מרדוך ואישתר, מניפולטורים פוליטיים (חלק א')
יום א', 04/03/2007 שעה 19:03
חג הפורים הולך ומתקרב וכמדי שנה אנו מציינים בו את זקיפות הקומה ואת אומץ הלב שהפגינו שני הדודנים, מרדכי ואסתר, בהצליחם למנוע מהמן הרשע להשמיד פיסית את כל יהודי פרס. עד כדי כך נתקדשה בתודעתנו גבורתם של השניים, ששוב אין אנו שמים לב כלל ועיקר למניעיהם העיקריים ולהתנהגותם לאורך העלילה. ובכן, אולי הגיעה השעה לקרוא שוב את עשרת הפרקים המרתקים הללו ולנסות לפרש את המאורעות במונחים פחות מיתולוגיים ויותר ריאליסטיים. כשעושים זאת, מגלים שמדובר בלא פחות ולא יותר מיריבות פוליטית מרה שבה כל צד מבקש להשמיד את העם ממנו יוצא יריבו. הנה מגילת פורים כפי שלא הכרתם מעולם









מישהו, אני לא זוכר בדיוק מי, התלוצץ פעם שהמהות של חגי ישראל מתמצה במשפט בן שלושת החלקים: ''הם ניסו להרוג אותנו; הם לא הצליחו; בואו נאכל''. אם חושבים על זה, יש בזה משהו. היוונים התנכלו לנו וניסו לאלץ אותנו לקבל על עצמנו דת חליפית, ולכן יצאנו נגדם למלחמה, ניצחנו ואנו חוגגים את החנוכה. פרעה התחרט על שהתיר לנו לצאת ממצרים, רדף אחרינו עד לשפת ים סוף ושילם בחייו ובחיי אלפים מחייליו כשים סוף סגר עליו סופית ובלע אותו אל תוכו, ולזכר האירוע המופלא הזה אנו מציינים את הפסח. אפילו ל''ג בעומר מקושר לדמותו האגדית-למחצה של שמעון בר יוחאי, האיש שנאמר עליו שהסתתר במערה בפקיעין מפני רודפיו הרומאים שביקשו לרוצחו נפש. ויש את פורים, אולי הדוגמה המובהקת ביותר לסיכול פוליטי מוצלח של מזימה שנועדה להשמיד את הקהילה היהודית באימפריה הפרסית.

ושתי מסרבת לפקודת המלך. ציור של גוסטב דורה

האומנם היה זה סיכול מוצלח כל כך? האומנם עמדה מעל ליהודי פרס סכנת השמדה מוחשית כל כך? דומה כי תפיסה זו, שעליה מבוססים המיתוסים של פורים בדבר מרדכי היהודי ועמידתו הגאה בפני המן הרשע. קריאה מחודשת במגילת אסתר מפריכה, כך נדמה, חלק מהם ומעמידה אותם באור חדש.

העלילה המתרחשת באותם ימים בנויה כרומן מתח פוליטי. תחילתה במשתה שעורך אחשוורוש (המזוהה עם המלך כסרכסס הראשון, ששלט בפרס בשנים 485-465 לפני הספירה). זה לא בדיוק משתה, משום שמצוין שם שהחגיגות נמשכות מאה ושמונים יום, כלומר חצי שנה. אחת מכוכבות המשתה אמורה להיות רעייתו של אחשוורוש, ושתי, אבל זו מסרבת להגיע. לא ברור מהמגילה מה הסיבות להפגנת הסרבנות הזו. אולי הייתה זו תוצאה של מריבה קודמת בין השניים ואולי סברה ושתי שבעלה היקר אינו מתכוון לנהוג בה כבוד רב במהלך אותו משתה. התוצאה, מכל מקום, זהה. שמן על המדורה מוסיף ברנש בשם ממוכן, המשמש כאחד משבעת השרים בממשלתו של אחשוורוש. כשמכנס המלך את שריו להחליט כיצד לענוש את ושתי, מבין ממוכן זה שיש כאן מקרה חריג: המלך רותח על הביזיון שהמיטה עליו אשתו עד כדי כך שאינו יכול להחליט על עונשה בעצמו. ''לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה'', מסביר ממוכן, ''כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף'' (פרק א', פסוקים 16-18). במלים אחרות, ממוכן טוען שהתמרדותה של ושתי תשמש אות וסימן לכל הנשים בממלכה להמרות את פי בעליהן ולנהוג כרצונן. מצב זה יערער לחלוטין את הסדר החברתי הקיים ויפגע במעמד הגברים בממלכה באופן שאחריתו אינה ניתנת לחיזוי. ממוכן מציע למלך, אם כן, לסלק את רעייתו ולקחת אחרת תחתיה: ''אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר. אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה'' (פרק א', פסוק 19). הכוונה ברורה: אם תיוודענה נשות פרס שוושתי שילמה מחיר כה יקר על פחזותה שוב לא תראינה אותה כדוגמה ומופת להתנהגות כלפי בני זוגן. יתכן שבין ושתי לממוכן היו יחסים קשים גם קודם לכן וזו הייתה דרכו של השר לנקום בה, אבל את זאת אין לדעת בוודאות. מכל מקום, אחשוורוש מקבל את ההצעה ופותח בהליכים לביצועה.

