אין לי סימפטיה
יום ו', 06/01/2006 שעה 9:59
האמנות האוונגארדית רוצה לראות את עצמה כמודרנית, נועזת, פורץ גבולות וממוטטת קונבנציות. הצרה היא שבתוך הההגדרה הזו נכנסות לא מעט תופעות שהקשר בינן לבין יצירה אמנותית הוא, איך לומר בעדינות, מקרי לחלוטין. אפשר לחלוק עלי ולומר שאופקיי צרים, שתפישתי מיושנת, ושאינני מבין דבר וחצי-דבר באמנות. שיהיה. שפטו אתם אם כאשר אתם קמים מהאסלה ונועצים מבט מטה אתם צופים ביצירה אמנותית או בפסולת אנוש. ומי שלא מבין על מה אני מדבר כנראה לא שמע מעולם על פיירו מאנצוני





חתם את שמו על גוף דוגמנים והציג אותם כפסלים חיים. פיירו מאנצוני

אני לא חובב גדול של אמנות אוונגארדית. לאלה המתעניינים בהשקפתי על האמנות אני יכול רק לומר שאמן הוא, מבחינתי, מישהו שעל יצירתו אני יכול להגיב בהשתאות ובהערכה מתוך ידיעה שכישורי שלי אינם מאפשרים לי (ולעוד רבים כמוני, אני מניח) להפיק יצירה המשתווה לשלו. במלים אחרות, אמן הוא מבחינתי מודל ללמידה, ואולי גם לחיקוי, משום שכישוריו עולים על של כל אדם ממוצע בתחום בו הוא יוצר. עניין של טעם. אצל פיירו מאנצוני, נדמה לי שזה גם עניין של ריח. ריח שעולה לא מעט כסף.

פיירו מאנצוני היה אחד מאמני האוונגארד הצעירים והמבטיחים באירופה של אמצע המאה העשרים. הוא נולד ב-‏1933למשפחה אריסטוקרטית שהתגוררה בעיירה סונצ'ינו, הסמוכה למילאנו. כשבגר, למד אמנות באקדמיה די בְּרֶרָה, ולאחר התנסות קצרה בציורי נוף עבר לאמנות קונספטואלית. עבודותיו הפכו במהירות לסנסציה, שכן מאנצוני היה חדשן ואשף יחסי־ציבור ברמות שהיו מעל ומעבר למקובל באותם זמנים. הוא היה אחד מאלה שהפכו את האוונגארד לזרם ששמו נישא בפי אנשים שלא היו מודעים כלל לקיומו קודם לכן.

מאנצוני חתם את שמו על גופם העירום של דוגמנים ודוגמניות והציג אותם כ''פסלים חיים''. הוא שרטט קו שחור על גליל נייר באורך 7,200 מטרים והציג אותו בתערוכה בהנינג שבדנמרק תחת השם ''קו'' (ובעקבות הצלחת הפרויקט הזה אף הודיע על רצונו לשרטט קו על נייר שיקיף את כדור הארץ לאורך קו גריניץ'). הוא מילא 45 בלונים בנשימתו, הציג אותם לראווה ומכר אותם יחד עם ממברנות שבאמצעותן יכול היה הרוכש לשאוב מהבלון גם את האוויר שנפלט בשעתו מריאותיו של האמן. בתערוכות בקופנהאגן ובמילאנו הציג ערמות של ביצים קשות שעל כל אחת מהן חתם בנפרד את שמו; לאחר מכן הזמין את הקהל לאכול את הביצים. המבקרים הרעבים נענו ברצון, ותוך 70 דקות חיסלו את התערוכה.

לשיאו הגיע מאנצוני במאי 1961 כשמילא תשעים קופסאות שימורים בצואתו הפרטית (שלושים גרם בכל קופסה), חתם אותן, ועל כל קופסה חתם במלים ''merde d'artista'' (חרא האמן). בזמנו נמכרו היצירות הללו בסכומים נאים ביותר.

התקלה הראשונה ארעה ב-‏1994. אספן דני, ג'ון הוּנוֹב, השאיל את האוסף הפרטי שלו – ובתוכו אחת ה''יצירות'' – לתצוגה במוזיאון ראנדרס לאמנות שבדנמרק. במהלך התצוגה התבקעה הקופסה, התוכן הריחני נשפך החוצה והסרחון הניס את המבקרים מהאולם. מומחים ניסו לתקן את הקופסה המקולקלת, אך העלו חרס בידם. עורכי־דין ששכר הונוב האשימו את המוזיאון שנהג ברשלנות, חשף את הקופסה העדינה לאור השמש והאיץ בכך את תהליך הריסתה. אין לי מושג מה עלה בגורל ההתדיינות הזו, ואם שילם המוזיאון היוקרתי פיצויים לאספן הפגוע.

מי שחשב שחשיפתה של השערורייה המגוחכת הזו הביאה לסיומה את היומרה להגדיר את החרא של מאנצוני כיצירות אמנות, טעה ובגדול. רק לפני מספר שנים שילמה ה''טייט גאלרי'' בלונדון סכום של 22,300 לירות שטרלינג תמורת קופסה מהדגם הריחני הזה. בעקבותיו הלכו רבים נוספים: האמן הבריטי כריס אופילי נוהג לצייר ולפסל בעזרת גללי פילים, ובין השאר פיסל מהם את דמותה של מרים הבתולה. הפסל, שהוצג במוזיאון ניו־יורק, עורר שערורייה רבתי. יצירות אחרות של אופילי נושאות תארים כמו ''שק חרא'', ''ראש חרא'', ואני מניח שאפשר להפליג בדוגמאות נוספות – אבל העקרון ברור. ביוני 2003 הוצגה תערוכה בגלריית SAW שבאוטווה, קנדה. בין העבודות שהוצגו שם היו חרא קפוא ומיובש.

