חמש יריות ברחוב ראסין
יום ד', 08/02/2006 שעה 23:48
זה קרה ב-‏25 במאי 1926. בשעה שתיים ורבע אחר הצהריים יצא גבר ממסעדה בויון-שארטייה שברובע הלטיני. הוא הספיק לעשות כמה צעדים כשניגש אליו אדם לבוש חולצה לבנה. כעבור שניות מעטות שלף לבן החולצה אקדח וירה חמש פעמים בגבר האחר. סמיון פטליורה התמוטט על המדרכה, מתבוסס בדמו. היורה, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד, לא טרח אפילו להילמלט על נפשו. משפטו, שנערך באווירה מתוחה וסוערת, היה אחד ממוקדי העניין של התקופה. פסק הדין שניתן בו הדהד ברחבי תבל, כולל בארץ ישראל. פרופיל של נקמה שנשכחה










''הרגתי רוצח המונים''


הרוצח לא ניסה כלל להכחיש את מעשיו. הוא הניח לשוטר הנרגש לאחוז בידו ולהוליך אותו אל תחנת המשטרה ברובע אודיאון שבפאריס. המפקד הביט בעצור. הוא נראה לו שליו באורח מוזר מעט. הוא היה בשנות השלושים המאוחרות שלו, בעל שיער כהה, משוך לאחור. שפמו היה עשוי היטב, ויחד עם עיניו, שהיו קרובות זו לזו ונעצו באנשים שסבבו אותו מבטים כהים ונוקבים, שיווה לו ארשת חמורת-סבר.

סמיון פטליורה. מנהיג לאומי או רוצח המונים?

השוטר דיווח בהתרגשות שהעצור ביצע רצח ברחוב ראסין, ליד בולוואר סן-מישל. המפקד הביט בעצור ושאל אותו את מי רצח. ''הרגתי רוצח המונים, גנרל אוקראיני שעמד בראש צבא ברברי'', השיב האיש מניה וביה. הוא הזדהה כשלום שוורצבארד, שען יהודי, יליד רוסיה, בעל אזרחות צרפתית.

זה קרה ב-‏25 במאי 1926. בשעה שתיים ורבע אחר הצהריים יצא גבר ממסעדה בויון-שארטייה שברובע הלטיני. הוא הספיק לעשות כמה צעדים כשניגש אליו אדם לבוש חולצה לבנה. ''אתה מר פטליורה?'', פנה אליו בצרפתית. האיש שיצא מן המסעדה נעמד במקומו, מופתע משהו מהפנייה הבלתי צפויה. עובר האורח שב ושאל: ''אתה מר פטליורה?''.

הנשאל, בתגובה, נופף במקלו, כאילו ניחש משהו מנימת הקול ומצורת הפנייה של האיש, אולי כדי להגן על עצמו.

''כן'', צעק אליו עובר האורח, ''הגן על עצמך, נבל!''. הוא שלף אקדח, כיוון אותו אל האיש וירה. ''זה על פרוסקורוב!'', צעק לאחר שירה את הכדור הראשון, והמשיך לירות, תוך שהוא מאזכר שמות שונים אחר כל יריה, ''זה על ברדיצ'ב! ועל אומן! ועל צ'רקסי! רוצח, זה על מעשי הטבח, על הפוגרומים!''. לאחר חמש היריות הראשונות, כשההלך כבר היה מוטל על המדרכה, מתבוסס בדמו, כיוון היורה את האקדח אל ירכתי המדרכה וירה עוד שתי יריות. הוא ידע שייעצר מייד ולא רצה שייפלט כדור כלשהו בשעת מעצרו. עדיף, איפוא, להמתין לה באקדח ריק מכדורים.

עוברי האורח שראו את המעשה פרצו בצעקות ''רוצח! הרגו אותו!''. שוטר שנזעק למקום הציל את היורה מההמון שנאסף שם. ממילא הספיקו הולכי רגל אחדים לקרוע את בגדיו, לשרוט את פניו ולהנחית עליו מהלומות בכל חלקי גופו. השוטר, כפי שכבר סופר, הצליח להביא את היורה אל תחנת המשטרה של הרובע. דקות אחדות לאחר מכן נכנס שוטר נוסף לתחנה והודיע ששם ההרוג הוא סמיון פטליורה. תגובתו של שוורצבארד הייתה מפתיעה: הוא תפס את ידי השוטר, לחץ אותן בשמחה וקרא: ''זה נכון? הוא מת. אה, כמה אני שמח שלא טעיתי ושאכן רוצצתי את גולגלתו של הנחש!''.

