן כי מרדכי, בן זמנו של אחשוורוש, היה מבני גלות יכניה. התומכים סבורים כי התאור באותו פסוק מתייחס בכלל לקיש, אחד מאבות אבותיו של מרדכי. בחינה נוספת של הפסוקים (''אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ--אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה--אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל'') מראה כי טענה זו אפשרית בהחלט וכי המחבר התרשל בתאור.

שרידי ארמונו של כסרכסס הראשון. האם בשער זה ישב מרדכי וגילה את דבר ההתנקשות המתוכננת במלך?

הטענה שמדרכי ואסתר הם וריאציות על האלים הבבליים מרדוך ואישתר נדחית בנימוק שיהודים רבים נהגו להחליף את שמותיהם העבריים בשמות נוכריים, שבדרך כלל היו קשורים באלוהות כלשהי. דוגמה נאה לכך מובאת בספר זכריה, בו מוזכרים יהודים בשם שראצר ורגם – שמות בלתי-עבריים בעליל: ''וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ; הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה, בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי--בְּכִסְלֵו. וַיִּשְׁלַח, בֵּית-אֵל, שַׂרְאֶצֶר, וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו--לְחַלּוֹת, אֶת-פְּנֵי יְהוָה''.

לגבי המילה ''פורים'', הרי שכאן המחלוקת אף בעייתית יותר. ידוע כיום כי המילה ''פור'' במשמעותה גורל, מצויה בלשון האכדית, מה שמערער, לתפיסתם, את הטענה כי השם ''פורים'' הוא שם של חג פגאני שקיבל צידוק לאומי באמצעות בדיית מעשייה פוליטית עסיסית.

עד כאן באשר למחייבים ולחולקים. לגבי הדמויות ההיסטוריות המוזכרות בה קיימת ודאות רק לגבי אחשוורוש. שמו של מלך זה מוזכר בתנ''ך עוד פעמיים. הראשונה שבהן היא בספר דניאל: ''בִּשְׁנַת אַחַת, לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן-אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--מִזֶּרַע מָדָי: אֲשֶׁר הָמְלַךְ, עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים. בִּשְׁנַת אַחַת, לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל, בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים'' (דניאל, פרק ט', פסוקים 1-2). הפעם השנייה מרמזת אף היא על מתיחות פוליטית בין יהודים לאויביהם באותה תקופה: ''וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים, לְהָפֵר עֲצָתָם--כָּל-יְמֵי, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, וְעַד-מַלְכוּת, דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס. וּבְמַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּתְחִלַּת, מַלְכוּתוֹ--כָּתְבוּ שִׂטְנָה, עַל-יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם'' (עזרא, פרק ד', פסוקים 5-6). דריוש היה נכדו של כורש. אחשוורוש היה, אפוא, נינו של האיש שהתיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות בה את בית מקדשם. האיש הזה ידוע היום בשמו היווני, כסרכסס הראשון. טענה אחרת, מקובלת פחות כיום, היא כי אחשוורוש הוא, למעשה, המלך ארתחשסתא הראשון, בנו של כסרכס.

מתי חוברה המגילה? אפשר ללמוד דבר או שניים על כך ממה שיש בטקסט וגם ממה שאין בו. המחבר, כאמור, מכיר היטב את שושן הבירה ואת המינהל והמנהגים באימפריה הפרסית. לעומת זאת, הוא אינו מתאר סממנים של תרבות יוונית, מה שמעיד שהטקסט נתחבר, ככל הנראה, לפני כיבוש פרס על ידי אלכסנדר מוקדון. קיימת נקודה נוספת שמעידה על כך. אחשוורוש אינו מצוין במגילה כמלך פרס ומדי. גם נחמיה, הכותב על תקופת שהותו בפרס טרם בואו ארצה, אינו מכנה את המלך דאז, ארתחשסתא, בשם זה (''וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ--יַיִן לְפָנָיו; וָאֶשָּׂא אֶת-הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא-הָיִיתִי רַע לְפָנָיו.'', נחמיה, פרק ב', פסוק 1). לעומת זאת, בספרים המתרחשים לאחר מפלת פרס בפני יוון הדבר מוזכר במפורש. דניאל הוא דוגמאה טובה לכך: ''בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְאשַׁצַּר; וֶאֱמֶת הַדָּבָר, וְצָבָא גָדוֹל, וּבִין אֶת-הַדָּבָר, וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה'' (דניאל, פרק י', פסוק 1).

מעניין הוא שעד תקופה מאוחרת למדי לא הייתה כל משמעות מיוחדת למגילת אסתר בעיני היהודים. רק בספר חשמונאים ב', שחובר מאות שנים לאחר האירועים המשוערים בשושן מוזכר לראשונה כי החגיגה לזכר מפלת ניקנור היא ''יום אחד לפני יום מרדכי''. בשנים שלאחר מכן תפסה מגילת אסתר מקום חשוב יותר ויותר ובימי בית שני כבר הייתה קריאתה מקובלת מאוד. בגלות, מכל מקום, הייתה קליטת המגילה טבעית מאוד, שהרי היא דוגמה מובהקת לניצחונו הסופי של הצדק ושל נציגיו (היהודים) על הרוע האלילי המתנכל ליהודים בכל ארץ ניכר. מי שרצה לראות בניצחון מרדכי ואסתר סימן מובהק להתערבות אלוהית לצד עם ישראל בעיתות מצוקה יכול היה לאמץ פרשנות זו בנקל לגבי אירועי המגילה ולגזור מכך גם לגבי הצפוי להתרחש בעתיד.

