שינוי סייסמי
יום ו', 13/01/2006 שעה 2:06
הפוליטיקה הישראלית מתנועעת בימים אלה כסירת הצלה בים סוער. ההתאחדויות וההתפלגויות בו משרטטות במהירות מפה שתתקיים, כנראה, לאורך שנים ארוכות. ואולי הדימוי הנכון הוא של שינוי סייסמוגרפי עצום שהמערכת שלנו עוברת בעצם הימים האלה, שרשרת שלח רעידות אדמה אדירות. פוליטיקאים מאוכזבים עוברים ממפלגה למפלגה, פריימריז טורפים קלפים אלקטורליים, מקומות משוריינים למגזרים ולמתחרים – וכל אלה מובילים אותנו אל מערכת הבחירות המרתקת והתזזיתית ביותר שהייתה לנו כאן מאז שנות דור. כמה אבחנות והערות בעקבות הפריימריז בשינוי, בליכוד ובמפד''ל










התחזית: ללא שינוי

תבוסה צורבת ולעג לכללי הדמוקרטיה. טומי לפיד


בשעה שהדברים הללו נכתבים רועדות עדיין אמות הסיפים כתוצאה מהמהפך בשינוי: רון לווינטל הביס את אברהם פורז, מחצית מחברי הכנסת הודיעו על פרישתם מהתמודדות על מקום ברשימה וחבורת הפורשים מדברת על הקמת מפלגה נפרדת שתיטול עימה את השם, את מימון המפלגות ואת המוניטין של המפלגה המקורית.

זה יהיה הצעד הגרוע ביותר שהחבורה הזו יכולה בכלל לחשוב עליו. ראשית לכול, זוהי יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה. ''אינני מתכוונת להישאר בשינוי'', צוטטה ח''כ מלי פולישוק-בלוך מייד לאחר הבחירות הפנימיות, והוסיפה: ''ברשימה כזו אין טעם להישאר. נתתי את הלב 25 שנה למפלגה לא כדי להגיע למצב שאליו הגענו היום. מה שקרה כאן איננו דמוקרטיה. נראה מה נעשה כדי שהדרך שלנו תישאר''. תמיד טוב לדעת שכאשר במסגרת הכללים הדמוקרטיים מתקבלת החלטה שלא נוחה למישהו הוא מחליט לשבור את הכלים. אכן, דמוקרטיה במיטבה. אחרי השבר הגדול בשינוי פילוג מעין זה בוודאי לא יועיל לה. אגב, פולישוק-בלוך גם אמרה לאחד מערוצי הטלוויזיה ששינוי שהיא מוכנה לפעול בה היא רק ''שינוי האמיתית''. במקומות אחרים נאמרו דברים גרועים לא פחות. בתרגום שלי, הכוונה למפלגה שמעמד המימסד הוותיק שלה מובטח לאורך שנים. זקני מפא''י לא היו אומרים את זה בצורה מדויקת יותר.

אבל זה עוד כלום ליד מה שממתין לשינוי באמת במידה ופלג הפורשים שלה יתמודד בבחירות לכנסת. בפעם האחרונה שבה התמודדה מפלגת נישה מתפוררת (במקרה ההוא דווקא מפלגה ביטחוניסטית) שבראשה מנהיג כריזמטי שמכתיב את הנעשה במפלגה ובמוסדותיה ומהווה את המגנט העיקרי לבוחריה ושממנה התפלגו כמה מחברי סיעתה, זה נגמר בהתרסקות טוטאלית בבחירות. למפלגה ההיא קראו צומת. ואם מישהו רוצה להוסיף לכך גם דוגמאות מסוגן של הדרך השלישית, ד''ש ואחרות, הוא מוזמן לעשות כן.