סמיון פטליורה היה מנהיג אוקראיני שטיפס בסולם הדרגות בצבא הצארי של רוסיה ולאחר מהפכת פברואר בקים צבא אוקראיני, הכריז על עצמו כאַטַמַן (מנהיג) והפך לנשיא הרפובליקה האוקראינית קצרת הימים. הצבא בראשותו שיתף פעולה עם מנהיגי הצבא הלבן, דניקין ו-וראנגל, שעשו מאמץ כושל לדכא את המהפכה הבולשביקית. אנשי פטליורה רצחו, שדדו ואנסו אלפי יהודים באוקראינה המזרחית בימי מלחמת האזרחים של 1918-1920, אחרי המהפכה ונסיגת הגרמנים. למעשה, נשמו יהודי אוקראינה לרווחה כאשר הביס הצבא האדום את צבא האַטַמַן והשתלט על חלק ארץ זה. פטליורה נמלט לגליציה, שהייתה גם היא נתונה בקרבות דמים. אחרי התפוררותה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית ביקשו הלאומנים האוקראינים להקים בה מדינה עצמאית, והניחו שהעובדה שהיא מאוכלסת בעיקר באוקראינים תהיה בעזרם. אלא שפולין תבעה אותה לעצמה והגנרל יוסף פילסודסקי פלש לתוכה בראש צבאותיו. פטליורה קיווה שפילסודסקי יבוא לעזרתו ויחזיר לו את גליציה המזרחית, בה ראה את חלקה המזרחי של המולדת האוקראינית. הוא עשה מחווה כלפי פילסודסקי בכך שהכריז כי העם האוקראיני מוותר לפולין על אוקראינה המערבית. אך אזהרה זו עוררה מורת רוח בקרב האוקראינים בגליציה. למעשה, עד יום מותו הם ראו בו בוגד. פטליורה עצמו, שנותר מבודד פוליטית, ברח לפאריס ושם עמד בראש קבוצה של גולים אוקראיניים שחלמו לשוב למולדתם ולכבוש את השלטון בה - עד שנרצח.

חקירת הרצח נמשכה חודשים ארוכים. שלום שוורצבארד ישב בכלא, מודע לחלוטין לסנסציה שעורר מעשה הנקם שלו בעיתונות. דעת הקהל הצרפתית סערה. המקרה עורר לא מעט שדים אנטישמיים מרבצם, אך גם הביא יהודים רבים להביע תמיכה בשוורצבארד, בין השאר באמצעות משלוח מכתבים אל האסיר. סניגורו, אנרי טוׁרֶז, נדהם מעוצמת התמיכה במעשהו של שוורצבארד - גם בקרב חוגים פוליטיים מסוימים בצרפת עצמה - היה מעודד לקראת המשפט. שוורצבארד עצמו התנגד לכל ניסיון להגן עליו באמצעות הצגתו כאדם שלא שלט במעשיו. רופאים אחדים התעניינו אם במשפחתו הייתה היסטוריה של מחלות נפש או אם המלחמה שבה לחם (שוורצבארד התגייס ב-‏1914 ללגיון הזרים הצרפתי, נפצע קשה ב-‏1916 וזכה בעיטור הגבורה) ערערה את יציבותו הנפשית. ביקשו ממנו להעלות על הכתב את מחשבותיו בקשר לרצח. שוורצבארד כתב בפירוש שהטבח של פטליורה וצבאו בבני עמו לא נתן לו מנוח והוא החליט לנקום את דם הנרצחים. הוא גם הוסיף כי איש לא סייע לו במעשיו. שוורצבארד היה צלול ובהיר כמו אוויר האלפים באביב. אי אפשר היה להוכיח שהוא היה בלתי-שפוי בעת הירי.

המתח גאה לקראת בואו של שוורצבארד לראשונה לאולם בה נערך משפטו. היה זה ב-‏1 באוקטובר 1927, שנתיים וחצי לאחר הרצח. אולם בית המשפט היה דחוס בעורכי דין, עיתונאים, סופרים ואינטלקטואלים. האווירה הייתה נוחה לנאשם, משום שבשנתיים שחלפו בבין הרצח לבין ראשית המשפט לא נעלם מעיני צרפתים רבים שבעוד ששוורצבארד היה גיבור מלחמה בשירות מולדתם, לא היה פטליורה אלא רוצח נאלח שהצליח לנצל את חסדיו הנדיבים של העם הצרפתי ולמצוא מקלט ממבקשי נפשו בפאריס. שוורצבארד, כאמור, לא טרח להכחיש את המעשה, אלא הצהיר שביצע אותו בהכרה מלאה ושהוא מקבל על עצמו את מלוא האחריות לו. כלומר, לא היה ויכוח על השאלה אם שוורצבארד היה אשם. אנרי טורס העלה על סדר היום שאלה אחרת, שטרדה את מנוחת המתעניינים לא פחות מאשר שאלת האשמה: האם פטליורה היה באמת אחראי לפרעות בהם נרצחו כמאה אלף יהודים. ושאלת ההמשך: ואם אכן היה אחראי לפוגרומים - האם היה שוורצבארד לנקום את דם הקורבנות ולרצוח אותו נפש?

הדרמה שהתחוללה בבית המשפט ניזונה מלאומיותם של השחקנים המרכזים בה. פטליורה היה מדינאי ואיש-צבא אוקראיני; שוורצבארד היה יהודי יליד רוסיה ובעל אזרחות צרפתית; אנרי טורז, פרקליטו של שוורצבארד, היה יהודי-צרפתי, ליברל, שמשפחתו הגיעה לצרפת למעלה מארבע מאות שנים קודם לכן, לאחר שגורשה מספרד; בראש התביעה הכללית עמד ריינו, פרקליט בכיר בפרקליטות המחוז; בראש התביעה האזרחית עמד סזאר קמפינקי, יליד קורסיקה; עוזרו הבכיר היה צ'סלב פוזננסקי, בן למשפחה יהודית פולנית מיוחסת שהמיר את דתו לנצרות והיה ידוע בפעילות אנטי-יהודית, בייחוד במלחמתו במסחר היהודי.

שוורצבארד. נוקם או סוכן?