אחשוורוש מאמץ מנגנון מעניין לביצוע המכרז. ''וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים, בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים, אֶל-יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים; וְנָתוֹן, תַּמְרֻקֵיהֶן. וְהַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ--תִּמְלֹךְ, תַּחַת וַשְׁתִּי; וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ כֵּן'' (פרק ב', פסוקים 3-4). אם נהיה ברורים יותר, מלך פרס, האיש שמושל על 127 מדינות, משגר שליחים אל כל קצוות האימפריה כדי לקבץ בתולות טובות מראה אל הרמונו (מה שאומר שלא חסרות נשים הפוקדות את יצועו גם בתקופה בה אין הוא נשוי רשמית). אפשר להניח שהקריטריון הזה משקף טעם שעיקרו ויזואלי, שלא לומר שטחי, אבל לא על פמיניזם באנו לדבר כאן אלא על פוליטיקה.

ויש כאן הזדמנות פוליטית נדירה שאותה מבקשים לנצל מאות, אם לא אלפי, בני אדם. המשרה שהתפנתה, משרת המלכה, אינה כרוכה אלא ביכולת לשאת חן בפני המלך וההזדמנות, אם אפשר לקרוא לזה כך, שוויונית להפליא. המכרז המעניין הזה מנוגד לשיטה המוכרת של בחירת האישה המתאימה מתוך שכבת האצולה או מתוך שושלת המלוכה עצמה, שלא לדבר על בנותיהם של שליטים זרים שעימם מבקש המלך לכרות ברית ארוכת טווח. הנערה שתמצא חן בעיני המלך תחלוש לאחר מכן על אוזנו של המלך, תקנה לה השפעה בלתי מבוטלת בסביבתו ואולי אף תוכל לשכנעו לבצע מינויים, להעביר תקציבים, לצאת לקרבות ולהעניק הטבות שונות למקורביה.

אל המשרה הזו לוטש עין גם ברנש בשם מרדכי. ליתר דיוק, ''מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ--אִישׁ יְמִינִי'' (פרק ב', פסוק 5), כלומר אדם שמוצאו משבט בנימין. יתכן שהשם קיש מלמד כי הוא אחד מצאצאי השושלת שעליה נמנה קודם לכן גם שאול בן קיש, מלכם הראשון של בני ישראל. לא ברור מהמגילה מה היה מעמדו של מרדכי בבירת פרס לפני אותה פרשה. לפי כמה השערות שימש אז בתפקיד בכיר בחצר אחשוורוש, כך שכבר היה מוכר היטב למלך ולהמן. אבל אין לכך סימוכין במגילה. מרדכי, כך אני סבור, לא ממש היה גאה ביהדותו. הוא התקרא בשם שהוא וריאציה על שמו של האליל מרדוך וכפי שנראה בהמשך לא טרח במיוחד להבליט את יהדותו אלא אם כן הבלטה זו שירתה את ענייניו. מרדכי הוא האפוטרופוס של בת דודו היתומה, אסתר (שגם שמה הוא וריאציה על האלה הבבלית אישתר), או הדסה בשמה המקורי. השמות הללו נראים קצת משונים כשחושבים על כך שמדובר באנשים המשתייכים לאחד השבטים הגאים ביותר בין בני ישראל ובהתחשב בעובדה ששמות אבותיהם היו יאיר (של מרדכי) ואביחיל (של אסתר) – שמות עבריים למהדרין. לימים מאמץ מרדכי את אסתר כביתו ומכאן והלאה הוא מפעיל אותה כמריונטה בשרות אינטרסיו הפוליטיים. אסתר, מצידה, ששה לעסקה, משום שהרווח הפוליטי והמעמדי שממתין לה בצידה האחר אינו נופל מזה של דודה.