Merde D'Artista. החרא הפרטי של מאנצוני נמכר בעשרות אלפי דולרים. ככל הנראה, זהו החרא היקר ביותר בתולדות האנושות

הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית היא בהגדרתה המקורית. הסגנון הזה מוגדר, פחות או יותר, כתפישה שלפיה ביצירת אמנות יש לרעיון עליונות על פני מלאכת המחשבת. כיוון שעיקר עניינן של התנועות שדגלו בתפישה זו היה העיסוק באופי האמנות, בטבעה ובמהותה, באמנות הקונספטואלית הרעיון ותהליך הביצוע הם ה''אמנות'', ולא עצם המוצר, שאמן אחר יכול ליצור אותו בכל מקום ובכל זמן. במלים אחרות, הנראות החיצונית של היצירה לאלה הצופים בה היא כמעט חסרת ערך. אין חשיבות לטכניקה או לשיטה בה נוצרת היצירה. אם נתרגם את זה ללשון בני אדם: לא חשוב מה דעתך על הרעיון שמרים הבתולה תפוסל מצואת פילים; חשוב רק שמאן דהוא העלה את הרעיון הזה ראשון. אין משמעות להעלאתה על הבד בציור קונבנציונלי שכן את זה כבר עשו רבים ואחרים קודם לכן.

נשאלת השאלה מדוע טורח אמן להציג את יצירתו אם הוא יודע מראש שהתגובה הצפויה מהקהל היא של תדהמה ודחייה ולא של התפעלות והערצה. ובכן, אם מתחשבים בהגדרה הפוסט־מודרניסטית לפיה ''כל מה שמוצג כיצירת אמנות הוא יצירת אמנות'' (ניסוח שלי), הרי שהמטרה מושגת כפל־כפליים: הצגת החרא החתום בקופסאות שימורים כיצירת אמנות הופכת אותו סובייקטיבית ליצירה שכזו; והשגת תגובה של דחייה מהקהל השומע על כך, או הצופה בה, היא מעין הוכחה להשפעה מרחיקת־הלכת שיכולה להיות ליצירה שכזו על ההמון. אילו היה מדובר ביצירה ''רגילה'', היינו פיסול של מרים הבתולה בחימר או בעץ, היה הקהל מתייחס לכך בשוויון נפש; אפס, ברגע שמדובר ביצירה המפוסלת בחרא, נותר הצופה כשעיניו פעורות ומבטו המום.

יש מי שיראה במאנצוני אמן. אני רואה בו סוג של שרלטן. אפשר לחלוק עלי ולומר שאופקיי צרים, שתפישתי מיושנת, ושאינני מבין דבר וחצי-דבר באמנות. שיהיה. שפטו אתם אם כאשר אתם קמים מהאסלה ונועצים מבט מטה צופות עיניכם בחומר הגלם של יצירה נשגבת שצפויה לזכות בשבחי הביקורת או בפסולת מעיים שיש להעבירה בהקדם האפשרי אל צינורות הביוב של ישוב מגוריכם. בקצב הזה, לא אתפלא אם בקרוב תוצג היצירה ''מריגולד'' (ביתו של המלך מידאס שהפכה לפסל זהב לאחר שנגע בה בידו המכושפת) בתערוכה כלשהי במוזיאון יוקרתי כשחומר הגלם שלה הוא שתן פרות מוקפא. גם כרם גפנים שענביו עשויים טמפונים משומשים או פסל מלאכים שכנפיהם קונדומים ספוגי זרע יכולים להוות יצירות באותו סגנון. אני יכול להבטיחכם נאמנה שטרם יושלכו אל פח האשפה הקרוב ביותר יימצאו כבר מבקרי התרבות שיגמרו עליהם את ההלל, כמו גם מעריצים שיהיו מוכנים לעמוד בתור ארוך במיוחד כדי לצפות ביצירות החד-פעמיות האלה, שכמו קודמתן מתת-הז'אנר המאנציוניסטי משלבות חלקים ממהויות הגוף עם המימד הנסתר של האבסטרקט העל-טבעי, או משהו דומה לזה.





המאמר פורסם במקור בנובמבר 2004 באתר האייל הקורא



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נכנסת לשטח מעורר מחלוקת ובר וויכוח   ilanagraf   יום ו', 06/01/2006 שעה 19:45   [הצג]   [1081 תגובות]
כתוב בעור   אורן   שבת, 07/01/2006 שעה 19:51   [הצג]
''כל כך בא לי להתבטא''   יעל ש.ק.   שבת, 07/01/2006 שעה 20:47   [הצג]   [2 תגובות]
לא שווה לצאת בגלל זה מהבית   אמיר ליברמן   יום א', 08/01/2006 שעה 12:30   [הצג]   [2 תגובות]
(ללא כותרת)   יצחק שטיפמן   יום א', 08/01/2006 שעה 14:58   [הצג]
יש לי סימפטיה   קרפד   יום ב', 09/01/2006 שעה 3:51   [הצג]   [8 תגובות]
תהיתי לאור התגובות   עמוס   יום ג', 10/01/2006 שעה 16:27   [הצג]   [3 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©