מי היה שלום שוורצבארד?


הוא נולד ב-‏1886 ב''תחום המושב'' של העיר בַּלְטָה, והיה בן למשפחה מעוטת אמצעים. בילדותו למד ב''חדר'' ואחר כך בבית המדרש, אך בשל עונייה של המשפחה נאלץ לצאת לעבודה כבר בגיל צעיר. בהיותו בן עשרים נמלט, יחד עם כמה מחבריו, מהתנכלויות המשטרה הצארית, לפאריס, ושם החל לעבוד בבית מלאכה לשעונים. הידיעות על רדיפות היהודים ברוסיה הטרידו את מנוחתו. בימי משפט בייליס (1913) הקים בפאריס ארגון של יוצאי רוסיה צעירים, שקראו לעצמם ''בני יעקב'', על שמם של בני יעקב אבינו שנקמו באנשי שכם על חילול כבוד אחותם, דינה. הארגון גרס כי ''בעד כל טיפת דם עברי שנשפכה, בעד כל בת ישראל שנתחלל כבודה - נקם! נוכיח לעולם שדם יהודים אינו הפקר!''.

האגודה הנוקמת לא הצליחה להגשים את תוכניותיה. ב-‏1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ושלום שוורצבארד התגייס ללגיון הזרים הצרפתי. הוא השתתף בקרבות, נפצע קשה ב-‏1916 וזכה באות הצטיינות גבוה. עם תום המלחמה נסע לרוסיה. הוא היה עד לפרוץ המהפכה ולפוגרומים שערכו ביהודים אנשי המיליציות של פטליורה, פוגרומים בהם נרצחו גם רבים מבני משפחתו. ב-‏1920 חזר לצרפת, אך סיוטי הפרעות הוסיפו להטריד אותו והוא חזר אל רעיונות הנקמה הישנים שלו. מדי פעם סיפרו לו מכרים על פורעים אוקראיניים המתגוררים בפאריס ומתפארים בבתי הקפה ובבארים במספר היהודים ששחטו במו ידיהם. בין השאר, נאמר לו כי קצין אחד התפאר שאנס 27 נשים יהודיות ושאחר סיפר כי כרת בחרבו 15 ראשים של יהודים.

ב-‏1925 קרא שוורצבארד ידיעה המספרת שהאטמן הראשי, סמיון פטליורה, מתגורר בפאריס ועורך בה את העיתון האוקראיני ''טריזוב''. שוורצבארד החליט לנקום את דם הקורבנות באמצעות חיסול פטליורה, שבו ראה את האחראי הראשי להן. הוא לא ראה אותו מימיו ובידו הייתה רק תמונה קטנה שלו שגזר ממילון אנציקלופדי של ''לארוס''. כעבור זמן מה פורסמה ב''טריזוב'' תמונה גדולה וברורה יותר של פטליורה, ושוורצבארד גזר גם אותה והחל להתחקות אחרי המנהיג הגולה. לבסוף איתר אותו, אבל שם לב לכך שהלה נהג להלך ברחובות בלוויית אשתו וביתו. שוורצבארד לא רצה לסכן אותם והחליט שינסה לפגוע האוקראיני רק כשהלה יהיה לבדו.

באותו יום גורלי במאי 1926 ראה שוורצבארד את פטליורה נכנס בגפו למסעדת בויון-שארטייה שברחוב ראסין. הוא רץ לסניף הדואר הסמוך, שם כתב לאשתו מכתב קצר ובו סיפר לה על תוכניתו. לאחר מכן שב לפינת הרחוב בו שכנה המסעדה, וכשיצא ממנה פטליורה, ניגש אליו וירה בו למוות.









''כדי שלא יגדלו באוקראנה בולשביקים''


התביעה עמלה להוכיח ששוורצבארד היה סוכן של המשטר הבולשביקי בברית המועצות, אותו משטר שראה בלאומן האוקראיני הכריזמטי אויב מר ומסוכן. הובאו, בין השאר, עדים שטענו ששוורצבארד היה אנרכיסט ואף ישב בכלא בגין פעילות חתרנית בחוגים אלה, שהיה סוכן של המשטר הבולשביקי, שירה בפטליורה בזמן שהלה כבר התבוסס בדמו. עדים רבים באו מקרב הקצונה האוקראינית, שגם הם נטלו חלק בפוגרומים. אלה תיארו את פטליורה כפטריוט, כאדם ישר וכאיש נטול פניות, שלא זו בלבד שלא ערך פוגרומים ביהודים אלא אף דן למוות את אלה שיזמו וביצעו אותם. התביעה לא חסכה בעדים: היסטוריונים, מדינאים, מומחים, עדי ראייה, עסקנים - כל אלה הוזמנו להוכיח את חפותו של פטליורה ולהביא את חבר המושבעים למסקנה שלא ידע מאומה על המתרחש בעיירות היהודיות באוקראינה. האשמים בפרעות, לפי גירסה זו, היו הבולשביקים.