ראשית לכול מרדכי רושם אותה כמשתתפת במכרז לתפקיד המלכה. זה לא עניין פשוט. האיש, שלימים יוכתר כיהודי גאה, רוצה מאוד בנישואי התערובת הללו. אין לו שום בעיה לשתף פעולה עם הליך שבמסגרתו הוא משיא את ביתו המאומצת לגוי גמור ולעובד אלילים ומעניק הכשר לתהליך ההתבוללות. תפיסת מוקדי הכוח וההשפעה חשובה לו יותר. אסתר, כמו כל הנשים בתחרות, היא נלקחת אל ההרמון ושם מצליחה ליצור קשר חם עם הסריס האחראי (''וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים. וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו, וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו, וַיְבַהֵל אֶת-תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת-מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ, וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת-לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ; וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת-נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב, בֵּית הַנָּשִׁים''., פרק ב', פסוק 8). יש לכך חשיבות רבה, משום שמדובר בפקיד בכיר שמצוי בקשר מתמיד עם בנות זוגו המזדמנות או הקבועות של המלך. יש לה לא מעט זמן כדי ליצור את הקשר הזה, משום שכל נערה חייבת לבלות שם לפחות שנה. כל אותו זמן היא ממתינה לתורה. שנה זה המון זמן ובמונחים פוליטיים מדובר בנצח כמעט. אבל למרדכי ולאסתר יש סבלנות של פלדה, והם אינם מוותרים על ההזדמנות לארגן לעצמם ראש גשר בארמון המלך.

הסבלנות משתלמת. לפי המנהג המקובל, מדי לילה מחליף המלך את בת הזוג המוזמנת אל יצועו ו''מבחן המיטה'' הוא פרמטר חשוב למדי בהחלטתו לגבי הצלחתה לעבור את המכרז. ''בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל-יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים: לֹא-תָבוֹא עוֹד אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם-חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם'' (פרק ב', פסוק 14). אסתר עוברת את המבחן בהצטיינות יתרה: ''וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת--בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ. וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי'' (פרק ב', פסוקים 16-17).

אסתר מתעלפת למשמע גורל עמה. התמונה שמתאר דורה לא מסופרת בכתוב המקראי. בארוע זה נזכרים סריסיה של אסתר ונערותיה, אך המלך אינו נוכח. באיור של דורה מתוארת גם את דמותו של המלך

הצלחתה של אסתר במבחן המיניות הוא אולי נושא עסיסי לדון בו, אבל לא פחות מכך מעניין איזכור החוזר פעמיים באותו פרק בו מסופר על המאמצים להגניב את אסתר אל חופת המלך. בפסוק 10 נאמר במפורש כי מרדכי מורה לאסתר שלא לגלות את מוצאה: ''לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ: כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ, אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד'' (פרק ב', פסוק 10). עשרה פסוקים מאוחר יותר חוזר אותו הנושא עצמו. מבחינת אחשוורוש, מדובר כנראה בנערה פרסייה. ומרדכי, זה אותו מרדכי שלימים יהיה סמל ליהודי גאה שאינו מנסה להסתיר את מוצאו אלא אף מנפנף בו בפני כל, דווקא הוא מורה לה להסתיר את יהדותה. מדוע?