בנסיבות כאלה תמיד יכול לעלות הטיעון שלפיו גם שרון ביצע צעד דומה. ובאמת, הנה דוגמה של מנהיג מפלגה פופולרי, אדם שבמידה רבה זיכה אישית את מפלגתו בעשרות מנדטים, שפרש אחרי שהאופוזיציה עשתה לו את המוות. אבל זה גם ההבדל הגדול: שרון פרש כשהוא זוכה לתמיכה עצומה בסקרים והעביר את הפופולריות האישית שלו למפלגתו החדשה. לפיד, לעומת זאת, אינו בדיוק הלהיט העכשווי בסקרי ההווה ומה שגורם לדשדוש המדכא של שינוי באותם סקרים אינו קשור בכהוא זה לאופוזיציה שפועלת במפלגה הזו נגד לפיד ופורז. אם מישהו מאמין שאנשים כמו איציק גלעד ורון לווינטל הם הם הגורמים לצניחתה של שינוי בסקרים – שיקום. לצניחה הזו יש כמה סיבות, שרובן מפורטות במאמר ''כמה הערות על שינוי'' שפורסם כאן.

אחד הדברים היותר מגוחכים בתוצאות הפריימריז של שינוי קשור דווקא להצהרות של לפיד עצמו, על כך ששינוי היא מפלגה דמוקרטית לעילא ולעילא. היא הייתה כזו כל עוד היא שירתה את מטרותיו של לפיד כשליט בלעדי שלה. היא הפסיקה להיות כזאת ברגע שהפסיקה לנוע לצלילי חלילו וביטאה עמדה משל עצמה. האבסורד הוא שבמשך שנים הכחישה שינוי שהיא הפלטפורמה האישית של לפיד, אבל דווקא התפוררותה המחישה את נכונותה של התיזה הזו. ללא התחדשות פרסונלית, ללא גיוון רעיוני, ללא תפיחות ארגונית וללא יכולת להתמודד עם האג'נדה המדינית של אריאל שרון נדונה המפלגה הזו לכישלון אלקטורלי ברור. הבחירות הפנימיות ההרסניות שעברה רק האיצו את התהליך הזה.

הפסד לפרלמנטריזם הישראלי. אברהם פורז

כמה דקות אחרי ההם מותר להתחיל לחשוב הלאה. מה יהיה בגורל 15 המנדטים של שינוי? חלק מהם, וזאת אנו כבר יודעים, עברו למפלגת קדימה. האחרים יחפשו עתה בית חדש. חלק, מותר לשער, יעברו אף הם למפלגה זו. אחרים יחפשו את מזלם בעבודה, בליכוד ואולי במפלגות קטנות אחרות. 28 שנים לאחר התפוררותה של ד''ש קורה לשינוי משהו דומה. מאוד דומה.


הפסד

אברהם פורז הוא, לטעמי, הפסד עצום לפוליטיקה הישראלית. מדובר בפרלמנטר מעולה, מהטובים שהיו לנו כאן בעשרות השנים האחרונות. כמחוקק הוא קידם את זכויותיהם של ילדי עובדים זרים, העביר את חוק הפיקדון למיכלי משקה והצליח להביא לאיסור על פיטום אווזים. אני יודע שלא לכל אחד זה נשמע חשוב כל כך, אבל אלה בדיוק החוקים שמאפיינים מדינה מערבית מתקדמת המגלה רצון לטפלב במצוקות האחר ומנסה שוב ושוב להיטיב את חיי תושביה. הוא שנא בזבוז כספים מיותר, איחד בשם העיקרון הזה רשויות מקומיות, מנע העברות בלתי מבוקרות של כספים לעיריות כושלות והתעקש שלא לממן מנגנון מפלגתי מנופח. הוא אחד הבודדים שמתעמקים גם בפרטים הקטנים של הכלכלה, בדברים שאנחנו מרגישים ביומיום. הוא לא נרתע מעולם מלומר את האמת שלו ונמנע משימוש בגימיקים המגוחכים שפוליטיקאים נאלצים להשתמש בהם כדי לתפוס כותרת בעיתון או סינק קצרצר במהדורת חדשות טלוויזיונית. גם יריב פוליטי מובהק, כמו יו''ר ש''ס, אלי ישי, אמר הערב באחד מערוצי הטלוויזיה שצר לו על פרישתו של פרלמנטר מוצלח שכמותו. אכן, יריב ראוי. עוד כמה פורזים כאלה והייתה לנו חברה מעט יותר טובה.