ביום השני למשפט עשה אחד מעדי הראייה לרצח שירות חשוב לעניינו של השען היהודי. האיש, מורה לאנגלית בשם סמית', סיפר כי כאשר טייל לאורך בולוואר סן-מישל שמע יריות וראה איש גבוה נופל על המדרכה. הוא תיאר כיצד רץ אל הצעיר היורה, שהיה חיוור מאוד, תפס בידו וקרא ''רוצח! אתה הוא הרוצח!''. ''אך עד מהרה אמרתי לעצמי שכפי הנראה טעות בידי'', המשיך העד, ''נדהמתי בראותי את פניו: אלה לא היו פני רוצח, אלא פני אדם חולם שהגשים את חלומו. משהחל ההמון להתאסף סביבו והתנפל עליו עזרתי לשוטרים להצילו מידיו...רבותי השופטים, אני מעריץ את שוורצבארד. לא רוצח הוא כי אם אידיאליסט, ואילו הייתי במקומו הייתי עושה כמעשהו...''.

ההגנה ניסתה מצידה, להוכיח שפטליורה מילא תפקיד מרכזי בפרעות 1917-1919. עו''ד מ' גולדשטיין, משפטן יהודי-רוסי ששימש כסניגורו של טולסטוי במשפטו המפורסם עם הסינוד הקדוש וכיו''ר ועדת החקירה בעניין הפרעות באוקראינה, העיד כי במדינה זו נערכו כמה מאות פוגרומים ומספר הנרצחים בהם עלה על חמישים אלף. גולדשטיין סיפר כי התרשם שפטליורה היה אחראי למעשי הטבח משום שאלה כוונו מלמעלה ודורבנו על ידי כרוזים שניתלו בכל רחבי המדינה וקראו לרצח ולשוד, נוסח ''הרגו ביהודים והצילו את אוקראינה!''. גם חרושת השמועות עבדה שעות נוספות. בפרוסקורוב נפוצה השמועה שהיהודים גנבו את פעמוני הכנסייה בפלשטין ותלו שלושה מכמריה, ואילו בפלשטין סיפרו שבפרוסקורוב גנבו היהודים את הכנסיה ותלו שלושה מכמריה...

קרן רחוב בפאריס. פינת רחוב ראסין, האתר בו ירה שלום שוורצבארד למוות בסמיון פטליורה

אחת העדות האפקטיביות של ההגנה הייתה חיה גרינברג, צעירה יפת-תואר, ילידת פרוסקורוב, שתיארה את הפוגרום בעיר. בבוקר ה-‏15 בפברואר נחתה הפגזה כבדה על העירבדיעבד התברר שהפגזה זו, שתוארה כבולשביקית, בויימה על ידי המיליציות של פטליורה במטרה להתנכל ליהודי העיירה. באותו יום פרץ הגדוד ההיידמקי השלישי לעיר ומפקדו, סמסנקו, הורה לחייליו שלא לבזוז רכוש יהודי אלא לרצוח יהודים ''בלבד''. ההוראה התייחסה גם ליהודים, ''כדי שלא יגדלו באוקראינה בולשביקים'', ו''יש לרטש כרסי יהודיות הרות, כדי שלא ייוולדו עוד באוקראינה בולשביקים''. הוא הורה להשתמש בכידונים ובפיגיונות בלבד, כדי שלא להקים רעש ולחסוך בתחמושת, משום שהיהודים אינם ראויים שאנשי פטליורה יבזבזו עליהם אבק שריפה.

בראש הפורעים צעדה תזמורת שניגנה שירי לכת. חיילי המיליציות קראו ''תחי אוקראינה!'' ו''יחי אבינו פטליורה!'' וקולותיהם נשמעו למרחוק. הטבח החל בחמת-זעם ןנמשך שלוש שעות רצופות. רק למחרת התבררו ממדי הזוועה, כאשר השלג שכיסה את הרחובות היה זרוע גופות ורווי דם. חיה גרינברג בעלת המראה ה''גויי'', יחד עם כמה אחרים שנותרו בחיים, יצאה להציל את אלה שעדיין ניתן היה להצילם. אחד הבתים הפך לבית חולים מאולתר והיא הורתה לכמה צעירים לאסוף את הפצועים מהשלג ולהביאם לבית החולים. מאתיים איש נאספו מכל קצות העיר. גרינברג אמרה כי לעולם לא תשכח את מחזות הזוועה הללו ואת מראה הדם על השלג. בין השאר, סיפרה על ילד בן חמש שהיה פצוע קשה בגבו וכולו שתת דם; הילד שתק שעות רבות, משום שלפני שנשחטה אימו על ידי הפורעים ממש לנגד עיניו, ציוותה עליו לשכב ולא להוציא הגה מפיו - אולי ייננצל אם יחשבוהו למת.




''אולי היו אלה מתאבדים?...''


אחד העדים המרשימים מטעם ההגנה היה ד''ר ליאו מוצקין, מראשי התנועה הציונית אז. הוא דיבר בהתרגשות רבה, כמעט בלחש, ואמר כי ''מי שלא ראה בעיניו את הפרעות לא יידע מה טיבו של פוגרום. אני עברתי כל זאת, בילדותי, ולעולם לא אשכח את הזוועה שבדבר, עד יום מותי''. פרקליט התביעה, קמפינקי,חשש מהשפעת דברי מוצקין על המושבעים והבטיח לו כי הוא מבין לליבו. ''אין אתה חש את כאבנו, שאם לא כן לא היית מגן על הפורעים!'', הטיח בו מוצקין חזרה.