הסיבה יכולה להיות רק אחת: מרדכי מעריך כי באמצעות הסתרת מוצאה של דודניתו יוכל להפיק, בשלב זה, רווח רב יותר מאשר באמצעות גילויו. יתכן שמרדכי סבר שהמלך, או לפחות חלק מהמקורבים אליו, נגועים בדעות קדומות שליליות כלפי יהודים ולכן עדיף שלא ליצור חשדנות כלפי אסתר ומניעיה מייד לאחר זכייתה התחרות אלא לחשוף את הדבר כשלא תהיה ברירה – וכשניתן יהיה להפיק מכך רווח של ממש. אסתר, מכל מקום, משתפת פעולה. במגילה נאמר במפורש ''וּבְכָל-יוֹם וָיוֹם--מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ, לִפְנֵי חֲצַר בֵּית-הַנָּשִׁים: לָדַעַת אֶת-שְׁלוֹם אֶסְתֵּר, וּמַה-יֵּעָשֶׂה בָּהּ'' (פרק ב', פסוק 11). במלים אחרות, יש למרדכי מודיע בהרמון המלכותי. יתכן וזהו הסריס החביב על דודניתו ויתכן שזו אסתר עצמה, אבל ברור שלמרדכי חשוב לדעת מה מתרחש שם בזמן אמת. למידע הזה יש חלק חשוב תוכניתו לחדור אל משפחת המלוכה. במקום אחר נאמר גם ''וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת, שֵׁנִית; וּמָרְדֳּכַי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ'' (פרק ב', פסוק 19). שוב: מרדכי ממקם את עצמו במקום בו חולפים מאות אנשים ביום, מקום בו יש לו סיכוי גבוה לקלוט שמץ מהתככים ומהרכילויות שבארמון. במידה ויגיע אליו מידע רלוונטי, יוכל להעבירו לאסתר על נקלה. השניים מתואמים ביניהם לחלוטין במאמץ המשותף לתפוס את מוקד הכוח שבמיטת המלך.

ההאזנה היומיומית הזו למתרחש בארמון, מפנים ומחוץ, מוכיחה את עצמה כמשתלמת. למרדכי מגיע מידע על התנקשות מתוכננת בחיי המלך. מרדכי מעביר את המידע, באמצעות אסתר, לשב''כ הפרסי והלה נוקט צעדים מיידיים, עוצר את המתנקשים – שומרים בשם בגתן ותרש – ומוציא אותם להורג. אסתר אינה מסתירה מהמלך את זהותו של המודיע: ''וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים--לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ'' (פרק ב', פסוקים 20-23). יש לה סיבות טובות לכך, כפי שנראה מייד.

מאחר ומרדכי מציל בכך את חיי המלך, ניתן להניח שהוא (וגם אסתר) מצפה לתגמול נאות. למשל, מינויו לתפקיד בכיר במימשל הפרסי. אבל לאחשוורוש יש תוכניות אחרות. ''אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--וַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ'' (פרק ג', פסוק 1). המלך, אם כן, גומל למרדכי במטבע שהאחרון חושב אותו לדל ולבלתי ראוי. המן, וכנראה שמדובר בצירוף מקרים בלבד, הוא צאצא לאגג, מלך עמלק שניגף בזמנו בפני שאול. כזכור, הורה שמואל לשאול להוציא את אגג להורג, אלא שהמלך חמל עליו והותירו בחיים. לבסוף, הוציא שמואל את אגג להורג בעצמו. מאות שנים לאחר מכן מתגלגלים צאצאו של שאול וצאצאו של אגג לעימות נוסף, הפעם על משרה שלטונית בפרס הרחוקה. יתכן שבין שתי המשפחות נתרו משקעים של עוינות מאותה פרשה בתקופת השופטים, אבל זאת באמת שאין לדעת. המגילה אינה עוסקת בעבר רחוק כל כך.

מרדכי פותח את יחסיו עם ראש הממשלה החדש בפרובוקציה. הוא מסרב פקודה וממרה את פי המלך, המצווה לנהוג בהמן כבוד מיוחד ולהשתחוות לו. צריך להבין שמדובר באקט נועז במיוחד. להמן, כראש הממשלה וכפוליטיקאי החביב על המלך באותה נקודת זמן, יש השפעה לא קטנה על המלך וההתגרות הזו עלולה לעלות למרדכי במחיר כבד. אלא שלמרדכי יש סוכנת חשאים בארמון ואת זאת אין איש יודע – אפילו לא המלך בכבודו ובעצמו. ואת הסוכנת הזו הוא יפעיל בשעת הכושר הנוחה לו. ואכן, התנהגותו של מרדכי מעוררת זעם בחצר המלוכה: ''וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ--לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר, אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי, באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע, אֲלֵיהֶם; וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי--כִּי-הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי'' (פרק ג', פסוקים 3-4). כלומר, העבדים אינם מסתפקים בהלשנה על מרדכי אלא אף פונים אל הדעות הקדומות של המן ומשייכים את סרבנותו של מרדכי למוצאו היהודי. הם עושים כאן מה שכל אדם שעבד אי-פעם במערכת היררכית מכיר: מפריזים בדיווח כדי למצוא חן בעיני אדונם. המן, שכנראה לא ניחן בתיחכום רב, מחליט שיש כאן סיבה מספקת להוציא חוזה על כל יהודי פרס: ''וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ--כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי'' (פרק ג', פסוק 6).


