יומו המופלא של סטיבן ברדבורי/ אמיר ליברמן
יום ב', 09/01/2006 שעה 23:26
סטיבן ברדבורי רצה תמיד להיות כבאי. אבל כבן למי שהיה אלוף אוסטרליה בהחלקה מהירה על הקרח למרחקים קצרים הוא גדל אל תוך ענף הספורט הזה, שבמולדתו נחשב לאזוטרי במיוחד. סטיבן קשישא אף זכה בכמה הישגים קבוצתיים בינלאומיים, אבל להישגים אישיים של ממש לא הצליח להגיע מעולם (לפחות לא בזירה הבינלאומית). עד שהגיעו המשחקים האולימפיים החורפיים של סולט לייק סיטי ב-‏2002. את מה שקרה שם אפשר (ואפילו מתבקש) ללמד בקורס מתקדם לחישוב הסתברויות מתמטיות. מאמר אורח של אמיר ליברמן, המסביר גם כיצד סייעה אגדת ברדבורי למיתון התרגשות משפחתית ביום הכיפורים





בכל חג בישראל יש למישהו הרבה פרנסה. ביום העצמאות אלה מוכריי הפחמים והמנגלים; בפורים – יצרני הקפצונים; במוצאי הפסח – אופיי הפיתות. ואילו יום הכיפורים – הוא החג הבלתי רשמי של הילדים רוכבי האופניים, הרולר בליידס ושל המחלקות האורטופדיות, המלאות בנציגי הקטגוריות הקודמות.

ניצחון בשיטת האלימינציה. סטיבן ברדבורי מנצל את נפיל כל מתחריו בגמר האולימפי ומתנהל באיטיות עד לקו הסיום

גם השנה, כבכל שנה, התמלאו רחובות מודיעין במאות ובאלפי ילדים ונערים שדהרו להם על אופניהם וברולר בליידס שלהם, ובאלפי מבוגרים שניסו להימנע מפגיעתם של בעלי הגלגלים למיניהם. ההכנות לחג, לוו אצלנו בבית כמדי שנה בהרבה דמעות. שנה אחת של אופניים עם גלגלי עזר, שנה שנייה של אופניים בלי גלגלי עזר, שנה שלישית של קורקינט ובשנה שעברה, היא השנה הרביעית, החליטו הצאצאים כי הגיע שלב הרולר בליידס. על אביהם הוטל להשיג את כל הציוד הדרוש, כלומר לא רק את הנעליים עצמן אלא גם את כל המגינים הנלווים – לברכיים, למרפקים ולראש.

אחרי שהילדים בילו כמה שעות בלבישת ה''תחפושת'' הזו הם נראו, פחות או יותר, כמו אבירים מימי הביניים. אבל אם חשבתם שסיימנו טעות בידכם. לאחר לבישת הציוד, יש צורך בלרדת במדרגות (למה, לכל הרוחות, בחרתי לגור בבניין היחיד במודיעין בו אין מעלית...?). הניסיון לגרום לילדים להוריד את הרולרים וללבוש אותם שוב כשנגיע למטה נועד לכישלון. וכך, איכשהו, שרדו שלושת השבלולים האנושיים הללו את סכנת הנפשות שבמעבר מהבית לרחוב והגיעו, בשעה טובה, למדרכה. אחזתי ביד כל צאצא וכך התקדמנו לנו למרכז המסחרי הקרוי מודיעין סנטר, חמש דקות מהבית שלי. קצב ההתקדמות שלנו הזכיר לי את הסיפור ששמענו כשהיינו בצופים, אודות ''60 על 6'' – על יחידה צבאית שעברה בזחילה, מרחק של 60 מטר ב-‏6 שעות. הנפילות שחווינו בדרך, ואלו של רבים אחרים באותו היום, העלו בזיכרוני את סיפורו המופלא של סטיבן ברדבורי. הסכיתו ושמעו.

סטיבן ברדבורי, אוסטרלי חביב מקווינסלנד החמה, התחרה בהחלקה מהירה על הקרח במסלולים קצרים. כדי שתבינו את הרעיון הרי שבן קווינסלנד המתחרה בהחלקה על הקרח משול, בהגזמה קלה, להצבתו של קובי אוז בתפקיד שחקן הציר של הלוס אנג'לס לייקרס. ובכל זאת, בחר ברדבורי להתחרות בענף ''חורפי'' זה. מותר להניח שלאביו הייתה לא מעט השפעה על כך. האב זכה באליפויות אוסטרליה בשנים 1963 ו-‏1964, וכבר כשהיה סטיבן בן חמש ליווה את אביו לזירה. כשהיה בן שמונה, החל סטיבן להתחרות.