עדים נוספים שחיזקו את טענות ההגנה היו גולים יהודים רוסיים שהתגוררו אותה תקופה בפאריס. מלבד עו''ד גולדשטיין הוזמנו להעיד גם ה' סלוזברג, יו''ר ועדת העזרה לנפגעי הפוגרומים, וולדימיר (זאב) טיומקין, שהיה חבר האסיפה המכוננת בימי ממשלתו קצרת הימים של קרנסקי.שלושתם סיפרו על הטרגדיה של הנרצחים היהודיים. את דבריהם חיזק ההיסטוריון ד''ר ויקטור צ'ריקובר, שתיעד לפרטי פרטים את הזוועה - שמות הקורבנות, רשימת העיירות שנחרבו, תאריכים וכדומה.בין השאר, ציטט צ'ריקובר את תשובתו של פטליורה למשלחת היהודית שביקשה ממנה להורות על הפסקת הפרעות. ''אינני יכול לעשות כלום'', דחה אותם האטמן הראשי, ''הפרעות מחזקות את המשמעת בקרב חיילי...''.

אחד מעדי התביעה היה הגנרל האוקראיני אודובצ'נקו, שהתפרסם בדיעותיו האנטישמיות. האיש טען שפטלירוה היה דווקא פרו-יהודי. דבריו עוררו גלי צחוק באולם בית המשפט. לשאלותיו של הסניגור אנרי טורז השיב אודובצ'נקו שהוא יודע זאת על סמך היכרותו האישית עם פטליורה. בתגובה, הוציא טורז את רשימת מעלליו של אודובצ'נקו עצמו וסיפר לשופט ולמושבעים כי עמד בראש כנופיות הפורעים בעיירות אברוץ' ושוונגורוד, בהן השתוללו חייליו במשך שלושה ימים רצופים, שחטו יהודים ושדדו את רכושם. לסיום דבריו, הגיש טורז לשופטים רשימה של מאה קורבנות יהודיים שהעד היה אחראי ישירות לרציחתם. אודובצ'נקו, בניסיון נושא, הגיב: ''אולי היו אלה מתאבדים?...''.

התביעה ניסתה להכתים את שוורצבארד בעזרת עדותו של השוטר שהגיע ראשון למקום ההתנקשות. האיש טען כי שוורצבארד הוסיף לירות גם לאחר שפטליורה היה שרוע על הרצפה וצעק ''די! די!''. טורז שאל את השוטר באיזו שפה צעק פטליורה את דבריו האחרונים. השוטר השיב שבצרפתית. טורז, בתגובה, טען - וגם הצליח לשכנע בכך - כי אין זה סביר שברגעיו האחרונים ידבר אדם בלשון שאינה שפת אימו, כלומר אוקראינית. אם אכן דיבר פטליורה בשפה זו, הרי שאין כל סיכוי שהשוטר הצרפתי יכול היה להבינו. בכך קיעקע טורז את אמינות העד. הוא לא הסתפק בכך, אלא גם הורה לאחד מעוזריו לשכב על הדרגש. הוא עצמו קפץ עליו ובעודו עומד כיוון אל השוכב את אקדחו, כדי להוכיח לבית המשפט שבתנוחה זו נורית הירייה בזווית מסוימת, שלא בה נורו הכדורים שפגעו בפטליורה.

עד תביעה אחר, קצין אוקראיני, העיד לטובת פטליורה וטען שהיה אדם הגון, ישר וירא שמיים. לשאלת טורז השיב הקצין שלא הכיר את האטמן הראשי אישית ולא נפגש עימו מעולם, אלא רק התרשם מהדיווחים עליו באמצעי התקשורת. טורז, בתגובה, שלף מתיקו תצלום גדול וברור שבו נראו פטליורה והעד סועדים ליד אותו שולחן באחד הגנים שליד פאריס. עד אחר, הקולונל האוקראיני בוטקוב, קבע כי ''היו אלה מעשים שנעשו מתוך השראה אלוהית'' (הכוונה לפרעות, א.ק.). שטות זו, חש טורז, השפיעה עד כדי כך על המושבעים שאולי מיותר לערוך לפניהם מצעד של שלושים עדי הגנה. הוא החליט, איפוא, לוותר עליהם. בכל זאת נשמעה עדותו של הקראי סַפַרו, שבנו נספה בפרעות; ספרו אמר בהתרגשות כי הוא עצמו לא היה יורה בפטליורה אלא מענה אותו באכזריות במשך שנים רבות. אז הודיע טורז כי מאחר וכל עדי התביעה העידו עד כה העידו, בעצם, לטובת ההגנה, הוא מוותר על עדי ההגנה שלו.

סוף המסע. המצבה על קברו של שלום שוורצבארד במושב אביחיל שבשרון (צילום: מערכת האייל הקורא)






''לא אתה עומד כאן למשפט''