בנסיבות הללו ניתן היה לצפות שמרדכי יתנצל על יהירותו ויודיע כי הוא מוכן להפגין כלפי ראש הממשלה את הכבוד הראוי לו, או לפחות לשלם מחיר כלשהו על התנהגותו, ובלבד שלא תיפגע שערה משערות ראשו של יהודי חף מפשע. תשכחו מזה. האפשרות הזו אפילו לא עולה על דעתו. במקום זאת, הוא מניח לעניינים להתגלגל הלאה, כשהוא מודע לכל מה שמתרחש בארמון. יתר על כן, הוא יודע היטב כי החלטת המן מעמידה בסכנה גם את המלכה עצמה. בינתיים, לא מפריע לו שהמן משכנע את המלך חלש האופי לאשר לו רצח-עם ואף להעביר לידיו תקציב מיוחד לביצועו: ''וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיך'' (פרק ג', פסוקים 8-11). ההחלטה הזו היא יוצאת דופן עד כדי כך שהיא מעוררת כנראה לא מעט תרעומת בשושן (אם כי במגילה מסופר רק על מבוכה) עצמה, בירת המדינה.

רק לאחר שיוצא הצו המלכותי ושליחי המן אצים רצים אל כל קצוות האימפריה כדי להפיץ את הבשורה יוצא מרדכי לפעולה. ראשית, הוא מפעיל את ערוץ הקשר היעיל שלו עם המלכה – הסריסים. הוא מעביר לה את המידע על החלטת אחשוורוש, אבל באותה שעה מתרה בה לבל תחשוף את זהותה האמיתית. ''וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת'' (פרק ג', פסוקים 12-13). כלומר, גם בשעה הקשה הזו מה שמעניין את מרדכי הוא לשמור את קלף אסתר קרוב קרוב אל חזהו. הוא יודע היטב כי שעת השימוש בקלף הזה קרבה והולכת, אבל יש לו סבלנות.

את התעלול שרוקמים אסתר ומרדכי הם מבצעים בתחכום רב. אסתר אינה ניגשת ישירות לבעלה כדי לשוחח עימו על נושאים פוליטיים. היא חושבת רחוק יותר. ראשית, היא מבקשת ליצור אצל המן תחושה שהוא נהנה מאמונה המלא. לפיכך, היא מזמינה אותו ואת המלך למשתה שבכוונתה לערוך.

אבל עוד לפני המשתה קורה משהו שיוצר תפנית בעלילה. נדודי השינה של אחשוורוש מביאים אותו לבקש ממשרתיו לקרוא באוזניו מספר ההיסטוריה של מלכותו. במהלך הקריאה מתחוור לו כי מרדכי הציל את חייו. אחשוורוש אסיר התודה מבקש לגמול טובה למרדכי, אך בשל זכרונו הקלוש אינו מקשר כלל את המודיע שהציל את חייו עם האיש שהעניק להמן את העילה לבצע ג'נוסייד. על אף שהדבר אינו נאמר במגילה, ניתן לשער כי העובדה שספר דברי הימים הובא בפני אחשוורוש דווקא בנקודת זמן זו לא הייתה מקרית גרידא ויתכן שידה הארוכה של אסתר הייתה גם בכך. ואולי בכל זאת היה זה צירוף מקרים גרידא. אבל מכל האנשים שבעולם בוחר המלך דווקא בהמן להוקיר תודה למרדכי על הצלת חייו. יתכן שאינו זוכר את היריבות המרה בין שניים אלה, אבל בכך הוא מציב אצל המן את תמרור האזהרה הראשון.