הולך לבית שאן

בליכוד הייתה, לאחר הפריימריז, תחושה שהזכירה במשהו את העבודה שאחרי בחירת עמיר פרץ ליו''ר העבודה. ההבדל העיקרי היה שפרץ הביא עימו רוח אידיאולוגית חדשה, המתמקדת בנושאי חברה ורווחה – וחבורה שלמה של אנשים שביקשו לנצל את הרוח הזו כדי להצטרף לעבודה ולהפליג איתה למרחקים. ואילו בליכוד, כמו בליכוד, היוו הפריימריז מעין מנגנון להערת המפלגה מחרגון החושים המנוון שבו הייתה שרויה מאז פרשו ממנה שרון ונאמניו והלכו להקים מפלגת מרכז חדשה. ובנוסף, גם אין ברשימה הזו כל חידוש. אמנם משה כחלון עלה לגדולה והתבסס כמספר שלוש ברשימת הליכוד לכנסת ה-‏17, אבל אין כמעט פנים חדשות בין אלה שנבחרו במקומות הריאליים. אפילו אלי מויאל, ראש העירייה המתוקשר של שדרות, הגיע במקום בלתי ריאלי (נכון לעכשיו).

אבל הדינמיקה של ההצבעה הפנימית שימשה, כאמור, כגורם מעורר. יותר מתשעים אחוזים אחוזי השתתפות בהצבעה הם נתון נאה ביותר עבור כל גוף בוחר – קל וחור כשמדובר בגוף גדול למדי, המונה שלושת אלפים בעלי זכות בחירה. העסקאות, התככים, הדילים, הצורך הנואש של למעלה מתעשים איש להיבחר לאחד מחמש עשרה מקומות שכעת נראים כריאליים – כל אלה הפכו את המאבק על כס הח''כ למר מתמיד ואילצו את המתמודדים להפעיל כל אמצעי אפשרי כדי להביא את תומכיהם הפוטנציאליים לקלפיות.

היכולת של אנשים אלה להשפיע על הרכב רשימת מפלגתם באמצעות שימוש באמצעים משחיתים הפכה את מרכז הליכוד כבר לפני שנים ל''טאמאני הול'' הישראלי, שם נרדף לשחיתות פוליטית ולנהנתנות חסרת בושה. חלק מאלה שהפכו לסמלי השחיתות – יחיאל חזן, ענבל גבריאלי, מיכאל גורלובסקי, גילה גמליאל – נותרו בחוץ. נעמי בלומנטל עוד עלולה להיכנס לכנסת. ותודה לאל, נזרקו החוצה גם מוקיונים פוליטיים דוגמת איוב קרא, פנינה רוזנבלום ו...דוד לוי.