למחרת נישאו נאומי הסיכום. מטעם התביעה גרס עו''ד וילם (התובע האזרחי מטעם אחיו של פטליורה) ששוורצבארד אינו גיבור ואינו אידיאליסט ו''את פשעו עשה לא לבדו אלא בסיוע עוזרים''. לדבריו, אלה שהטילו את אשמת הפוגרומים על פטליורה היו כולם יהודים, ומכל מקום פטליורה עצמו גינה את הפוגרומים שלא היה מסוגל למנעם. ''אני יודע שעם ישראל סבל והוא סובל גם עכשיו'', אמר וילם, ''...אולם אין להכחיש את העובדה, כי בתנאים ידועים מעורר עם ישראל עצמו תנועה של שנאה נגדו..ב'צ'קה', במוסדות הבולשביקיים, בכל מקום ישנם יהודים, לרבות נשים יהודיות. פראותם עולה על זו של האחרים''. וילם הוסיף כי היהודים שיתפו פעולה עם הבולשביקים ו''הלכו לפני צבאותיהם'', ובשל כך הייתה איבתם של האוקראינים כלפיהם לגיטימית. הוא הסביר כי פטליורה נרצח דווקא שעה שלא היה עוד בשיא כוחו ושברוסיה הולכת וגוברת האנטישמיות האדומה. ''דבר זה מוכיח לצד מי נוטים היהודים'', אמר, ''הם היו שליטיה של המהפכה הרוסית. עשיו, בגלל האנטישמיות הגדולה השוררת בעם, מגרשים אותם מעמדותיהם. המפעל שהם עצמם הקימו, הולך ונהפך ופועל נגדם''.

קמפינקי, שייצג את התביעה האזרחית מצד אלמנתו של פטליורה, פתח אף הוא את נאומו בהשתתפות בצער הנרצחים ובמחמאות לסולידריות שמגלים היהודים איש עם רעהו. גם הוא קבע כי ''אי אפשר היה לצפות מן היהודים, שהופיעו כאן כשליחי גזעם, שיעידו בצורה אובייקטיבית, תוך דאגה לגילוי האמת הטהורה. הם רואים לפניהם רק את התמונות של סבלות אחיהם''. הוא הוסיף וטען כי אנטישמיות ופוגרומים התקיימו באוקראינה גם לפני פטליורה וכי דווקא המנהיג המת היה ידידם של היהודים ובממשלתו כיהנו שלושה שרים יהודים. קמפינקי, כמו וילם לפניו, תהה מדוע רצח שוורצבארד את פטליורה רק בשנת 1926, לאחר שהאחרון כבר התגורר שש שנים תמימות בפאריס והתרחק מחיים ציבוריים ומדיניים. הוא קרא למושבעים לדון את שוורצבארד למוות או, לכל הפחות, למאסר עולם עם עבודת פרך.

טורז, מנגד, הזכיר כי הסוגייה כאן מורכבת בהרבה מרצח ''רגיל''. הוא דיבר התקדים ההיסטורי של הסטודנט האמרני טייליריאן, שרצח בברלין את טלעת ביי, מי שנחשב למנהיג הטורקי שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר לשואת העם הארמני. למרות עדויותיהם של קציני צבא גבוהים בצבא הגרמני, שהעידו כי טלעת ביי היה ידידה הגדול של ארצם ועשה למענה שירותים רבים, זיכה חבר המושבעים בברלין את טייליריאן, שנקם את דמם השפוך של בני עמו. טורז הוסיף כי שוורצבארד ביצע את מעשהו גם ממניעים אישיים לחלוטין, שכן תריסר מקרובי משפחתו נרצחו בפוגרומים בבלטה, בקירבו-אוזרו ובמקומות נוספים. הוא אף פנה אל פטריוטיותם של המושבעים והזכיר כי גם מחולליה הרפובליקניים של המהפכה הצרפתית רצו כי בעולמם החדש ייהנו היהודים משוויון זכויות מלא. ''לא, שוורצבארד'', פנה אל הנאשם, ''לא אתה עומד כאן למשפט. כאן עומדים למשפט הפוגרומים...אני מבקש מכם בצורה הנמרצת ביותר לזכות אותו, לקרוא דרור לאיש אשר במצחו טבוע החותם המחריד של אסון עמו''.

שוורצבארד עצמו הכין נאום סיכום אישי בו עשה את חשבון הדמים עם האוקראינים והתפלמס עם טענותיהם של העדים שגוננו על מבצעי הפוגרומים ופטליורה בראשם. ''מאחורי גבי עומדים מאות אלפי קדושים, מחנה של קורבנות מעונים המביטים אליכם באלם ודורשים צדק'', כתב ברשימותיו, ''לא רחמים, כי אם צדק בלבד. הנני איתם בכל נפשי ומאודי...גם אני, שופטַי, צועק יחד איתם: לא רחמים, אלא צדק בלבד!''. אבל טורז, שהבין כי לא רצוי להציג את הנאשם כגיבור לאומי יהודי וכי עדיף יהיה אם המושבעים יתייחסו אל מעשהו שנובע מטעמים הומניטריים, אסר עליו לשאת את הנאום הזה והוא נותר על הכתב בלבד.

אב בית הדין הינחה את המושבעים לשקול חמש שאלות כשהם באים לחרוץ את דינו של שוורצבארד: האם הוא אשם בפגיעה ובגרימת פצעים לפטליורה; האם גרמו פגיעות אלה למותו של פטליורה; האם התכוון שוורצבארד לגרום למותו של פטליורה; האם פעל שוורצבארד במחשבה תחילה; והאם עשה את מעשהו במארב. חבר המושבעים עזב את אולם בית הדין לצורך התייעצות. הקהל נשאר באולם כשהוא מחכה בנשימה עצורה לשובם. התייעצות השופטים נמשכה זמן קצר להדהים: מחצית השעה. הם שבו לאולם ונכנסו אליו לאיטם. המתח היה עצום.
זקן המושבעים פנה אל בית המשפט ואמר בקול רם: ''מתוך מצפון והכרה מלאה אנו מודיעים כי תשובתנו על כל חמש השאלות היא: לא!''. תשובת המושבעים ניתנה פה אחד.