מסלולים תחרותיים להחלקה מהירה על הקרח, למי שלא יודע, מצטיינים בפניות חדות. לפיכך, לא מעט מחליקים מעדיפים למתן את חדות הפנייה באמצעות התקרבות מכסימלית לשולי המשטח. וגורמות למחליקים להחליק קרוב מאוד למשטח עצמו. לעניין זה יש חשיבות רבה בסיפורנו, כפי שיווכחו מייד.

אבל קודם לכן כמה מלים על הספורט האוסטרלי. החלקה על הקרח, כפי שאמרתי, אינה בדיוק הלהיט הספורטיבי במדינת הענק הזו. בכל רחבי היבשת רשומים רק שמונים ספורטאים הפעילים בתחום זה. אוסטרליה, ככלל, נקשרת בתודעה דווקא לענפי ספורט קיציים כמו שחייה (שחיינים אוסטרליים כאיאן ת'ורפ, גראנט האקט זכו במדליות אולימפיות וקבעו שיאי עולם), אתלטיקה (למשל, הרב אליוט, אלוף אולימפי ושיאן עולם בריצת 1,500 מ'; או בטי קאת'ברט, אלופה אולימפית בריצות 100-400 מ). אבל החלקה מהירה על הקרח? בחיים לא. לק מאיתנו ראו את הסרט ''ג'מייקה מתחת לאפס'', שמבוסס על סיפורה של נבחרת המזחלות של ג'מייקה, שנטלה חלק באולימפיאדת החורף. סרט יצא להם מהסיפור, אבל לא מדלייה.

היסטוריה דרומית. המדליה בה זכה ברדבורי היא גם הראשונה מסוגה אי פעם בה זכתה מדינה מחצי הכדור הדרומי במשחקי חורף אולימפיים

אצל ברדבורי הסיפור התפתח קצת אחרת. בשנת 1991 הוא זכה במדליית הזהב במרוץ השליחים באליפות העולם. זה הישג נאה, אבל כדאי שנזכור שבכל רביעיית שליחים שבה יש קארל לואיס אחד משתתפים גם כמה וילי גולטים שלא מותירים חותם על ענף האתלטיקה. ברדבורי היה אחד האלמונים האלה. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-‏1994, היה ברדבורי שותף לזכייה במדליית ארד קבוצתית. אבל זמן קצר מאוד לאחר אותה תחרות עצמה הוא נפצע קשה ונזקק ל-‏111 תפרים.

המזל הרע לא הירפה ממנו גם בשנים הבאות. בשנת 2000 שבר ברדבורי את צווארו בתאונת אימונים - תאונה מאוד בלתי נעימה לכל הדעות. לקח לו זמן רב להתאושש מהפציעה הזו וכך, כשהגיע בשנת 2002 לאולימפיאדת החורף השלישית שלו, הפעם בסולט לייק סיטי, ברדבורי לא נחשב כבעל סיכויים כלשהם להצליח (למי שבאמת מעוניין לעשות את ההשוואה, הסיפור הזה מזכיר במשהו את הקלעים הישראלים – מספיק טובים כדי להיכנס לאולימפיאדה, אבל לא מספיק טובים כדי להיכנס לספרי היסטוריה). למרות ההישגים הקבוצתיים שלהם היה שותף לא הצליח ברדבורי לסיים מעולם בין שבעת הראשונים בתחרות אישית חשובה ונדמה היה ששיא הקריירה שלו כבר הרחק מאחוריו.

ברדבורי עצמו לא האמין שישרוד את שלב רבע הגמר ויסיים בין שני הראשונים. הוא סיים שלישי, אבל פסילתו של מתחרהו העיקרי, מארק גאניון, סייעה לו והוא הצליח, בזכות אותה פסילה, להעפיל לחצי הגמר. מזלו הטוב שיחק לו גם שם ובשלב חצי הגמר, הוא ניצל נפילות של שני מתחרים ופסילה של מתחרה נוסף כדי להעפיל לגמר. מנת המזל הזו הייתה מעל ומעבר למה שקיווה לה בחלומותיו הפרועים ביותר.

ב-‏17 בפברואר 2002 התייצבו חמישה מתחרים למירוץ הגמר בהחלקה המהירה ל-‏1,000 מטר. לסטיבן ברדבורי לא היו כל אשליות: הוא היה, ללא כל ספק בכלל, החלש שבין המתחרים. החמישה נדרכו, נשמעה יריית המזניק והמירוץ יצא לדרך.

עד מהרה התברר כי יחסי הכוחות הם, כצפוי, נגד ברדבורי. עד מהרה פתחו האחרים פער של חצי הקפה לפחות מהאוסטרלי המדשדש. הגמר התחיל וכצפוי, עד מהרה, פיגר סטיבן בחצי הקפה לאחר יריביו. ''החלטתי להישאר מאחור ולקוות שמישהו ייפול'' כך סיפר לאחר מכן.