סוף סוף הולך הביתה. דוד לוי

דוד לוי היה פעם התקווה הגדולה של הליכוד. בשנות השמונים הוא הנהיג את המחנה הגדול ביותר במפלגה הזו והצטייר כמי שעשוי להיות הפוליטיקאי המזרחי הראשון שיעמוד בראש ממשלת ישראל. אבל מאז קרס מול קואליציית שמיר-ארנס, הוא שקע בחוסר מעש פוליטי מוחלט. הפיקציה הפוליטית שהקים, גשר, זיגזגה בין הליכוד לעבודה וחוזר חלילה. כהונותיו במשרד החוץ היו מביכות במקרה הטוב, שלא לדבר על מה היו במקרה הרע. בשנים האחרונות, למעט ישיבה במזנון והבטחת מקומו ברשימת הליכוד אחת לכמה שנים, עסק בעיקר בנקמות. פעם בבנימין נתניהו, האיש שאמר עליו כי הוא ''בכיר מוקף פושעים'' וייחס לו את תרגיל הסחטנות של ''הקלטת הלוהטת'', שבדיעבד התברר כי לא היה ולא נברא; פעם באהוד ברק, שאיתו כרת ברית פוליטית ולאחר מכן עזב אותו כשנוכח שאינו מסוגל לספק לו את הסחורה; ופעם באריאל שרון, האיש ש''העז'' שלא לתגמל את לוי, האיש והאגדה, בתיק ממשלתי בכיר. בשנים האחרונות, כך הרושם שלי לפחות, תורגמה שנאתו של לוי לשרון לתמיכה במורדי הליכוד. אותו לוי, שתמיד טרח להסביר כיצד מתינותו היא היא התשובה לקיצוניות מימין, עשה מעצמו בדיחה כשנע שוב ימינה לפי משב הרוח הפוליטי החדש, ומצא את עצמו בסירה אחת עם יריבו הוותיק נתניהו. נתניהו, מותר להניח, לא ממש התאמץ כדי להכניס את לוי למקום ריאלי ברשימה. הוא אכל ממנו כבר מספיק צרות בחייו.


דואליות במפד''ל

אם להאמין לשדרים שמגיעים מהמפד''ל, הרי שזבולון אורלב, היו''ר החדש שלה, מבקש לבנות מפלגה עם מסר אחר. אורלב זוהה בעבר עם מתינות מדינית (ואף היו במפלגתו כאלהשהלעיזו עליו כי קיים משא ומתן על הצטרפות לעבודה), ויחד עם הח''כ לשעבר נחום לנגנטל, היווה את הסמן השמאלי של המפלגה המקצינה הזו. מול אנשים מסוגם של יצחק לוי ואפי איתם מדובר בהפרש אידיאולוגי משמעותי מאוד.

אבל לוי ואיתן כבר לא שם, וזו ההזדמנות של אורלב. הוא נחוש בדעתו לבנות מפלגה מתונה יותר, צעקנית פחות, שלא תהיה קשובה עוד אך ורק למצוקות המתנחלים אלא גם תקדם סדר יום חברתי לאומי ותפעל בתחומי החינוך והרווחה בתוככי הקו הירוק. טוב ויפה, אבל הרשימה שנבחרה במרכז המפד''ל אינה חורגת כמעט מהזיהוי עם המשבצת המדינית-ימנית שלה. כך ניסן סלומיאנסקי, מתנחל מאלקנה; כך שאול יהלום, עוד מתנחל מאלקנה; כך גילה פינקלשטיין, מהדוברות הקולניות ביותר במפד''ל נגד ההתנתקות; וכך מוטי יוגב, נץ מובהק ואחד מראשי מערך גיוס הכספים של המתנחלים בעבר. אלי גבאי, שנבחר במקום השלישי, אמור להיות עלה התאנה ה''חברתי'' של המפלגה הזו. אבל לגבאי, שכבר כיהן בעבר תקופה קצרה כח''כ, לא נרשמה בתודעה הציבורית פעילות חברתית יוצאת דופן, לא ברמה הפרלמנטרית ולא במישור המעשי. במלים אחרות, שוב נתקלנו בפאסאדה חסרת משמעות.











[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תיקון טעות שכיחה   יובל   יום ו', 13/01/2006 שעה 10:32   [הצג]   [2 תגובות]
תיקונצ'יק   החברה השמינית   יום ו', 13/01/2006 שעה 16:44   [הצג]   [2 תגובות]
שקיעת האלים   קובי   שבת, 14/01/2006 שעה 0:05   [הצג]
ההפסד הוא רק של אברהם   מוטי בן ארצי   שבת, 14/01/2006 שעה 12:36   [הצג]
טומי לפיד- תמשיך להנהיג,אל תפרוש   פרופ' דן שגיא   שבת, 14/01/2006 שעה 14:34   [הצג]
עוד פרלמנטר כזה ואבדנו. אינך יודע.   אחד ממועצת שינוי   שבת, 14/01/2006 שעה 22:32   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   משה בקר   יום א', 15/01/2006 שעה 0:56   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©