הקהל שנכח באולם פרץ בתשואות אדירות. בתוך רעם מחיאות הכפיים וקריאות העידוד נבלע כמעט לגמרי קולו של אב בית הדין, השופט פלוׁרי, שהכריז: ''הנאשם יצא זכאי בדינו!''. בית הדין נענה לדרישת עורכי הדין וילם וקמפינקי והטיל על שוורצבארד לשלם לכל צד פרנק אחד כפיצוי סמלי. לאחר מכן פנה פלורי אל שוורצבארד ואמר לו כי מעתה והלאה אדם חופשי הוא.




''נשאר נאמן למסורתו''


העיתונות הצרפתית - וגם הבינלאומית - סערה וגעשה. חלק מעיתוני צרפת התנגדו בחריפות לזיכוי שוורצבארד, אם כי לא בהכרח מטעמים אנטישמיים. הם ייצגו את נקודת ההשקפה של צרפתים רבים, שמאסו בכך שזרים הנהנים מהכנסת האורחים הצרפתית מחסלים זה את זה על אדמת ארצם. ארמון דה-מניל עשה חשבון היסטורי עם העם היהודי במאמר הראשי של עיתונו ''לה לאנטרן'', ובו קבע כי אבות-אבותיו של שוורצבארד הכחידו עמים שלמים, כמו העמלקים בפרס של ימי אחשוורוש. הוא הוסיף כי אין מדובר בהיסטוריה עתיקה בלבד, שהרי ידוע כי גם בימינו משמשים יהודים רבים כחברים ב'צ'קה', המשטרה החשאית הרוסית ומובילים את משטר הדיכוי הבולשביקי שם. עיתונאי צרפתי אחר, גוסטב הרווה, פירסם ב''לה ויקטואר'' מאמר הקובע כי האשרתו של דווצבארד בחיים מייד לאחר הרצח היא שאיפשרה את זיכויו - ממש כפי שאיפשרה את זיכוי וילֶן, רוצחו של ז'אן ז'ורס, שנים אחדות קודם לכן. מקריאת מאמר זה היה ניתן להבין בבירור שהרווה לא היה מתנגד ללינץ' שיבצע ההמון הזועם בשוורצבארד. ליאון דודֶה, עיתונאי מה''ל'אקסיון פראנסז'' הלאומני, קבע כי כל רוצח פוליטי הוא פרי מעשיה של הבולשת המשתמשת בו, לפי הצורך, ולעתים תוך תיאוןם עם התביעה כללית. מסקנתו של דודה הייתה שהמוסד שזיכה את שוורצבארד - חבר המושבעים - הוא כלי בידי הבולשת הצרפתית ויש לבטלו.

מאידך, היו לא מעט שתמכו פסיקת בית המשפט. ה''ל'אוור'' כינה את ההחלטה ''צודקת, הוגנת ונבונה''. ''לה פפל'' הסוציאליסטי הסביר שמדובר בגינוי כללי לאנטישמיות ולמחוללי הפוגרומים. ה''ל'הומאניטה'' הקומוניסטי קבע שפסק הדין הוא בשורה לפרולטריון הבינלאומי ופירש אותו כהרשעה של כל אלה שפעלו נגד כוחות המהפכה, ובכך כרך יחד עם פטליורה גם מנהיגים כדוגמת קלמאנסו, פואנקרה, לויד ג'ורג' ואחרים.

קברו של פטליורה והמונומנט לזכרו בבית הקברות ברובע הפריסאי מונפרנאס. לידו נטמנו גם רעייתו אולגה (1885-1959) וביתו לסיה (1911-1942)

בעולם היהודי הפך שוורצבארד לסמל לאומי ולמקור גאווה. היו כאלה שחששו שמעשהו - ועוד יותר מכך, זיכויו בדין - ישמש כעילה לגל חדש של אנטישמיות. אבל כללית היו התגובות אוהדות למדי. הסופר שלום אַש, שחי אז בפאריס, אמר כי ''קללתו של החלש, חסר האונים, הבזוי, קללתם של אלה המושלכים כבשר בהמה זול, על ידי כל הרפתקן, כתגמול לחבורת השודדים שלו - קללה זו הרובצת עליך, עלי, על כולנו, היא נהפכה אצל אחד מאיתנו למעשה - ותהא גאולה לכולנו...''. אלברט איינשטיין כתב לאחר הזיכוי כי ''משפט שוורצבארד הוכיח, כי העם הצרפתי נשאר נאמן למסורתו: הגנה על זכויות האדם''.

בעולם היהודי חגגו את הזיכוי. תהלוכות וחגיגות נערכו במאות ערים ועיירות באירופה, בארצות הברית ובמקומות נוספים. נציגים יהודיים ביקרו בנציגויות דיפלומטיות צרפתיות וביקשו להביע את הוקרתם על פסק הדין. גם בארץ ישראל הייתה תחושה של התעלות. בתל אביב עברה הידיעה מפה לפה במהירות ועוררה שמחה והתלהבות. בעל מסעדת ''אוקראינה'' שברחוב גאולה החליף את שמה ל''שוורצבארד''. בראשון לציון הפסיקו פועלי מפעל הנעליים ''כתר'' את עבודתם ופרצו בריקודי שמחה. התערבויות שנעשו בין חברים לעבודה בנוגע לתוצאות המשפט שולמו במקום. בראש פינה ערכו בני הנוער מסיבת רידוים ממושכת., וכך גם בעפולה ובמרחביה. במושב כפר יחזקאל יצאו אנשים לרחובות, לפידים בידיהם, וזעקו ''יחי שוורצבארד גואל הדם'' ו''יחי הצדק העולמי''.