למחרת, במהלך המשתה, חושפת אסתר את הקלף החשוב לה ביותר: יהדותה. היא עושה זאת באופן גלוי ובוטה ומציגה את המן במירעו, כמי ששאיפתו להשמיד את יהודי פרס מהווה איום גם עליה אישית. היא יודעת היטב שהיא מוגנת בחצר המלך אבל אינה מהססת להבליט את האיום הנשקף על חייה שלה. המלך הנרגז יוצא לשאוף קצת אוויר ובשובו הוא מוצא את המן בתנוחה שאינה מותירה יותר מדי מקום לדמיון. ככל הנראה מדובר במקריות גרידא, משום שדווקא באותן שניות מבקש המן, המבין כי חייו בסכנה, לשכנע את המלכה לסלוח לו ונופל על מיטתה – אבל הוא רק מצליח להרגיז את אחשוורוש עוד יותר.

ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. המן מוליך את סוסו של מרדכי לקול תרועות ההמונים ברחובות שושן הבירה

רעיונו של המן לחסל את יהדות פרס אינו אלא פרוייקט אישי שלו. לא נאמר במגילה אלא שהוא מיידע על כך את בני משפחתו בלבד, טרם שהוא משכנע את אחשוורוש לחתום על צו ההשמדה. מכאן, שראוי היה כי המן ייחבש לתקופה ארוכה בכלא, יושלך לצינוק כשכל מזונו לחץ צר ומים לחץ או שאף יוצא להורג. אבל הדואו היהודי הנועז אינו מסתפק בכך. לאחר שאחשוורוש מבטל את צו ההשמדה, משכנעים אותו השניים להחיל את הצו הזה על אויביהם. ''וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים--בְּנֵי, הָרַמָּכִים. אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר, הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר'' (פרק ח', פסוקים 10-14). לשון אחרת, מרדכי מקבל ''קארד בלאנש'' לעשות באויבי היהודים ככל העולה על רוחו, ומייד לאחר מכן הוא פשוט מחיל את תוכנית ההשמדה על אויבים אלה. המעניין שבדבר הוא שאין אנו יודעים מי הם אותם אויבים. הם אינם נזכרים בשמותיהם וקצת קשה להקיש מהמאבק בין האגגי ליהודים בשושן הבירה על היחסים בין עמים אלה ברחבי הארץ כולה. למרדכי, שממונה עתה לתפקיד המשנה למלך, כל זה לא ממש משנה.

מינויו של מרדכי לראש ממשלה במקום המן הוא צעד תמוה כשלעצמו. אחרי הכול, לא ברור כלל כי למרדכי יש את הרקע או הכישורים הנדרשים לכך, וממלך המושל על שבע ועשרים ומאה מדינה או רשאים לצפות שיפקיד את המשרה בעלת העוצמה השנייה בטיבה בממלכה בידי אדם מוכשר ומנוסה. אפילו הצלת חייו של אחשוורוש על ידי מרדכי אינה מעידה בהכרח על כישורי הניהול והשליטה של המציל. ובכל זאת, ממנה אחשוורוש את מרדכי לתפקיד. יש לכך שתי סיבות אפשריות. האחת, שהכרת התודה של אחשוורוש, בצירוף כוח השכנוע של אסתר, הביאו אותו לידי תגמול קיצוני בחיוביותו; והאחרת, זו שנראית לי נכונה יותר, שאחשוורוש הכיר עוד קודם לכן את כישוריו ואת ניסיונו של מרדכי, ומסיבה פשוטה – מרדכי שימש בתפקיד בכיר בחצר המלך הרבה לפני שהחלה מסכת האינטריגות הנפרשת במגילת אסתר. ואכן, קיימים פרשנים הסבורים שמרדכי לא היה בלתי מוכר לאחשוורוש ויתכן שכיהן כשופט. אם אכן כך הדבר, הרי שמדובר במאבק בין שני פוליטיקאים יריבים ותו לא – מה שמתאים מאוד למסופר כאן.

הטבח שמתכנן מרדכי הוא באלה שאינם שותפים לאמונה היהודית. ההוכחה לכך מתבטאת בתופעת ההתייהדות ההמונית (''וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, מִתְיַהֲדִים--כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם'', פרק ח', פסוק 16) שעליה מסופר באותה הזדמנות. זה מזכיר לא במעט את התפיסה המאפיינת תנועות מוסלמיות דתיות היוצאות לקרב. כשיצא המאהדי לקרב על ח'רטום נגד הגנרל האנגלי צ'ארלס ג'ורג' גורדון, הוא קרא לו להתאסלם ובכך להציל את חייו. גורדון סירב ונהרג בקרב. התנהגותו של מרדכי זהה לחלוטין לא רק לדרכו של המאהדי אלא גם לדרך בה נהג המן בן המדתא – מבקש לרצוח את העם שאליו משתייך אויבו הפוליטי. זוהי אג'נדת נקמה ברורה.