ושוב, המזל לא נטש את ברדבורי. כשהגיעו המתחרים להקפה האחרונה הוא היה עדיין הרחק מכולם, ולמעשה חסר סיכוי של ממש להגיע למדליה כלשהי. אבל אז, עשרים מטרים בלבד לפני הסיום, מעד פתאום הסיני לי ז'יה ז'ון ויצא מהמשחק. וכאן החלו האירועים להתרחש בזה אחר זה. באותם עשרים מטרים עצמם הצליח חביב הקהל המקומי, האמריקני אפולו אנטון אונו, להתנגש עם הקוריאני יון סאן האן, כשעד היום לא ברור בדיוק מי הפיל שם את מי. הקנדי מתיו טורקוט, שהיה שלישי, הופתע כל כך מההתנגשות הפתאומית הזו, שלא הספיק לבלום ומעד גם הוא. לפתע נוצרה על המסלול ערימה של ידיים וגרליים ושלושת המתחרים מצאו את עצמם צופים, נדהמים, בברדבורי המחליק לבדו על גבי המסלול. הלה הבין לפתע כי כל מה שנותר לו לעשות, הוא לעקוף את חבורת המחליקים שהחליקו, להגיע בשלום לקו הסיום, ולהפוך לאוסטרלי הראשון בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב באולימפיאדת החורף. ברדבורי עשה זאת לאט לאט אבל בטוח, תוך כדי שהוא מסמן בידיו תנועה של ''מה עוד אני יכול לעשות?''.

הוקרה לאומית. לאוסטרלים לא היה אכפת איך הוא זכה. העיקר שזכה.

הקהל המקומי הגיב בשריקות בוז על הדרך בה הוא ניצח – אבל הזהב היה של ברדבורי, שסיים את המסלול בתוצאה של 1:29.109 דק'. בעצם, לא זו בלבד ש''נס ברדבורי'' זיכה את אוסטרליה במדליה אולימפית החורפית הראשונה בתולדותיה אלא שהיה זה גם הזהב הראשון שהשיגה מדינה כלשהי מחצי הכדור הדרומי.

פרט אחד לא סיפרנו על ברדבורי, אבל זה פרט משמעותי. סטיבן בר המזל היה בעליה של החברה שייצרה את הנעליים איתם החליקו המתחרים. הלקוח הטוב ביותר שלו היה אונו. יום לפני התחרות, ברדבורי שלח לאונו אי-מייל ובו ביקש ממנו טובה. ''אם תזכה בזהב'', נאמר באי-מייל, ''עשה טובה ותזכיר בבקשה את שם החברה שייצרה את הנעליים שלך''. אונו, אני מניח, היה מוכן לחתום על הדיל הזה - זהב תמורת קרדיט ליצרן הנעליים. ''כנראה שכעת הוא כבר לא יצטרך לעשות את זה'', אמר ברדבורי לאחר התחרות.

לאחר התחרות, הפך ברדבורי לאישיות מפורסמת באוסטרליה, השתתף בגירסה המקומית לשעשועון הריאליטי ''לרקוד עם כוכבים'' ואף זכה שדיוקנו יתנוסס מעל אחד הבולים של ארצו. כשנשאל מה ירצה לעשות לאחר שיפרוש, ענה: ''אני רוצה להיות כבאי. מאז ותמיד חלמתי להיות כבאי''. מי שמוטרד מיכולותיו העתידיות יכול להסיר דאגה מליבו - האיש הודיע זה מכבר על פרישה מספורט תחרותי.

אם תחזרו לפסקאות הראשונות תבינו למה נזכרתי בסיפור הזה. בעזרת פרשת ברדבורי הצלחתי איכשהו להרגיע את צאצא א'. ''לא צריך לדעת להחליק מהר בכדי להיות אלוף אולימפי'', הסברתי לו, ''נהפוך הוא. לפעמים כדאי להיות האיטי ביותר''.



אמיר ליברמן, פרשן ספורט לעת מצוא, הוא סוציולוג בהכשרתו ועובד במשרד המשפטים




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
...   אביאל   יום ג', 10/01/2006 שעה 15:20   [הצג]   [2 תגובות]
האם יש תקדים?   אורי קציר   יום ג', 10/01/2006 שעה 16:59   [הצג]   [4 תגובות]
אהבתי את   מונס   יום ד', 11/01/2006 שעה 0:09   [הצג]
(ללא כותרת)   אילנה לוי בלוך   יום ד', 11/01/2006 שעה 16:32   [הצג]
כתבה עם מסר למתחרים שאינם אלופים   עמי גנצ'רסקי   יום ד', 11/01/2006 שעה 16:36   [הצג]
בכל זאת הגענו למרות הכל   אמיר ליברמן   יום א', 19/02/2006 שעה 23:36   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©