לאחר זיכויו במשפט ניסה שוורצבארד לנהל משק חקלאי קטן בכפר סמוך לפאריס ואף הצליח להיבחר כראש המועצה המקומית. למרות זאת, החליט לנסות לעלות לארץ ישראל, על אף ששרר בה אז משבר כלכלי חמור. אפס, בקשתו לקבל אשרת עלייה נענתה בשלילה. הוא החליט להסתכן ולהסתנן לארץ בדרך לא חוקית ועלה במארסיי על ספינה שיעדה היה ביירות; הרעיון היה לחצות בחשאי את הגבול לארץ ישראל. אבל דבר נסיעתו נודע ברבים ושלטונות צרפת בבירות, שקיבלו מידע על כך משלטונות המנדט הבריטי בארץ, עיכבו אותו ולאחר מכן אילצו אותו לשוב באותה ספינה עצמה לצרפת. הוא הקדיש את מירב זמנו לגיוס כספים לסיוע ליתומים יהודים ממזרח אירופה. בשנת 1937 נענה להצעה לנסוע לשליחות לדרום אפריקה, במטרה לגייס כספים למפעל תרבותי חשוב: הוצאה לאור של אנציקלופדיה יהודית כללית באידיש. אבל הוא הספיק לפעול בדרום אפריקה תשעה חודשים בלבד. ב-‏3 במרץ 1938 נפטר בקייפטאון ובה גם נקבר.

שלושים שנה לאחר מותו של שלום שוורצבארד הועלו עצמותיו ארצה. הוא נקבר בבית העלמין באביחיל, שם קבורים חיילי הגדודים העבריים שלחמו במלחמת העולם הראשונה.




גירסה אחרת


במשך שנים ארוכות נמשך הוויכוח על מידת אחריותו של פטליורה לפוגרומים המזעזעים ביהודי אורקאינה במהלך המלחמות שהתחוללו בה לאחר מהפכת 1917. בעיני אוקראינים רבים פטליורה הפך במותו למעין קדוש מעונה. גישה זו התחזקה עוד יותר עם עליית התנועות הלאומניות באוקראינה, החל מסוף שנות השמונים ועד ימינו. בעשרות השנים שחלפו מאז הרצח והמשפט שבעקבותיו הועלו לא פעם סברות לפיהן לא נשא פטליורה באחריות מלאה לפוגרומים. ההיסטוריון הנרי אברמסון טען כך בספרו ''A Prayer for the Government''. טאראש הונצ'אק מאוניברסיטת ראטגרס טוען כי פטליורה היה הומניסט שניסה דווקא להקל על היהודים; ושבתוך הפלישות החוזרות ונשנות לאוקראינה והבלגאן הכללי שנותר בה באותה תקופה, לא ניתן היה לשלוט בתגובות ההמונים למתרחש. סיכום קצר של לא מעט מהגירסאות הללו - חלקן, כאמור, בנות-זמננו (כולל אלה המייחסות לשוורצבארד פעילות בשירות המודיעין הסובייטי), ניתן למצוא כאן, וגם כאן.




שיכחה


שלום שוורבצארד, כאמור, היה במשך שנים גיבור יהודי לאומי. במקרה כזה, לכל הפחות היה כדאי ללמוד את המקרה שבו היה מעורב ואת השפעתו העצומה על קהילות יהודיות בכל העולם. כרגיל, שכחנו מזמן את הכל. שלום שוורצבארד הוא היום לא יתר ממצבה צנועה הניצבת על קברו שבשרון. עיסוק בפרשה זו מטה את תשומת הלב פעם נוספת אל הפוגרומים הנוראים באוקראינה של אז - פוגרומים שהיקפם עצום בהשוואה ללא מעט אסונות שנחתו על העם היהודי במהלך הדורות. היום שמו אינו אומר דבר לאיש, וחבל. הפרשה הזו מרתקת מכדי שנחמיץ אותה ומה שחשוב יותר, היא מלמדת אותנו לא מעט על דרכו הפתלתלה של צדק היסטורי. אפשר להתווכח על השאלה עם רצח פטליורה היה מוצדק מוסרית או שהיה טבוע בחותם הלגיטימיות, וגם אם שוורצבארד שירת במעשהו את עניינו של העם היהודי או את האינטרסים של שלטון סטאלין. אפשר, אבל לא עושים את זה. כיום אין מי שזוכר כמעט את הפרשה, ובבתי הספר היא כמעט ואינה נלמדת. התוצאה ברורה: כיום אין מי שיודע בכלל על עידן הפוגרומים האפל ההוא, על אף שמבחינת היקפו לא היה דומה לו בעשרות השנים שלפני מלחמת העולם השנייה. במדינה שיכולת השימור של הזכרון ההיסטורי שלה היא בעייה כאובה כל כך , יש ללימוד הפרשה הזו ערך רב.









מאמר זה פורסם לראשונה ביום 25 במאי 2004 באתר ''האייל הקורא''.






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
מה בין פטליורה לארקדי??   אילן   יום ה', 09/02/2006 שעה 10:29   [הצג]   [5 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©