את האג'נדה הזו מוציא מרדכי אל הפועל באכזריות מחושבת היטב. בפרק ט' מסופר על שלושה גלי טבח שעורכים היהודים באותם אויבים. הגל הראשון מתרחש בשושן הבירה. היהודים רוצחים שם 500 איש, בפוגרום שהיקפו מגמד את היקף הטבח שערכו ערביי חברון ביהודיה בשנת 1929. השמועה מתפשטת במהירות ולמחרת יוצאים היהודים ל''סיבוב'' נוסף ורוצחים בשושן 300 איש נוספים. אותו ''סיבוב'' מתבצע לאחר שהמלכה מקבלת לשם כך אישור מפורש מבן זוגה המלכותי. המגילה מספרת לנו איך העניין מתבצע: אחשוורוש מדווח לרעייתו על נתוני השחיטה בבירה ושואל אותה אם מתחשק לה עוד. המלכה מנצלת את ההזדמנות היקרה מפז הזו ועונה בחיוב: ''וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן--בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ; וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב--יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ'' (פרק ט', פסוקים 12-13). אסתר רוצה בהמשך הרציחות; הן מהוות, מבחינתה, אמצעי הרתעה יעיל לטירפוד כל חתרנות עתידית נגדה ונגד דודנה.

ההיררכיה הכפופה לראש הממשלה ולמלכה פועלת ביעילות של מכונה משומנת. בתוך עשרים וארבע שעות נטבחים בבירת האימפריה יותר משמונה מאות איש שהכתוב אינו מייחס להם כל עוון ספציפי. הם ''אויבי היהודים'', אבל אין מספרים לנו אם בעבר הורשעו בהתנכלות ליהודים, באונס יהודיות או ברצח של צאצאי בני ישראל. ככל הנראה קרבתם האתנית או הפוליטית להמן ולחוגו הפוליטי עולים להם ביוקר. נסו נא לדמיין לעצמכם את המתרחש. אנשים פרוצים אל בתי הקורבנות, גוררים אותם החוצה ומשספים את גרונם או ''סתם'' דוקרים אותם למוות. הדם ניגר ברחובות וזעקותיהם הנוראות של הטבוחים מגיעות אל כל קצווי העיר, אולי אף לארמון המלך. האספסוף משתולל ועושה שפטים במאות בני אדם ובצידה המוגן של העיר, בתוך המתחם המלכותי, מקבלים שני הדודנים כל העת דיווחים על המתרחש ומחככים כפות ידיהם בהנאה. יראו עתה מתנגדיהם מה תעלה להם החצפת פנים כלפי השליטים החדשים.

אבל השחיטה האמיתית מתבצעת דווקא בערי השדה ובפרובינציות המרוחקות, כלומר מחוץ לבירה. ''וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף'' (פרק ט', פסוק 16), נאמר במגילה. הרצח המאורגן הזה מתבצע בעידוד ישיר מלמעלה: ''וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ--מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם'' (פרק ט', פסוק 3). החשש מפני עוצמתו של מרדכי, שלא זו בלבד שהוא מכהן עתה כראש ממשלה אלא שקרובתו היא אשת חיקו של המלך, מביא את המושלים והאחשדרפנים להתיר רצח המוני בדם קר. הם אינם אלא פקידים שוחרי שלווה ולא להם להחליט בשאלות של טוב ורע; את זה כדאי להשאיר לבכירים מהם. חנה ארנדט כינתה את הגישה הזו ''הבנאליות של הרוע''.

מספר ההרוגים מסתכם ב-‏75,810 איש, נתון העולה, למשל, על כמות ההרוגים של ארה''ב במלחמת וייטנאם כולה. זהו רצח המוני לפי כל קנה מידה, מאורגן ומתוכנן בשיטתיות על ידי פוליטיקאי קר רוח וציניקן שאינו בוחל בשום מניפולציה על מנת להגיע לשלטון ועל ידי אישה שמשחקת את תפקיד הפאם פאטאל בכישרון רב ומובילה מסכת של תככים בחדר המיטות. זכרו נא שאין במגילה כל מידע מוקדם על כוונתם של אותם רבבות לטבוח ביהודי פרס ומדי; נהפוך הוא, מזימת הטבח ביהודים מוצגת כתבשיל שרוקח המן יחד עם בני משפחתו. ראוי היה להעניש את החבורה הזו, אבל מרדכי ואסתר הולכים בגדולות. פחות משחיטה המונית אינו מספיק עבורם.