מה שפחות ידוע הוא שבשנים שלאחר חיבור המגילה והתקדשותה על היהודים נוספו אליה טקסטים שונים ומשונים הבאים להפחית ממהותה הפוליטית והחילונית ולהוסיף על המימד הלאומי, הדתי והאלוהי שבה. במלים אחרות, התוספות נועדו להבהיר לנו שלא היה כאן מאבק כוחות בין שני עסקנים פוליטיים אלא מאבק לאומי בראשות מרדכי ואסתר נגד עמלקים המבקשים להשמיד את עם ישראל ובמאבק זה נעזרו מרדכי ואסתר באלוהים. אותו אלוהים, כאמור, ששמו אינו נזכר בכל הטקסט המקורי של המגילה אפילו פעם אחת. תוספות אלה למגילה נשתמרו בתרגום השבעים ואני מביא כאן את תקצירם''

כסרכסס הראשון. מלך שאפתן שביקש להרחיב את ממלכתו. מי ששלט על 127 מדינות שונות מתואר במגילת אסתר כשתיין חסר דעה

•התוספת הראשונה היא חלום מרדכי שחלם בשנה השנייה למלכות אחשוורוש.

•התוספת השנייה הינה פתשגן המכתב של המלך אחשוורוש הכותב אל האחשדרפנים ואל הפחות של ממלכתו (מהודו ועד כוש וכולי..) ובו פקודת ההשמדה של היהודים. ההשמדה מנומקת בכך שהיהודים אוחזים במנהגים מוזרים ומבצעים פשעים נוראים נגד הממלכה.

•התוספת השלישית - תפילת מרדכי. מרדכי מתפלל לה' בבקשה כי יציל את עמו. מרדכי מצטדק לפני ה' על כי לא השתחווה להמן ואומר לה' כי לא עשה זאת מתוך גאווה או רדיפת כבוד אלא כדי לא להשתחוות למישהו מבלעדי האל.

•התוספת הרביעית - תפילת אסתר. אסתר חוששת להתייצב בפני המלך - דבר הכרוך בסכנת מוות. היא מתוודה בפני האל כי היא מתעבת משכב ערל, שונאת את כתר המלכות שעל ראשה, לא אכלה מפת המן ולא שתתה מיין הנסך שלו, ומבקשת מאלוהים לעזור לה.

•התוספת החמישית - אסתר לובשת מחלצות ומתייצבת עם שתי נערותיה בפני המלך אחשוורוש. אסתר מתעלפת מאימת המלך, אך הוא מתרצה ומבטיח לא לפגוע בה.

•התוספת השישית - כתב ביטול גזרות ההשמדה. המלך מצהיר בפתשגן חדש כי פותה לשפוך דם נקי על ידי המן הרשע. אחשוורוש מגלה כי המן בכלל לא פרסי, אלא מקדוני, ומטרתו בתוכנית השמדת היהודים הייתה להעביר את השלטון בממלכת פרס לידי המקדונים אויבי הממלכה. המלך מדווח על תליית המן בשערי שושן הבירה, מעניק אוטונומיה ליהודים, מצוה לסייע להם במלחמה נגד אויביהם, ומורה לכל הפרסים לחגוג ברוב פאר את נצחון היהודים. המלך מזהיר כי עיר או מדינה שלא תמלא הוראה זו תחרב בחרב ובאש ותהיה לשממה עד עולם.

•התוספת השביעית מתייחסת לתוספת הראשונה. מרדכי מפענח את חלומו ומסביר כיצד התגשמו חזיונותיו.

חלק מהתוספות הללו מעוררות גיחוך. הן שמות בפי מרדכי נימוקים למעשים שביצע, אף כי המחבר המקורי של המגילה, הגם שככל הנראה היה מודע היטב למתרחש, לא עשה זאת. מרדכי מוצג כתעתיק מאוחר יותר של יוסף בן יעקב – יהודי העולה לגדולה בחצר מלך גוי בזכות חכמתו והנסים שנעשו לו ואף מצליח להתמחות בחלימת חלומות סמליים ובפתרונם, פתרון שיש לו משמעויות פוליטיות ממדרגה ראשונה. כלומר, הוא אינו רק יועץ פוליטי בכיר אלא גם נביא. העובדה שאסתר מתעבת משכב ערל אף היא בעייתית. וכי לא ידעה שהמלך אינו נימול כשהציגה את מועמדותה לתפקיד רעייתו? הרי למצער יכלה לדעת זאת לאחר שבילתה עימו את אותו לילה קסום שבעקבות ביצועיה בו זכתה בכתר.

הנה כי כן, מגילת אסתר היא, כמאמרה של אנה פראנק, פקעת של סתירות. הסיבה להכללתה בספר התנ''ך היא, ככל הנראה, העזוז שאפשר לשאוב מההצלחה הפוליטית שנחלו בה היהודים. אבל עד שנראה במרדכי היהודי מעין גירסה קדומה של ליאון בלום יהיה צורך להסביר את הבדלי הערכים בין השניים. ועד שאסתר תהפוך להלני המלכה, ההרי שהתנהגותה מזכירה לי יותר שילוב של מוניקה לוינסקי ושל הנסיכה קאמילה.







הציטוטים ממגילת אסתר הובאו מהתנ''ך המנוקד של מכון ממרא.





[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בבל נגד עילם   דודו בן עמי   יום ו', 17/02/2006 שעה 10:59   [הצג]   [2 תגובות]
אז מה????   מונס   יום ג', 07/03/2006 שעה 15:00   [הצג]   [2 תגובות]
סיפור המגילה   סורנטו   יום ד', 07/03/2007 שעה 4:00   [הצג]   [3 תגובות]
מגילת אסתר בדייה   ישראל   יום ה', 17/03/2011 שעה 9:41   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ו', 18/03/2011 שעה 8:10   [הצג]   [2 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©