ותאמר אסתר, איש צר ואויב, המן הרע הזה. גוסטב דורה מתאר את הדראמה במשתה

כאותם שני רמאים שמתחזים לחייטי עלית באגדה האנדרסנית ''בגדי המלך החדשים'', מצליחים שני המניפולטורים המוכשרים הללו, הקרויים בשמותיהם של אלי מסופוטמיה, לנצל את טיפשותו ואת זכרונו המוגבל של המלך. מרדכי מוצג לימים כיהודי גאה והפרובוקציה שלו נגד המן מפורשת מאוחר יותר ומוטבעת במיתוס הפורימי הפופולרי כמעשה המבטא גאווה דתית ולאומית. אין דבר רחוק מהאמת יותר מזה. אסתר, חציו האחר של הצמד, מחשבת שנים מראש למי תעניק את חסד בתוליה ומה יהיה המחיר שתגבה תמורת חסד זה. זו אסתר שלימים תוכתר כיהודייה גאה דווקא משום ש''הצליחה לעשות את זה'' – להיחשב כאשת חיקו של מלך גוי, כסיל שבכסילים, ולהביאו מנות את קרוב משפחתה לתפקיד הלא-מלכותי הרם ביותר בממלכתו. מעין גירסה קדומה ומשוכללת יותר של מוניקה לוינסקי.

אחד הסיפורים היותר ידועים בהיסטוריה ההלכתית מדבר על נוכרי אחד, שבא לפני שמאי ואמר לו: גייר אותי על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחף שמאי את הנוכרי באמת הבניין (מכשיר מדידה שהבנאים משתמשים בו) שבידו. בא הנוכרי לפני הלל – והלל גייר אותו ואמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, והשאר… - לך ותלמד.''

מרדכי ואסתר לא היו עומדים אף במקצת שבמקצת בקריטריון הזה. במגילה ששם האלוהים אינו מוזכר בה ולו פעם אחת, אולי גם לא צריך להתפלא על כך ביותר.









לחלק ב' של המאמר








הציטוטים ממגילת אסתר הובאו מהתנ''ך המנוקד של מכון ממרא. ציוריו של גוסטב דורה הובאו מאתר מקראנט









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ניתוח מעניין   קרפד   יום א', 12/02/2006 שעה 21:51   [הצג]   [2 תגובות]
ניפוץ מיתוסים- טוב ליהודים?   מיטל א.   יום ב', 13/02/2006 שעה 2:21   [הצג]
האירוע הכי פחות חשוב   דודו בן עמי   יום ב', 13/02/2006 שעה 9:04   [הצג]
כנראה שתמיד היינו ''ככל הגויים''   אילן   יום ג', 14/02/2006 שעה 10:17   [הצג]   [5 תגובות]
רצח המוני ככלי פוליטי   דרור   יום ג', 14/02/2006 שעה 14:03   [הצג]   [9 תגובות]
בדיה אופטימית על גרוטסקיות מלכותית   ערן עסיס   יום ד', 15/02/2006 שעה 16:35   [הצג]   [2 תגובות]
דיון קודם   יובל רבינוביץ   יום ו', 17/02/2006 שעה 0:07   [הצג]   [2 תגובות]
כנראה שכל מה שאתה יודע, חוץ מלכתוב ביקורת שטחית בעטיפה צבעונית   חני   יום ו', 03/03/2006 שעה 4:26   [הצג]   [4 תגובות]
''מגילת אסתר'' היתה בכלל טקסט אנטישמי   הצועד בנעליו   יום ב', 06/03/2006 שעה 10:38   [הצג]
חטפת אותה בגדול!!!   מנדי גבירצמן   יום ד', 08/03/2006 שעה 21:43   [הצג]   [21 תגובות]
מגילת אסתר   אסתריקה   יום ב', 23/04/2007 שעה 2:19   [הצג]   [2 תגובות]
ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל   ליאור הלפרין   יום ב', 09/03/2009 שעה 0:12   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©